על 'הניאו-בייליניזם' – מענה לטור הדעה של יוסי ביילין, לניו יורק טיימס, הקורא לקונפדרציה ישראלית-פלסטינית.

על ההקדמה הקצרה

כל קטע מתחיל בשניים עד ארבעה ציטוטים, הציטוטים הם ההקשר החיצוני לטיעון שלי, הפנימי, הם אבני הבניין שמחוץ למערכת שאני מציג כאן. קראו אותם בשקיקה, הם יבהירו את הטיעון לאשורו. המטרה הייתה ניתוח ש-ל ביילין(עליו) ורוח מחשבתו – "הניאו-בייליניזם", ומשם מענה ל-ביילין(אליו).

על הניאו בייליניזם

"לא ליובל החמישים לכיבוש!…מתוך דאגה עמוקה לקיומה ולשלמותה הפיזית והמוסרית של מדינתנו, אנחנו, אזרחי ישראל החתומים מטה, קוראים לסיום הכיבוש לפני מלאת היובל הזה. כדי להתקדם אל המטרה הדחופה הזאת אנחנו פונים אל הקהילה הבינלאומית ואל 15 המדינות החברות במועצת הבטחון של האו"ם: לתמוך בפניית הרשות הפלסטינית אל ארגון האומות המאוחדות – להכיר מיד במדינה הפלסטינית ולצרפה כחברה מלאה בארגון; להטיל חרם כלכלי ותרבותי על מפעל ההתנחלות בשטחים שנכבשו ביוני 1967"

כרוז שפורסם ביום שלישי, ה-12.5.15, בעיתון 'הארץ' וחתומים עליו אנשי תרבות, אקדמאים ובנים אחרים לאליטה של מדינת ישראל

"אם כן, אנחנו, שיודעים שהסכם שלום הכרחי לעתיד ישראל, נוכל, עתה, לחשוב מחדש על היעד הסופי. כשאני עושה כן, אני שב וחוזר לרעיון של קונפדרציה ישראלית-פלסטינית, על חשבון הפתרון הקלאסי, פתרון שתי המדינות. באם נקבל ששני העמים חיים בצורה שאיננה ניתנת, אי פעם, לחלוקה מלאה, אנו יכולים, סוף כול סוף, לפעול לשכנוע שני הצדדים לבצע וויתורים היסטוריים האחד לשני."

 תרגום שלי לקטע מתוך טור הדעה שפירסם יוסי ביילין בעיתון 'הניו יורק טיימס'

"אם היהודים לא מוכנים לקבל פתרון של מדינה אחת לשני עמים, הם יכולים להגר להוואי, לאלסקה או לאי אחר. הם יוכלו לחיות בשלווה רק במקום מבודד".

ציטוט מתוך נאום של שליט לוב לשעבר מועמר קדאפי, לאחר שקרא להקמת קונפדרציה יהודית-פלסטינית בשם ישראטין.

דגל אפשרי של הפתרון הניאו-בייליניסטי
דגל אפשרי של הפתרון הניאו-בייליניסטי

הכרוז שפורסם בעיתון הארץ איננו מקור הבעיה או מחולל הבעיה אלא סימפטום לבעיה, סוג של אובססיה במישור הפסיכולוגיה החברתית, האובססיה מתגלמת ככמיהה-יהודית, עתיקת יומין, לאחוז במקל משני צדדיו: מחד, פריקת המשא הפרטיקולרי, משא רעיון 'עם הסגולה' שמהותו זהות לאומית נבדלת ומאידך הרצון להגיע לגאולה ומימוש 'הסגולה' עכשיו.

פריקת המשא הפרטיקולרי, המרד במשמעות של ההגדרה "אני יהודי", מתגלמת בדמות שתי נסיגות:
א.ראשית, נסיגה מהמצב הריבוני למצב הטרום-ריבוני; החזרה למצב הגלותי יוצרת הכפפה של מדיניות הרפובליקה היהודית(מדינת ישראל) להוראות הפריץ בצורה מוחלטת.
ב.שתיים, פנייה למוסד על-לאומי שמהותו האמיתית הנה אל-לאומיות, הנה נסיגה מהרעיון "המבדיל בין ישראל לעמים". אוסיף, מדובר בטענה המבטלת את הפלורליזם הנמצא בהבדלה שבין עמים שונים, נסיגה מרעיון הלאומיות לרעיון הקוסמופוליטי – מלאום לאנושות, מעם לבני-אדם מתודעה נבדלת לתודעה-אחת(לכאורה), מהמונותאיזם לפאגניזם.מדובר בשינוי תודעתי עמוק שחל בתפיסתם של חברי האליטה האקטואלית של הרפובליקה היהודית, מדינת ישראל.

את שינוי הערכים באליטה הישראלית מ'יהודים ציונים' ל'דמוקרטים', שינוי שאלו הם ביטוייו, תאר פרופסור עוז אלמוג בספרו/מחקרו המופתי "פרידה משרוליק": "הדמוקרטיה הולכת ונהפכת משיטת שלטון למערכת ערכים טוטלית, מאין אמונה חילונית שבמרכזה פולחן זכויות האדם… בישראל היא[המילה 'דמוקרטי'] מחליפה, כמדומה, את המילה 'ציוני'…"
 אלמוג מאבחן, בתוך האליטה, את קבוצת "היאפים": הם "נמצאים רגל אחת או 'חצי רגל' בעידן החדש, שבו חשיבותה של הלאומיות הולכת ופוחתת ובמקומה צומחים בהדרגה מוקדי זהות אחרים: המקצוע, התחביב, האמונה 'האלטרנטיבית' וכיוצא באלה"

עתה נעסוק בכמיהה ל'גאולה עכשיו' או ל'ביטוי-לסגולה עכשיו'. החתירה המודעת להגשמה אבסולוטית של האידיאל המשיחי מהווה ניסיון למצוא הווה הרמוני, מצב פוליטי הרמוני ללא אלימות בכל הנוגע לעימות בינינו ובין הפלסטינים, ששיאיו המעצבים הנם אלימות. כמו מעריציו של שבתי צבי, משיח השקר,  כך הניאו- בייליניסטים (והבייליניסטים לפניהם) מאמינים ש'שלום' ו'פתרון מדיני' הנם הכלי לגאולה הקוסמית – לתיקון עולם אמיתי בו יש הרמוניה נוסח נבואת ישיעהו: "וגר זאב עם כבש" וגר מוסלמי עם יהודי כשווים. מדובר במהלך שלא ניתן להסבר אלא בכלים משיחיים. ראשית, נמצאה שיטת המחשבה הרואה בכל התנהלות בינ"ל כמסע אחר פתרון דיפלומטי לסכסוך הערבי-ישראלי; בהמשך,  מצטרפת האובססיה שהפתרון הנ"ל יעניק ' זכויות אדם' לשני הצדדים – להלן גאולה.

ועתה להצעתו של ביילין,  בבסיס הצעתו של ביילין עומדת הצעה המתחילה מהכרה בכך שהמציאות לא מאפשרת הפרדה בין העמים, לאור המצב הקיים הוא מסיק שאין מפלט מהרס-יוצר; עלינו להרוס את המבנה המבדיל של מדינת הלאום היהודית הנוכחית לטובת קונפדרציה ישראלית-ערבית(פלסטינית). לצד הפרדה בין שתי יחידות הקונפדרציה, היהודית והערבית, תהיה שליטה משותפת על המשטרה, משאבי הטבע ומלאכות התשתית. ביילין מציע כי תהיה מדיניות חוץ עצמאית לכל יחידה ומדיניות בטחון מתואמת. – הרציונאל העומד בבסיס ההצעה הוא יצירת מסגרת רציונאלית ותבונית המכילה את שני העמים על השאיפות הלאומיות שלהם.

הצעתו של ביילין מייצגת רוח שונה מהצעות 'מחנה השלום' הקלאסי. הוא מציע הצעה נועזת, אמיצה ואלטרנטיבית לרעיון 'שתי המדינות' אולם, הצעתו לפתרון לוקה באותו הכשל הבסיסי שלוקה הצעתם של חבריו בעבר למחנה 'שתי המדינות'. אין יחס למציאות החומרית, לשינויים הגיאופוליטיים הנרחבים שמתרחשים בעקבות 'האביב הערבי', אין התייחסות לשינוי ביחסים בין ישראל והחמאס והתעצמותו של החמאס, נדמה כי הצעתו של ביילין יכלה להכתב כך: "מכיוון שהצעות 'פתרון שתי המדינות' נפלו נחזור להצעות 'ברית שלום' משנות העשרים כאילו לא קרה דבר מעולם."

על הניאו-שבתאות שבניאו-בייליניזם

"השאלה הראשונה שעמדה בפני המאמינים לאחר המרת שבתי צבי ושחזרה ונשאלה תמיד בחוגיהם, הרי היא: מכיוון שסימני הגאולה היו אמיתיים, ומכיוון שהם ראו את המשיח ואין לפקפק בשליחותו, מדוע המיר[שבתי צבי את דתו לאסלאם – ט.ק] ולמה נתעכבה הגאולה החיצונית, המדינית שאינה צריכה להיות אלא תופעת-לוואי טבעית לתהליך הקוסמי של הגאולה ושל תיקון פגם העולמות…להמרה הזאת יש סוד והוראה דתית מכרעת[…]המשיח מוכרח לעשות 'מעשים זרים'…ואין לך מעשה זר מהמרת דתו של הגואל עצמו…"

מתוך מאמרו של גרשום שלום 'מצווה הבאה בעבירה' בתוך הספר 'מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות' – ע' 23

האדם המאמץ את הניאו-בייליניזם נוהג בדיוק כמו השבתאים לאחר המרתו של שבתי צבי לאסלאם –בדיוק כפי שתאר

דיוקנו של שבתאי צבי - משיח שקר - הוא היה ייצוג בשר ודם של הגאולה בדיוק כפי שפעולת הבאת אידיאל השלום הפך להיות
דיוקנו של שבתאי צבי – משיח שקר – הוא היה ייצוג בשר ודם של הגאולה בדיוק כפי שפעולת הבאת אידיאל השלום הפכה להיות.

-גרשום שלום. הוא רואה את האפשרות 'הרציונלית-תבונית' לפתרון הסכסוך בדרך לא אלימה. הוא יודע שאין יכולת לפעול בלא גאולה מוסרית שמשמעותה הרמוניה בין הקולקטיב היהודי לקולקטיב הערבי, הוא שואל כיצד זה ששיטתו הקוראת לשתי מדינות כשלה? הוא שואל למה לא בחרו הפלסטינים בנתיב אל הגאולה ההרמונית של חזון ישיעהו החילוני? לאור המצב, יענו לעצמם הניאו -בייליניסטים, שהשלום חייב להגיע בדרכים עקלקלות, פתלתלות, יש שיגידו אובדניות, ולכן כפי שתאר שלום "[…]המשיח מוכרח לעשות 'מעשים זרים'…ואין לך מעשה זר מהמרת דתו של הגואל עצמו…" כך זה המביא את השלום חייב לבצע מעשים אנטי-ציוניים, בשם הציונות, ואין לך מעשה ציוני-פחות מאשר וויתור על ריבונות יהודית לטובת 'קונפדרציה' – רעיון מופשט ואנטי-תבוני.

אם-כן, הבייליניזם , הניאו-בייליניזם בפרט,  כל אקטיביזם אידיאולוגי שיסודו במחשבת השמאל ככלל, מתגלמים כך: רצון עז לברוח מהזהות היהודית בד בבד לכמיהה לעשות כן באמצעות מימוש הגאולה היהודית(לדידם) עכשיו.

על 'המונארכיה' של הניאו-בייליניזם מול 'האימפריה' של הנחת היסוד הימנית-שמרנית

"דאנטה אליגיירי מבחין בין 'מונארכיה' ו'אימפריה' – הוא מבחין בין המושג התיאורטי 'מונארכיה' והמושג ההיסטוריעובדתי 'אימפריה'. ההבחנה הזאת נעשית בין המודל המהונדס בידי השכל המגדיר(קטגוריה מופשטת: מונארכיה) והמציאות האמפירית – בין התיאוריה והמעשה, בין הרעיון הטהור והמציאות."

מהרשומה של השבוע שעבר – "על המורדים במציאות – הרציונאליסטים"

"לו ארה"ב וישראל לא היו סבורות, בימים בהם נחתם הסכם אוסלו, שכל שנותר מן התנועה הלאומית הפלסטינית והתנועה הלאומית הערבית הוא סוס העץ המכונה יאסר ערפאת או אש"ף, הם לא היו פותחים בפניו את שעריהם המבוצרים ולא היו מכניסים אותו לתוככי חומותיהם… באותו יום … הצבעתי ובקשתי את זכות הדיבור. אמרתי לכולם: לפני שלוש שנים, אמרתי "היכנסו אל בטן הסוס", וכולנו נכנסנו לבטן הסוס והסוס עצמו נכנס אל החומות. כעת, הגיעה השעה שנאמר: "רדו מבטן הסוס" והתחילו לעבוד…האינתיפאדה מהווה, לדעתי, את הירידה מבטן הסוס. זוהי תחילת העבודה האמיתית שלשמה נכנסנו לבטן הסוס. עבודה זו היתה יכולה להיות טובה יותר, רחבה יותר, ומשפיעה יותר, לו היינו מכניסים לראשינו מלכתחילה שהסכם אוסלו, או כל הסכם אחר, הוא בסך הכל הליך זמני, או צעד לקראת משהו רחב יותר… השבח לאללה, כולנו כעת ירדנו מן הסוס… סיסמתנו מעתה והלאה צריכה להיות "האינתיפאדה תמיד צודקת"

פייסאל חוסייני, ראיון אחרון לפני מותו, אתר ממר"י, 2001

 "כולנו הרענו להסכם אוסלו למרות שלא נולד באופן דמוקרטי, המגעים היו חשאיים, לא הייתה שקיפות ושיקרו לציבור בעניין זה, מה שטען הימין היה נכון…רק ברגע האחרון הוא הוצג כמין עסקה של לקבל או לדחות. היו פגמים דמוקרטים קשים בתהליך הזה. בכל זאת אימצנו אותו בהתלהבות, ומבחינתי בצדק… "

יולי תמיר, ראיון לעיתון 'הארץ',  13.8.1999

-יצחק שמיר, רוה"מ לשעבר: הם היו בדרך להתחסלות. ברגע שחתמתם על ההסכמים הארורים האלה הייתה ידם על העליונה. הצלת אותם [מצביע על יוסי ביילין] אתה הצלת את אש"ף. הם היו בשלב אחרון לחיסול ואתה[יוסי ביילין- ט.ק] הצלת אותם. תודה בכך!

-ד"ר יוסי ביילין: קודם כל, אני תיכף אודה בכך. אני גאה מאוד במהלך הזה של אוסלו, הוא הציל את המדינה מהתדרדרות קשה מאוד…אני רוצה להפריד בין כאלה שאי אפשר להגיע איתם להסכם לבין כאלה שאפשר להגיע איתם להסכם…כמו יאסר ערפאת. ההבדל האמיתי, לפי דעתי,בינינו הוא שאני שם קו בין החמאס…לבין אש"ף ומר שמיר אומר כל הערבים אותו הדבר, אל תהיה תמים, אש"ף עומד מאחורי כל פיגוע ערפאת רוצה להרוג אותנו בדיוק כמו החמאס…

'דיבייט' אצל ניסים משעל, עם חתימת הסכמי אוסלו, בין יצחק שמיר ליוסי ביילין

רעיונו של ביילין איננו חדש, כאמור, שחו בבריכה העכורה של רעיון הקונפדרציה קדאפי וחברי 'ברית שלום'. אולם חזרתו של הרעיון מן הכפור של ראשית המאה מעלה בפנינו שאלה פשוטה:

"האם ביילין חי במציאות שלנו(מרחב וזמן)?"

.האם הוא מסוגל להוריד את משקפי 'מסע הצלב' המוסרי ולהפסיק למלא את משנתו של הפרופסור הפוסט ציוני, עדי אופיר, בלא משים לב, כפי שאופיר תיאר במילותיו: "הסיכוי לשלום, לפיוס בין העמים, לשיקומה של חברה אזרחית בישראל, לחלוקה צודקת יותר של העושר, לתמיכה בקבוצות החלשות – כל אלה תלויים בסיום הכיבוש. תמיכה בכל עניין אחר, צודק וראוי כשלעצמו… מותנית בתרומתו למאבק נגד המשך הכיבוש ונגד מיסוד האפרטהייד". (מתוך זמן אמת)

המאמינים בניאו-בייליניזם, ובראשם יוסי ביילין, לא מסוגלים להגדיר את עצמם מחוץ לקונקטסט הפעולה למען סיום 'הכיבוש/סכסוך' שהוא החטא החמור מכל. כך יגדיר ביילין את סיום הכיבוש/סכסוך כנתיב הגאולי וכתכלית כל ממסד מדיני שיקום כאן – ביילין יגדיר את 'הרצון הכללי' בהתאם. מהו הרצון הכללי? (כתבתי על כך בהקשר שונה כאן)

"הריבון לפי רוסו הוא הרצון הכללי שהתגלם כלפי חוץ, והוא מציין…אותה המהות שהוגי הדעות במאה ה-18 האחרים קראו לה בשם הסדר הטבעי וההרמוני…לרצון הכללי יש קיום אובייקטיבי בין אם רוצים אותו ובין שאין רוצים אותו. וכדי שייהפך הרצון למציאות  צריך העם לרצותו. וכשהעם מסרב לעשות כן יש להכריחו לרצותו, מאחר שהרצון הכללי גנוז ברצונם של בני האדם, אם כי לא הגיע להכרתם."
(פרופסור יעקב טלמון, ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית, עמ' 39 – 40)

לכן נראה את יולי תמיר אומרת הלכה למעשה שהסכמי אוסלו היו בגידה בדמוקרטיה הפורמלית שלנו. לכן, בזמן אמת (10.12.1992) נראה את חברי הכנסת ממר"ץ מבטלים את האיסור על מפגשים עם חברי אש"ף ברוב רגיל שניתן לבטלו ברוב של שני שליש – הרצון הכללי לא כפוף לתנאי המשחק ההוגנים והדמוקרטים. לכן נראה את יוסי ביילין פועל, עוד לפני כן, בניגוד לחוק המפגשים שבפקודה למניעת טרור שחבריו ביטלו בעיוות דמוקרטי לאחר מכן, ומקדם ערוץ חשאי, בניגוד לחוק הפלילי וללא ידיעת שר החוץ דאז, 1992, שמעון פרס ורוה"מ יצחק רבין – כך מספרו של יוסי ביילין, 'לגעת בשלום':

"החלטנו להכין נייר מסודר, מסמך עקרונות שיהווה טיוטה להסכם כבר בפגישה הבאה … השאלה שהטרידה אותנו היתה אם לדווח לפרס. מצד אחד חשנו שקורה כאן משהו רציני יותר ממה שהערכנו בתחילה, אך מצד שני חששנו שאם ידווח על כך לרבין ואם רבין יבקש להפסיק את הערוץ עוד לפני שנוצר גם משהו מוסכם, לא נסלח לעצמנו על ההחמצה. העדפנו להותיר את אפשרות ההכחשה, ונערכנו להכנתה של הצעת הסכם."(ע' 83 וכאן)

ביילין פעל  ללא מחשבה על ההשלכות של מעשיו כפועל יוצא של תפיסתו המשיחית. דבריו של פייסל חוסייני, כפי שהבאנו בכותרות מעידים כי אוסלו נתפס על ידו באופן שונה לגמרי, אולם, בהקשר לחוסר האחריות של ביילין ורצונו בגאולה,הוא כותב בספרו ומרחיב על תפקידו המרכזי של פייסל 'סוס טרויאני' חוסייני, הקשר בין הסירנה-של-השלום בשם פייסל חוסייני והמלח השיכור ביילין נמשך שנים רבות:

  1. "בינתיים המשכתי בפעילות המדיני. כחבר כנסת שבתי לפעילות נמרצת במפלגה ובחוג 'משוב'. הזמנתי את פייסל חוסייני להופיע בפני חברי החוג בבית מפלגת העבודה. היה זה אירוע היסטורי-כמעט…הוא[חוסייני] פתח ואמר: 'אני האוייב שלכם'…חוסייני הדגיש בהחלט את רצונו בפתרון, את ההכרח שבפשרה…" (ע'32, לגעת בשלום)
  2. לא כאן אלא שמי שהכריז שאוסלו היה סוס טרויאני ששיאו מאבק אלים ביהודים העניק לביילין את דירת המסתור לנהל את המו"מ(ע' 30)
  3. חוסייני, ריכז קבוצת בכירים מאש"ף למפגש עם ביילין בלונדון(ע'34).
  4. פייסל חוסייני  היה מנהיג הקבוצה שתיאמה מסמך שבסיסו בעבירה על חוק מפגש עם פעילי אש"ף שריכז הבנות בין חברי מפ"ם, ר"ץ, שינוי ומפלגת העבודה – תו"כ שבירת הלגיטימציה של ממשלת שמיר הנבחרת, תו"כ מתאר ביילין את התרשמותו האישית מחוסייני: "חוסייני דחק בכולם לעבור לנושא השלום בינינו…הוא בירך על הצלחת המאמצים של סרי(נוסייבה) ושלי להגדיע לנייר מוסכם"(עמ' 45 – 46)
  5. טריה לארסן, המתווך וראש מכון המחקר 'פאפו', שתפקד כאכסניה לכל שיחות אוסלו, המליץ מפורשות על חוסייני להוביל את התהליך, אכן חוסייני נבחר להובלה.(ע'66)
  6. למרות שפרס אומר לו מפורשות "אני לא רשאי להפגש עם פייסל חוסייני"(בעקבות סירובו של יצחק רבין ז"ל) ביילין מסתיר מעשיו וממשיך במפגשיו עם חוסייני(ע' 72)

ישנן דוגמאות רבות. ביילין הלך אחוז תזזית אך עיוור מקורי-שינה אחר חלומו, הוא ראה בהפרת הקוד הריבוני, חתירה תחת סמכות פוליטית עליונה ופעולה פרטיזנית כמהלך של גאולה, כביטוי של 'הרצון הכללי' ל'שלום עכשיו' – חוסייני ראה את ביילין כראש המשמר בטרויה, מגיע ופותח את השער לסוס-העץ.

העדר החשיבה הפרגמטית, העדר ממד הזמן בתוך השיח של הניאו-בייליניזם, מקורו בבייליניזם של אוסלו, גם אז וגם כיום אין התייחסות לממד הזמן – ההווה בולע כל דיון על העתיד. לקחי ההתנתקות מרצועת עזה, לקחי הופעת דאע"ש בכל רחבי המזה"ת, לקחי האינתיפדה השנייה, הכל נעלם מעיניו של צלבן האמונה הניאו-בייליניסטי. המציאות הופכת לקו אחד המחבר בין שתי נקודות – קוהרנטי ומהונדס, מהוקצע ואסתטי, בין בעיה-בהווה לפתרון-בעתיד(גאולה תבונית).

על התרחישים שהניאו-בייליניזם לא יכול ולא יוכל להכיל בתוכו ולהחיל על העולם – לעולם

אחסוך ממכם את ההרחבה היתרה על האפשרויות השונות לקריסה עתידית של מודל קונפדרטיבי כמו שמציע ביילין,להלן, ביעף, מספר תרחישי אימה סבירים עד ודאיים שהצעתו של ביילין לא מתייחסת, ומטבעה, לא תוכל להתייחס אליהם:

  1. חקיקה על יהודים שיוותרו בשטחי היחידה הערבית בקונפדרציה שעלולה להקצין. אפליה במישורי  החקירה, השיפוט, הרגולציה.
  2. .קריסה אפשרית של כל מוסד חילוני(לכאורה) בחלק הערבי של הקונפדרציה במודל החמאסי מחד או 'הדאע"שי' מאידך בטווח זמן קרוב, בינוני או רחוק.
  3. חדירה איראנית למוסדות הפלסטינים או התססה ברמה השבטית-קהילתית בעוד הקונפדרציה הערבית יושבת  בעמדות גיאוגרפיות שולטות.
  4. מהלך בינ"ל מזדחל נגד יחס היחידה היהודית לערבים בתחומה וקידום מהלכים בינ"ל.
  5. מהלכים בשת"פ עם מדינות המפרץ או איראן לידי מעורבות כלכלית במוסדות היחידה היהודית בקונפדרציה

כל אלו יכולים להוביל למוות של יהודים, פגיעה בעמדות מפתח, שיתוק כלכלי, תחבורתי(נתב"ג וכביש 6) ועוד. ניתן לשלוף דוגמאות נוספות הכוללות מהלכים ארוכי טווח אולם אחסוך ממכם את הוכחת הפזיזות. הצורך הפנימי של ביילין לגאול, באמצעות תבונתנו הרציונלית, את המציאות לידי הרמוניה מדינית, מוביל אותו לראייה ללא הממד הרביעי: תהליכים לאורך זמן. הדבר מוביל לנשף תחפושות, איוולת מדינית נראית כפתרון פרגמטי ותבוני, פתרונות שהוכחו כיעילים מוקעים מוסרית – אי-ההבנה של אישים כביילין, במלאכת הפוליטיקה, בקנה מידה היסטורי ולאומי, מובילה לפגיעה באינטרסים חיוניים, אלימות ומוות.

על כפייתה  של 'ירושלים של מעלה' על-גבי ירושלים של מטה/ על החלפתה של 'ירושלים של מטה' ב'ירושלים של מעלה'

"עם-ישראל… עמד איתן בפני סערות העולם משך אלפיים שנה – ומכל קצווי תבל, מקום אך שמה הטילוהו נחשולי המאורעות, נשא תמיד, ונושא עוד כיום הזה, את עיניו לעבר ירושלים."

משה הס, רומי וירושלים, 1862

"העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו לשמע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה…תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הלוחמים הישר לתוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית, הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעיינות של רגש היתגלות רוחנית. הצנחנים שכבשו את הכותל – עמדו נשענים עליו ובכו. וסימלית זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים. אין מרבים בצה"ל לדבר בנוסחאות נמלצות כאלה, אך ההתגלות של השעה הזאת בהר הבית, גדולה מהרגלי הלשון, שהרי היא הבליטה אמת עמוקה זו."

יצחק רבין, 1967, נאום הר הצופים, נאום בטקס קבלת דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה העברית

"אנחנו סבורים שיש הרבה אשליה שמנסים למכור לציבור בנושא הזה של יום ירושלים. ירושלים לא מאוחדת ומעולם לא היתה מאוחדת…ירושלים באמת היא לב הסכסוך והיא גם לב הפתרון. ואם רוצים להגיד אמת לציבור…ירושלים היום מחולקת ובעתיד הפתרון ישאיר אותה עיר מאוד ייחודית…ויש ריבונות משותפת בעיר העתיקה…"

יריב אופנהיימר, מזכ"ל 'שלום עכשיו', בדיבייט באולפן ישראל היום, 17.5.2015

"ירושלים תוכל לכלול בירה פלסטינית במזרח, את הבירה הישראלית במערב – ואזור מיוחד למוסדות משותפים."

מתוך מאמרו של יוסי ביילין לניו יורק טיימס

מי נכפה על מי? ירושלים של מעלה ע
מי נכפה על מי? ירושלים של מעלה ע"ג ירושלים של מטה או להיפך?

בינאום ירושלים איננו רעיון חדש. מאז ראשית ההצהרה הציונית הרצינית להקמת בית לאומי בארץ-ישראל עלו הצעות שונות לפתור את הסכסוך על העיר באמצעות בינאום. הצעות עלו לאורך כל ימי המנדט, הצעת החלוקה כללה את הפיכת העיר לקורפוס בינ"ל נפרד. כבר עם כיבוש חלקה המזרחי של העיר ב-1967 תבע הכס הקדוש, הוותיקן, את בינאום העיר. לאחר חוק יסוד ירושלים: בירת ישראל, לפיו העיר כולה מסופחת, תבע האו"ם בינאום בהחלטה 478. ניטש מאבק בינ"ל, מוסלמי ונוצרי, ערבי ואירופי, נגד ריבונות יהודית בירושלים מיומה הראשון של מדינת ישראל – הבייליניזם ויורשו, הניאו-בייליניזם, העביר את המאבק מהמישור הדיפלומטי למישור הפנימי.

בינאום העיר איננו מצב שנוצר יש-מאין בחלל ריק. מדובר ברגרסיה מעשית של הריבונות היהודית על ארץ-ישראל לעומת התקדמות של הצד הערבי-פלסטיני המקבל מידה-מה של ריבונות על ירושלים. אם נוסיף לקלחת את הטענה הבין-דורית, לפיה נמדדים שינויים וחוזקות בק"מ רב-דורי, נראה כי במהלך שני הדורות האחרונים, במידה וננטוש את האחריות-ריבונות על ירושלים רבתי לטובת בינאום, מדובר יהיה בסימפטום לחולשה.   פירצה קוראת לגנב כפי שחולשה קוראת לצייד/לאלים.

לצד הטענה הרחבה ישנה טענה נקודתית ברורה, נסיגה ישראלית מירושלים והפקרת הריבונות לטובת אותו 'נעלם' בינ"ל (שכן לא ברור ואף פעם לא יהיה ברור איזה מוסד ייקח אחריות וכיצד יחולק הכוח) תוביל לתופעות לוואי חריפות: הרס העתיקות בהר הבית  עלול להתחזק ולא תעלה מחאה; בעיר העתיקה ובמסגד אל-אקצא ייתכן גל של הטפה רדיקלית נוסח חמאס ודאע"ש בצורה חופשית עוד יותר מאשר הביזיון דהיום; מהומות 'ספונטניות' עלולות לקבוע עובדות פרו-ערביות בשטח לאור חוסר הנכונות של גורמים בינ"ל לסכן חייהם בעבור מה שלא שייך להם; מעורבות של מדינות זרות עלולה לקרוע את העיר בהתאם לאינטרסים השונים. באופן כללי, אני, כיהודי, מתקשה לתת אמון ברצונם הטוב של כוחות נוצרים ומוסלמים בבואם למשול בעיר הקודש – עלול לעלות, לפני השטח, אינטרס תיאולוגי סמוי.

לבסוף ומעל הכול, ירושלים מהווה סמל ומיתוס. המאבק היהודי בן עשרות-הדורות שהכמיהה לירושלים מייצגת,הכוח היהודי-הריבוני שכיבושה מחדש מסמל, מהווים מרכיבי יסוד של תפיסתנו כעם ריבון; – ירושלים היא אחד הכוחות המחוללים החשובים ביותר של המהפכה הריבונית,  ויתור על ריבונות יהודית בעיר יסמל חוסר רוח וכוח, העדר עוצמה מוראלית ואמונית ולבסוף וויתור מעשי, על קניין מעשי, לשם פנטזיות – זוהי נסיגה מהיעד הריבוני, זוהי נסיגה המעידה על החלשות הרצון בחירות קולקטיבית.

היסטורית קשה להתעלם מכך שירושלים הנה סמל של ריבונות על הטריטוריה, על ארץ-ישראל. בלשונו של פרופסור יהושע פראוור:

"זה אחד מלקחי ההיסטוריה, שאין ארץ-ישראל בעלת היסטוריה אבטונומית[ריבונית-ט.ק] אלא בתקופות שבהן ירושלים היא בירתה, ואין ירושלים בירתה אלא בתקופות שישראל מושלים בה, או עמים שירשו מסורתו"(מבוא לספר 'תולדות ממלכת הצלבנים')

 הוויתור על ירושלים ובעיקר על העיר העתיקה מהווה עדות ניצחת לדקדנס הטבוע בניאו-בייליניזם שמהותו רגרסיה מהריבונות והבדלנות היהודית המסורתית,  'המשא היהודי', לטובת 'הגשמה עצמית בהווה המיידי'.

על המענה לדקסנס הניאו-בייליניסטי

דקדנס – שקיעה תרבותית שלאחר תקופה של שיא או של רוויה, התנוונות.

מילון ספיר

"נותר עוד רבות למו"מ. אולם מה האלטרנטיבות? ישראלים רבים מדי חוששים ש'נישואים נוסח מדינה אחת' יהרסו, או את הזהות שלנו כיהודים או את טענתנו לדמוקרטיה. כפי הנראה גירושים נוסח 'שתי מדינות' לא ייצרו פלסטין יציבה ומשגשגת. קשה ככל שיהיה להגשמה, קונפדרציה נראית כאופציה הריאליסטית והפרקטית…"

סיום מאמרו של יוסי ביילין לניו יורק טיימס

"[…]בדרכו של המין האנושי אל שימוש באותו ידע ממשי שיש בידו, עומדת לעתים קרובות דבקות אומללה  זו באידיאל כוזב של חופש-הדעת וב"רציונאליות" מופשטת וקלושה…סביר להניח שאדם המנסה פשוט לנהוג 'בתבונה' בדוד חימום או גנרטור חשמלי, הפיצוץ יעצור אותו. אולם בפוליטיקה הדבר יסתיים אך ורק במלחמה ואנדרלמוסיה, שאותן הוא לא ייחס באופן מיידי לשגיאה ששגה. חסיד הדוקטרינה בפוליטיקה איננו אדם שאת התנהגותו מחולל ידע הצהרתי בלתי תלוי על מטרה רצויה, אלא אדם הטועה בכל הקשור לגורמים האמיתיים של התנהגותו…"

פרופסור מייקל אוקשוט, 'התנהגות רציונאלית' בתוך הרציונליזם בפוליטיקה,

"העבר דחה את ההווה; הוא לקח מאתנו את מכמני ההווה, עשה אותנו לנושאי סבל, רק לנושאי סבל. —"

מ.י ברדיצ'בסקי, 'עבר והוה' בתוך שינוי ערכין, מתוך האסופה מחשבות

ציורו של הצייר הצרפתי תומאס קוטור - הדקדנס הרומאי - 1847
ציורו של הצייר הצרפתי תומאס קוטור – הדקדנס הרומאי – 1847

המזיגה של ממד הזמן לממד המרחב, בצורה הריבונית, מתקיים בצורת מדינה, מדינת ישראל. המזיגה הנ"ל מציבה בעבור אנשי 'העכשיו'  למיניהם אתגר מהותי: מצד אחד, לדידם, מדובר בסטייה מחזון הגאולה האוניברסלית ומצד שני הם יראו בו, כיאה לבני המורשת הסוציאליסטית משמאל, ככלי לתיקון העולם – המדינה לגיטימית אך ורק אם היא אינסטרומנט לקידום הגאולה אוניברסלית. לכן כל מאפיין ריבוני במזיגה מרחב-זמן, להלן אכיפת חוק, אחזקת כוח אלים לשימורו, וביטוי תרבותי מלא של עם, יהיה מגונה אלא אם ישמש לגאולת עולם-ההווה, עולם-העכשיו בדמות 'שלום/דו-קיום/שוויון מגדרי/שוויון כלכלי עכשיו'.

דקדנס מקושר לרוב בפורקן מוסרי-מיני, אולם, לדעתי, היצר לא תחום רק לתאווה מינית אלא גם לכמיהה המוסרית: כפי שתאווה מינית משגעת אדם לביטוי פיסי, ישנה ארוטיקה סביב הכמיהה לשלמות מוסרית. ארוטיקה-מוסרית הנה ביטוי של המיני במוסרי, הארוס באתיקה. התאווה למוסריות 'היפה/אסתטית/מינית' ביותר מובילה לשבירת כל מסגרת ערכית סגולית הנובעת ממסורת מעשית של סגולות, שבירת כל קוד אתי בין אדם לקולקטיב ובסופו של יום הכפפת המציאות לראייתו של הפרט אותה כאובייקט…זהו דקדנס…

הבנת הריבונות בתוך המזיגה בין זמן-מרחב והבנת הכמיהה המוסרית כסוג של יצר-כמו-מיני מאפשרת לנו לאבחן בפשטות את ארבעת הכשלים של הניאו-בייליניזם(הנובעים מהבייליניזם):

  1. הרציונליזם של ביילין תוחם 'בעיה' ו'פתרון', הוא מציג הווה-בעייתי(לדידו מדובר ב"הווה-חוטא") ואת גאולתו התבונית בדמות הקונפדרציה (אוסלו בבייליניזם). מפתה ככל שיהיה, פתרונו לוקה בהבנת טבע האדם, בדיוק כפי שמתאר אוקשוט. ביילין לא משקלל את ההשלכות העתידיות האפשריות של מעשיו, את היות הוויתורים הללו תקדימים שלא ניתן להחזיר במידה ויש מהלך לא צפוי, בסופו של יום מדובר בפתרון המשטח את המציאות להווה-מתמשך-לוקה שתבונתנו מכילה ומתקנת לידי הווה-מתמשך-הרמוני: אין אצל ביילין מחשבה על השוני בין הדורות, על השינויים הטכנולוגיים, על השינויים הגיאופוליטיים. העכשיו בולע את העתיד.
  2. אשליית הרציונליזם של ביילין לוכדת אותו ביחס שגובל באתנוצנטריזם(נרקסיזם מערבי סמוי) לערבי, ל'אחר'. כפי שהוא התייחס בספרו לחוסייני דרך עיניו הישראליות-יהודיות. בעוד ביילין מהלל את דברי השלום של חוסייני, חוסייני התווה נתיב והוליכו שולל על מנת להכניס את הסוס הטרויאני(הרש"פ) לקראת האלימות. הוא משליך על הערבי את עצמו, מלביש מחשבתו של הערבי בהגיון המערבי  וכופה עליו שאיפותיו "ההומניות".
  3. התעלמותו של ביילין מהבנת הריבונות היהודית על ירושלים כנקודת אל-חזור. הוא מתייחס למצב כמו שיריב אופנהיימר מ'שלום עכשיו' מתייחס למצב, הטענה השגורה בפיהם: "לפני 1967 שרדנו ללא העיר העתיקה" מבהירה כמה הם משותקים במחשבתם מהבנת ממד הזמן. כיבוש ירושלים הוא אירוע היסטורי, אירוע משנה תודעה, אירוע ששינה את האתוס הציוני, אירוע שהפך למיתוס ציוני. מוסדות נבנו על בסיסו ובמרחבים שנכבשו, מוסדות קיימים החלו לקיים אירועים לציין אותו. אולם בעבור ביילין את אופנהיימר, שניהם לוקים בניאו-בייליניזם, כאילו לא היה דבר. שניהם מייצגים את ההווה הרדוד, לכן שמה של התנועה של אופנהיימר הולם: 'שלום עכשיו'.
    את 'שלום עכשיו ניתן, לדעתי, לתמצת למשפט אחד: 'שלום עכשיו' – כי לא מעניין אותנו מה קרה אתמול ולא מעניין אותנו מה יקרה אחר כך.
  4. בסופו של יום אנו מגיעים לתופעה שאיבחן אוקשוט. ביילין סידר בראשו את המציאות כחידת הגיון. 'בתבונתו' מצא 'נתיב' ועתה הוא משווק אותו כ'פתרון יחידי', והנה הוא מתייחס למציאות הפוליטית משל הייתה משחק מחשבה. לו היה עוסק בכתיבת מאמרים מילא, אולם הוא נביא למדיניות, וכשהוא קידם מדיניות בייליניסטית בעבר, קיבלנו מלחמה בתמורה- הכפייה הרציונליסטית של ביילין את שכלו על המציאות המורכבת פי כמה, כפייתו את ערכיו המוסווים ברטוריקה של 'אנושות', 'הומניזם', ו'תבונה', על המציאות, כל אלו מובילים לסכנה. מה נקבל מהמדיניות שהוא מקדם כעת? קשה להתעלם מהמעילה האישית של ביילין בערך הבסיסי לכל מנהיג –אחריות.

על סיכומו של טיעון

כבר כתבתי על עמדת השמאל כנתיב לטהרה במקווה-השלום, הצגתי את הציטוט של יולי תמיר, שרת החינוך, סניגורית הדמוקרטיה, לכך שהסכם אוסלו עבר בניגוד להגדרות היסוד של המושג 'דמוקרטיה'. המנגנון לפיו השלום הוא גאולה הובהר על ידי בעבר במספר הזדמנויות. על כן אסיים בקצרה טיעון חד וקצר כפתרון הנדרש אל מול הניאו-בייליניזם, פתרון מעשי, אלטרנטיבה:
לאור המצב הגיאופוליטי לא ניתן לשקול שינוי רדיקלי במצב חלוקת הכוחות.
לא ניתן לשקול וויתור טריטוראילי לאור מהלכי דאע"ש את חיזבאללה את איראן – כל קריאה ל'ניצול' המצב על מנת לקדם שינוי רדיקלי הנה חוסר אחריות הגובלת ברשלנות-פושעת.

טיעון נוסף לסטטוס קוו הוא הטיעון המיתי, מאותה הסיבה שדאע"ש משמידים את האתרים הארכיאולוגיים, ומאותה הסיבה שהוואקף המוסלמי מחריב עתיקות בהר הבית, אסור לנו לוותר על הריבונות במישור המיתי – מדובר בניתוק סופי מהעבר, שעבוד להווה, דקדנס, כפי שאמר עבאס זאכי, פוליטיקאי פלסטיני בכיר:

"…אם הם[היהודים] יעזבו את ירושלים מה יקרה לכל הדיבורים על הארץ המובטחת ועם הבחירה? …הם חושבים שלירושלים מעמד רוחני…אם היהודים יצאו מהמקומות האלה הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט, הוא ייסוג מעצמו".

– בכירי הרש"פ מיטיבים להבין אותנו, יותר מאשר הביילינים והניאו-בייליניסטים מבינים אותנו.

על כן, בכל הנוגע למצב שליטתנו ביהודה ושומרון אין פתרון אפשרי מלבד שימור הסטאטוס-קוו, בעתיד הנראה לעין מבחינה בטחונית. בכל הנוגע לסוגיית ירושלים, הרי מדובר בכך שכל שינוי של הסטטאוס-קוו חייב להיות אך ורק לחיזוק האחיזה היהודית בעיר ובמיוחד בעיר העתיקה, שינוי לא יכול להיות רגרסיבי לתפיסת הריבונות.  – זהו הפתרון הפרקטי היחידי, זהו הפתרון האפשרי הבלעדי, אין הצעה נוספת שהוכיחה במציאות החומרית, במרחב-זמן, תועלת כה רבה לשימור חיי אדם, שימור הריבונות היהודית וחיזוק הנוכחות שלה בארץ-ישראל(על כל הביקורת) מלבד הסטטוס קוו. כל הצעה אחרת, לסיפוח-עכשיו או שלום-עכשיו, משמע הימור חמור, ללא צורך ריאלי, על קיומנו הריבוני, על חירותנו הקולקטיבית, על חירותנו כפרטים ועל חיינו.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “על 'הניאו-בייליניזם' – מענה לטור הדעה של יוסי ביילין, לניו יורק טיימס, הקורא לקונפדרציה ישראלית-פלסטינית.

  1. פינגבאק: על האצולה הכפרית-ישראלית | קצת על הרבה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s