על רוחו של קישון – שטה על פני ים המציאות

על השבוע

מאחר והקואליציה עוד לא הוקמה וההסדרים בין הצדדים לא נוסחו במלואם אני נמנע מלהציף את ביקורתי. כתבתי במאמרי "על הסיכוי לרפובליקה שלישית" את הנדרש – את המהפכה הנדרשת ביחסי הרשות השופטת והרשויות האחרות. להמשיך לקרוא "על רוחו של קישון – שטה על פני ים המציאות"

מודעות פרסומת

אליש: על המקרה המצער

לפני שנה אחת ויום אחד, נפל דבר בעולם שלי. אפשר לקרוא לזה, אולי, המקרה המצער. ככה, בקוד. לכל הפרשיות ההיסטוריות יש שמות קוד כאלה, כותרות גדולות, כמו למבצעים בעזה. פרשת ילדי תימן, טיסת השוקולד, פרשת המעטפות, התרגיל המסריח, קמפיין הגוועלד. פרשיית הבקבוקים, הניצבים, הנרות הריחניים. שתי מילים, וכולם כבר יודעים על מה מדובר. הם יודעים על מה כולם דיברו, איך הם הרגישו, מה היו האמת והשקר, הטוב והרע, כמו סרט מוכר.     להמשיך לקרוא "אליש: על המקרה המצער"

קצת על האחר | מוצ"ש אחרי-מות/ קדושים

הרב שעל שמו נקראתי אומר כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה. אך מיהו אותו רע, ואיך נבין אותו, אם לא נאהב את עצמנו? השבוע אגע במעבר החד בין הזיכרון והעצמאות, על אסונות שפקדו עמים זרים, על החיבור המתרקם בין המגזר הערבי והממסד הישראלי וגם נתון מעניין על הקהילה ההומולסבית.

להמשיך לקרוא "קצת על האחר | מוצ"ש אחרי-מות/ קדושים"

על מאמרו של פרופסור אריאל רובינשטיין – "למה" צריך לבטל את יום השואה?

על השבוע

השבוע כולו בסימן ימי האבל והתשובה החילוניים של הדת החדשה שקמה בישראל – הלאומיות היהודית. בעוד הציבור השמרני, המסורתי יותר, נוטה למזג את המסורת הדתית והתרבותית עם הדת הלאומית הנ"ל, הציבור הרדיקלי מנסה לשבור כל אתוס המשמר אותה. הדוגמה הבולטת של השבוע וזה שלפניו היא טורו של פרופסור אריאל רובינשטיין, זוכה פרס ישראל בתחום הכלכלה. בניגוד לענת וקסמן או אורי פרידן, גרבוז ורובינשטיין מייצגים את האליטות בצורה מרתקת – קשה להתעלם מהנורמליזציה של מסריהם – הם צפים לפני השטח , מההחצנה של מסרים, או אנטי-ליברליים או אנטי-דמוקרטיים בקרב ציבור האליטה הותיקה, משמאל, במדינת ישראל. ללא גרבוז ורובינשטיין, אין פרידן ווקסמן – זה תולדה של זה.

אולם, לפני הכל, נתחיל בחיוך, בדיחה נשזרה על בדיחה – וברוח ההומור אפתח את הטור. להמשיך לקרוא "על מאמרו של פרופסור אריאל רובינשטיין – "למה" צריך לבטל את יום השואה?"

אליש: זכרונוגרפיה

בטקס יום הזיכרון בכיתה ה' קראתי את השיר ואחי שותק של אמיר גלבוע. "אחי חזר מן השדה בבגד אפור", כותב גלבוע, ואני יכולה עדיין לראות את מגרש הספורט פרוש לפניי בשמש היוקדת של 2004. אבא שלי הנחה אותי לקרוא לאט, חזק וברור, לא למהר ולא לבלוע הברות. הטקסט הזה היה מקודש עבורי. למדתי מילים כמו סגין ואספלנית. למדתי את הפאוזה שצריכה לבוא באמצע המשפט האחרון. ואחי שותק, ואחי שותק. ודמו (נשימה) מן האדמה זועק.     להמשיך לקרוא "אליש: זכרונוגרפיה"

קצת על הפיניקס: בין הקדושה והחול | מוצ"ש תזריע מצורע

השבוע הדיון נסוב סביב הנושאים העמוקים ביותר שלנו, מאמיר חצרוני ועד מירי מיכאל.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא מהתופת. "לעולם לא שוב", אנחנו אומרים שוב ושוב. אנחנו אומרים את זה כבר 70 שנה, בלי שהסוף נראה לעין. אבל מהו הדבר בעצם שאנחנו מבקשים שלא ישוב עוד? מהי התחושה שמלווה אותנו כבר שלושה דורות ומעיקה עלינו כל כך? ובכלל, למה כל כך חשוב לנו שאף אחד לא ישכח?"

להמשיך לקרוא "קצת על הפיניקס: בין הקדושה והחול | מוצ"ש תזריע מצורע"

כה אמר קופל: על המתח בין ליברליזם ודמוקרטיה

 על השבוע

השבוע בסימן חרטומיו-שליחיו של נשיא האימפריה ברק אובמה בלוזאן – מביטים במכשף הפרסי ומטהו בידו. חרטומיו של אובמה רואים צל הרים כהרים – מטות כנחשים – דברי-מתק בע"פ כהסכמים מחייבים. זוהי רוח החורבן המרחפת מעל כולנו, ובתוכנו 'המצקצקים' יצקצקו ויטענו כי "אין אמת כי שקר,  בני העם הארי – תושבי איראן(ארץ הארים – בדקו אותי) – כמונו תאבים חיים ורווחה" – כך יצקצקו וישימו ללעג את מחשבתנו הרציונאלית. יצקצקו ציקצוקיהם על דפי העיתונות, בין מערכות החדשות השונות ועל גלי האתר – יצקצקו וירדימו את העדר, שלראשונה מאז 1967 יעמוד, כמסורת אבותיו,  בפני סכנת שחיטה – כצאן לטבח.

מצד שני, הרשומה תעסוק בנושאים א ח ר י ם: נעסוק בשאלת השבת והמרחב הציבורי בעקבות 'פיגוע הפייסבוק' של השר כץ והלינץ' ה"טוויטרי" בפרשן ערוץ 2, עמית סגל. לאחר מכן  רשמים מאל-ירמוך, מחנה הפליטי הפלסטיני בדמשק שנלכד על ידי דאע"ש. להמשיך לקרוא "כה אמר קופל: על המתח בין ליברליזם ודמוקרטיה"

אליש: יומן מסע

לפני ארבע שנים, בטקס יום השואה התשע"א, הייתי עדה טרייה. המטוס הננסי שלקח אותנו לפולין קצת אחרי פורים של כיתה י"ב, החזיר אותנו קצת לפני פסח של אותה שנה, כאילו שלא עברנו בשבוע אחד 6 שנים של בטן מכווצת. חזרנו עמוסות עד לארובות עיננו השורפות במטען נפיץ מאין כמותו, מהסוג שלא אמורים להעלות למטוסים בכלל. חומרים שיכולים להרוג בנאדם מבפנים, במחי מילה או שתיים. זוג עיניים. חריטה על הקיר.   
להמשיך לקרוא "אליש: יומן מסע"

קצת על הרבה – אנשים, אמן, סל"ה | מוצ"ש שמיני

 

"אני לא זוכר מתי היה היום בו הבנתי שהדבר הכי מעניין בעולם הוא אנשים. מתחת לכל המסכות הרגילות שאנחנו לובשים, החיוכים והכעסים, השמחה והעצב, מסתתרים ימים, חודשים ושנים של חוויות. ומאחורי כל התנהגות שאנחנו לא מבינים, מסתתר לו סיפור שלא סופר. ואם הסיפור היה מסופר, אז היינו מבינים. כמו שלכל איש יש שם, לכל אדם יש סיפור. הסיפור שמתחיל עם לידתו ונמשך בגידולו. הוא מעוצב על ידי הוריו, על ידי חבריו, על ידי חוויותיו ובתוך כך נעשה הוא הוא. אך הסיפור לא תמיד נותר שלם."

וגם: למה עזבתי את 'סטודנטים למען הר הבית' ועוד קטע חדש מתוך מעגלים של אור.

להמשיך לקרוא "קצת על הרבה – אנשים, אמן, סל"ה | מוצ"ש שמיני"

על קצה הלשון: צדק וכסף ורגע אחד שלמות

כזה אני, לא יודע לעשות את ההבחנה בין תקווה לאמונה. בכלל, אני חושב שהרבה אנשים מאמינים אבל חושבים שזו תקווה, או מקווים ובכלל קוראים לזה אמונה. אשתי לשעבר גם האמינה פעם שאוכל להשתנות ואז קיוותה שאצליח, עד שהבינה שהיא מעולם לא האמינה בזה אלא קיוותה להצליח להאמין. בכל מקרה, אני תמיד הגדרתי את עצמי טיפוס מאמין. האמנתי לסיפורים על שדים כשהייתי קטן, האמנתי גם שאין כזה דבר אנשים רעים ושחברים זה לכל החיים. כשפגשתי את גרושתי לעתיד, הייתי בשלב בחיים שהאמנתי שהעולם הוא הכנה לאהבה ושסיפורים רעים קורים רק במשפחות נדירות, כאלה שלא יוצא לאדם הממוצע להכיר אם הוא מתנהג כמו שצריך.

להמשיך לקרוא "על קצה הלשון: צדק וכסף ורגע אחד שלמות"

אליש: סדר בראש

מעגל השנה הוא ממזר לא קטן. הדבר שאנחנו עושים יותר מכל דבר אחר, ושמזיק לנו יותר מכל דבר אחר, הוא לערוך השוואות – ומעגל השנה כמעט מתחנן שנעשה את זה. איפה היינו בפסח שעבר, ואיפה אנחנו השנה. מתי היה יותר כיף. מתי ניקינו יותר באפקטיביות. מתי נלחצנו פחות. מתי הצלחנו יותר. למי שלחנו הודעות ערב החג, וממי קיבלנו, ולמה. עלינו מאז במשקל? ירדנו? יש לנו מישהו, או מישהי? התקרבנו למטרות שלנו? התגברנו על הפחדים שלנו? שקענו יותר בבוץ שמונע מאיתנו להתקדם, למרות שבפסח האחרון החלטנו בכל מאודנו שמכאן אנחנו ממשיכים רק למעלה?    להמשיך לקרוא "אליש: סדר בראש"

קצת על הרבה – דחיית סיפוקים | פסח

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהוד אולמרט?

קל לשמוח לאידו של אולמרט. את שנותיו כראש ממשלה כולנו זוכרים. העלייה המקרית לראשות קדימה, האלימות המשטרתית כנגד מתיישבי עמונה, מלחמת לבנון השנייה וההחלטה הממשלתית להקפיא את הבנייה בין גדרה לחדרה הם רק חלק מהסיבות בגללם רבים היום ממהרים לפתוח שמפניה. אך רגע לפני שנתלה את אולמרט בחוצות העיר, כדאי ללמוד ממנו דבר או שניים.

אי שם בשנות השבעים כשאולמרט עוד היה ח"כ טרי ורענן, העשייה הפרלמנטרית שלו התאפיינה במלחמה בשחיתות ובלוחמה בפשע המאורגן. הוא הצליח ליצור שיתוף פעולה חוצה מפלגות עם יוסי שריד, מה שהביא את שניהם לגדולה. יחד הם חקרו וחשפו שחיתות בכדורגל הישראלי ומעורבות של גורמים עבריינים בניהול קבוצות.

אולמרט.
אולמרט.

ואיך שהגלגל הסתובב לו. כיום ברור מעל לכל ספק כי אולמרט מעל באמון הציבור ופעל בשחיתות. היו פרשות שונות לאורך הדרך, אך האש הוצתה רק עם עדותה של שולה זקן. ונשאלת השאלה, מה או מתי אולמרט עבר מהצד הנאור – של המאבק למיגור השחיתות, אל הצד החשוך – בו אולמרט הפך כמעט למילה נרדפת לשחיתות?

לכל איש ציבור יש את נקודת הבוחן הזו, ככל הנראה עשרות פעמים במהלך תקופת שירותו. זה מתבטא במינויים שלו, באישור המכרזים שעוברים תחת עיניו, בקידום פרויקטים, בסיוע לחברים ולמקורבים. אך אלו הדברים ה'קטנים'. כשההצלחה הפוליטית מגיעה, הדלתות נפתחות. לא מדובר רק בשם שמתנוסס בעיתונים מדובר גם בהצעות שמותחות את הגבולות. ואז מגיעה הדילמה הגדולה.

האפשרות להתקדם מול האפשרות לנהוג ביושר. מחד, ניצבת ההזדמנות להגיע לעמדות כוח שתמיד חלמת להגיע אליהן ולא ידעת אם תוכל. הדרך שאתה מאמין בה תוכל להתגשם בהמשך, כשתגיע אל עמדות ההשפעה. ואז אולי תמנה שר משפטים שיילחם במערכת שאתה סבור שהיא מעוותת מהיסוד. מנגד, הזדמנויות כאלו מגיעות למי שראוי להן. הדרך הישרה שאתה מאמין בה תתגשם רק אם תשמור עליה לאורך הדרך, עד שתגיע אל עמדות ההשפעה. ואז, כשתמנה שר משפטים שיילחם במערכת שאתה סבור שהיא מעוותת מהיסוד לא יהפוך להזדמנות עבור אותה מערכת להתנקם ולהתנכל אליך. אם אין שלדים בארון שלך, אתה תהיה יותר חסין לעשות את מה שאתה מאמין בו.

קל לשמוח לאידו של אולמרט. יש שיגידו שיש בכך צדק פואטי, שחושף השחיתויות נחשף כמושחת הגדול מכולם. קל להתנגח בו, בייחוד מהצד הימני של המפה, אך יש שיעור חשוב שצריך ללמוד מאולמרט. נתן אנגלדר כתב בספרו "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", כי כשאנחנו מדברים על אנה פרנק, אנו עורכים תרגיל מחשבתי שבו אנו מדמים לנו את הנורא מכל. זה משחק איום ונורא של 'מה אם'. מה אם הנאצים ישובו, ונצטרך להתחבא בין שכנינו. האם נוכל לסמוך עליהם, האם נוכל להאמין שלא ילשינו עלינו, שמחר נהיה כאן כדי לשאול את השאלות האלה?

כשאנחנו לועגים לאהוד אולמרט, אנחנו מפספסים את הדיון האמיתי. כשאנחנו מדברים על אולמרט, אנחנו עורכים תרגיל מחשבתי בו אנו נמצאים בעמדת כוח וניצבת לפנינו הזדמנות פוליטית אדירה שטומנת בחובה אפשרות לסטייה לא קלה מדרך הישר. זה משחק של 'מה אם', מה אם ניקח את הכסף, מה אם נמעל מועל בציבור שבחר בנו, מה אם נסטה מדרך הישר. מה אם נעגל פינות ונעדיף את המטרה על פני האמצעים? האם אי פעם נוכל לשוב אל דרך הישר?


קצת על דחיית סיפוקים

פסח מביא איתו תמיד זמן של חשבון נפש, מעין בחינה השוואתית בין הזמן של היום ובין הזמן שהיה. זו מין מתנה משונה כזאת שאלוקים נתן לנו. ותמיד כשאתה בוחן אחורה, אתה תוהה אם הפעם טוב יותר או לא. אתה מסתכל על החמץ שאתה נפטר ממנו השנה, ומתלבט. לא, אתה תוהה. אתה תוהה, למה לעזאזל החמץ אותו חמץ משנה שעברה, למה שום דבר לא משתנה. שום דבר לא השתנה. למה אתה לא משתנה. מה נמצא שם עמוק בפנים שיוצר את אותו הלכלוך, את אותו האבק, שגורם לך שנה אחר שנה להתמודד עם אותן בעיות רק בווריאציה חדשה.

ואתה מנקה, מחטא, משפשף ושוטף. תחושה של ניקיון וזיכוך מתנדף, ואתה עדיין תוהה – האם הפעם זה מספיק. מה החמץ שפספסתי, מה ביטלתי אבל סירב להתבטל? חשבון נפש שמשנה לשנה מתגלגל. ואז, פתאום היא אמרה לי: "יש לך בעיה בדחיית סיפוקים. וזה משפיע בכל תחומי החיים". בום. זה זה. אני לא יודע לחכות.

הרי התפללתי לתשובה, וקיבלתי אותה. כשלא אהבתי אותה, התעלמתי. התעלמתי, וקיוויתי שהתשובה תשתנה, אבל זה כמו חמץ. החמץ משנה שעברה, שאולי הצלחתי להסתיר, אך לא להבעיר. התפללתי, נושעתי ולא שמעתי. ואז החלו הכאבים, עמוק עמוק בפנים. הם התחילו להקרין החוצה, לא יכולתי להסתיר, אך שכחתי מאיפה הגיעו. אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. אף אחד לא סיפר לי שזה קשור גם לאלוקים. אבל זה קשור, זה מה שקורה כשלא מקשיבים.

כשאתה לא טוב בדחיית סיפוקים, אתה ממהר לצאת. מניחים את הבצק בתנור ומרוב רעב מוציאים. כנראה שאני ישראלי אמיתי, כי עם ישראל לא טוב בדחיית סיפוקים. הרי בינינו, החג הזה נועד לנו, אלו-שלא-יודעים-לדחות-סיפוקים. זה מאפיין את כל החג. כשה' מטיל על משה את האחריות, משה ממהר להתרחק, הם לא יאמינו לי הוא אומר. כי הוא מגמגם ומדבר לאט, וכשאתה לא יודע לדחות סיפוקים, אתה ממהר להגיע לסוף. וכשהמנהיג מגמגם הפאנץ' נשמע בעיקר רחוק מדי.

download

והמצות? לגמרי חוסר הבנה בדחיית סיפוקים. הבצק לא תופח בתנור אפילו 18 דקות, לאן אתם ממהרים? החוצה החוצה, עכשיו בורחים. וכשהעם מגיע לים סוף? חוסר הבנה בדחיית סיפוקים. הוא לא יודע לאן הולכים. הוא רוצה גאולה עכשיו, שקט עכשיו, שלום עכשיו. הם מביטים קדימה, ים. הם מביטים אחורה, אלפי מצרים זועמים, וגאולה – אין. אז נחשון קופץ למים. והוא הרי גיבור גדול, מאמין על עיוור ומי עליו יכול. כולנו יכולים ללמוד ממנו שיעור בדחיית סיפוקים, נכון? לא. הוא פשוט רצה את הגאולה עכשיו ולא נתן לקושי לעוור אותו, אז הוא קפץ.

הרבה מדברים על חטא העגל שנבע מחוסר אמונה, אבל בעצם הוא נבע מחוסר יכולת לדחות סיפוקים. הנה, יצאנו ממצרים, אבל איפה אלוקים, איפה משה, מתי כבר יגידו לנו מה לומר ומה לעשות, מי ינחה אותנו בדרך החדשה? אז הם 'התבלבלו בספירה', נו באמת, הם פשוט לא יכלו לחכות יותר. אלוקים עכשיו, קידוש עכשיו, פולחן עכשיו.

ומעמד הר סיני? שלושה ימים אינטנסיביים בקורס של דחיית סיפוקים. אל תתקרבו אל נשותיכם, אל תטמאו, אל תגעו בהר. כלום. אלוקים הבין. את העם הזה צריך לחנך, הוא את הסיפוקים שלו יצטרך לדחות. אז שוב ארבעים יום, ושוב שלושה ימים. אבל הם לא למדו כל כך מהר, ביקשו שליו ודגים. ככה זה במדבר, רוצים אוכל, רוצים מים, רוצים אותו עכשיו. אז הוא המשיך בקורס לדחיית סיפוקים. ארבעים שנה במדבר, וכשזה לא הספיק, שלח אותנו לאלפיים שנה בגלות.

ונראה לכם שלמדנו משהו? רק אתמול בחור איבד את זה כי הוא איבד בחורה והלך להיאבד בקרית ארבע. גם כן חטיפה. בעיקר חוסר יכולת לדחות סיפוקים. וכמו שאמרתי, אני סובל מזה מאוד. אני רוצה אהבה עכשיו, להתחתן עכשיו, להסתדר עכשיו, למצוא עבודה עכשיו. ומה יקרה אם פתאום הכול יקרה? אני חושב לעצמי ונבהל. רגע, אולי בעצם אני לא מוכן. כי עכשיו יש לי חופש.

חופש. הרי פסח הוא חג החירות, לא החופש. אז מה עניין החופש? ח.פ.ש הוא שרש המילה חופש. כמו חיפוש. לא לשווא השניים קשורים זה בזה, הרי החופש מעניק לנו את היכולת לבחור לחלוטין בין כל האפשרויות שיש לנו בבריאה. והחרות? החרות יוצרת מסגרת. אל תקרי חרוט על לוחות, אלא חרות, נאמר על החריטה האלוקית בלוחות הברית. וזה כי החרות מגבילה אותנו. יש טוב ויש רע, יש החלטות שמהן אין דרך חזרה. התחושה שיש לאדם בזמן שהוא מחפש דבר מה שאבד לו יכולה לגרום לו לאבד את דעתו. עת לשלום, ועת למלחמה, עת לאהבה ועת לשנאה. עת לקבל את מה שאנחנו רוצים עכשיו, ועת לחכות עם זה קצת.

אז זה החמץ שלי. זה מה שאני צריך לשרוף. זמן. עד שאני אקבל את מה שאני רוצה.

יש למישהו מצית?

ביעור חמץ.
ביעור חמץ.