קצת על העדר | מוצ"ש קורח

"מוש השור היה שור הרבעה מצוין, אך זה לא היה פועלו היחיד. למען האמת, גם לא העיקרי. הלחם והחמאה היה השלכת הולכי שניים מעל גבו. כתוצר של הכלאה עילאית בין אמו ובין אביו, את שניהם כמובן לא הכיר, הוא נולד חזק. הוא נולד וגדל בחווה של ג'ורג' והיה ניצול יחיד מדורו. מדי פעם היה פוגש בהולכים על שני רגליים, אך בניגוד לחבריו לעדר, הם לא פחד מהם. הם אהבו אותו, הם טיפחו אותו, הם דאגו שיאכל טוב והתפקיד שלו היה להשליך אותם כמה שיותר רחוק."

וגם: מה הקשר בין קורח ועדתו למחאת האמנים והמשך הפגישה של אור ואורן…

 


 

קצת על העדר

די, נמאס לי, חשב מוש. כל היום עובד, ולא טוב לו. תמיד אומרים לי מה לעשות, מה נכון מה לא נכון. כל היום לעבוד לעבוד לעבוד, ואף פעם לא לנוח!.

מוש השור היה שור הרבעה מצוין, אך זה לא היה פועלו היחיד. למען האמת, גם לא העיקרי. הלחם והחמאה היה השלכת הולכי שניים מעל גבו. כתוצר של הכלאה עילאית בין אמו ובין אביו, את שניהם כמובן לא הכיר, הוא נולד חזק. הוא נולד וגדל בחווה של ג'ורג' והיה ניצול יחיד מדורו. מדי פעם היה פוגש בהולכים על שני רגליים, אך בניגוד לחבריו לעדר, הם לא פחד מהם. הם אהבו אותו, הם טיפחו אותו, הם דאגו שיאכל טוב והתפקיד שלו היה להשליך אותם כמה שיותר רחוק.

הוא לא הבין למה הם חייכו בכל פעם שהם היו על הרצפה, אך מבחינתו זה היה חלק מהעבודה. החיים שלו היו טובים סה"כ, הוא קיבל הכול, מלבד דבר אחד. את היכולת להחליט מה הוא עושה.

יום אחד, תוך כדי אכילה, הוא חשב לעצמו שהגיע הזמן שיצא לו מזה משהו. כלומר הוא פר – אך אינו רבה. הוא רווה, אמנם, אך אינו רואה את צאצאיו לעולם. גם כשהם מגיעים לעולם הם נלקחים ממנו. הוא חי מיום ליום, מעיף אדם לפה, זורק איש לשם, אך מבעד לחרכי הרפת הוא לא מצליח לקבוע מה קורה בחיים שלו.

הכול היה בסדר, עד שיום אחד הוא ראה פרה מסומנת במספר חוטפת מכות.

הוא שמע על 269 פעם, אך לא חשב שזה אמיתי. הולכי השניים מכים פרות? הוא מכה בהם כל יום בלי לחשוב בכלל, מי הן שירביצו לו ולצאן מרעיתו? הוא השתולל והתפרע. לרגע תהה לעצמו אם כך מרגיש בן דודו מספרד, שאחת לשנה רודף אחרי הולכי שניים ברחובות העיר.

בני האנוש נדהמו. הם לא הבינו כיצד חיית הפרא השתגעה עליהם פתאום. "כפוי טובה!", קראו לעבר מוש, שלא הבין מילה. "תראה את התחת שלו, הוא כולו קפוץ!", אמר איש לרעהו. ומוש הקפיץ את שניהם הרחק הרחק מהפרה.

"לא רציתי את זה", היא מיררה בבכי. "מה אתה עושה?", שאלה 313 בפליאה. "הם הרביצו לך!", הסביר. "אבל אנחנו חייבים לקבל את זה, אתה לא מבין? אם לא נעשה את זה, לא נאכל. אנחנו תלויים בהם", היא פעתה.

"זה לא חייב להיות ככה. לא ייתכן שהם יגידו לנו מה לעשות", הוא אמר. "התפקיד שלי הוא להעיף אותם מהגב, אז עכשיו אני אעיף אותם מכאן".

הוא רדף אחריהם עד שברחו הרחק מן החווה. הוא הביט לאחור ונעשה סחרחר. הוא לא הכיר את המקום, הוא לא היה בטוח בדרך חזרה, אך הוא ידע שמהיום המצב ישתנה.

אחרי כמה פניות שגויות וכניסות לחוות לא לו, מצא את הדרך חזרה אל מה שעתה היה החווה שלו. שלו ממש.

313 המתינה לו בדריכות. "מה עשית?", היא שאלה. "לאן הם נעלמו?", אמרה.

אך הוא נאלם דום ורק רצה לאכול.

החציר לא היה טרי, המים לא היו במקום ואז הוא הבין שהולכי השניים אותם היכה והבריח זה עתה דאגו לכל צרכיו עד כה. מה יעשה כעת? לאן ילך?

הוא ביקש מכולם להתאסף בדיר, הוא רצה לספר להם מה קרה.

"היום קרה משהו שזיעזע אותי", הוא אמר. הוא היה מעט נרגש וקולו רעד. "לא האמנתי למראה עיניי. היום ראיתי את הולכי השניים מכים את 313. היא לא זזה, היא לא מחתה, היא פשוט עמדה שם המסכנה. מרוב הלם. היא דיממה".

הקהל היה דרוך, אך מעמדו הרם של מוש בקרב בני האדם, עשה לו שמות בקרב בעלי החיים.

"תגיד", אמר החמור, "נולדת אתמול?".

מוש, שהיה לחוץ החל להיות גם מבולבל.

"מה? אההה…", הוא החל לגמגם. או, חזר לגמגם. כפי שהיה עושה כשעוד היה עגל.

"זה קורה כל הזמן. 313 לא הייתה בהלם, ככה מדברים איתנו. אנחנו לא מבינים שפת אנוש", הוא אמר.

מוש ביקש להמשיך את דבריו, בתקווה שהחמור יפסיק להתערב בהם.

"העפתי אותם", הוא אמר.

הקהל נכנס להלם.

"עשית מה?", שאל החמור, שלא התכוון להרפות.

"העפתי אותם לכל הרוחות. רדפתי אחריהם מרחק חמש חוות מכאן".

"אז מה נעשה עכשיו?", שאל החמור.

בעלי החיים הנוספים, העזים, הסוסים, ואפילו התרנגולים לא הוציאו הגה. אפשר היה לשמוע את דולי הכבשה מלחכת עשב בצד. "מה בדיוק תעשה עם כל המורעבים פה?", המשיך החמור.

"לא הייתה ברירה. הם הרביצו לה ללא רחם", ניסה להסביר, אך הבין כי היה צריך לבקש מהולכי השניים הסבר על מה עושים במצב הזה.

"תראו", הוא אמר. "כמו שאני רואה את זה, יש לנו שתי אפשרויות. אנחנו יכולים לחכות שהם יחזרו לשלוט פה, ולקבל את האוכל שלהם תמורת עבודה קשה שהם מרוויחים ממנה, ואנחנו יכולים לקחת את החווה הזו על עצמנו".

החמור היה עקשן למדי. "ומה נעשה אם יחזרו?".

"ניתן ל-313 להחליט?", שאל סוס שהיה רגיל בכיסוי עיניים חלקי, וידע רק להביט ישר, אולי לכן לא ראה את הבור אליו נפל עם המחשבה.

"ומה אם המצב היה הפוך?", היא שאלה, הסוס, החמור, העז וגם מוש הביטו בה במבט מבולבל. "מה אם אנחנו היינו בראש פירמידת המזון והם היו בתחתית? האם היינו מכים בהם אז בעצמנו?".

מבטו המבולבל של מוש הפך למבט חזון. "לא!", הוא צעק.  "זה לא היה הוגן".

*

ניהול החווה התגלה כעסק מורכב.

ג'ורג' היה איש חכם, מסתבר. לאחר יד, הוא הבין שג'ורג' שכח דברים שהוא מעולם לא למד, וכעת היה עליו ללמוד. החיות, שעד כה לא היו רעבות דקה מימיהן, נעשו עצבניות. קרבות החלו בין העיזים ובין החזירים.  החיות היו רגילות לקבל את האוכל שלהן, ולא היו מוכנות לעבוד בשבילו. כלומר, העבודה היחידה שהכירו הייתה פרייה ורבייה. הם עשו זאת כבר מתוך הרגל, אך לא מתוך רצון.

מוש ביקש לכנס את כולם לתוך הדיר, בתקווה ששם יוכל להסביר לכל בעלי החיים את הבעיה במצב החדש.

"דרושה אחריות. אנחנו עכשיו דואגים בעצמנו לחווה הזו!", אמר. התרנגול קרא בקול, הרועה הבלגי השתחווה, הסוסים הובילו את הדרך ומוש קיבל את המושכות. החווה של ג'ורג' הפכה להיות החווה של מוש.

מוש השור עובד וטוב לו, כתב באותיות של קידוש לבנה בכניסה שעליה פעם היה כתוב "החווה של ג'ורג'".

יום אחד הגיע הולך שניים אחד, שהיה דומה לג'ורג' כשהיה צעיר יותר.

ג'ורג' מיד איים עליו שאם יפצה פה, אם יאמר דבר, אם רק ידבר – יכניס אותו למאסר.

"אני רק רוצה לנהל את החווה", אמר ג'ורג' המוקטן. "היא תהיה שלכם, אבל אני אעזור לכם להחזיר את החיים למסלול". מוש שמע את ההזדמנות וכלא אותו יחד עם שאר החיות ברפת.

בתוך ימים ספורים עלתה הצעה מהעיזה הפזיזה לנקום את דם כל צאצאי החווה של ג'ורג', ולאכול את ג'ורג' הקטן.

מוש, שליבו היה עוד דואב על מה שעבר, תמך ברעיון וביקש מהסוסים שינעלו את הקטן בתוך הדיר ובאסיפה הבאה, כולם יוכלו לנגוס בבן האנוש האומלל.

רגע לפני שמוש נכנס בשערי הדיר, הוא ראה את שמה של אהובתו האומללה, 313, ונזכר בהבטחה שנתן לה, אך כוחו לא עמד לו, והוא נענה לדרישות הקהל. "בעטו בו, תקפו אותו, נגסו בו, אכלו אותו!", הוא קרא בקול לשאר החיות ואלו נענו לקריאתו.

לפתע העיזה הפזיזה געתה בגועל ואמרה "הוא בכלל לא טעים! אני רוצה עשב!", החזירים העדיפו את הבוץ על פני הדם, ונראה שכולם התחרטו על הרגע בו מוש השתלט על העולם.

מוש השור
מוש השור

 

קצת על האמנים

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:

וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם:

וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה:

וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו:

וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהֹוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו:

זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

וּתְנוּ בָהֵן | אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן | קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי:

הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהֹוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם:

וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה:

לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְהֹוָה וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ (כתיב תלונו) עָלָיו:

וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה:

הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר:

גילה אלמגור.
גילה אלמגור.ומַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ?

מעגלים של אור

ההמצאות של אורן המשיכו לגרום לאור לחייך, והיא סיפקה לו כר פורה של סיפורים נוספים להמציא לה, עד שהיא מצאה את עצמה עם רצון עמוק לספר לו. מה בדיוק, היא לא ידעה, אבל ידעה שהיא רוצה לספר.

"אז מה רצית לספר לי?", הוא שאל – ממש כאילו קרא את מחשבותיה.

"לספר לך?", היא שאלה.

"כן, אמרת קודם שאחרי זה תספרי לי על הפעם ההיא שנשרפת בים, אבל המשכתי לדבר".

"אהה, זה", היא אמרה.

"כן, זה", השיב.

אבל הים לא עניין אותה, גם לא שאריות העור שכאבו. היא רצתה לספר לו משהו אחר לחלוטין, אבל לא ידעה מאיפה להתחיל.

"תראי", הוא אמר, קוטע את מחשבותיה. "אני יכול לחכות. יש לי סבלנות".

היא המשיכה לא להגיד דבר, והוא המשיך לדבר.

"תראי, יש פה שתי אפשרויות. השעה יכולה להיות שתיים בלילה ואז מרוב עייפות תשפכי את הסיפור, או שתספרי לי עכשיו ותחסכי את הזמן שיעבור", הוא אמר.

היא חייכה שוב, ושאלה אם הזמן הוא מה שכואב לו, או אולי השינה.

"תראי, כבר מאוחר, וברור שאני אשמח לישון, אבל סקרנת אותי. אני רוצה לדעת מה קרה", השיב בחיוך משלו. "אני רק יודע שכך או כך, בסופו של דבר את תספרי, אז אין צורך לחכות כל כך הרבה זמן. אפשר פשוט לפתוח ולספר".

היא לקחה נשימה ארוכה ותהתה מאיפה להתחיל. לפתע היא הרגישה לא נעים מטלי ותומר, להם לא סיפרה. ופתאום היא יושבת פה על ספסל עם בחור שהכירה רק היום, צוחקת ומחייכת ומספרת דברים שהיא לא סיפרה לאף אחד.

אורן נעשה חסר סבלנות.

"אוקיי, יודעת מה?", אמר. היא חיכתה שימשיך, הוא פשוט היה מלא הפתעות.

"אני אספר לך משהו, ואת תספרי לי. כל אחד בתורו ישתף במשהו ונגיע לאן שנגיע", הציע.

היא ידעה שזו תיבת פנדורה, שבתוך חמישה סיפורים היא תרגיש חשופה יותר מאי פעם, אבל היא החליטה לפתוח.

"אז פעם אחת", היא החלה. גבותיו של אורן התעקלו בציפייה להמשך דבריה, והיא נהנתה למשוך את הרגע, רק כדי להגביר את המתח.

"נסענו תומר, אני, טלי ויותם נסענו לים. עכשיו כשאני חושבת על זה, יותם בטח ניסה להתחיל איתי. הוא תמיד סיפר בדיחות קרש חצי שנונות כזה, אבל זה לא עבד עליי. בקיצור, ניסיתי להתרחק ממנו. אמרתי להם שאני רוצה להסתכל על הים לבד, והלכתי לבד לאיזור שלא היה בו אף אחד. או בעצם, הם לא היו. המשכתי ללכת על החול במשך שעה. בהתחלה חשבתי שלא נשרפתי, ואז יום אחרי כן גיליתי שכפות הרגליים שלי מתקלפות. לא יכולתי לנעול שום נעל על הרגליים. לא סנדלים, לא כלום".

אורן התפקע מצחוק. "כפות הרגליים נשרפו לך?", הוא שאל והחל בסיפור משלו.

 

מודעות פרסומת

קצת על החרם | מוצ"ש בְּהַעֲלֹתְךָ

קצת על החרם

זו הייתה תגובה טבעית, פבלובית כמעט.

בשנייה שהוא ראה את הודעת הפוש הכול כבר רץ לו בראש.

"הוא אמר מה?", קפצה השאלה בראשו. הוא לא יכול היה לענות מהר מספיק וכבר הפוסט החל להיכתב לו בראש. "מנכ"ל אורנג' העולמית אמר שהוא מעדיף לנתק את הקשרים איתנו…", הוא החל.

הפוסט לא היה קצר. הוא שילב בו בעורמה את תנועת החרם הכללית נגד ישראל, את אתוס הגבורה היהודית של מעטים מול רבים והמבורגר. הוא לא היה בטוח אם ההמבורגר יעבוד, אבל באמצעים הומוריסטיים, כך האמין, יגיע רחוק יותר.

את הפוסט חתם בקריאה לעזיבה המונית של החברה הישראלית הקשורה אל אורנג'. להמשיך לקרוא "קצת על החרם | מוצ"ש בְּהַעֲלֹתְךָ"

אוהב, לא אוהב, אמת ושקר | מוצ"ש נשוא

מדי פעם המוזרות שלנו היא זו שנחשפת לאור. לא פעם אני מותח בראשי את המציאות למחוזות הדמיון והופך אותה לסיטואציה קומית. כך למשל, בשבת האחרונה, חשבתי על כתיבת סאטירה מודרנית-היסטורית ובה בין השאר שותלים את אפליקציית WAZE בעבר הקדום, כשכולם נסעו ממקום למקום כשהם רכובים על גמלים, חמורים או סוסים. וקולה של המאותתת היה מבשר "היזהר, ליסטים לפניך!", בעודה מתייחסת לשביל האגרה החדש. בכל מקרה, חלק מהבדיחות שלי לא תמיד מובנות, את הקפיצה שהראש שלי עושה בדמיון, לא תמיד הפה מסביר היטב ומה שנראה לי ברור אינו תמיד מתפרש ככזה מחוץ לראשי."

 וגם: ריבלין זוכה לקיתונות של רותחין מהימין על כך שהוא מאמין בארץ ישראל השלמה. מיהו הקפיטליסט הטוהר, ומה באמת קרה לאריאל רוניס?

קצת על המוזר | קצת על ריבלין | קצת על עזה | קצת על השקר | קצת על המכללה | קצת על רוניס | מעגלים של אור 


 

קצת על המוזר

אם בכל פעם שהיינו רואים אדם שנראה לנו מעט מוזר הייתה המוזרות שלנו מכה על פנינו, היינו הופכים לאנשים טובים יותר? אם השיגיונות הקטנים שלנו היינו נגלים לפתע לעינינו, היינו משנים אותם? כי יש הרבה מוזרים בעולם. יש את האיש, שעכשיו עלה אל האוטובוס, כובע מצחייה לראשו וחליפה לגופו.

מה הסיפור שלו? הוא רזה מאוד ועיניו מגלות שעבר לא מעט בחייו. והאיש הזה שכותב, שהחשש הכי גדול שלו מאוטובוסים הוא שילד יקרא לו 'אדוני'. זה אמנם  קרה לי פעם אחת, אך זה היה בגיל 24, ולא אכפת לי כמה מנומס אותו ילד היה – הוא עורר בי בהלה רבתי. הסתובבתי מיד ממנו, במבט מחפש. האם יש מישהו מאחורי? כבר ידעתי את התשובה. עיניו כיוונו אליי, והוא לא היה פוזל. אבל היה בכך משהו מוזר.

מדי פעם המוזרות שלנו היא זו שנחשפת לאור. לא פעם אני מותח בראשי את המציאות למחוזות הדמיון והופך אותה לסיטואציה קומית. כך למשל, בשבת האחרונה, חשבתי על כתיבת סאטירה מודרנית-היסטורית ובה בין השאר שותלים את אפליקציית WAZE בעבר הקדום, כשכולם נסעו ממקום למקום כשהם רכובים על גמלים, חמורים או סוסים. וקולה של המאותתת היה מבשר "היזהר, ליסטים לפניך!", בעודה מתייחסת לשביל האגרה החדש. בכל מקרה, חלק מהבדיחות שלי לא תמיד מובנות, את הקפיצה שהראש שלי עושה בדמיון, לא תמיד הפה מסביר היטב ומה שנראה לי ברור אינו תמיד מתפרש ככזה מחוץ לראשי.

אני זוכר פעם אחת בה עמדתי מול אחת מכיתות הגיור שלי, כמפקד ב'נתיב', וסיפרתי בדיחה. אני חושב שהקדשתי לבדיחה מחשבה מקדימה, בניתי אותה כחלק ממערך השיעור ואפילו אמרתי את הפאנץ' כמו שצריך. במשך עשר שניות, איש לא צחק. הם לא הבינו, האסימון לא נפל. הצחוק הגיע רק אחרי שהשקט ששרר בכיתה היה מוחלט. הם צחקו ממבוכה, כי איש לא צחק. המוזרות שלי התגלתה במערומיה לעיני כל.

למרות זאת, השתדלתי להמשיך כרגיל, כשעמוק בפנים הצחוק הנבוך דקר לי את המוזרות. היא הייתה שלי במשך הרבה זמן, היא הייתה מנגנון ההגנה שלי מהעולם. ההומור הזה, שמרביתו נמצא בדמיון ומעט ממנו במציאות, היה המקום בו יכולתי להתבצר בעמדת ה'איש אינו מבין אותי'. זו עמדה שעל פניו מזכירה את גישתה של נערה בת 16 לעולם, אבל יש בה מן ההגנה. כשהדמיון שלי לא מובן לעולם, אני מקבל מידה מסוימת של כוח מול העולם – כאילו אומר לעצמי שיש בי משהו שטוב מן העולם, מתוחכם יותר.

את הצחוק הנבוך שמעתי פעמים רבות. שמעתי גם חבר שנעלב שלא צחקתי מבדיחה שלו. "אני צוחק מהבדיחות שלך, גם כשהן לא מצחיקות. למה אתה לא יכול לעשות זאת גם בשבילי?", הוא היה אומר. אז לא הבנתי את זה, אבל תגמולי הסביבה משפיעות באופן עצום על ההתנהגות שלנו. במידה מסוימת, בכל פעם שמישהו צחק  או צוחק ממשהו שאני אומר, גם אם הוא לא באמת מצחיק, הוא מעודד אותי להמשיך. כשמישהו לא צוחק או מייבש, הוא מעניק לי תמריץ לוותר על קריירת הסטאנד אפ שמעולם לא חלמתי עליה.

יש במוזרות, כאמור, מזור מפני הכאבים שהעולם הזה נותן לנו. תרופת פלסבו לבעיות שלנו, או אולי ביטוי ייחודי. אנחנו מתקשים להגדיר את הנורמה. אך כשנראה את מי שחצה את הקווים, ירד מהפסים, הפליג למחוזות אחרים – נדע לזהות אותו מיד. ואם יש במוזרות הזו תכונה שמזכירה  לנו את שלנו, האמוציה כלפיה תהיה חזקה, של אהבה או שנאה, הערכה או סלידה. כי זו מוזרות שלנו, ופתאום היא מקבלת פנים אחרות.unique-outreach


 

קצת על ריבלין

 

מאז מונה ריבלין לנשיא המדינה, הוא זוכה להרבה ביקורת מהמחנה הלאומי ששלח אותו לבית הנשיא. יחס זה נובע מאכזבה רבה, שכן כח"כ דגל בפתרון המדינה האחת, על בסיס תורת ארץ ישראל השלמה.  ביום חמישי האחרון, כפי שחשף שי גליק ב"ערוץ 20", ריבלין היה אמור לקבל פרס בגבעת חביבה בכנס שכותרתו "שותפות בין יהודים לערבים". הנשיא זכה לקיתונות של רותחין לאחר שהתגלתה מעורבותה של הקרן החדשה לישראל באירוע. הנשיא הספיק להחרים את עמיר בניון, כנס של ערוץ 7 בגלל מושב שדן בסוגיות המרה, להתבטא נגד אירועים של תג מחיר, להתנצל בפני ערביי ישראל על טבח כפר קנא ועוד.

ריבלין בגבעת חביבה
ריבלין בגבעת חביבה

אגב, אנקדוטה קלה לגבי החרמת כנס ערוץ 7. בשיחה שניהלתי השובע עם דוברת הנשיא, היא טענה שבערוץ 7 הכניסו את שמו לתכנייה של הכנס מבלי לתאם את הדבר עם לשכתו. לא היה אפשרי בכלל שהוא יגיע, היא אמרה. היא גם הוסיפה שאין דרכו של הנשיא להחרים. מנגד, בחיפושים באתרים הגדולים, כמו מאקו והארץ שסיקרו את הפרשה, הכחשה שכזאת לא נמצאה.

האירוניה היא שריבלין זוכה לפרס מארגוני השמאל הרדיקלי בשל אמונתו הימנית. הוא דוגל באמת ובתמים בארץ ישראל השלמה, על כל המשתמע מכך. בניגוד למתנחלים שמתיימרים לתמוך בסיפוח אך דורשים הפרדה מהפלסטינים באוטובוסים, הוא מוכן לקבל את הערבים כפי שהם. זה דורש דו קיום. ודו קיום, פירושו גם סיפוח.

ריבלין אגב בסופו של דבר לא קיבל את הפרס. הנשיא הסביר כי לא יקבל את הפרס – משום שלא הגיע אל היעד שהוא שואף אליו. לא לשווא קרא לממשלת ישראל להקים עיר ערבית, משום שלא נבנתה כזאת כבר שנים רבות, והוא רואה זאת כעוול.


קצת על עזה

ירי מרצועת עזה, ארכיון (צילום: רויטרס)
ירי מרצועת עזה, ארכיון (צילום: רויטרס)

הירי השבוע מעזה? בגלל הכיבוש. הרוגי 'צוק איתן'? בגלל הכיבוש. הרוגי 'עמוד ענן'? בגלל הכיבוש. כל מבצע, כל חדירה, כל מנהרה, כל ירי צלף, כל טיל, כל שיגור? כולם בגלל הכיבוש. הכיבוש הצבאי בשטחי יהודה ושומרון מרתיע את ישראל מעשיית הצעד היחיד שיכול לפתור את הבעיה מהשורש: לכבוש את עזה ולגרש את תושביה. כל מבצע, ירי תגובה, אינו אלא פלסטר המכסה איבר כרות. כל עוד זו ההתנהלות, פלא שדאעש חש בנוח לאיים על ישראל?


 

קצת על השקר

אם תעצום עיניים,

תספיק לצאת בזמן.

מהר, מהר, על הרגליים.

חשוב לא להיתקע כאן.

אם תאמר את זה מספיק פעמים,

זה יישמע גם לך אמיתי.

אם תקשיב לזה שוב ושוב,

גם אתה תגיד שזה חשוב.

האמת והשלום רבו,

השקר והשלום אהבו.

למען האחרון, כבר לא דוברים אמת.

ולמען הכנות, כבר לא מדברים.

 


 

 

קצת על המכללה

 

"שנים שהיו מהלכין בדרך

וביד אחד מהן קיתון (כד, כלי) של מים

אם שותין שניהם – מתים!

ואם שותה אחד מהן –

מגיע לישוב… "

(תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ב ע"א)

 

בבסיס השקפת העולם שלי, עומדת הגמרא הזו. הדיון האולטימטיבי על יחסי בין אדם לחברו. מי קודם למי? האדם או זולתו? ביום-יום, ההתלבטות לא גדולה. אין בעיה להזמין חבר לקפה, לא מציק לוותר על שאיפה קטנה עבור הזולת, לא כואב לעזור לאשה זקנה להטעין את הרב-קו שלה. זה אפילו מרגיש טוב ברוב המקרים. אך מה קורה כשהמציאות דוחקת אותך לקצה, והוויתור לזולת הופך להיות ויתור מוחלט עליך, על חייך?

הדילמה הופכת את הבטן, מרעידה את הברכיים ומרתיחה את הדם. הזולת יכול להיות כל אחד. הוא יכול להיות האדם שאתה הכי שונא והאדם שאתה הכי אוהב, הוא יכול להיות כל אחד מלבדך. האם יש מישהו בעולם הזה שהיית עושה מעשה כזה בשבילו? החיים שלו על חשבון החיים שלך? הכוח ניצב בידיך, אם בחרת בחייך, ויתרת על חייו של הזולת. מה עושים?

 

"דרש (לימד) בן פטורא:

מוטב שישתו שניהם וימותו

ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו.

עד שבא ר' עקיבא ולימד:

'וחי אחיך עמך' (ויקרא כ"ה, ל"ו)

חייך קודמים לחיי חברך."

(תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ב ע"א)

 

רבי עקיבא טוען שחיי הפרט קודמים לחיי הזולת. רבי עקיבא, מר 'ואהבת לרעך כמוך'. זה בסיס התפיסה שלו על החיים – אפשר לוותר, אפשר להתפשר, אבל בסופו של דבר הפרט קודם לזולת. זו נקודת המוצא שלי אל החיים. הפרט, אני, קודם לזולת. אם אני קודם לזולת, הדבר החשוב ביותר לפרט הוא הבחירה החופשית שלו. כל מניעה בדרך למימוש העצמי של הפרט פוגעת בו באופן אנוש ביותר. היא פוגעת באהבה שלו.

מתוך כך, הגעתי אל התפיסה האנוכית ביותר שקיימת עלי אדמות: הקפיטליזם. השיטה היחידה בה אדם יכול ליצור, לצבור הון, להרוויח, לעשות לביתו, לפעול למען עצמו. המדינה מגיעה לשמור על יחסי הגומלין בין האזרחים, אבל היא ממסה, מקציבה, מתמרצת ומפקחת. היא מונעת ממנו את היכולת שלו לממש את עצמו, אך גרוע מכך – היא מונעת ממנו גם את היכולת לדאוג לזולת, משום שהיא נעשית כתחליף עבורו. במקום להיות ערב לקהילה שלו, הוא משלם מסים. במקום לתת צדקה, הוא משלם ביטוח לאומי ומממן קצבאות.

הקפיטילסט הטהור, אפוא, יהא אדם מוצלח, עשיר, שדואג היטב לביתו ומגשים את חלומותיו ומממש את שאיפותיו, אבל מתוך גישה זו יבין שיש אנשים שלא זכו להגשים את כל אלו, ולכן ידאג להם – מרצונו שלו. לא מתוך פיקוח, לא מתוך שאיפה לתדמית טובה, אלא מתוך אהבה.

אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה.

 

ביום חמישי האחרון פגשנו במכללה את ניר זיכלינסקי, האדם הקרוב ביותר לקפיטליסט הטהור. זיכלינסקי מקדם בארץ את תפיסת העסקים החברתיים. פועל חייו רב מלהגדיר, רק אומר שהוא החל בנהיגת אוטובוסים באגד וכיום הוא מהבכירים במשק. תפיסת העסקים החברתיים גורסת כי בעל עסק, כל עסק, צריך לפעול על מנת להפוך את העסק שלו ליותר חברתי ויותר סביבתי. "זו השקעה. בטווח הקצר יש הפסד, אך בטווח הארוך הרווח גדול בהרבה". הרעיון הוא עסקי, כלומר שורת הרווח היא הקובעת, אך לצידה דוגל זיכלינסקי בהצבת יעדים של שקיפות, תקינות, ייצוג מגדרי, זכויות עובדים, שמירה על הסביבה ועוד. כך,

זיכלינסקי
זיכלינסקי

הקפיטליסט הטהור שולח מרצונו שלו את עובדיו ליוזמות חברתיות ומשלם להם על זה. הוא יעניק להם את הזכויות המלאות המגיעות להם – ואף מעבר לכך, עובדים מתוגמלים יעבדו טוב יותר. עסק שישמור על הסביבה, יפעל עם טכנולוגיה ברת קיימא ויחסוך בכך עלויות עבור עצמו – בעתיד.

 


 

קצת על אריאל רוניס

הסיפור ידוע ומוכר, בסופו איש שב"כ מתאבד בגלל פוסט בפייסבוק. הסיפור מוכר וידוע, אך יש בו יותר מדי חורים שחורים. נניח בצד את העדויות על כך שבמשרד הפנים אותו ניהל לא הייתה שום תקרית גזענית. מה נשאר? האשה אינה דוברת עברית באופן שוטף, אך מתנסחת בכתב היטב. הפוסט שלה זוכה לתפוצה ויראלית נרחבת. רוניס מצידו חתום על מכתב התאבדות. היא נעלמת מיד, וכל תיעוד שלה נמחק מהרשת. איך, למה, מדוע, השאלות האלו לא נשאלות. הסיפור ידוע ומוכר, אדם מתגלה בגזענותו ומתאבד לאחר שאינו עומד בלחץ הפומבי.

אז כולנו נדבר על תופעת השיימינג ברשת החברתית, אולי נדבר על הגזענות הממסדית. אולי נמתן את הפוסט הבא שלנו כשנתלונן על עוול שנגרם לנו. בכל זאת, מישהו נדחק לקצה והתאבד. יש מי שיגדיל לעשות וינצל את השיימינג כדי לשבח תופעות חיוביות שקורות סביבנו. אבל האמת שמשהו מריח לא טוב.

אריאל רוניס ופוסט הפרידה שלו
אריאל רוניס ופוסט הפרידה שלו

אריאל רוניס, איש שב"כ לשעבר, התאבד. אשה אלמונית פורצת לתודעה לרגע, מאשימה אותו בגזענות – כך שלא ניתן לדבר נגדה. שומרת עליה חומת הפוליטיקלי קורקט, ונעלמת בין רגע. לחלוטין, מכל מקום ברשת. זה לא יהיה הרצח הראשון שנראה כמו התאבדות בהיסטוריה, אבל זה הרצח-התאבדות הראשון שמבוצע בכיכר העיר.


 

מעגלים של אור

"זה לא הקטע שאתה מרגיע אותו?" שאלה אור את אורן. תמיר הלך הרחק מטווח השמיעה. "מה אני יכול לומר? הוא רוצה לבדוק את השאלה וזהו. אני לא מבין את זה. היסטוריה זה נחמד, אבל לא כל דבר שעברנו צריך לנתח שוב ושוב", הוא אמר.

את תמיר אפשר להגדיר כפרינס צ'ארמינג. הייתה לו את כל החבילה: נראה טוב, חכם, גבוה, בעל חוש הומור ולצד כל זאת – גם אדם טוב. שיערו השטני התאים היטב עם עיניו הכחולות והנחושות. עבודה קשה לא הייתה זרה לו, אך הייתה לו דרך להראות גם שהיא אינה קשה. מישהו אחר אולי היה מתבייש לגשת למורה מיד אחרי מבחן, אולי היה חושב איך אחרים יגיבו לכך – אך לא הוא. הוא תמיד שאף ליותר. את הפירות שהוא זרע, הוא גם קצר. אפילו המורים אהבו אותו. הוא לא היה מאלו שהתחנפו אל המורים, אך הוא נתן את הרושם שהוא מעריך את מה שהוא משיג – על אף, שכאמור, הוא משיג זאת די בקלות.  אם הייתה ממלכה בכיתה, כנראה שהוא היה עומד בראשה.

שגרת הלימודים סחפה אותם במהרה והיום שהחל בקלילות הפך לפס נע של שלושת רבעי שעה שיעור ורבע שעה הפסקה. מתמטיקה, אנגלית וחלוקה למגמות. אור הלכה למגמת קולנוע, תמיר למדעי המחשב ואורן לאלקטרוניקה ומחשבים.

"יש פה יותר מדי מגמות", הוא אמר לתמיר בסוף היום. "אני לא יודע מה מעניין אותי והכול פה נראה טוב".

"אז למה דווקא אלקטרוניקה?", שאל תמיר.

אבא הציע שילך על משהו שיוכל להועיל לו בחיים, אך טען שאומנויות ומדעי הרוח זה "בולשיט אחד גדול". אורן תמיד חייך כשהוא חיקה את אבא שלו מקלל. הייתה לו תנועת ידיים מזלזלת, כאילו מנפנף בידיו את המקצועות הלא-חשובים האלו.

"מה תוכל לעשות עם אמנות פלסטית? ליצור גבס? אורן, אתה אמנם לא תהיה רופא, אבל אין סיבה שתהיה קבצן", אמר לו בזמן שסקרו את המקצועות השונים. ככה אביו תמיד היה עושה, בוחר בפינצטה משהו אחד קטן שלא נראה לו והופך אותו לחזות הכול. הכול, זולת תחום לימודי המדעים.

"אני לא מבין פיזיקה, יש בזה יותר מדי משוואות. כימיה גם. ביולוגיה העדפתי שלא כי מנתחים שם חיות מתות וזה לא אני לעשות דברים כאלו. התלבטתי על מדעי המחשב, אבל רציתי להבין את הרעיון שקורה מאחורי המחשבים עצמם, בבסיס", הסביר לתמיר למה בסופו של דבר בחר במסלול שבחר בו.

אליש: מונולוגים משמאל למחיצה

בחורה בת כמעט עשרים ושתיים

מגיעה לבית הכנסת בזמן לקריאת התורה

נדיר שזה קורה, אבל

השבוע כן. זו הפרשה של אבא

והוא לקראת סיום כשהיא מגיעה

כך שהיא מספיקה בעיקר את

ההפטרה.     להמשיך לקרוא "אליש: מונולוגים משמאל למחיצה"

קצת על המבוגר שנהייתי | ערב שבת במדבר | חג השבועות

זה קרה כמעט בין רגע. אחרי חצי שנה של שחר, כמה שבועות של המתנה, ציפייה ותקווה זה הגיע. בתוך שבוע הפכתי למבוגר. אחרי שלוש וחצי שנים של חלקיקי משרה, יש לי פול טיים ג'וב. אחרי שלוש שנים של מעונות וטובות מחברים, יש לי חדר משלי.

וגם: איך ירו לעצמם ברגל השבוע תומכי הסיפוח, מה הקשר בין התורה וחלומות, איך מדמיינים חלום וקטע חדש במעגלים של אור.

קצת על מכבי | קצת על ההתבגרות | קצת על הסיפוח | קצת על שבועות | קצת על החלום | מעגלים של אור

להמשיך לקרוא "קצת על המבוגר שנהייתי | ערב שבת במדבר | חג השבועות"

על 'הניאו-בייליניזם' – מענה לטור הדעה של יוסי ביילין, לניו יורק טיימס, הקורא לקונפדרציה ישראלית-פלסטינית.

על ההקדמה הקצרה

כל קטע מתחיל בשניים עד ארבעה ציטוטים, הציטוטים הם ההקשר החיצוני לטיעון שלי, הפנימי, הם אבני הבניין שמחוץ למערכת שאני מציג כאן. קראו אותם בשקיקה, הם יבהירו את הטיעון לאשורו. המטרה הייתה ניתוח ש-ל ביילין(עליו) ורוח מחשבתו – "הניאו-בייליניזם", ומשם מענה ל-ביילין(אליו). להמשיך לקרוא "על 'הניאו-בייליניזם' – מענה לטור הדעה של יוסי ביילין, לניו יורק טיימס, הקורא לקונפדרציה ישראלית-פלסטינית."

קצת על ירושלים | מוצ"ש בחוקותיי

קצת על הרבה

התחלה חדשה
התחלה חדשה

 

השבוע הזה לא יכול היה להיות יותר ממה שהוא. יותר מה, אתם שואלים? יותר הכול. יום ראשון התחלתי לעבוד באתר של ערוץ 20 ובמהלך השבוע למדתי איך דברים עובדים. יותר משמרגש אותי להגיע לשלב הזה בחיים, האתגר מרגש אותי. המחשבה שאני חלק מערוץ שנועד להשמיע קול אחר בתקשורת לכלל העם מרגשת אותי.

השבוע, כפי שכתבתי כאן במוצאי שבת האחרונה, לא היה לי זמן לכתוב את הטור כפי שאני רגיל וכפי שאני אוהב. למען האמת, גם לא היה לי זמן או פנאי לחשוב על פורמט חדש. הערב, או בעצם מחר, חל יום ירושלים. אספתי כמה דברים שכתבתי אודות העיר הנפלאה.

הנה הם כאן לפניכם:

להמשיך לקרוא "קצת על ירושלים | מוצ"ש בחוקותיי"