קצת על האמת הכואבת | מוצ"ש אֱמֹר

השבוע אני ממשיך את הדיאלוג עם הקהילה הגאה – עם דברי הסבר על שכתבתי כאן בשבוע שעבר ועם אזהרה חמורה להורי ילדי הפונדקאות מנפאל. למה אני תומך במאבק יוצאי קהילה אתיופיה והאמת הכואבת מאחורי תרבות ההטרדות המיניות.

קצת על ההלכה | קצת על רודף העפיפונים | קצת על הטרדות מיניות | קצת על אור | קצת על ארבע לפנות בוקר| קצת על הקהילה | קצת על ההפגנה

קצת על ההלכה

ראשון

וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשׁוֹ:

בהקשר של פונדקאות במדינת היהודים, ראוי להתייחס להלכה. היא דווקא מתירה את הפונדקאות, מתוך חשיבות מצוות 'פרו ורבו'. בגלל חוקי המדינה, שאמנם מתירה פונדקאות במקרים חריגים אך רחוקה מלעודד אותה, זוגות נאלצים להביא את ילדם דרך אישה זרה – כלומר, לא יהודייה.

במקרים רבים, העניין פתיר. ההורים נאלצים לשמור מצוות במשך תקופה מסוימת ולהתחזק מעט ועל בסיס זה הילד מגויר. אך כשמגיעים לזוגות חד-מיניים, העניינים מסתבכים. הסיכוי שזוג חד-מיני יוכל לשכנע בית דין שיגייר את בנו נראה בעיניי קלוש. אני מבסס זאת על היחס של בתי הדין לגיור אל הומואים שביקשו להתגייר. אם הנושא הגיע אל בית הדין, רק מחויבות גדולה של המתגייר למצוות גברה על כך. במילים אחרות, בישראל ילד להורים חד-מיניים יאלץ להסתדר לא רק עם הוריו, שחורגים מן הנורמה, אלא גם עם זהות דתית שונה, הגם שיגדל כישראלי לכל דבר.

הורים לתינוקות מפונדקאות נפאל. משבר זהות מכל עבר. צילום: דני מרון
הורים לתינוקות מפונדקאות נפאל. משבר זהות מכל עבר. צילום: דני מרון

רבים קוראים להפריד בין דת ומדינה, אך האמת היא שבנושאים אזרחיים רבים השתיים מופרדות לחלוטין. זה קרה כשמדינת ישראל העלתה בשמחה ובששון מיליון יהודים מבריה"מ המתפרקת, מבלי להבחין ששליש מהם אינם יהודיים. זה קורה כעת, כשמדינת ישראל מכירה בבני הפונדקאות מנפאל. עם הבעיה שנוצרת היום יתמודדו רק בעוד עשרים שנה, כשהם יבקשו להתחתן – בדיוק כפי שקורה עם בני יוצאי בריה"מ.

עם זאת, יש לסייג, כי יש פוסקים (ובכללם הראשל"צ הרב עמאר) המכירים ביילוד לביצית של יהודייה כיהודי לכל דבר, אך גם כאן יש מחלוקת גדולה.

 


 

קצת על רודף העפיפונים

שני

וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ:

אמיר, בן למשפחה פאשטונית מיוחסת בקאבול שבאפגניסטן, כמה לאהבת אביו. אך אביו אינו תמיד מתעניין בו ומצפה ממנו לפתח תכונות אופי מסוימות: הוא רוצה שיהיה ספורטאי טוב יותר, איש עשייה טוב יותר. לעיתים, אהבתו של אביו נתונה דווקא לבן המשרת עלי, חסן. עלי הוא ממוצא האזארי. אמיר וחסן הם חברים אך המעמדות השונים נמצאים כל העת ברקע, כאדון ומשרת. על חברותם של שני הילדים, כאמור, מאיים הבדל המעמדות המובהק. שכנו של אמיר וחבריו מתעמרים בבן המשרת, ומערערים על חברותם.

עטיפת הספר
עטיפת הספר

בקאבול של שנות ה-70' נערכת מדי שנה תחרות הפרחת עפיפונים, כשהמטרה היא להישאר באוויר אחרון, אחרי כולם. אחרי ניצחונו של אמיר נוצרת אותה קרבה הרצויה לו עם אביו, אך בשל כמיהתו לכך, הוא פוגע בחברותו עם חסן, בעיקר בשל חוסר מוכנותו לעצור את שכנו מלהתעלל בחסן.

ייסורי המצפון לא יעזבו את אמיר במשך כל חייו, שיושפעו מההתפתחויות הפוליטיות סביב. הן יערערו את הסדר ויערבבו פעם אחר פעם את הקלפים מחדש, עד שזה ימצא עצמו באמריקה, מגשים את חלומו להפוך לסופר מוצלח

, בעל לאשה אוהבת. אך דווקא בנקודה זו, יימצא המזור לייסורי נפשו. "יש דרך להיות שוב טוב", אומר לו שותפו הגוסס של אביו ומזמין אותו לשוב לאפגניסטן לתיקון אחרון.

הספר כתוב היטב וסגנונו של חאלד חוסייני מעביר סיפור אנושי על התפתחות של שרשרת הדורות, ועל כך שפעמים רבות הבעיות של דור אחד מועברות לדור שני ומתוקנות בדור שלישי.

 


 

קצת על הטרדה מינית

שלישי

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם:

ב-2010, ישראל דורגה במקום שישי בעולם במקרי אונס‏[2]. קשה לאמוד את היקף התופעה מחמת אי-דיווח – ההערכה היא שלמעלה מ-80% מהמקרים אינם מדווחים למשטרה או לרשויות, ויותר מ-50% מהמקרים אינם מדווחים כלל‏[3]. ההערכות למספר התקיפות בישראל הוא שאחת מתוך שלוש נשים תחווה תקיפה מינית במהלך חייה, בעוד אחת מתוך חמש תחווה אונס‏[4][5]. …". (מתוך 'ויקיפדיה')

כולנו עושים את זה, בקטנה. אנחנו מטים ראש כשהיא עוברת, בקטנה. והעיניים שלנו עוברות מהפנים שלה קצת למטה, בקטנה. ואם היא תפנה אלינו את הגב אולי העיניים שלנו שוב ירדו למטה, בקטנה. ואולי כשנחבק אותה היד שלנו תחזיק בה שנייה אחת יותר מדי, בקטנה. ואם היא לובשת משהו קצת חשוף העין שלנו תימשך למקור החשיפה כמו אל מסך, בקטנה.

לפעמים, כחלק מקורס נתיב, היינו מעבירים סדנאות בתל אביב. הצבא שכר איזה מבנה בדרום העיר ואנחנו עשינו מה שעשינו בכפר עציון – רק בתל אביב. ויום אחד פנינו אל בעל הבניין, שיעזור. הוא היה הומו. זה בלט למרחקים, ולכל מי שהיה סביבו. הייתי שם עם מפקדת עמיתה, ודיברנו איתו. היינו צריכים עזרה באיזה משהו. ואז המבט שלו עבר מהפנים שלי, אל הישבן. בקטנה.

אחרי זה לא יכולתי שלא לחשוב, איך אפשר לעבור את זה כל הזמן מכל מקום. התחושה שלי, הייתה נוראה. הרגשתי מחולל, הרגשתי רע. רציתי לחזור לעולם שבו לא יביטו בי ככה שוב. ומאז אני מבין, שכל בחורה עוברת את זה כל הזמן. אמנם, וככל שאת יותר יפה, וככל שגופך חטוב, את יותר נחשקת ויותר נחפצת. וכך גם ככל שאת יותר חשופה. זה הרי ברור.

ואז מאי פטאל עולה לכותרות, שבוע אחרי אפרת יעקב. האחת הוטרדה על ידי איש צבא, השנייה על ידי איש אקדמיה. אנחנו בחברה מיליטריסטית, אז פטאל זוכה גם ליחס מאשים, ויעקב היא מזרחית אז הדיון אצלה מגיע למחוזות של דיונים על פתיינות הנשים המזרחיות. בקטנה.

פטאל.
פטאל.

כי לשם מגיעים עם הגברת ההחפצה. היא מגיעה מכל מקום. מעולם הפרסום, שמציג נשים חצי עירומות על שלטי חוצות כאידיאל, ועד היום-יום הגברי שהופך נשים לכלי לסיפוק מיני. זה קיים ברחוב, זה קיים במועדונים, זה קיים בסרטים. התרבות מעודדת את זה. אז מה יש לנשים לעשות?

"זה כמו שתגיד לי – נכון, אתם קומת קרקע ויש לך ילדות קטנות, וקל מאוד להיכנס מהחלון ולתקוף אותן, אבל זה לא אומר שאת צריכה לשים סורגים. אם הילדות שלך יותקפו, זה 100% באשמת התוקף. לא כי לא שמת סורגים." (יעל שיפר, בשיחה על הטרדות מיניות)

והסורגים האלו הם סדנאות להגנה עצמית, והסורגים האלו הם התלונות של אישה אחת על תוקף אחד, כדי שהוא לא ימשיך לתקוף. והסורגים האלו הם גם הימנעות ממקומות בהם המיניות במרכז, אבל עדיין – זה 100% אשמת התוקף.

ואולי זו החלוקה שיש לעשות כאן. כיחידות, כפרטים, אנחנו צריכים לעשות הכול כדי למנוע את האפשרות שמישהי תותקף. אך כחברה אנחנו צריכים לעשות בדק בית ולראות מה אנחנו עושים (הכול) כדי שהנתונים ב'ויקיפדיה' ישתנו, ואנשים יבינו שגופה של אישה שייך לה. אתמול זו הייתה אפרת יעקב, היום זו מאי פטאל, מחר זו תהיה מישהי אחרת – וזה עולם שאסור לנו לקבל אותו כפי שהוא.

 


 

קצת על אור

רביעי

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:

הסבב נמשך וכל אחד סיפר על חוויה משלו. טל תיארה כצפוי את הטיול המשפחתי ליוון, את ההפלגה, הנופים והאתרים העתיקים בהם ביקרה. אור הקשיבה לכל מילה, אפילו יותר משהקשיבה לה בזמן שטל סיפרה לה את אותם הסיפורים כשדיברו לבדן. היא ניצלה את ההזדמנות להשלים פערים בנקודות אותן פספסה כשחשבה על דברים אחרים.  טל התיישבה ואור הפסיקה להקשיב כשתלמידה נוספת החלה לדבר.

היא התלבטה כבר כמה דקות בינה ובין עצמה על מה תספר. היא לא תוכל לדבר על הצד השני של החופשה של משפחתו של תמיר. הם אמנם הציעו לה להצטרף, וההזדמנות קרצה לה בהחלט, אך היא לא הייתה מסוגלת להותיר את אמה מאחור למשך תקופת זמן שכזאת. במקום היא למדה על העצמאות שלה ועל כך שהיא יכולה להסתדר בעצמה, גם בלי תמיר. אך היא חששה שאם תאמר זאת היא תשמע בודדה מדי וגרוע מכך, תפגע בתמיר. היא גם לא תוכל לספר על הצד השני של החופשה של טל. היא לא תוכל לומר שהמערכת ביניהן נעשתה לה קצת חונקת וההפלגה של טל הייתה לה כאוויר לנשימה. היא לא יכולה הייתה להשתמש בדבריו של אורן, כי היא לא באמת ציפתה ליום הזה, למרות שיש משהו כיף ביום הראשון ללימודים אחרי קיץ שלם שבו לא רואים את כולם, ופתאום כולם נראים קצת יותר טוב. שזופים יותר, רזים יותר, שמחים יותר, רעננים יותר.

"טוב, נראה שיש לנו זמן רק לעוד אחת אחרונה", אמר המורה עידן. "אור שרון?", מבטו סקר את הכיתה ועיניו נחתו עליה.

היא קמה ונעמדה במקום בו עמדו כולם עד כה והביטה בהם מביטים בה. היא חיפשה משהו לומר עד כה, אך נראה שהמשהו הזה ישב מתחתיה כל הזמן הזה.

"אז אני יודעת שהרבה כאן היו במקומות מגניבים, טסו למקומות או הפליגו לשם", היא פתחה בחיוך. "אבל אני עשיתי משהו קצת אחר". כובד משקלה נע מרגל לרגל, והיא הסיטה את שיערה לאחור, כאילו זה יקנה לה עוד יציבות. "למדתי מהו הערך של זמן", היא אמרה, וקיוותה שהזמן שבו היא צריכה לעמוד שם ייגמר כבר. על מה את מדברת, היא ראתה את טל שואלת אותה במבטה. היא לא ידעה לומר למה היא אמרה את מה שאמרה, היא גם לא תדע אפילו אם ישלמו לה, אפילו אם יבקשו ממנה להקליד מילים מסוימות ב'גוגל', היא לא תדע לאן לכוון.

"המשמעות של זמן?", שאל עידן.

"כן", אמרה בקול מהוסס.

"המשמעות של זמן?", שאל שוב המורה עידן, בתקווה שהפעם היא תבין שהוא מנסה לגרום לה לפרט.

"כן", היא אמרה, בקול שמנסה להסוות את הבלבול הפנימי בו הייתה שרויה.

"נראה לי היא מנסה לקנות עוד זמן", אמר יותם לפתע, והכיתה צחקה.

"יותם, אמרתי כבר בלי הערות שליליות", השיב לו מיד המורה.

"כשאתה בחופש, הזמן נתון לבחירתך. אין לימודים, אין מסגרת, אתה נמצא לגמרי בידי עצמך", אור אמרה ועיניה חיפשו עוגן בעיני המבטים המביטים בה מביטה בהם. אורן נראה יציב למדי, ועיניה נשארו איתו כשהיא המשיכה. "אתה מחליט מתי לקום, מתי ללכת לישון, מתי לצאת עם חברים ומתי לנוח מהם. אתם יודעים, אחרי השבועות הראשונים של החופש הגדול, אחרי שהוצאנו את כל מה שהיינו צריכים להוציא מהשנה שעברה פתאום את תקועה בבית, בלי תכניות – כי את הכול כבר עשית, ואין משהו חדש לעשות. אין סרט ללכת לראות, אין ספר שיש לך כוח אליו, יש רק קירות לטפס".

היא צברה ביטחון בדבריה, על אף שלא ידעה בדיוק לאן היא מובילה. מבטיה עברו מאורן אל טל, ואל תמיר, ואל שני, ואל יותם, ואל כולם. החששות עברו, והיא המשיכה.

"ועל הקירות האלו יש שעון שסופר דקה אחר דקה, ועמוק בפנים כולנו יודעים שהשניות שחלפו לא יחזרו. אז אנחנו צריכים לקחת את הזמן בידיים שלנו ולצרוך ממנו כמה שיותר לעצמנו. וכולנו יודעים את זה. אז אנחנו קצת לא אוהבים את המסגרות, כי זה בעצם לא הזמן שלנו. אנחנו לא שולטים בו. אנחנו לא אוהבים ללכת לעבודה, כי מי נהנה ממלצרות. ואם אנחנו חייבים את העבודה ואת הלימודים, אנחנו נתאמץ ליהנות מהם, כי אחרת הם אולי כסף טוב, אבל בזבוז זמן מוחלט".

היא נעצרה, והתיישבה. המורה עידן בישר על סיום השיעור דקות ספורות לאחר מכן, כשהצלצול הגואל הגיע. "ניפגש מחר", אמר.

"אור", הוא קרא. "תוכלי להישאר כאן בהפסקה?", שאל.

 {A6F11CCB-6BAE-42D8-B779-54AAB4D6AE27}


 

קצת על ארבע לפנות בוקר

חמישי

כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ:

 

ארבע לפנות בוקר

מחשבות טרופות טורפות את הראש

החיים האלו עולים ביוקר

ועוד אין סיבה לחשוש.

מבט מטושטש

מופנה לשעון

הגיע הזמן לקחת צעד

בכיוון הנכון

ארבע לפנות בוקר

והיא כבר לא ערה

בחוץ עדיין חושך

ובליבי מבוכה

היד מגששת

ועוד מחשבה חוששת

נכנסת לראש.

זה מה שקורה

בארבע לפנות בוקר.

 

 


 

קצת על הקהילה

שישי

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:

כזכור, בשבוע שעבר שיתפתי כאן נתונים מתוך סקר שערך כלכליסט לכבוד יום העצמאות. מהנתונים שהתגלו שם, הסקתי כי אחוז האנשים שמגדירים עצמם כהומוסקסואליים עומד על מספר חד-ספרתי.

"ברור לי שלמי שתומך בנישואים חד-מיניים, התרת פונדקאות לכל וכו' הנתון הזה לא משפיע, כי כל פרט שסובל מפגיעות בו בשל נטיותיו המיניות הוא עולם ומלואו. ברור לי שמי שמתנגד לנישואים חד מיניים לא ישתכנע מהכמות המזערית שעליה המגבלה הזו מוטלת, אך נראה לי נכון וחשוב לשים דגש על הנתונים עצמם.".

אולי היה זה הפסוק הפותח את הקטע (אין מה לעשות, ביחס ליחסים הומוסקסואליים התורה די עקבית), אולי היה זה הצמצום המוחלט של הקהילה הגאה, אך מספר אנשים נפגעו מכך. ניסיתי להבין למה, הרי הפסוק הוא פסוק והנתונים הם נתונים, ואני רק הצגתי אותם.

לפני שנים רבות, בזמן שפיקדתי על חיילי קורס נתיב, רציתי לשמור על קשר עם בוגרי התכנית ובעיקר להותיר אותם קשורים אל פרשת השבוע בצורה כזאת או אחרת. מדי סוף קורס הייתי אוסף את כתובות המייל של כמה שיותר חיילים שהצלחתי להשיג על מנת לקיים מטרה זאת. הייתי יושב בימי שישי, קצת כפי שאני עושה כיום וכותב להם סיכום על פרשת השבוע. הייתי מסביר במילותיי (ובעזרת פרשנים) את קטעי הפרשה השונים, כשלא פעם שמתי לב שעל סדר היום האקטואלי ניצבת סוגיה שקיימת גם בפרשה. בשנה השנה שעשיתי זאת, הבחנתי כי התופעה חוזרת על עצמה – ולעיתים עם אותו הנושא בדיוק, באותה הפרשה.

הרושם שנותר בי מאז נשמר, וכאן, ב"קצת על הרבה", אני ממשיך עם העניין כשאני מחבר בין פסוק מסוים שנמצא באחד מסדרי העלייה לתורה לנושא עליו אני כותב. לפעמים הקשר מובהק, כמו בנושא זה. לפעמים הקשר מעורפל וגובל בבדיחה פנימית שלי.

בנוגע לנתונים שהצגתי, לפיהם הקהילה הגאה מונה בסה"כ 1% מהאוכלוסייה הכללית, אומר כי המסקנה היחידה שעלתה לראשי היא שצמצום הבעיה מקל על פתרונה. אלו הנתונים שיש לי, לא השערות או ספקולציות, נתונים. אם יש למישהו מחקר אחר, הגורס כי אחוז ההומוסקסואליים בחברה הוא גבוה יותר – אציג אותו ואתמודד עם העובדות שבו. אני מבין למה הקורא יכול לחשוב שהיה בהצגת נתונים אלו ניסיון למזעור הקהילה, אך השאיפה שלי הייתה בסך הכול להדגיש את הפרופורציות הראויות לדיון שנעשה סוער לעיתים קרובות.

 


 

קצת על ההפגנה

שביעי

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:

ביום חמישי האחרון יצאו בני עולי אתיופיה להפגין בירושלים. הם הפגינו נגד האלימות המשטרתית נגדם ונגד האפליה נגדם. מדובר בהפגנה צודקת משתי סיבות, הגם שהנתונים אינם מוכרים לי די הצורך. הצדק עם המפגינים משתי סיבות הנמדדות בקל וחומר.

 

הסרטון בו היכו שוטרים חייל אתיופי היה הטריגר, אך הסיפורים שעולים בתקשורת מדווחים על אלימות קבועה, על טענות המשוות בין אלו ובין המסתננים האפריקאים. אני לא יודע אם הטענות האתיופיות על אלימות הן נכונות, משום שלא נתקלתי במקרה כזה באופן מסוים, אך ברור לי שהמשטרה מונעת הפגנות בצורה אלימה. זה קרה לימין בהפגנות נגד הסכמי אוסלו ונגד ההתנתקות, זה קרה לשמאל במחאה החברתית. אז המשטרה צריכה לשנות גישה ולאפשר לציבור להתבטא כמה שיותר, ובלבד שהדבר אינו מהווה סכנה ממשית לשלום הציבור. ברור לי שההפגנה ביום חמישי לא הגיעה לשם.

ההפגנה ביום חמישי האחרון מול בית ראש הממשלה. צילום: ניב חכלילי בטוויטר
ההפגנה ביום חמישי האחרון מול בית ראש הממשלה. צילום: ניב חכלילי בטוויטר

ובאשר לאפליה, ובכן, תחשבו על זה כך. כמות המזרחים בישראל מתקרבת ל-50% מכלל היהודים במדינת ישראל, ועדיין האפלייה נגדם קיימת באופן מובהק. כמות עולי אתיופיה לא מגיע ל-2%, והם באים מרקע אחר לחלוטין, עם תרבות שונה בתכלית, עם הרבה פחות כסף, ועם צבע עור שונה לחלוטין. השילוב הופך להיות הרבה יותר מורכב ככה. אני רק מקווה שההפגנות האלו יובילו לתחילת תיקון אמיתי במצב.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s