דונלד טראמפ, במושבו כנשיא ארצות הברית, מימש 64% מהיעדים המדיניים שהציב לעצמו, זאת בתוך שלושה עשר חודשי כהונה בבית הלבן. את הנתון המדהים הזה פרסם מכון המחקר האמריקאי הריטג' פאונדיישן, שבוחן את מימוש היעדים הנשיאותיים מאז 1981.

האמריקאים, כדרכם, משוגעים על סטטיסטיקות ובחינת יעדים. כך, הם משוכנעים, ניתן לבדוק אם משהו מוצלח או לא. ההצלחה של טראמפ בלתי ניתנת להכחשה. בעת היבחרו היה הנשיא הפחות פופולרי אי פעם, אך מאז מצבו רק הולך ומשתפר.

רבים אוהבים להשוות בין נשיא ארצות הברית וראש ממשלת ישראל. משהו בסגנון הקפריזי, בתוקפנות כלפי הממסד השמאלני, תחושת הדיפ-סטייט והסלידה ההדדית בינם ובין התקשורת לצד השימוש התכוף ברשתות החברתיות בוודאי מהדהד כשעושים את ההשוואה הזו. אך בהשוואה הזו יש נעלם אחד: הגדרת היעדים המדיניים של נתניהו.

כשטראמפ נבחר, הוא הבטיח להעביר את השגרירות האמריקאית מת"א לירושלים, ובמאי הקרוב יקיים. הוא הבטיח לעזוב את הסכמי פריז וקיים. גם את אונסק"ו הוא עזב. הוא הורה לחתוך רגולציה ולהגדיל את תקציב הביטחון. הרבה מזה קרה. כמה מזה יקרה בהמשך? קשה להעריך, אבל בירושלים יכולים ללמוד מכך לא מעט.

חורים בגבינה האמריקאית

השבוע פורסמו בעיתון הערבי היוצא בלונדון א-שארק אווסט פרטים ראשונים ממתווה השלום של טראמפ. בתפריט: חלוקת ירושלים, "העתקת" יהודים (כלומר, גירושם מבתיהם, הריסת בתיהם והעברתם למקום אחר), הקמת מדינה פלסטינית מפורזת וביטול זכות השיבה.

תכנית השלום של טראמפ, במידה והדיווח מהימן, מאתגרת בראייה ישראלית. נתניהו הצליח להטמיע את הצורך בהכרה במדינה יהודית, את צורכי הביטחון של ישראל בבקעת הירדן ואת חוסר מוכנותה של ישראל לגרש יהודים נוספים מביתם.

עם זאת, במתווה יש לא מעט חורים: ירושלים הוסרה מעל השולחן, אבל העיר העתיקה תבונאם, שגריר ארה"ב בישראל אמר: "המתנחלים לא הולכים לשום מקום", אבל לפי התכנית היישובים המבודדים "יועתקו", כלומר, לפי חזון טראמפ, שוב נחזה ביהודים מגורשים מבתיהם ההרוסים לטובת עתיד לא ברור.

החור הכי גדול, הוא כוונת הממשל לגייס 40 מיליארד דולר (!) כדי להקים את מוסדות המדינה הפלסטינית. אחרי למעלה מ-20 מיליארד דולר שהשקיעה ארה"ב לבדה מאז הסכמי אוסלו ברשות הפלסטינית, הרשו לי להיות סקפטי שעוד כסף יפתור את הבעיות הארגוניות של הפלסטינים.

הסטטוס קוו לא מפסיק להשתנות

לא רק בתכנית האמריקאית יש חורים. השבוע יפגוש ראש הממשלה נתניהו את הנשיא טראמפ, אך עדיין לא ברור איך ישראל תגיב למתווה המדובר. לפני כשבועיים קיבלנו רמז ראשון לכך מראש הממשלה עצמו, בתשובה שנתן לחברי סיעת הליכוד ששאלו בנוגע להחלת ריבונות ביהודה ושומרון.

נתניהו טען אז כי הוא מנהל מגעים עם האמריקאים על סיפוח יהודה ושומרון, אך לאחר הכחשות הבית הלבן הבהיר כי רק עדכן את נציגי טראמפ ביוזמות העולות בכנסת. אפשר שנתניהו הפריח בלון ניסוי במטרה לשמר את הבסיס הפוליטי שלו על רקע החקירות, אך נראה בחר,  כדרכו, להשאיר את תהליך השלום במרחב התמרון הנוח לו: משחקי האשמה בין ישראל והרשות על מי הגורם לחוסר סיום הסכסוך.

בדרך, הוא נוקט בלוליינות שנראית מביכה לעיתים: את האמריקאים מעדכן ביוזמות שעולות בכנסת אותן הוא דוחה בגלל אותם אמריקאים, להם הוא מסביר שהיוזמה תיתקע בגלל הסרבנות הפלסטינית. באף שלב מהפיתולים הללו, נתניהו לא אומר מה החזון שלו, למעט דבקות בפועל בסטטוס קוו – שלא מפסיק להשתנות. שטחי C הולכים ונכבשים ע"י הפלסטינים בעוד הבנייה היהודית דורכת במקום, ומנגד הזירה הבינלאומית הולכת ומשתפרת עבור ירושלים – גם ללא נסיגות.

נתניהו ידע בעבר להסביר היטב את כשלי פתרון שתי המדינות, אותו הוא לא מזכיר בשם מעל כשנה. יכול להיות שבקרוב יידרש לתמרונים חדשים, דווקא מול ממשל אמריקאי אוהד ומול מנהיג פלסטיני שהבין שלא נותר לו עוד לאן לברוח.

• פורסם לראשונה באתר ערוץ 20