אליש ל-30 ביוני: שנה

Five hundred twenty five thousand six hundred minutes.
How do you  measure a year?

פברואר 2014, תחילת סמסטר ב' של שנה א', קורס כתיבה ועריכה עיתונאית. ד"ר תיקי בלס מציגה את דרישות הקורס שלה, ביניהן כתיבת בלוג אישי למשך חודש. שלושה פוסטים בשבוע. היינו כיתה של 20 סטודנטיות, ואף אחת מאיתנו לא התלהבה יותר מידי, גם אלו שאהבו לכתוב. אבל לא הייתה ברירה, אז כתבנו. לבלוג שלי קראו מישהי פעם, והוא היה אנונימי. כתבתי שם על מה שרציתי, מתי שרציתי, בלי הקפדה גדולה על אסתטיקה.    להמשיך לקרוא "אליש ל-30 ביוני: שנה"

מודעות פרסומת

כשנגיע לגשר | מוצ"ש חוקת

אם יש מישהו שיודע איך זה מרגיש כשמשאית עוברת עליך, זה הוא. וגם מכוניות, ואוטובוסים. כפות רגליהם של האנשים מדגדגות לפעמים, אך מדי פעם בפעם עולים אנשים עם גלגלים קטנים אחריהם, ולפעמים הם מכים ברגליהם על גבו, אותם הוא מרגיש קצת יותר. פעם הוא צחק כל כך, שהחליטו לסגור אותו לכמה שבועות. קראו לזה עבודות תחזוקה.

 

וגם: איזה שיעור למד עם ישראל השבוע, וקטע חדש ממעגלים של אור.

קצת על הגשר | קצת על הנחש | מעגלים של אור להמשיך לקרוא "כשנגיע לגשר | מוצ"ש חוקת"

אליש: 2008

 

הסדרה סרוגים עלתה לאוויר ב-23 ביוני 2008, לפני 7 שנים בדיוק. מחר יום הולדת. הייתי אז תלמידת תיכון, גיבורי הסדרה היו גדולים ממני פי שתיים, ועדיין צפיתי בה באדיקות. נתי ויפעת, אמיר ונעמה ורעות, הודיה ואברי. צוות המורות באולפנה, האחיינית המגורשת מהגוש, החברה המוצלחת של נתי שגרמה לו להרגיש כמו אפס (אולי כי הוא באמת היה אפס), מכנסי הפיג'מה, הרווקות המבוגרת, הפלירטוט עם ההלכה. שורת הדילמות ההו כה דתיות שהרכיבו את הסדרה לפני שהיא המריאה: לאכול בקפיטריה עם תעודת כשרות מזויפת? לכבות את האור במקרר בשבת? לעבור ישר לג'ינס או לעצור בשרוואל? לאט לאט היא הפכה לסדרה אמיתית, עם לב פועם ודם בעורקים, והעם היושב בציון היה מהופנט. החילונים מתוך סקרנות, הדתיים מתוך תחושת שייכות שצמאו לה במשך שנים, וכולם מתוך אהבה לטלוויזיה איכותית. היא באמת הייתה כזו.     להמשיך לקרוא "אליש: 2008"

קצת על העדר | מוצ"ש קורח

"מוש השור היה שור הרבעה מצוין, אך זה לא היה פועלו היחיד. למען האמת, גם לא העיקרי. הלחם והחמאה היה השלכת הולכי שניים מעל גבו. כתוצר של הכלאה עילאית בין אמו ובין אביו, את שניהם כמובן לא הכיר, הוא נולד חזק. הוא נולד וגדל בחווה של ג'ורג' והיה ניצול יחיד מדורו. מדי פעם היה פוגש בהולכים על שני רגליים, אך בניגוד לחבריו לעדר, הם לא פחד מהם. הם אהבו אותו, הם טיפחו אותו, הם דאגו שיאכל טוב והתפקיד שלו היה להשליך אותם כמה שיותר רחוק."

וגם: מה הקשר בין קורח ועדתו למחאת האמנים והמשך הפגישה של אור ואורן…

 


 

קצת על העדר

די, נמאס לי, חשב מוש. כל היום עובד, ולא טוב לו. תמיד אומרים לי מה לעשות, מה נכון מה לא נכון. כל היום לעבוד לעבוד לעבוד, ואף פעם לא לנוח!.

מוש השור היה שור הרבעה מצוין, אך זה לא היה פועלו היחיד. למען האמת, גם לא העיקרי. הלחם והחמאה היה השלכת הולכי שניים מעל גבו. כתוצר של הכלאה עילאית בין אמו ובין אביו, את שניהם כמובן לא הכיר, הוא נולד חזק. הוא נולד וגדל בחווה של ג'ורג' והיה ניצול יחיד מדורו. מדי פעם היה פוגש בהולכים על שני רגליים, אך בניגוד לחבריו לעדר, הם לא פחד מהם. הם אהבו אותו, הם טיפחו אותו, הם דאגו שיאכל טוב והתפקיד שלו היה להשליך אותם כמה שיותר רחוק.

הוא לא הבין למה הם חייכו בכל פעם שהם היו על הרצפה, אך מבחינתו זה היה חלק מהעבודה. החיים שלו היו טובים סה"כ, הוא קיבל הכול, מלבד דבר אחד. את היכולת להחליט מה הוא עושה.

יום אחד, תוך כדי אכילה, הוא חשב לעצמו שהגיע הזמן שיצא לו מזה משהו. כלומר הוא פר – אך אינו רבה. הוא רווה, אמנם, אך אינו רואה את צאצאיו לעולם. גם כשהם מגיעים לעולם הם נלקחים ממנו. הוא חי מיום ליום, מעיף אדם לפה, זורק איש לשם, אך מבעד לחרכי הרפת הוא לא מצליח לקבוע מה קורה בחיים שלו.

הכול היה בסדר, עד שיום אחד הוא ראה פרה מסומנת במספר חוטפת מכות.

הוא שמע על 269 פעם, אך לא חשב שזה אמיתי. הולכי השניים מכים פרות? הוא מכה בהם כל יום בלי לחשוב בכלל, מי הן שירביצו לו ולצאן מרעיתו? הוא השתולל והתפרע. לרגע תהה לעצמו אם כך מרגיש בן דודו מספרד, שאחת לשנה רודף אחרי הולכי שניים ברחובות העיר.

בני האנוש נדהמו. הם לא הבינו כיצד חיית הפרא השתגעה עליהם פתאום. "כפוי טובה!", קראו לעבר מוש, שלא הבין מילה. "תראה את התחת שלו, הוא כולו קפוץ!", אמר איש לרעהו. ומוש הקפיץ את שניהם הרחק הרחק מהפרה.

"לא רציתי את זה", היא מיררה בבכי. "מה אתה עושה?", שאלה 313 בפליאה. "הם הרביצו לך!", הסביר. "אבל אנחנו חייבים לקבל את זה, אתה לא מבין? אם לא נעשה את זה, לא נאכל. אנחנו תלויים בהם", היא פעתה.

"זה לא חייב להיות ככה. לא ייתכן שהם יגידו לנו מה לעשות", הוא אמר. "התפקיד שלי הוא להעיף אותם מהגב, אז עכשיו אני אעיף אותם מכאן".

הוא רדף אחריהם עד שברחו הרחק מן החווה. הוא הביט לאחור ונעשה סחרחר. הוא לא הכיר את המקום, הוא לא היה בטוח בדרך חזרה, אך הוא ידע שמהיום המצב ישתנה.

אחרי כמה פניות שגויות וכניסות לחוות לא לו, מצא את הדרך חזרה אל מה שעתה היה החווה שלו. שלו ממש.

313 המתינה לו בדריכות. "מה עשית?", היא שאלה. "לאן הם נעלמו?", אמרה.

אך הוא נאלם דום ורק רצה לאכול.

החציר לא היה טרי, המים לא היו במקום ואז הוא הבין שהולכי השניים אותם היכה והבריח זה עתה דאגו לכל צרכיו עד כה. מה יעשה כעת? לאן ילך?

הוא ביקש מכולם להתאסף בדיר, הוא רצה לספר להם מה קרה.

"היום קרה משהו שזיעזע אותי", הוא אמר. הוא היה מעט נרגש וקולו רעד. "לא האמנתי למראה עיניי. היום ראיתי את הולכי השניים מכים את 313. היא לא זזה, היא לא מחתה, היא פשוט עמדה שם המסכנה. מרוב הלם. היא דיממה".

הקהל היה דרוך, אך מעמדו הרם של מוש בקרב בני האדם, עשה לו שמות בקרב בעלי החיים.

"תגיד", אמר החמור, "נולדת אתמול?".

מוש, שהיה לחוץ החל להיות גם מבולבל.

"מה? אההה…", הוא החל לגמגם. או, חזר לגמגם. כפי שהיה עושה כשעוד היה עגל.

"זה קורה כל הזמן. 313 לא הייתה בהלם, ככה מדברים איתנו. אנחנו לא מבינים שפת אנוש", הוא אמר.

מוש ביקש להמשיך את דבריו, בתקווה שהחמור יפסיק להתערב בהם.

"העפתי אותם", הוא אמר.

הקהל נכנס להלם.

"עשית מה?", שאל החמור, שלא התכוון להרפות.

"העפתי אותם לכל הרוחות. רדפתי אחריהם מרחק חמש חוות מכאן".

"אז מה נעשה עכשיו?", שאל החמור.

בעלי החיים הנוספים, העזים, הסוסים, ואפילו התרנגולים לא הוציאו הגה. אפשר היה לשמוע את דולי הכבשה מלחכת עשב בצד. "מה בדיוק תעשה עם כל המורעבים פה?", המשיך החמור.

"לא הייתה ברירה. הם הרביצו לה ללא רחם", ניסה להסביר, אך הבין כי היה צריך לבקש מהולכי השניים הסבר על מה עושים במצב הזה.

"תראו", הוא אמר. "כמו שאני רואה את זה, יש לנו שתי אפשרויות. אנחנו יכולים לחכות שהם יחזרו לשלוט פה, ולקבל את האוכל שלהם תמורת עבודה קשה שהם מרוויחים ממנה, ואנחנו יכולים לקחת את החווה הזו על עצמנו".

החמור היה עקשן למדי. "ומה נעשה אם יחזרו?".

"ניתן ל-313 להחליט?", שאל סוס שהיה רגיל בכיסוי עיניים חלקי, וידע רק להביט ישר, אולי לכן לא ראה את הבור אליו נפל עם המחשבה.

"ומה אם המצב היה הפוך?", היא שאלה, הסוס, החמור, העז וגם מוש הביטו בה במבט מבולבל. "מה אם אנחנו היינו בראש פירמידת המזון והם היו בתחתית? האם היינו מכים בהם אז בעצמנו?".

מבטו המבולבל של מוש הפך למבט חזון. "לא!", הוא צעק.  "זה לא היה הוגן".

*

ניהול החווה התגלה כעסק מורכב.

ג'ורג' היה איש חכם, מסתבר. לאחר יד, הוא הבין שג'ורג' שכח דברים שהוא מעולם לא למד, וכעת היה עליו ללמוד. החיות, שעד כה לא היו רעבות דקה מימיהן, נעשו עצבניות. קרבות החלו בין העיזים ובין החזירים.  החיות היו רגילות לקבל את האוכל שלהן, ולא היו מוכנות לעבוד בשבילו. כלומר, העבודה היחידה שהכירו הייתה פרייה ורבייה. הם עשו זאת כבר מתוך הרגל, אך לא מתוך רצון.

מוש ביקש לכנס את כולם לתוך הדיר, בתקווה ששם יוכל להסביר לכל בעלי החיים את הבעיה במצב החדש.

"דרושה אחריות. אנחנו עכשיו דואגים בעצמנו לחווה הזו!", אמר. התרנגול קרא בקול, הרועה הבלגי השתחווה, הסוסים הובילו את הדרך ומוש קיבל את המושכות. החווה של ג'ורג' הפכה להיות החווה של מוש.

מוש השור עובד וטוב לו, כתב באותיות של קידוש לבנה בכניסה שעליה פעם היה כתוב "החווה של ג'ורג'".

יום אחד הגיע הולך שניים אחד, שהיה דומה לג'ורג' כשהיה צעיר יותר.

ג'ורג' מיד איים עליו שאם יפצה פה, אם יאמר דבר, אם רק ידבר – יכניס אותו למאסר.

"אני רק רוצה לנהל את החווה", אמר ג'ורג' המוקטן. "היא תהיה שלכם, אבל אני אעזור לכם להחזיר את החיים למסלול". מוש שמע את ההזדמנות וכלא אותו יחד עם שאר החיות ברפת.

בתוך ימים ספורים עלתה הצעה מהעיזה הפזיזה לנקום את דם כל צאצאי החווה של ג'ורג', ולאכול את ג'ורג' הקטן.

מוש, שליבו היה עוד דואב על מה שעבר, תמך ברעיון וביקש מהסוסים שינעלו את הקטן בתוך הדיר ובאסיפה הבאה, כולם יוכלו לנגוס בבן האנוש האומלל.

רגע לפני שמוש נכנס בשערי הדיר, הוא ראה את שמה של אהובתו האומללה, 313, ונזכר בהבטחה שנתן לה, אך כוחו לא עמד לו, והוא נענה לדרישות הקהל. "בעטו בו, תקפו אותו, נגסו בו, אכלו אותו!", הוא קרא בקול לשאר החיות ואלו נענו לקריאתו.

לפתע העיזה הפזיזה געתה בגועל ואמרה "הוא בכלל לא טעים! אני רוצה עשב!", החזירים העדיפו את הבוץ על פני הדם, ונראה שכולם התחרטו על הרגע בו מוש השתלט על העולם.

מוש השור
מוש השור

 

קצת על האמנים

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:

וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם:

וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה:

וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו:

וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהֹוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו:

זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

וּתְנוּ בָהֵן | אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן | קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי:

הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהֹוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם:

וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה:

לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְהֹוָה וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ (כתיב תלונו) עָלָיו:

וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה:

הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר:

גילה אלמגור.
גילה אלמגור.ומַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ?

מעגלים של אור

ההמצאות של אורן המשיכו לגרום לאור לחייך, והיא סיפקה לו כר פורה של סיפורים נוספים להמציא לה, עד שהיא מצאה את עצמה עם רצון עמוק לספר לו. מה בדיוק, היא לא ידעה, אבל ידעה שהיא רוצה לספר.

"אז מה רצית לספר לי?", הוא שאל – ממש כאילו קרא את מחשבותיה.

"לספר לך?", היא שאלה.

"כן, אמרת קודם שאחרי זה תספרי לי על הפעם ההיא שנשרפת בים, אבל המשכתי לדבר".

"אהה, זה", היא אמרה.

"כן, זה", השיב.

אבל הים לא עניין אותה, גם לא שאריות העור שכאבו. היא רצתה לספר לו משהו אחר לחלוטין, אבל לא ידעה מאיפה להתחיל.

"תראי", הוא אמר, קוטע את מחשבותיה. "אני יכול לחכות. יש לי סבלנות".

היא המשיכה לא להגיד דבר, והוא המשיך לדבר.

"תראי, יש פה שתי אפשרויות. השעה יכולה להיות שתיים בלילה ואז מרוב עייפות תשפכי את הסיפור, או שתספרי לי עכשיו ותחסכי את הזמן שיעבור", הוא אמר.

היא חייכה שוב, ושאלה אם הזמן הוא מה שכואב לו, או אולי השינה.

"תראי, כבר מאוחר, וברור שאני אשמח לישון, אבל סקרנת אותי. אני רוצה לדעת מה קרה", השיב בחיוך משלו. "אני רק יודע שכך או כך, בסופו של דבר את תספרי, אז אין צורך לחכות כל כך הרבה זמן. אפשר פשוט לפתוח ולספר".

היא לקחה נשימה ארוכה ותהתה מאיפה להתחיל. לפתע היא הרגישה לא נעים מטלי ותומר, להם לא סיפרה. ופתאום היא יושבת פה על ספסל עם בחור שהכירה רק היום, צוחקת ומחייכת ומספרת דברים שהיא לא סיפרה לאף אחד.

אורן נעשה חסר סבלנות.

"אוקיי, יודעת מה?", אמר. היא חיכתה שימשיך, הוא פשוט היה מלא הפתעות.

"אני אספר לך משהו, ואת תספרי לי. כל אחד בתורו ישתף במשהו ונגיע לאן שנגיע", הציע.

היא ידעה שזו תיבת פנדורה, שבתוך חמישה סיפורים היא תרגיש חשופה יותר מאי פעם, אבל היא החליטה לפתוח.

"אז פעם אחת", היא החלה. גבותיו של אורן התעקלו בציפייה להמשך דבריה, והיא נהנתה למשוך את הרגע, רק כדי להגביר את המתח.

"נסענו תומר, אני, טלי ויותם נסענו לים. עכשיו כשאני חושבת על זה, יותם בטח ניסה להתחיל איתי. הוא תמיד סיפר בדיחות קרש חצי שנונות כזה, אבל זה לא עבד עליי. בקיצור, ניסיתי להתרחק ממנו. אמרתי להם שאני רוצה להסתכל על הים לבד, והלכתי לבד לאיזור שלא היה בו אף אחד. או בעצם, הם לא היו. המשכתי ללכת על החול במשך שעה. בהתחלה חשבתי שלא נשרפתי, ואז יום אחרי כן גיליתי שכפות הרגליים שלי מתקלפות. לא יכולתי לנעול שום נעל על הרגליים. לא סנדלים, לא כלום".

אורן התפקע מצחוק. "כפות הרגליים נשרפו לך?", הוא שאל והחל בסיפור משלו.

 

כה אמר קופל: על הארטיסטוקרטיה – מורחב

I.הערות פתיחה

א.גם הפעם הטור יחסית קצר – הוא הרחבה של המאמר שכתבתי לעיתון 'ישראל היום' אותו ניתן לקרוא כאן.

ב.שכבת האמנים בחברתנו הנה שכבה חשובה. בניגוד לבוז שלמד המון-העם, ובמידה רבה של צדק, לרכוש לה, מדובר בשכבה שאיננה חשובה כי אם הכרחית לצמיחתו הבריאה והתקינה של כל עם ושל כל חברה. אלו הם האנשים שהופכים רעיונות ודימויים לסמלים בקנה מידה חברתי – באופן עקרוני, קשה לדמיין חברה ראויה, מודרנית ובריאה ללא שכבת אמנים המאפשרת לחברה את יכולת ייצור הסמלים באמצעות האמונות, סמלים המשמרים את הערכים שאנו רוצים לקדם, שאותנו מייצגים, שמהווים חלק ממורשת ומסורת העבר שלנו, להלן זהותנו, קשה לדמיין חברה שהיא ללא מנגנון כזה.

להמשיך לקרוא "כה אמר קופל: על הארטיסטוקרטיה – מורחב"

אליש: מבחן עוגת השוקולד

זה התחיל כשחשבתי על זה שבעצם, עוגת שוקולד היא הרבה יותר עוגה מאשר שוקולד. כלומר, יש סוגים שונים של עוגות שוקולד. פעם עשיתי בייביסיטר ובעלת הבית הכינה תבנית שלמה של שוקולד טהור ואני יישרתי אותה במשך ערב שלם. אבל ביום שישי האחרון, לקחתי לי ריבוע של עוגת שוקולד ויכולתי לפסוק בוודאות: את הרבה יותר עוגה מאשר שוקולד. כי שוקולד אני אוהבת. ואותך – פחות.    להמשיך לקרוא "אליש: מבחן עוגת השוקולד"

קצת על הכוח | מוצ"ש שלח-לך

"העורך שמע את השיחות האלו כבר עשרות, אם לא מאות פעמים. כשהכתב יצא, הוא שלף את היומן מהמגירה. את היומן הזה הוא התחיל כשהיה כתב בעצמו. "אני לא רוצה להיות אחד מהם, שגונזים כתבה רק כי הם חברים של מישהו, או מסכימים איתו פוליטית", הוא אמר אז לאשה שאהב. היום הוא לא זוכר את שמה. במחשבה שנייה השם שלה פתאום קפץ. עמית. עמית. הוא נזכר לפתע בשובל הריח שהותירה מאחוריה, מלאת חן ושמחת חיים."

וגם: מהי פוליטיקה באמת, מה מלמדת אותנו פרשת השבוע על משימת חייו של האדם וקטע חדש ממעגלים של אור. להמשיך לקרוא "קצת על הכוח | מוצ"ש שלח-לך"

אליש: על צלחות מנופצות ופוסטים ויראליים

השעה 11:00, בראנץ' עם חברה בגרג של בר-אילן. בפנים קריר, בחוץ נעים אבל אין מקומות ישיבה. איתרנו שולחן, התיישבנו ופרקנו את המיטלטלין. דיברנו על העומס בעבודה ועל עבודות הגשה, על הטיול הקרוב ועל רעיונות וראיונות, על תקופות טובות ותקופות לחוצות ועל שעות שינה בין לבין, על טעויות שבדרך וטעויות של בערך וטעויות שאפשר עוד למנוע. על בנים ועל שנים ועל ימי הולדת. ובינתיים היא הזמינה סנדוויץ' חביתה על לחם קל והיה להם רק דגנים ואני הזמנתי שוקו. לא הייתי רעבה. בחילה לא נעימה של בוקר.
להמשיך לקרוא "אליש: על צלחות מנופצות ופוסטים ויראליים"

קצת על החרם | מוצ"ש בְּהַעֲלֹתְךָ

קצת על החרם

זו הייתה תגובה טבעית, פבלובית כמעט.

בשנייה שהוא ראה את הודעת הפוש הכול כבר רץ לו בראש.

"הוא אמר מה?", קפצה השאלה בראשו. הוא לא יכול היה לענות מהר מספיק וכבר הפוסט החל להיכתב לו בראש. "מנכ"ל אורנג' העולמית אמר שהוא מעדיף לנתק את הקשרים איתנו…", הוא החל.

הפוסט לא היה קצר. הוא שילב בו בעורמה את תנועת החרם הכללית נגד ישראל, את אתוס הגבורה היהודית של מעטים מול רבים והמבורגר. הוא לא היה בטוח אם ההמבורגר יעבוד, אבל באמצעים הומוריסטיים, כך האמין, יגיע רחוק יותר.

את הפוסט חתם בקריאה לעזיבה המונית של החברה הישראלית הקשורה אל אורנג'. להמשיך לקרוא "קצת על החרם | מוצ"ש בְּהַעֲלֹתְךָ"

כה אמר קופל: על ההגמוניה בישראל – אנקדוטה סמלית

 על הקריאה לפעולה

"בְּרֵאשִׁית הָיָה הַמַּעֲשֶׂה"!*

(פאוסט, גתה)

ראשית ובקצרה, האתוס הציוני, המיתוסים המרכיבים אותו, הסולידריות שסמל-איתן יוצר בחברה, כל אלו נמצאים על המזבח. מאכלת הכהן מונפת אל-על, אולם לא אשמת הכהן ברצח, לא אשמת הכהן והסכין באם יחדר הבשר אלא אשמת המלאך – שלא פעל ועצר יד הכהן בזמן. מיכאניזם יצירת הסמלים בחברה הישראלית חדל לפעול בהקשר הנ"ל, הידע התרבותי, היחידי, שנותר בקרב יוצרי הסמלים בישראל, שאריות האליטה הציונית-לשעבר, הנו ידע יצירת 'סמלי פירוק/דה-קונסטרוקציה'.

מת להמשיך לקרוא "כה אמר קופל: על ההגמוניה בישראל – אנקדוטה סמלית"

אליש: Aunt Elsa

מה שוקל יותר, קילו ברזל או קילו נוצות?

שנה זה הרבה זמן, או קצת?

החיים שלנו – עוברים לאט או מהר?

מה יש יותר בכוס – מים או אוויר?

העולם הזה – יותר טוב או יותר עצוב?

*

איזה מוזר זה, ברגעים הראשונים. זה מוזר כי בדרך כלל את מקבלת את הידיעה אחרי שעובר זמן מסוים. חמש דקות או עשר דקות או שעתיים וחצי או חצי יום, ואז הרגע המדויק שבו הווה נהפך לעבר מתמסמס לך. את לא יודעת מתי הוא או היא הפכו באופן חוקי לאנשים שהיו ושאהבו, וחדלו להיות אנשים שהינם ושאוהבים. שנוהגים, שחווים, שרוצים. מעכשיו הם נהגו וחוו ורצו, ואת אפילו לא יודעת מתי הכול השתנה. והרגעים הראשונים שבהם מצופה ממך לדבר על דודה אלזה בלשון עבר, הם משונים. לא שגורים. מציאויות לא נהפכות כך בדרך כלל (ואולי פשוט עוד לא חייתי מספיק). מכל מקום, ברגעים הראשונים את מדברת בבליל של שפות ולהגים, עבר והווה משמשים בערבוביה, ובמקביל את ממיינת כאב. מה כואב מאוד, מה כואב בינוני, מה כואב מעט. מה עושים עכשיו. על מה חושבים. על מי. בסוף את מתיישבת לכתוב עבודה בתקשורת חזותית, כי זה מה שהכי הגיוני.

דודה אלזה הייתה בת מאה שנים וחודשיים. היא ליוותה את אבא שלי לחופה לפני כמעט 29 שנים. היא ודודה רוז. סבא וסבתא שלי כבר לא היו שם, אבל דודה אלזה ודודה רוז היו. מחייכות משני הצדדים שלו.

היא חיה לאורך שתי מלחמות עולם, את אחת מהן היא שרדה כאדם בוגר. כאישה יהודיה. היא הצילה את אחותה הצעירה, את סבתא שלי. אמא של אבא. החליפה אותה בעבודה, שמרה עליה, החליפה בגדים עם אישה פולניה וקפצה מחלון כדי להצטרף אליה כשהיא נשלחה לאקציה.
“When I found her, she was crying terrible. I told her, don’t cry. They kill me today, they kill me tomorrow. Don’t worry.”
אחרי שלושה ימים פשטה השמועה שהרוסים הגיעו, והגרמנים החזירו אותן לאושוויץ. הן שרדו.

כשהייתי מבקרת אותה, אחת לכמה שנים, משהו תמיד גרם לי לבכות. לפעמים אלו היו הסיפורים, לפעמים הבדידות, לפעמים הקושי לתקשר, לפעמים הגעגוע. הידיעה שאולי לא אראה אותה יותר, ואולי לא אשמע אותה, ואולי לא אוכל אצלה עוגות ספוג ולא אשתה אצלה ספרייט, ואיך אני משאירה אותה כאן בדירה הקטנה והנקייה הזו וחוזרת לחיים שלי. תמיד בכיתי, ואילצתי את מי שהיו איתי להיות החזקים שלא בוכים. אם כולנו נבכה, איזו מן צורה תהיה לזה.

היה גם הרבה צחוק. כשאחותי ואני ביקשנו להצטלם איתה, אישה בת 98, והיא אמרה שהיא לא נראית מספיק טוב כדי להצטלם. כשהיא ביקשה מאיתנו לבוא לחדר הפנימי כדי להראות לנו משהו, והסתבר שזה היה כדי לתת לנו דמי כיס בלי שהעוזרת שלה תראה. כשביקרתי אותה השנה בדיור המוגן, והיא החלה לאבד סבלנות נוכח הזמר שהגיע לשעשע את הדיירים. אתה מדבר יותר מידי! יותר מידי, זה לא טוב.
בתוך הגוף הקטן והדק חיה האישה האמיצה ביותר, החזקה ביותר, העקשנית והחדה ביותר שהכרתי, בלי שום תחרות. זאת הייתה היא. תמיד.

הזיכרונות שלי מדודה אלזה הם משלב שבו לא תמיד הצלחנו לתקשר איתה בקלות. אבא שלי תמיד הבין אותה טוב מאיתנו, הוא תיווך ותרגם, ואנחנו הסתפקנו לעיתים באהבה ללא מילים. כשאני חושבת על זה, אני לא ממש יודעת מה היא חשבה עליי. המובן מאליו הוא מובן מאליו – היא שמחה לראות אותי, שמחה לראות שלאחיין שלה יש ארבעה ילדים בריאים ושמחים, וחתן אחד, ונכדה. אבל אני לא יודעת מה היא באמת חשבה. עליי, עלינו. על העולם שאנחנו חיים בו, שהוא כל-כך שונה מזה שהיא גדלה בו, על ההרגלים שלנו. אני לא יודעת מה היא הייתה רוצה להגיד לנו אם היה לה את כל הזמן בעולם. אם היינו דוברים הונגרית. אם היינו מסוגלים להבין אותה באמת. כשהתראיינה לעיתון מקומי במסגרת פרויקט עדויות, היא נשאלה איזה מסר הייתה רוצה להעביר לילדיה. היא אמרה בפשטות שבאמריקה לא מקפידים מספיק על כשרות. בהונגריה, היא זוכרת, אנשים נזהרו בזה יותר.

סיפורים וזיכרונות הם תמיד בלשון עבר. זה טבעם. אבל כשמשהו מסתיים מישהו קושר להם סרט וחותם אותם בתור חבילה. לא יצטרפו אליהם סיפורים חדשים יותר. מה שישנו הוא שיהיה מעתה. משהו שהיה לו התחלה ואמצע, עכשיו יש לו סוף. הוא כבר לא הווה ששואף לעבר העתיד. ויש בזה משהו שמושיב אותך על הספה ומכריח אותך להסתכל רגע על העולם.

מה אנחנו עושים כאן – יותר טוב, או יותר רע?

מה יישאר מאיתנו בעוד כמה שנים?

מי יהיה כאן אחרינו?

אני מקווה שהם נותנים לך להסתובב בחופשיות עכשיו. ששום דבר לא כואב. ששום דבר לא מתסכל.

תודה לך.

20150225_222358