העולם התעייף מרגשות האשם על אנטישמיות, אבל זו לא סיבה לוותר לו

טקס הפתיחה של האולימפיאדה תמיד מרגש, אך השנה הוא היה מרגש במיוחד. 49 שנים אחרי טבח מינכן בחרו המארגנים להנציח את י"א הנרצחים הישראלים. קשה להאמין שהדבר לא קשור לסקנדל שקדם לאירועי הפתיחה – כאשר במאי הטקס, קנטרו קוביאשי, פוטר בעקבות בדיחת שואה שסיפר – לפני 20 שנה.

בניגוד לדעה הרווחת בחוגים מסוימים בימין, יאיר לפיד לא טיפש. למרות שלא סיים את בחינות הבגרות שלו, מדובר באחד הפוליטיקאים המשכילים שיש לנו. היכולת שלו להגדיר ישראליות מהי, ודאי בעיני בוחריו, ראויה לציון. לכן היה כל כך מאכזב לראות כיצד הוא משתבלל סביב הטיעון הפוסט מודרני לפיו אנטישמיות היא כל גזענות באשר היא.

הלקח המרכזי מהשואה תמיד סוכם בשלוש מילים: לעולם לא עוד. אבל כששואלים את הצדדים השונים לעולם לא עוד – מה? מקבלים תשובות מגוונות. הציר נע בין מסר אוניברסלי למסר פרטיקולרי.

השמאל מאותת – אסור לנו בעצמנו להתקרב למחוזות הללו. אם ההבנה היא שכל אדם שהיה נולד לגרמניה של שנות השלושים היה נהפך לנאצי, בתוך כל אחד מאיתנו שוכנת מפלצת שאסור לתת לה לראות את אור היום. כשהם זועקים שחקיקה מסוימת מזכירה תקופות אפילות – לזה הייתה הכוונה. הסכנה פן נהפוך אנו למפלצות הובילה את השמאל הישראלי למאבק בשהות הישראלית ביהודה ושומרון, המכונים שטחים כבושים. כל חוק שכלל הגבלת פעילות של עמותות שונות, נחשב לדרדור הדמוקרטיה. כל מהגר מתקבל בזרועות פתוחות, בבחינת 'כי גרים הייתם באירופה'. עבורם, הזעקה היא אזעקת אמת.

התפיסה הפרטיקולרית, הימנית, מבקשת להימנע מהחרפה היהודית שבשואה. לעולם לא ניתן לעצמנו להגיע שוב למצב כזה, אומר הישראלי הפרטיקולרי. אנו נפתח נשק ונלמד מחדש כיצד להשתמש בו. מי שיאיים בהשמדתנו, מאיים בהשמדה עצמית, מכיוון שלא כמו אז – אנחנו יודעים היטב את תחבולות המלחמה. אנחנו לא נהסס להשתמש בשום דבר שימנע מאיתנו עצמאות. לישראל יש את הזכות להגן על עצמה – בעצמה. ובעוצמה.

ואז בא יאיר לפיד.

לפיד הוא לא ימין והוא לא שמאל. הוא מרכז. מרכז קיצוני. ובמרכז הקיצוני הזה אין אידאולוגיות או תפיסות סדורות, יש פרקטיקה. בעולם הזה שבו לפיד חי יש טרנד חדש: תרבות הביטול. סיפרת בדיחה לפני 20 שנה? אתה מודח. נהגת בביריונות לפני עשור? מפוטר. התבטאת בסקסיסטיות? להתראות. התייחסת בגזענות? היה שלום. ובאמת, כשאלו הן אמות המידה המוסריות, קשה שלא לרצות גם להיות חלק. למה שלא יפטרו במאי שהתבטא באנטישמיות לפני עשרים שנה?

בתגובה להחלטת בן אנד ג'ריס להחרים את יהודה ושומרון צייצתי בעמוד הטוויטר שלי: "כשאתם מחרימים יהודים משום שגרים באיזשהו מקום בעולם, אתם לא מקדמים שלום או סובלנות – אתם מקדמים אנטישמיות, הידועה גם כגזענות". הציוץ זכה לאלפי חיבובים ועשרות שיתופים, אך ביטא היטב את הלך הרוח אותו הציף לפיד – אחת התגובות שחזרו על עצמן לציוץ הזה הייתה ברוח הזו: קלף האנטישמיות לא עובד יותר. כלומר, לקרוא לשנאת יהודים גזענות אינה טיעון רלוונטי עוד כשמדברים על ישראל.

במאמר שכתב ל'הארץ' אחרי הסערה שחולל הנאום, הסביר לפיד כי אם השואה "היא לא חלק מהמאבק בגזענות, אין מה לעשות לגביה מלבד השתתפות בצער". לפיד גם התריע כי העולם התעייף מהעיסוק בה ולכן קורא "להפוך את השואה לשיעור גלובלי נגד כל תופעת הגזענות".

בנאומו לפיד לא רק ניסה להעלות את האנטישמיות במדד הגזענות העולמי של פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית, אך יצר בדבריו מסקנה הפוכה. . הוא השטיח אותה כשקבע כי "האנטישמים לא היו רק בגטו בודפשט. האנטישמים היו גם סוחרי עבדים… האנטישמים היו קיצוניים משבט ההוטו שטבחו בטוטסים… האנטישמים הם אנשים שמכים להט"בים… אנטישמיות היא גזענות…אנטישמיות היא קיצוניות… אנטישמיות היא שנאת זרים".

התעייפות העולם מהדיון על אשמתו בשנאתו הייחודית ליהודים אינה מאפשרת לנו לפטור אותו מכך, בטח לא בעידן בו העיסוק המרכזי הוא אשמת העולם בעוולות שחוללו לבני עמים וגזעים על פני הגלובוס. העולם הפרוגרסיבי עובר כיום תהליך רגרסיבי, בו מה שבעבר נתפס כגזענות ממש הפך לתיקון ומה שהיה תיקון נתפס כעת כגזענות. הפרדה גזעית בעבר נתפסה כדבר שלילי, כעת נדמית כדבר הנכון לעשות עבור המדכא והמדוכא, אך מה יהא על היהודי שבעבר נתפס כמדוכא וכיום הפך למדכא הישראלי? סולם הערכים הפרוגרסיבי אינו סולם אלא קנה רצוץ שאסור להישען עליו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s