קצת על הרבה – שבת בשלח | שירה

"היו ימים שהיא תהתה אם הוא עוד חי, והיו כאלו שהיא שאלה את עצמה אם הוא אי פעם אהב אותה. המקום שלה בעולם התערער. היא לא ידעה אל מי לפנות. היא ידעה שהוא לא מת, היא הבינה שהוא נעלם. לאן? למה? איך הוא עשה את זה? השאלות הללו נותרו עבורה פתוחות, משאירות בתוכה חלל שכל כולו סימן שאלה. כשאורן נעלם, היא איבדה את המקום היציב שלה, את הבסיס שלה. היא לא ידעה אם להתפטר מהעבודה, היא לא ידעה אם לעבור דירה, לעזוב את הארץ, או להתאבד. היא פשוט לא ידעה. ובתוכה, כמו סימן השאלה, אט אט גדלים להם חיים. כגודל השאלה, גודל הנקודה הנראית באולטרסאונד, שהולכת וגדלה, ומביאה איתה שאלה בפני עצמה."

המדור החדש ממשיך, וגם: מה היה צריך לעשות בנט עם אוחנה, האם יש עתיד היא בכלל מפלגת ימין, מה באמת חושבים אנשים לחוצים ותשובה מאוחרת לנאום ה'ציונות' של סתיו שפיר.

קצת על אלטלנה | קצת על הקשקש | קצת על הלקוח | קצת על ההכרה | קצת על האופיום | קצת על אלף שמשות זורחות | קצת על אור

 
להמשיך לקרוא "קצת על הרבה – שבת בשלח | שירה"

על קצה הלשון: חובת הלבבות האבודים

לא הבנת. וגם אחרי שהבנת, עדיין לא הבנת.


זה נגמר כשלבי החל לכאוב מעט, לפעמים, במן כאב פועם כזה שבא והולך וחוזר ופועם ומבקר בלי לחכות שאתכונן. ההשכמה הייתה כשקמתי בבוקר וגיליתי בוקר חורפי נדיר. יום בלי ענן אחד אפילו. מסוג הבקרים שהומצאו רק כדי להבריז ממטלות היום ולברוח לאיזה טיול או שאכטה, עדיף במיקום כמה שיותר טבעי. נגיד, יער או חורשה. מסוג הימים האלה, שהשמש עגולה לגמרי, השמיים כחולים כמו הים, הטמפרטורה דקיקה ומלטפת. הקרניים של השמש החורפית המחייכת חדרו מבעד לתריסים ויצרו בחדר מין תחושה של חנות וינטג' קסומה ומסתורית שבניגוד לשאר החנויות, נפתחת בלילה ונסגרת בבוקר, אחרי שהקרניים חודרות מבעד לתריסים ומשלימים את התאורה המתבקשת.

להמשיך לקרוא "על קצה הלשון: חובת הלבבות האבודים"

אליש: אלישבע והעיפרון הירוק

לפני שישים שנה בדיוק, כתבה סימון דה-בובואר: אישה לא נולדת אישה, אלא נעשית אישה. לפני שלוש או ארבע שנים, בחלק קטנטן מתוך גחליליות, כתבה גילית חומסקי: ילדה בחדר נעול לעולם לא תהפוך לאישה. בקיץ האחרון העברתי שעות על-גבי שעות במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל-אביב, בוחנת ומפרקת ומסובבת את המושגים האלו של גבריות ושל נשיות והקורים שבנויים סביבם, עד שלפעמים לא ידעתי מה אנחנו עושים כאן. לפני שבוע וחצי, אחת החברות הכי טובות שלי החליפה את תמונת הקאבר שלה בפייסבוק לשאלה ״אם כל העולם היה מאבד את מאור עיניו, על כמה אנשים היית מצליח להשאיר חותם?". ורק עכשיו, רק היום, החלטתי שאני מפסיקה לעת עתה עם האיפור.    להמשיך לקרוא "אליש: אלישבע והעיפרון הירוק"

קצת על הרבה – מוצ"ש בא

שאון מכוניות נשמע בפקק תנועה שגרתי בכניסה לחיפה, אבל בשבילה היום הזה היה הכול חוץ משגרתי. בדרכה אל בית החולים רמב"ם, מתבוננת מן הצד השני של הכביש בתנועה הזורמת לאיטה, בדרך מביתה שבעפולה. דמעותיה לא פסקו מלזלוג. הכאב של הצירים רק הולך וגובר. הילד אשר מתגורר בתוכה במשך שלושים ותשעה השבועות האחרונים לא יכיר את אביו, ואולי גם לא את אימו. אולי יגדל אצל זוג הורים שרוצים ילדים, שירצו אותו, שיתנו לו את מה שהיא לא חשבה שתוכל לתת, אך "מה אם הוא יצטרך אותי?" אור תהתה מפעם לפעם אך מיד סלקה מחשבות אלו מראשה.

וגם: מתי הבינו ראשי המדינה כי צה"ל אינו מסוגל להכריע מערכות, איך קיבלו כלי התקשורת את צילומי המסך של המתמודדת החדשה ברשימת ישראל ביתנו, ומדור חדש ב'קצת על הרבה".

להמשיך לקרוא "קצת על הרבה – מוצ"ש בא"

על קצה הלשון: הבינוני המיוחד והארמון הגבוה

אני לא יודע אם אתם יודעים על ההרגשה של הפעם הראשונה שצריך להעלות טקסט לבלוג. מן תחושת אופוריה כזאת מהולה בזרזיף של התרגשות, חופן של חשש, ובלק-אאוט אחד גדול. מי שמכיר אותי בטח גם שיער שכנראה יהיה פה טקסט מן הצעקה האחרונה של האקטואליות, פלוס תוספת תרבות ובני אדם. אבל לא תמיד הכל יוצא, וכנראה שהפוליטיקה ושונות יחכו לחמישי הבא. לפעם הזו, אשאיר אתכם עם משהו אחר. ככה לטעימה. אשמח כמובן להערות (בונות) ומחמאות (הורסות) – אבל לא חובה. זאת הפעם הראשונה, ואין יותר הולם מזו כדי להתחבר לתחומים שאני באמת קרוב אליהם -מונולוגים מהספסל האחורי במוחו הקודח של אדם שרק רוצה לכתוב על זה. תהנו. להמשיך לקרוא "על קצה הלשון: הבינוני המיוחד והארמון הגבוה"

כה אמר קופל:על סכין-ערב

על היום – מסלול הילדים – על החובה שבהגנה העצמית האקטיבית

"המחבל חוסל. היורה: "כשהוא שלף את הסכין הבנתי שאני חייב להגיב, שלפתי את האקדח שלי ופגעתי בגופו", מפקד מחוז ת"א, הניצב פלוני, שיבח את היורה והוסיף שלצד עבודת המשטרה אנו מברכים על תגובה מדודה ומדוייקת של אזרחים שומרי-חוק. "
כך יכל להתחיל הבוקר של ה-21.01.15. כותרת פשוטה על ניסיון פיגוע שנולד מטירוף-הג'יאהד וחוסל על ידי זכות הפרט להחזיק נשק. אנו בחרנו בהפקרת בטחון הפרט שלנו , באופן מוחלט, לידי "האח הגדול" ומחיר בריחתנו מאחריות הוא כותרות הבוקר:" פלסטיני שנסע בקו 40 בדרך בגין התנפל על הנהג והנוסעים עם סכין ודקר כמה מהם. 13 בני אדם נפצעו, מהם ארבעה באורח קשה."(מאתר YNET). להמשיך לקרוא "כה אמר קופל:על סכין-ערב"

אליש: בדרכים

מאז ומעולם הייתי קצת יקית, כנראה. כשקבעתי עם אנשים ושאלתי איפה הם ביחס למקום המפגש, ציפיתי שיגידו לי את האמת. ושיהיו מדויקים. לא אהבתי את הנונשלנטיות שבה אנשים אמרו שהם כבר באוטו ובעצם הם עדיין לא נעלו נעליים עד הסוף. לא אהבתי לשמוע "חמש דקות אני אצלך" ולחכות בפועל יותר מעשרים. לא אהבתי את הכסת"ח הזה, למרות שאת הביטוי כסת"ח הכרתי רק בקיץ האחרון. לא אהבתי שחרטטו אותי, ולא אהבתי שחרטטו אנשים אחרים. זה פשוט… לא כל-כך יפה. לאנשים מגיע לדעת את האמת כשהם מבקשים אותה. במיוחד כשמדובר בנושא פעוט כמו מיקום גיאוגרפי, ולא איזו אמת נשגבת או מסתורית. במיוחד כשהם עשויים לתכנן את הזמן שלהם בהתאם ולהיות אלו שמשלמים את המחיר אחר-כך. במיוחד כש…נו, זה לא חברי. מאחרים? מפשלים? לפחות אל תשקרו. קחו את האחריות הזו על עצמכם, ולפחות אל תחמירו את המצב.  
להמשיך לקרוא "אליש: בדרכים"

קצת על הרבה – מוצ"ש וארא

80% ממה שהחדשות שאתם צורכים הם בכלל לא חדשות. הם הודעות יחסי ציבור, כלומר פרסומות במסווה. אפשר לומר שזה נובע מהיכולת המוגבלת של העיתונאים להגיע לכל הסיפורים, וזה חוסך להם את העבודה. הרבה מהודעות יחסי הציבור האלו מגיעים מגורמים בכירים בחברה: משרדי ממשלה, חברות גדולות במשק, כוכבי תרבות כאלו ואחרים. בעולם כזה, מי שיש לו מספיק כסף, או קשרים, מגיע לעיתון. מי שלא? כדאי שיהיה לו סיפור מאוד טוב. וגם: האם לליכוד יהיה מצע בבחירות הקרובות, למה שירות צבאי מעולם לא נתפס בעיניי כדבר קדוש, מה מלך האריות אומר עלינו כחברה, כמה מחשבות קטנות מהזירה הפוליטית ועוד.  להמשיך לקרוא "קצת על הרבה – מוצ"ש וארא"

אליש: אהבה בת 20

את הסיפור הראשון שלי כתבתי בכיתה ב'. כתבתי אותו יחד עם שירה, החברה הכי טובה שלי, ותכננו להוציא אותו לאור כספר בשני עותקים: אחד לנו, ואחד לספריה. הוא סיפר על גילי וגלי, תאומות  בנות 7 וחצי שגרות בארצות הברית ומשתוקקות לעלות לארץ. האחיות של הכינרת, כתבנו בפונט 72 על השער, וכתבנו יחד פרק אחר פרק. אמא שלהן גדלה בטבריה ונהגה להראות להן תמונות של הכינרת, והן החליטו ששם הן רוצות לגור. פרק א': המקום החביב עליי ביותר. פרק ב': משכנעים את אמא. פרק ג': יש! הצלחנו! וזה נמשך. גילי וגלי עבדו בשמרטפות, מכרו את האגרטל של אמא שלהם ואספו כסף מהשכנים כדי לקנות עבורן ועבור ההורים שלהן כרטיסי טיסה- שני כרטיסים לילדים במאה ושישים שקלים, ושני כרטיסים למבוגרים במאתיים. המשפחה הקטנה יושבת עד עצם היום הזה במטוס לכיוון ארץ ישראל, כי הסופרות הצעירות הפסיקו את הכתיבה באמצע ועברו לאסוף מדבקות, אבל אני מתנחמת בעובדה שהם בדרך.  
להמשיך לקרוא "אליש: אהבה בת 20"

קצת על הרבה – מוצ"ש שמות

אני זוכר את השלג של כיתה ח'. הוא היה מטורף. הוא החל בלילה, ובתוך שעות, הכול היה לבן. בבוקר גילינו שכמעט בלתי אפשרי ללכת בשלג. הוא היה בגובה חצי מטר. היינו יוצאים ומשחקים בשלג, אבל בתוך כמה שעות היינו רטובים וסחוטים, ממהרים לתנור בבית ולשוקו חם. זיכרונות של חורף. בחסות הקור, השלג נותר איתן במשך יום או יומיים מרגע שפסק לרדת, אך תמיד היה מדובר בסיפור של לילה, ואולי יום. אך לא יותר. להמשיך לקרוא "קצת על הרבה – מוצ"ש שמות"

כה אמר קופל: חמור חמורתיים

על השבוע – כשתחרות מלכת היופי הפוליטית "יוצאת לפרסומות"

באופן רשמי, אם נדון ביכולת המחשבה של האזרח הישראלי, אבד עליה הכלח, עלינו כישויות חושבות.  ח"כ אחר ח"כ, מפלגה אחר מפלגה, כולם מוציאים סרטוני וידאו מטופשים יותר או פחות.
אולם, לא על המפלגות אלין, ולא את הח"כים אני תוקף – אנחנו הבעיה – אל תראו בסרטונים כסרטוני בחירות אלא כפרסומות לקונדישנר. להמשיך לקרוא "כה אמר קופל: חמור חמורתיים"

אליש: סיפור שקרה באמת

יש שבתות שאני פשוט מאוהבת בביל ווטרסון. אני לא יודעת כמה אוספים שלו הצטברו אצלנו בבית, אבל קאלוין והובס הם אורחי כבוד בסלון שלנו כבר במשך שנים. קאלוין החצוף, הילד הבולנדיני הנצחי, והובס הנמר שאף אחד לא יודע אם הוא באמת חי או שהוא חבר דמיוני של קאלוין, והעולם המופלא שביל יצר סביבם. ירשנו את האהבה הזו מאבא שלי, יש לו טעם טוב בדברים האלה. שבת בצהריים בסלון עם החן האינסופי שמנוח בכל סיטואציה שביל מצייר, החל מהשמחות הזערוריות של החיים וכלה בשברונות הלב שמאיימים להציף את הכול מבין הריבועים שבספר. יחסי האהבה-שנאה בין קאלוין לסוזי, ההורים המיואשים, הבייביסיטר והבריון הכיתתי, הכול נוגע. הכול מבריק, זו חוויה שקשה להעביר במילים.  להמשיך לקרוא "אליש: סיפור שקרה באמת"

קצת על הרבה – מוצ"ש ויחי

"הרי איך רשימות המומלצים עובדות?" שאל פייגלין בזחיחות. "אתה מספר לכולם שאתה מכניס אותם לרשימות, אבל בפועל קורה משהו אחר. אתה מכניס רק את עצמך, וכל מי שמתחרה בך – הוא מאיים עליך. אתה לא יכול להכניס אותו". את המילים האלו, פחות או יותר, שמעתי לפני כחצי שנה במפגש הסיום של קבוצת הצעירים של מנהיגות יהודית, שנקראת 'אל המחר'. הרבה מהרעיונות של פייגלין קסמו לי, אני מודה. יש הרבה אמת בדבריו, הרבה תשוקה, הרבה כאב. כולם נובעים מאהבת ישראל כנה ואמיתית. אך כשהוא אמר את המילים האלו בהתייחס לאופן בו הוא רואה את הפריימריז, הבנתי שהפוליטיקה עלולה לעוות את האנשים.

וגם: מיהי האליטה הבאה של ישראל, מה אקח איתי מהניצחון של שחר, ומה למדתי מים המלח?

קצת על המכללה | קצת על הדמיון | קצת על האליטה | קצת על הניצחון | קצת על הפריימריז | קצת על ים המלח |

קצת על המכללה

ראשון

וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם

עשינו שבת על סף המקום הנמוך בעולם, בעין גדי. מקום פסטורלי עם נוף מדהים אל פניו של ים המלח. זו הייתה שבת על מנהיגות, כשהפעילות נעה סביב צירים של הצלחות וכשלונות, הרים וגאיות. לקראת השבת, מוטי ביקש מאיתנו להכין גרף עם שני צירים: זמן וסדר גודל. ציר הזמן תיאר את השנים שלנו וסדר הגודל היה של ההישגים והכישלונות שלנו. זהו גרף המנהיגות, ובכל נקודה היינו צריכים להזכיר נקודות ציון בחיים בהן היו מקרים מובהקים של מנהיגות ושל חוסר מנהיגות.

אחר הצהריים ספיר העבירה פעילות על שפת ים המלח. אחרי שבלענו את הנוף, את מחזה המים הזורמים קלות עם הרוח, התבקשנו להיזכר בחלומות שלנו. "תחשבו על החלום שלכם מתגשם, בעוד עשר שנים. איך אתם מרגישים? האם יש כיווץ בבטן?", ספיר שאלה. האמת שלא היה כיווץ בבטן. חלום אחר מהחלום שתיארתי לעצמי נדחף לרגע לעיניי העצומות. אך ספיר המשיכה בשלה, מדברת עם הקבוצה. היא המשיכה לתאר את הקשיים שיש לפני ההצלחות, על כל אותם רגעים קשים ומורכבים שיש בדרך, את הרגעים בהם נראה שהנה החלום הולך ומתרחק, הולך ומתרוקן. ועצרתי וחשבתי על ההישג שזה עתה הצלחתי לעמוד בו, ועל כל השלבים שהיו להם בדרך.

1174632_671474306198529_1746113921_n

זה לא ההישג שקשור רק לבר אילן. זה שינוי תפיסה פנימי עצום, ואני חושב שמעטים מסוגלים להבין את מה שעברתי. מאדם שעיקר עיסוקו הוא לבקר ולדרוש שינוי, הפכתי בעצמי למוביל שינוי בהתאם לערכים שאני עצמי יצרתי. עצם כתיבת המשפט הקודם מעוררת בי תדהמה, לא פחות. זה מדהים. וכמות האנשים שהיו שותפים לדרך, לאורך הדרך, ובכל פעם היה מישהו אחר שהתייאש – כולל אותי – ועדיין, בסופו של דבר המטרה הושגה ומכאן והלאה, אני לומד הרבה. אני לומד שאני יכול, אבל אני לומד לא פחות שבכל אתגר שלא אלך אליו, חשוב שאדע שיש בו גם מליחות, גם קושי, גם נמיכות.

 

קצת על הדמיון

שני

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ

מאז ומעולם הייתי נוסע באוטובוסים. כשהייתי קטן, אני זוכר, הייתי מביט אל עבר אוטובוסים סמוכים.  האוטובוסים היו נעמדים זה לצד זה ברמזור, כאילו משלימים פערים מהנסיעה שעברו עד כה, גם אם יצאו סמוך זה לזה, ומדברים. ואולי, הייתי חושב, האוטובוסים הם זוג אוהבים שמנצלים את הרמזור כדי להתנשק בחיפזון ולהמשיך הלאה בשגרה הארוכה. ובינתיים, המבט אל עבר האוטובוס השני נמשך, ועיניי סוקרות את היושבים בו ומחפשים מישהו שימצא חן. מישהו שיביט חזרה, שישלח מסר דרך החלון. קוד מורס, הייתי צריך ללמוד קוד מורס, ואז היינו יכולים להבהב בידיים. כי אני אמנם יודע לכתוב עם הידיים, אבל הרמזור מהיר מדי. אז אולי עדיף היה בכלל פתק מוכן מראש. אבל מה היה כתוב בו? "היי"? האם הייתי צריך להצטייד בכרטיסיות מראש? ומתישהו השיחה הייתה נקטעת, בפנייה שונה של הקווים השונים, או אולי סתם כי הנהג שלי מהיר משל החבר הדמיוני לעת מצאו, או להיפך. זרים הם זרים, ונועדו להישאר כך.

צילום ארכיון: ראובן קסטרו
צילום ארכיון: ראובן קסטרו

ובעצם, למה להביט תמיד אל הדשא של השכן, האם האוטובוס שלו ירוק יותר? מדוע לא חיפשתי באוטובוס שלי מישהו שיתאים לי? מה היה חסר באוטובוס שלי?

 

 

 

 

קצת על האליטה הבאה

שלישי

וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם

להיות ציוני-דתי משמעו להאמין שלציונות יש משהו נוסף מלבד הקמת המדינה. להיות ציוני-דתי, משמעו להבין שיש לך משימה בחיים. בתוך הציונות הדתית יש הבדלי תפיסה בנוגע לדרך בה הציונות הדתית צריכה לבוא לידי ביטוי. היא זו המחברת בין הקודש לחול, ביו החרדים לחילונים, היא המקף שנמצא במרכזו של כל שסע במדינת ישראל. היא מנסה לחבר, אך לפעמים מתוקף התפקיד המתווך, היא נדרשת להתפשר על ערכיה שלה. פעמים שהיא עושה זאת, פעמים שהיא מסרבת.

יש שלושה זרמים עיקריים של הציונות הדתית שצפים ועולים אל פני הפוליטיקה הישראלית. הזרם הראשון, הוא המפד"ל הישנה והקלאסית. הציונות הדתית היא מגזר אחד מיני רבים, סקטור ככל הסקטורים. מישהו צריך לדאוג לתקציבי הישיבות והאולפנות, מישהו צריך לדאוג לכשרויות, מישהו צריך.

הזרם השני, הוא הפייגלינים. הם רצו יד על ההגה עוד לפני שזה נהיה מגניב. אוסלו לא יעבור בלי שתהיה לנו אמירה על זה. את המפד"ל אף אחד לא ספר כי מה פתאום שהסקטור ידאג פתאום לעמישראל? אנחנו נתחבר לעמישראל ונביא את הבשורה האמונית הגדולה. הם מאמינים שהמהפכה האמונית בדרך, והם יובילו אותה. הם יתחברו למפלגת השלטון כי היא מייצגת את העם, אך לא יתחברו למפלגה. הם יאמינו בערכים, אך לא ידאגו להם עצמם. "בשביל זה יש את המפד"ל".

הזרם השלישי מאחד את השניים הראשונים. הוא זה שדואג לצרכים שלו עצמו, אבל דורש יד על ההגה. הוא זה שקורא לעם ישראל להצטרף אליו, ולא מנסה להשתלט עליו מבחוץ. הוא זה שפונה אל הלב של כולם, אבל לא נותן להם תחושה של זלזול. הוא זה שמיישם את החזון.

מגל מצטרף לבנט. הזרם השלישי של הציונות הדתית
מגל מצטרף לבנט. הזרם השלישי של הציונות הדתית

השבוע הפוליטי התחיל בשריון של ינון מגל בבית היהודי והסתיים בגירוש של פייגלין מסיעת הליכוד. הכניסה של מגל, מצטרפת למספר אנשים שאינם בני יוצאי הציונות הדתית, אבל עדיין בחרו לשלב זרועות עם מפלגת הבית היהודי: איילת שקד, רונן שובל, דני דיין וענת רוט. זהו סיפורה של האליטה הבאה בדרך, סיפורה של הציונות הדתית. כדי להשלים את המהלך, היא מוכרחה להיפתח. להיפתח לקהלים חדשים, למגזרים אחרים, להפוך להיות מנהיגה. אך את המהפך – היא צריכה לעשות.

הזריחה של בנט קשורה בקשר גורדי לקריסת הליכוד. הפייגלינים והשטרנים הפכו את הליכוד למפלגה שדואגת לסקטור אחד: המתנחלים. אין ספק, המתנחלים זקוקים לכוח הזה כדי לוודא שלא יגרשו אותם מהבית יום אחד, אבל הליכוד זו מפלגת עם – לא מפלגת אינטרסים. מפלגת שלטון ראויה וזקוקה למגוון רחב, גם אם האידיאולוגיה דומה בסך הכול, היא צריכה לפנות לכלל האוכלוסייה, לא רק לציונות הדתית. זה ההבדל בין המהלך שהוביל בנט בבית היהודי ובין המהלך שמוביל פייגלין בליכוד. זה מאזן את הדתיים עם חילונים, וזה מנסה לקשט את החילונים בדתיים. הם מקבלים את הנהגתו, וזה לעולם עומד כנטע זר במפלגתו שלו.

 

קצת על הניצחון

רביעי

גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ

אפשר לתת הרבה סיבות לניצחון האדיר הזה. אפשר לומר שאדם איש טוב יותר, אפשר לומר שנתנו עבודה טובה יותר, אפשר לומר שהקמפיין היה מחושב יותר, אפשר לומר שהמיקוד שלנו בנציגי המועצה היה טוב יותר מהמיקוד שלהם בשלישיה, אפשר לומר שהגענו לקצה של שושלת שי בכור, אפשר לומר שסטודנטים באמת רוצים משהו חדש, אפשר לומר ש"ערה?" זה ממש קליט, אפשר לומר שהאגודה הייתה גרועה בשנתיים האחרונות, אפשר לומר שזהו ניצחון האור על החושך, אפשר לומר שלמחוק אלפי סטודנטים מספר הבוחרים היה רעיון גרוע, אפשר לומר שהאומץ בהגשת התביעה הראה לסטודנטים את כוח הרצון שלנו. אפשר לומר את כל אלו, כי כל הכתוב פה הוא נכון, ולהצלחה יש הרבה אבות.

עבורי, הניצחון שלנו מתבטא דווקא במסר שהעברנו. הם אמרו שהם השיגו הנחות, הם סיפרו שהם הביאו את קופיקס, הם טענו שהשאטל הוא הישג שלהם. אנחנו אמרנו שאנחנו רוצים אגודה שתייצג אותנו, הסברנו שאנחנו רוצים לבזר את הכוח של האגודה, נתנו לסטודנטים את ה'אני מאמין' שלנו. הם אמרו מה הם עשו, אנחנו הסברנו להם למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים. הם מכרו למצביעים מעשים, אנחנו שיווקנו רעיונות. היו מעט רגעים בהם חשבתי שלא ננצח, מרביתם היו קשורים לספין שנקרא קופיקס. "אבל איך כוס קפה יכולה לנצח רעיון?", שאלתי את עצמי.

ביום שני, מאוחר מאוד בלילה נעניתי: היא לא.

"2,203 בוחרים. 655 לתא יחד. 1,548 לתא שחר" (עדי סדינסקי-לוי).

 

קצת על נפגעי הפריימריז

חמישי

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר

"הרי איך רשימות המומלצים עובדות?" שאל פייגלין בזחיחות. "אתה מספר לכולם שאתה מכניס אותם לרשימות, אבל בפועל קורה משהו אחר. אתה מכניס רק את עצמך, וכל מי שמתחרה בך – הוא מאיים עליך. אתה לא יכול להכניס אותו". את המילים האלו, פחות או יותר, שמעתי לפני כחצי שנה במפגש הסיום של קבוצת הצעירים של מנהיגות יהודית, שנקראת 'אל המחר'. הרבה מהרעיונות של פייגלין קסמו לי, אני מודה. יש הרבה אמת בדבריו, הרבה תשוקה, הרבה כאב. כולם נובעים מאהבת ישראל כנה ואמיתית. אך כשהוא אמר את המילים האלו בהתייחס לאופן בו הוא רואה את הפריימריז, הבנתי שהפוליטיקה עלולה לעוות את האנשים.

פייגלין. צילום: מרק ישראל סלם
פייגלין. צילום: מרק ישראל סלם

הרי החזון של מנהיגות יהודית, של זו ארצנו, של משה פייגלין, כל כך זך וטהור וישר, אז איך הוא נופל לשקרים בנושא כה זוטר כמו רשימת מומלצים לכנסת? איך הוא הפך להיות מאיש חזון לאחרון העסקנים, ואיך הוא נופל באי אמירת אמת ובגניבת דעת? הרי עכשיו, עם כישלונו, ההאשמות עולות. הוא הפר דילים לפני שנתיים, וכעת הנקמה מגיעה.

אבל זה לא רק זה. לאורך המפגשים עם קבוצת 'אל המחר' הוא הביע את שמחתו על כך שהוא מצליח להתחבר לכלל סיעות הבית. "כל אחד מחברי הכנסת מרגיש שאני אצלו בכיס", הוא התגאה פעמים רבות. בכל פעם שהוא אמר את זה, לא יכולתי שלא לתהות אם הוא מבין לעומק את המשחק. מעבר לאידיאולוגיה, מדובר בפוליטיקה. כרטיס הכניסה שלו לכנסת נקרא מפלגת הליכוד. כל עוד כל סיעות הבית חשות שהוא בן בית אצלן, אין סיבה שבליכוד ירגישו כך. הוא התעסק כל כך הרבה בניסיון להיות ראש ממשלה, שהוא שכח מהצורך לפנות אל קהל הבית. על זחיחות, על גאווה, על קפיצה מעל הפופיק משלמים.

פערי הקולות בין הפריימריז ב-2012 ל-2014
פערי הקולות בין הפריימריז ב-2012 ל-2014

חוטובלי, אצלה התמחיתי לפני כשנתיים למשך כשנתיים, סבלה מרצף של אושר. היא מונתה לסגנית שר התחבורה – תפקיד חסר זהות, חסר תקשורת וחסר סמכות. מעליה כיהן שר תחבורה כוחני וחזק, שהותיר לה רק את הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים – או במילים אחרות: גרוטאות, הרוגים ופצועים – שלושה יעדים שצריך לצמצם. היא נותקה כמעט לחלוטין מהמאפיינים החזקים שלה – קידום מעמד האישה וענייני ארץ ישראל. לצד זאת, בחייה האישיים, היא התחתנה וילדה, ובעצם נעלמה מהשטח. ברגע שחזרה, הכניסה את הקפה בשקל במשך שעות הלילה לתחנות הדלק. אך גם כאן, קפה זול זה לא מספיק.

 

קצת על ים המלח

שישי

וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן

כשאני מביט על ההרים שמנגד,

אני תוהה ביני ובין עצמי אם היא גם חושבת.

רק קפיצה קלה אל המים,

כמה תנועות ידיים,

להרים מפרשים ולשוט צפונה,

ואם אצעק מספיק אצליח לקרוא לה.

במקום הנמוך בעולם,

אם תחפשו עמוק תמצאו אותו שם.

משוט קטן, אולי מפרש,

חתירה אחר חתירה, בסוף אגיע לקראת.

בין אם בצפון, בין אם בדרום,

איפה שהוא נמצא  – זה המקום.

 

קצת על סוציאליזם

שביעי

וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם

אמנם זו תחושה חדשה יחסית, רק בת שנה וחצי, אבל היא שווה התייחסות. יותר משאני מתנגד לדעתם של תומכי המדינה הפלסטינית, אני שונא סוציאליזם. אני שונא סוציאליזם, משום שהתמונה של ההגשמה שלו בעיניי היא עבדות. היא עבדות משום שהנטייה הטבעית שלה היא להלאים את הכול 'לטובת הכלל', לחלק את העושר של מי שפעל, מי שטרח, מי שעמל, מי שיצר ומי שהשיג, לטובת אלו שלא יזמו, לא יצרו, לא הגו, ולא עבדו כדי להביא משהו חדש. זה לא הוגן, זו ביזה.

עבדות בני ישראל. יסודה בסוציאליזם של יוסף
עבדות בני ישראל. יסודה בסוציאליזם של יוסף

שורש עבדות בני ישראל נאוץ במשפט הזה של יוסף: "אנכי אכלכל אתכם…". כשהמדינה דואגת באופן בלעדי לרווחת האדם, הוא נעשה תלוי בה ומאבד את יכולתיו העצמיות שלו לכלכל את עצמו, והוא נעשה ביודעין ובלא יודעין כבול אליה בשלשלאות של עבדות. הוא כבול אליה ומחויב בראש ובראשונה לטובתה שלה שנעשתה טובתה שלו.