מורשת ינאי והאבן הבאה שצריך להפוך | מוצ"ש 'זכור את אשר לך עמלק' ויקרא

בעוד שנתיים או שלוש, כמידי יום זיכרון לחללי מערכות ישראל, יישלחו מספר חיילים מחטיבת הנח"ל לפקוד את קברי הנופלים בהר הרצל. כשהם יגיעו אל קברו של אחד החללים מהחטיבה, המצבה תספר חלק מהסיפור – אך תמסגר את הסיפור כולו.

"סמ"ר ינאי ויסמן… נפל בקרב בשער בנימין..", יהיה הכיתוב שהם יראו על מצבתו של קרבן פיגוע הטרור בסניף 'רמי לוי'. זה הסיפור שיסופר: בתקופת גל הטרור של 2016 שני נערים נכנסו לסניף 'רמי לוי' בשער בנימין. הם תקפו בסכין את העוברים ושבים, ויסמן הסתער עליהם עם מה שמצא בהישג ידו ונדקר למוות.

68287631100099490490no להמשיך לקרוא "מורשת ינאי והאבן הבאה שצריך להפוך | מוצ"ש 'זכור את אשר לך עמלק' ויקרא"

בלי גלגלי עזר ובלי פאה – האושר של סתיו שפיר | מוצ"ש פקודי

12805886_10153721511932550_4727649000639911453_n

מאז פרצה סערת "האופניים של סתיו שפיר" והבדיחה המביכה של אראל סג"ל דבר אחד היה חסר לי. סתיו שפיר כתבה מאמר מנומק על אושר, ונענתה במערכון אינפנטילי שנועד להגחיך אותה – כמעט מבלי להתייחס לדברים שכתבה. מתי בפעם האחרונה שמעתם פוליטיקאי מדבר על אושר, שאלה שפיר וזרקה אותי עשור אחורה, אל הימים בהם דיבר אהוד אולמרט על כך שהוא רוצה להפוך את ישראל למקום שכיף לחיות בו, אבל נדמה שהפוליטיקה הישראלית רחוקה מאוד מהמטרות שראו לנגד עיניהם הפילוסופים של יוון העתיקה. להמשיך לקרוא "בלי גלגלי עזר ובלי פאה – האושר של סתיו שפיר | מוצ"ש פקודי"

לא רק הוא חזר, גם שואה נוספת בדרך: מסע בראש של היטלר | מוצ"ש כי תשא

קחו את אדולף היטלר של 1945 ושימו אותו ב-2011. מה יקרה? על השאלה הזו ניסה לענות טימור ורמש, מחבר "הוא חזר", אותו פגשתי השבוע שעה לפני אירוע ההשקה של המהדורה המתורגמת בקרית אונו. כשאנחנו מדברים על היטלר ועל נאציזם, טוען ורמש, אנחנו בעצם שואלים האם אנחנו בעצמנו יכולים להפוך לנאצים. התשובה שלו היא כן מהדהד.הוא-חזר-- קצת על הרבה להמשיך לקרוא "לא רק הוא חזר, גם שואה נוספת בדרך: מסע בראש של היטלר | מוצ"ש כי תשא"

פוליטי-LEGO – לתבניות נעשו ההמונים 2.0

על הבחירות בארה"ב ובבריטניה

[…]המרכז הקיצוני…

מתוך הפייסבוק של ח"כ תמר זנדברג

טריאומווירט של פלקטים עשה את הבלתי אפשרי ועלה לקדמת הבמה, טריאומווירט המכיל, למעשה, דמויות מנוגדות ושונות אך, מאידך, כולן אחד – כולן עמדות ללא עמדות, היפר-אידיאולוגיה שמבהירה כי האידיאולוגיה כמושג מכליל לתפיסת עולם בנויית-עמדות הפכה לחנוט, למומיה מן המאה ה-19, לגופתו החנוטה והנרקבת אט-אט של לנין במאוזוליאום שהפך מסמל משמר של סביבתו לקפסולת זמן המזכירה לנו כמה מזוייפים נעשינו.

הציבור לא מצביע לאידיאולוגיה אלא לפנטזיה  אחרת אשר מבעבעת יותר ויותר בקדרת ראשו ככל שהמצב נראה פחות ופחות פרוגרסיבי – בבבסיסו של עניין נמצא כאן יסוד אימננטי בתרבות המערבית, בעת קמילתו, בעת הדקדנס – המסורת הכרונולוגית לפיה ישנו כיוון לזמן הולכת ונשכחת מלב ההמונים – גאולה דתית החליפה עצמה בגאולה חילונית וזו בתורה נותרה עם שברי ארצות ורסיסי רעיונות בידה. עתה הגענו לעידן שלאחר הגאולה ולו מאפיין בולט ובוטה: כמיהה אנושה, עמוקה, פשטנית, גולמית וכפועל יוצא גם פלקטית לקידמה וגאולה.

לאדם הדתי-אורתודוקסי נראה הדבר תמוה, שכן בעבורו הגאולה מעולם לא שינתה מעמדתה, לאדם הדתי האנטי-אורתודוקסי, החיפוש אחר תחליף מגיע לשיא עם הפיכת הקוריוז למהותי והמהותי לקוריוז, עם הבוז לממסדים הגדולים, הדמוקרטי והרפובליקני, ולמסורת הבריטית. הממסדים הפכו את עצמם לרוחות רפאים, כיאה לעדרים עליהם הם שולטים – והנה העדר הרפובליקני בארה"ב דורש גואל-מנהיג(טראמפ), העדר הדמוקרטי תובע גואל-משיח(סנדרס) וזאת לאחר קריסת המשיחיות שאובמה גייס לקמפיינים שלו – ובבריטניה, שם אנו רואים את הזעם-הקורא-לשינוי כובש את השכל. להמשיך לקרוא "פוליטי-LEGO – לתבניות נעשו ההמונים 2.0"

לנוח על זרי דפנה | מוצ"ש תצווה

בראשית באר אלוקים את השמיים ואת הארץ, אבל אלף שנים לפני כן, הלכו על הכוכב הזה בני אדם. הם חיו את החיים שלהם בדרכם. זה היה עולם דל בחומר, אך עשיר בדמיונות. לא הייתה בו טכנולוגיה,  שיעור התמותה היה בשמיים והראש היה עסוק בגידולי הקרקע. באיזו שפה בנו את העיר הזו, האם ייתכן שעוד לא נוצרה שפת הקודש?

הלוואי ויכולנו לנוח על זרי דפנה והנקודה שכולם מפנים כשהם מאשימים את ההסתה. מעגלים של אור? יצא להפסקה. להמשיך לקרוא "לנוח על זרי דפנה | מוצ"ש תצווה"

סגלגל"צ | מוצ"ש תרומה

אני זוכר את הפעם הראשונה שאחותי ואני הכנו הצגה להורים שלי. האמת, אחותי הייתה שקועה בזה הרבה יותר ממני. היא התאמצה ממש. היה לנו איזה ריקוד שכבר אז חשבתי שהוא מגוחך, אבל זרמתי עם זה. היא הייתה לחוצה ומתוחה, כי אתם יודעים איך זה שאתם עובדים ומשקיעים במשהו שנתון לשיפוטם של אחרים. הם שופטים, הם מדרגים, הם פוסלים או מנקדים. ההורים שלי כמובן אהבו את ההצגה, או לפחות העלו הצגה מקבילה משלהם, לפיה הם אוהבים את מה שהם רואים. ואנחנו, בתמורה, אהבנו את זה בחזרה וכך הלאה.

הצגה של ילדים. החיפוש אחר אישור לא נגמר כשמתבגרים
הצגה של ילדים. החיפוש אחר אישור לא נגמר כשמתבגרים

וגם: האות עליה דובר הכי הרבה השבוע, המאבק הצרפתי בטרור ומעגל חדש נפתח להמשיך לקרוא "סגלגל"צ | מוצ"ש תרומה"

רצף חדש | מוצ"ש משפטים

יש אנשים שמניחים בכל יום תפילין. מרגע שהתחייבו בכך בבר המצווה שלהם – הם מקפידים. יתפללו או לא, יברכו או לא, תפילין הם יניחו. יש כאלו שלא פספסו משחק של הקבוצה שלהם כבר עשר שנים ברציפות. אך הפעם הראשונה בה הם נופלים תהיה נקודת הבוחן האמתית שלהם. מה יקרה בפעם הראשונה בה ימעדו, יפשלו ולא יקיימו את מה שהתחייבו לו מכורח ההרגל? מה יקרה ביום שאחרי, מה יפתח את הרצף החדש – ההתמדה או ההתמדה שבפספוס?

וגם: האם משפט השדה של איבגי, מגל ושלום מוצדק? אם תרצו יוצאים נגד השתולים, אבל הבוגדים האמתיים הם בימין, וסוף המעגל הראשון של אור.

להמשיך לקרוא "רצף חדש | מוצ"ש משפטים"

כה אמר קופל: על שומרי הסף ועל קובעי סדר-היום

הרי הן בבחינת שתי דמויות מנוגדות של התודעה; האחת, העצמאית, אשר מהותה היא ההוויה-בשביל-עצמה, [ואילו] האחרת, הבלתי-עצמאית, אשר מהותה היא …ההוויה בשביל האַחֵר; הראשונה היא האדון, השניה – עבד

ג.וו.פ.הגל, מתוך הפנומנולוגיה של הרוח, 1807

 

 

להמשיך לקרוא "כה אמר קופל: על שומרי הסף ועל קובעי סדר-היום"

הלוליין שקרע את הים | מוצ"ש בשלח, שבת שירה

דבר משונה הוא שכל העולם כביכול רודף אחרי משהו מסוים, אך מכולם הוא חומק. במילה הזו טמונים כל כך הרבה דברים, אהבה. ביטחון, גדילה, דאגה, הבנה, וריסטליות, זכרון, חכמה, טוב לב, יציבות, כנות, למידה, מורכבות, ניסיונות, סבלנות, ערנות, פתיחות, צניעות, קרבה, רצינות, שקדנות והתמדה. כל כך הרבה צריך להשקיע, כדי שהיא באמת תפרח.

וגם: עוד שבוע של תמרורי אזהרה לתנועת ההתיישבות יעבוד בלי להפיק את הלקחים, שיר לשבת, איך למדתי לשחות בים וקטע חדש מתוך 'מעגלים של אור'

קצת על הלוליינות | קצת שירה | קצת על קריעת ים סוף | מעגלים של אור

שוב מתנחלים מפונים, שוב לאף אחד לא באמת אכפת. (צילום: AFP)
שוב מתנחלים מפונים, שוב לאף אחד לא באמת אכפת. (צילום: AFP)

להמשיך לקרוא "הלוליין שקרע את הים | מוצ"ש בשלח, שבת שירה"

המאבק לחירות ישראל | מוצ"ש בא

ApartheidSignEnglishAfrikaans-500x238
למי קראת דרום אפריקה?

פניו היו מודאגות, עיניו ראו שחורות. "אני מפחד שנהפוך לדרום אפריקה", הוא אמר בחשש. קולו נשמע כקולו של ילד מתוסכל שרוצה שדברים יהיו אחרת מכפי שהם. עולה ותיק מאמריקה, יהודי אמיד בשנות החמישים לחייו חושש שהמדינה אליה בא תהפוך להיות מוקצית על ידי המדינה ממנה הגיע. הרי בשנות השמונים, הכול היה ברור. הוא גדל לאתוס של ניצחון זכויות האדם על הגזענות ושנאת האחר. כשהמאבק נגד האפרטהייד הגיע, לא היה כל צורך להסביר מי הם הרעים ומי הם הטובים. הלבנים שרדו בשחורים היו הרעים, והשחורים המוחלשים היו הטובים. הקרב היה ברור. צריך להדיח את הלבנים מהשלטון. להמשיך לקרוא "המאבק לחירות ישראל | מוצ"ש בא"

איבדו צלם אנוש | מוצ"ש וארא

"היו עוד ניסיונות להצית בתים אחרי דומא, אבל בקבוקי התבערה לא התפוצצו", כך בישר בערב שבת עו"ד רז נזרי בשיחה שהעביר לקהל הסטודנטים של אוניברסיטת בר אילן.

וגם: מסקנות משתי תכניות תחקיר-דוקומנטרי שעשו את השבוע וקטע חדש מתוך מעגלים של אור

קצת על דומא | קצת על החזית | קצת על התשתית| מעגלים של אור להמשיך לקרוא "איבדו צלם אנוש | מוצ"ש וארא"

השמאל צודק – פטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל | מוצ"ש שמות

הבעיה עם טענות השמאל על אובדן הדמוקרטיה, היא שיש אמת בדבריהם, אבל בגלל שהם צועקים את זה כל הזמן, כבר אי אפשר להקשיב להם. הם מעדיפים לשים את נתניהו בחזית בלי להתייחס לדברים הקטנים האחרים שנוגסים לנו בדמוקרטיה הליברלית שהיינו רוצים לחשוב שיש לנו פה. להמשיך לקרוא "השמאל צודק – פטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל | מוצ"ש שמות"

מי מעז להלחם במלך? צילום: זכריה סדא, ארגון רבנים לזכויות אדם

אשליות מתנפצות | מוצ"ש ויחי

זו לא רק הצתת בית משפחת דוואבשה, זו לא רק "חתונת הסכינים", זו משנה אידיאולוגית שתכליתה להפיל את המדינה. "הכוונה בהפלת המדינה היא להפיל את המבנה של המדינה ואת יכולת השליטה שלה, ולבנות ממסד חדש. בשביל זה צריך לפעול מחוץ לכללי הממסד שאנחנו רוצים להפיל".

קצת על דומא

"אם ה'קבלן' רואה שיש שלטון שמפריע לביצוע המשימה, ואת המשימה צריך לבצע, הוא צריך לחשוב עכשיו איך מפילים את השלטון שמפריע לנו לבנות את בית המקדש, שמונע מאיתנו את הגאולה האמיתית והשלמה. זה במילים הכי קצרות הרעיון של המרד", כך כתב אטינגר. מטרתו היא ללחוץ על כל נקודות התורפה שיש למדינת ישראל (וכולנו יודעים שיש כאלו) על מנת להשיג את המטרה – הקמת בית מקדש.

הרב צבי יהודה הכהן קוק עם הרב מאיר כהנא. החרכים באידיאולוגיה של אחד הם נקודות הפרצה של השני
הרב צבי יהודה הכהן קוק עם הרב מאיר כהנא. החרכים באידיאולוגיה של אחד הם נקודות הפרצה של השני

הרבה זמן לקח לציונות הדתית להודות כי תופעת "תג מחיר" קשורה אליהם. הייתה את גישת אורי אליצור ז"ל שטען בתוקף כי כל גינוי משמעו נטילת אחריות, וכיוון שהם מתנערים מאיתנו – אין לנו צורך לקחת עליהם אחריות. על אף שיש בכך היגיון טקטי-פוליטי מסוים, הוא חוטא לאמת. זאת משום שביסודות הציונות הדתית טמונה האידיאולוגיה הקיצונית של אטינגר וחבורתו.

אטינגר (כמו סבו) רצה להחיש את הגאולה. אך מה הוא חזון הגאולה? כיצד נראית תמונת המצב כשיש גאולה? אני לא בטוח איך יענה על כך בן הציונות הדתית, אך אני יודע על מה אני גדלתי. אסיג ואומר כי גדלתי בקרית ארבע, בסיס חרד"לי שהשם כהנא מעולם לא היה בו שם גנאי.

גדלנו על שלושה אתוסים מכוננים: הראשון, הציונות הדתית היא הגשר בין התורה והעבודה, בין העולם התורני והחרדי ובין העולם המודרני והחילוני. השני, מדינת היהודים שנחזתה על ידי הרצל היא אתחלתא דגאולה, תחילת תהליך הגאולה. השלישי, והוא ככל הנראה הטרי ביותר – אנחנו יכולים להניח את היד על ההגה.

כשאנחנו אומרים שאנחנו הגשר, אנחנו אומרים שאנו ראויים לתפקיד מרכזי בשלטון. זה לא רק מתווך, זה אומר שכדי שהמפעל הציוני יצעד קדימה, הציונות הדתית חייבת להיות חלק מהתהליך. מכאן, כשהתהליכים הפוליטיים מובילים לסיבוכים בדרך לגאולה, המפתח נמצא רק בהנהגה. אני חשתי זאת בעיקר כתוצאת ההתנגדות להתנתקות, אבל אני יודע שהסכמי אוסלו גרמו להתנתקות משלהם. האכזבה מהשלטון "החילוני-שמאלני" הובילה למחשבה על אלטרנטיבה שלטונית בימים האלו.

הביטוי המושלם של תחושות אלו כולם התגבשו לידי קמפיין הבחירות של הבית היהודי ב-2013. כשבנט אמר שתם הזמן בו הציונות הדתית היא מש"ק הדת וכעת מטרת מפלגת הציונות הדתית לשים יד על ההגה הוא התכוון בדיוק לזה. אבל השאלה המרכזית נותרה פתוחה: מה המטרה של כל זה?

את העולם המערבי תיארו מאז ומתמיד כעולם ריקני, אמריקה – מנהיגת העולם החופשי – הוגדרה כ"עם ריק", אומה ריקה מתוכן רוחני,ממש משל העגלות של החזון אי"ש.  אך מדינת ישראל כיום היא מדינה מודרנית. ועדיין, על אף הפיתוח הרב והניכר של המדינה, היותה אחת מהמדינות המובילות בעולם, ישאל בן הציונות הדתית אם עם ישראל צריך להסתפק במדינה מודרנית, "האם עלינו להיות עם ככל העמים?". התשובה שלו תהיה לא. הוא ידבר על חזון הנביאים או על תיקון עולם, הוא יעריך את המציאות אך יצפה ממנה ליותר..כשיבוא משיח, יהיה פה אחר. אולי בית מקדש, אולי צדק חברתי, אולי שלום.

והנה, קם לו אדם שיש לו תשובות לכל השאלות. אין לו ספקות. הוא נכנס בין החרכים של האידאולוגיה של הציונות הדתית ואומר שיש לו תשובות. תשובות עם סימן קריאה. והוא אומר "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום". היום הזה הוא יום בו עם ישראל זונח את הערכים המערביים. לא ליברליזם ולא דמוקרטיה, אלא משיח, מלוכה, תיאוקרטיה.

מרקס כתב פעם שכל מהפכה היא כמו מיילדת: דם חייב להישפך, אבל בסוף יש עולם חדש. ובכן, עבור אותם אלו השואפים להביא את היום, דמו של תינוק, עלי דוואבשה, שווה את מחיר הגשמת החזון. הבעיה של הציונות הדתית היא שהיא לא יודעת לומר בכנות מה הוא החזון שלה. במציאות היומיומית התשובה היא דמוקרטיה, אך מה יקרה ביום שבו יבוא משיח?

כל עוד התשובה הזו נותרת פתוחה במקרה הטוב וסגורה במקרה הרע, היא לא תוכל בכנות להתנער מאנשי "תג מחיר". הגיע הזמן לחשב חזון גאולה מחדש.


 

קצת על חוק השבת

"אין ברכה בכסף של שבת", אומרת המסורת, שמנסה להסביר מדוע ליהודי לא משתלם לעבוד בשבת. על פי המימרה, כל כסף שיהודי ירוויח במהלך השבת יאבד בהמשך. אתמול (א'), החליטה וועדת השרים לענייני חקיקה כי ממשלת ישראל תוודא שעבור כל שקל שבעל עסק שיהיה פתוח במהלך השבת, הוא ייקנס בשלושה שקלים בתמורה. אם זה לא מספיק, אותו בעל עסק יהיה חשוף לתביעות של בעלי עסקים אחרים שמתחרים בו ש"נפגעו מכך שאותו עסק נפתח בשבת".

על פי האמונה, הקב"ה ברא את העולם. הוא יצר את האור ואת החושך, הקים את הים ואת היבשה, הוליד את האדם ואת הבהמה והבדיל אותם בדבר אחד: בזכות הבחירה. לאדם יש את האפשרות לעשות טוב – לקיים מצוות, ולעשות רע – לבצע עבירות. את ספר החוקים הוא נתן לנו לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנים. ומאז פסקה הנבואה, אנחנו די עצמאיים בעולם הזה בניסיון להשיג את העולם הבא.

כשממשלת ישראל קובעת כי אדם חייב על פי חוק המדינה לסגור את העסק שלו בשבת, היא מונעת ממנו לקיים מצוות או לבצע עבירות. אין לו ברירה אם לעשות זאת או לא, המדינה מחייבת אותו. כל עניין הגמול והעונש שעליו מושתתת הדת היהודית, אובד.

AMPM אבן גבירול בתל אביב. דוד פרץ
AMPM אבן גבירול בתל אביב. בקרוב ייסגר גם בשבת? דוד פרץ

אך הפגיעה בפרט אינה נעצרת רק בכפייה הדתית. הבעיה חמורה מכך. בכל עיר בישראל קיימות קהילות שונות. יש רשויות דתיות יותר ודתיות פחות. בחיפה יש תחבורה ציבורית בשבת, בבני ברק לא תראו רכב אחד עובר. הכול בהתאם לחוק העזר העירוני שמותאם לקהילות אשר מקיימות את העיר. החקיקה של זהר מאיימת בראש ובראשונה על השלטון המקומי.

במקום שכל קהילה תגדיר לעצמה את אורח החיים הרצוי לה, השלטון המרכזי, הממשלה מכתיבה את הערכים. היום זו השבת, מחר זו תכנית המתאר העירונית, מחרתיים הממשלה תכפה המדינה את אופי הקהילה בעצמה.

דתי אחד שדווקא השכיל להבין זאת הוא המפכ"ל הנכנס, רוני אלשיך שמקדם כעת הקמת תחנות משטרה שמותאמות לצורכי כל רשות ורשות. אם בעיר אחת יש בעיה חמורה בפשע המאורגן, אז התחנה המקומית תעסוק בזה. אם ברשות השנייה, יש בעיה של שב"חים, התחנה המקומית תתמקד בזה וכן הלאה. הממשלה, באמצעות חקיקה זו, מפקיעה את האפשרות הזו מהעיריות.

סיכום החוק הזה ב"כפייה דתית" הוא מובן, אך הוא פשטני ומפספס את הנקודה. היום מדובר בהגברת כוחו של השלטון המרכזי על חשבון המקומי בתחום השבת, אך מחר, כשהממשלה תתחלף, הכוח שניתן לשלטון המקומי יישמר והכפייה יכולה לעבור לצד השני. בשם ה"יהדות" ישראל מתרחקת משני המוקדים של זהותה: יהודית ודמוקרטית.


 

קצת על אחד החזקים

מאחורי כל תמונה ושם בפיד, מסתתר לו אדם די רגיל. הוא יכול להיות מצחיק יותר או פחות, מלא שריטות וצלקות, חבוט מהחיים או סתם חי אותם כמו כולם, חיים די רגילים. מדי פעם מבזיקה הברקה בראשו והפייסבוק מהווה את כלי הביטוי האידיאלי לפורקנו. הוא זורק את המחשבה אל תוך המחולל ומחכה לראות אם הסביבה הגיעה לחיוב או התעלמה. במידה מסוימת, אלגוריתם הפייסבוק מקיימת את המחשבה הקאנטיאנית הנושנה יותר מכל. "אם אני חושב, משמע אני קיים". אך לא די במחשבה, אלא בתהודה שהיא זוכה לה. כמה אנשים אהבו, הגיבו, שיתפו. בזה כל הקיום מסתכם.

היופי הוא שמאחורי תמונת פרופיל, שם וסטטוסים שלומדים להכיר מגלים בני אדם ממש. אני זוכר את הפעם הראשונה בה ראיתי אושיה בחיים האמיתיים נדהמתי לגלות שהיא נראית ולבושה כאחד האדם. טי שירט, ג'ינס, לא יותר מזה. במחשבה שנייה, מעקב אחרי התמונות שלה אמור היה לגלות לי את זה, אבל לא חשבתי על זה שהעובדה שאתה רואה אדם על המסך כל יום כל היום לא הופכת אותו ליותר ממה שהוא: בן אדם.

איכשהו, כשמכנסים את כל אושיות הפייסבוק למקום אחד, פתאום נחשפות כל החולשות שלהם. זו שמתיישבת בצד כשרק אפשר ולא אומרת שלום לאיש, למרות שעיניה מרצדות בין האנשים וחושפות את מי היא מזהה ואת מי היא לא. אלו שהמילים הן החברים הכי טובות שלהם – כי עם בני האדם הם פחות מסתדרים. לפתע מתגלית הסיבה בגללה רואים את ראשם מוטה כלפי מטה וידיהם מושטות כלפי מעלה.

אחד התינוקות המפורסמים בארץ ואבא שלו. אחד החזקים
אחד התינוקות המפורסמים בארץ ואבא שלו. אחד החזקים

אך דבר אחד שיצא לי להבחין בו, הוא שאלו שנחשבים לאושיות הבכירות של הפייסבוק, אלו שהתקשורת הממוסדת אימצה לחיקה כשהבינה שהיא לא יכולה להתחרות בפיד הם גם האנשים הכי מזמינים. נראה שגם שנים אחרי, הם עדיין לא התרגלו למעמד המשונה שצברו. באמצעות שיתוף העולם ברעיונות המשונים והמשעשעים שעברו בראשם הקנו להם סטטוס (לא פוסט, סטטוס).

במהלך הכינוס, שבעצם היה מסיבה אחת גדולה כשהמוזמנים אליה הם כל מי שיש לו חשבון פייסבוק עם גישה לפרופיל של נעם פתחי, מישהו שאל אותי אם מדובר בכנס של הליכוד, או של הימין. השבתי לו שמדובר באירוע של פייסבוק, ותהיתי מה גרם לו להגיע למחשבה שכזו. "יש פה הרבה עם כיפות", כאילו כיפה היא הסימן להיותך חלק מהמחנה הלאומי (טוב, קצת).

"כשאתה קורא מישהו בפייסבוק", אמרתי לו, "אתה לא רואה תמיד אם יש לו כיפה או לא. אם הוא מצחיק אותך, הוא יקבל לייק. אם אתה מסכים איתו, אתה תתן לייק. לא אכפת לך אם יש לו כיפה או לא".


 

קצת על רדוזוב

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על רומן רדוזוב? כי כשבית המשפט העליון פסק ברוב של שניים נגד אחד כי הוא הרוצח של תאיר ראדה ז"ל, ראיתי כעס אמיתי רב על המערכת. אנשים משוכנעים בכל ליבם שהוא לא הרוצח. לא יכולתי שלא לחשוב על הגורל שאותם מפקפקים מציירים לרדוזוב. הוא נמצא בכלא כבר תשע שנים, ומערער מבית הכלא על דינו. שוב ושוב ושוב. ועוד משפט ועוד תקווה ועוד שאיפה והוא עדיין נלחם ועדיין כלוא בין סורג ובריח.

רומן זדורוב בסרטון השחזור (מקור: יו טיוב)
רומן זדורוב בסרטון השחזור (מקור: יו טיוב)

חשבו על זה כך. אדם מהגר למדינה אחרת ומחפש עבודה. הכישורים שלו מכוונים אותו להיות אב בית בבית ספר לבנות. יש אולי עבודות מוערכות יותר, אבל כשאתה צריך לשים את הלחם על השולחן בבית לאשה והילדים, אתה לא בורר יותר מדי. המטרה מושגת ואתה חי את החיים. לפתע נרצחת ילדה בבית הספר והחיצים כולם מופנים אליך. זהו, גיים אובר. החיים שלך נגמרו.

המחשבה שיש אדם כלוא בבית האסורים בטעות – וברור לי שמערכת המשפט יצרה כמה כאלו – מזעזעת אותי. גם המחשבה שכל כך הרבה אנשים חשים בתשוקה גדולה שכזו כי נעשה לרדוזוב עוול מדהימה אותי. למה דווקא המקרה הזה? מה גרם לאנשים לקרוא את העיתונים ולהשתכנע שהוא לא עשה זאת? הם גוזרים מהמקרה הזה לגבי כל המערכת.


קצת על משחק העונה

כבר שלוש שנים שלכל משחק גדול אתה מגיע עם התחושה הזו. עליונות מוחלטת. לא משנה מי הקבוצה, איזה מקום היא בטבלה (לרוב מקום שני), אם זה דרבי, הקבוצה משחקת רע, אתה יודע שבסוף המשחק לא תאבד נקודות. אני חושב שהתחושה הזו הפכה לאמונה עיוורת אחרי משחק החוץ מול בני יהודה בעונה הראשונה של אוסקר. דקה 90' בני יהודה עולה ליתרון 2-1, השוער של מכבי עם זעזוע מוח ומתחילים לשחק. על השעון רק דקה חולפת ומכבי משווה. ארבע דקות תוספת זמן מכפילות את עצמן בגלל השוער ו"מושיקו לוגסי מנצח במשחק הזה בגול מהסרטים".

עונה לאחר מכן, מגיע דרבי נוסף. דקה 86' הפועל עולה לשער יתרון. 2-1. ועדיין, עמוק בפנים, התחושה הייתה שמכבי תצא עם היד העליונה, אך הדרך לשם הייתה מרתקת. הכול צפוי והרשות נתונה. דקה לאחר מכן פנדל למכבי ושוויון. שלוש דקות תוספת זמן ואוראל דגני מוסר לשרן ייני את הכדור בדקה ה-92'. בדש, זהבי ופאולו סוזה דופק ריצת עמוק שהכניסה אותו עמוק ללב של כל אוהד.

עוד שנה חולפת ומכבי תל אביב פוגשת את הקבוצה שנותרה במירוץ לאורך העונה למשחק גמר בגביע המדינה. יש מתח קל, כי הצהובים נראים זוועה כבר חצי עונה והאדומים מהדרום נראים טוב. ואז ראדה פריצה, הזר השבדי האהוב מנצח את המשחק בשלושער ובישול, במה שיהיה המשחק האחרון שלו. העליונות כל כך בולטת.

ואז הגיע יום שני ובאר שבע הגיעה לבלומפילד ומשהו היה שונה באווירה. חשש אמיתי התגנב ללב, לא מהמזויפים שמנסים ללבוש כדי ליהנות מהמתח במשחק. מכבי נראית רע מתחילת העונה אך איכשהו גונבת נקודות בצורה שמספיקה למקום הראשון. באר שבע מגיעה בשאיפה להראות שיש לה את החומר ממנו קורצו אלופות. דקה ראשונה, איגיבור מפספס מצב של מאה אחוז מצד אחד, ברדה מנצל את המתפרצת כדי לעשות 1-0. החשש מקבל פנים אמיתיות.

המשחק רץ ומכבי שולטת, אך אי אפשר להסתיר את הבעיות שהיו לאורך העונה. זהבי, זהבי, זהבי, זה כל מה שיש למכבי. באר שבע מחנה את האוטובוס ומנסה להוציא אותו מהר לתקיפות נגד. היא לא מצליחה לעשות את זה מהר מספיק. עד לדקה ה-38'. אז זה כבר נראה באמת גמור.

המחצית השנייה נראית רע יותר מהראשונה ואפילו בגול המקרי של דסה, התחושה הייתה שהפעם לא. מבט קצר במאמן, בשחקנים, בקבוצה הזו, גורם לך להבין שמשהו פה לא עובד. השוער הצעיר שמגלח את הזקן שלו עלינו, ההגנה המבוגרת והלא מתואמת, הקישור שלא מסוגל לשים כדור אחד ברשת, שחקני הקו שלא מאיימים מספיק על השער והתלות העצומה במספר 7. באר שבע, לעומת זאת, נראית בשלה. הסגל שלה מתבסס על שלד שחקנים שרץ כבר שנתיים שלוש ומתואם מאוד, יש להם הרבה כלים התקפיים והגנתיים ואצטדיון חדש שבינתיים רק עוזר לקבוצה.

זה טבעו של ספורט, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. כשאתה למעלה, הכול עובד לטובתך. החלטות שיפוט קטנות. שערים מקריים בזמנים קריטיים. משחקים גרועים שיוצאים מהם עם שלוש נקודות. כרגע, ועוד מוקדם מאוד לשפוט, נראה שהרבה מהגורמים האלו ירדו דרומה.


מעגלים של אור

"אני חושבת שאלך", לחשה אור לאורן.

מבטו הראה תסכול ואכזבה והיא הניחה כי מבטה גילה תחושות דומות. הוא הביט אל תוך עיניה וביקש שלא תלך. "אגיד לתמיר שילך", הציע.

"ומה תאמר לו?", שאלה.

לאורן לא הייתה תשובה.

דפיקה שוב נשמעה בדלת.

"אורן, תמיר מחכה לך למטה", אמר שוב אביו. אורן העריך מאוד את המחווה של אביו, שבחר לעכב את תמיר ברוב תבונה. אור פחות העריכה את המחווה וחשה כי מישהו קיבל גישה אל תוך מסגרת שהייתה רק שלה. שלה ושלו. לא של אביו וגם לא של תמיר.

"אני לא רוצה שהוא יראה אותנו ככה. לא יהיה לו נעים להיות איתנו יותר", היא אמרה.

הוא תפס את ידה ושאל מתי יתראו שוב.

"מה אתה דרמטי?", היא שאלה בחזרה, "אנחנו נפגשים כל יום ואתה יודע שברגע שתמיר לא כאן אני כן".

מחוץ לדלת נשמעו רקיעות רגליים, שניהם זיהו את קולות ההליכה. תמיר.

אורן שחרר את ידה של אור כשהדלת נפתחה, אך שניהם תהו אם הוא קלט את המעשה ואת האווירה. אם כן ואם לא, הוא בחר לא להתייחס ושאל לשלומם בפשטות.

"בא לכם לצאת לאנשהו? מאז שנפרדתי מטליה אני קצת משתגע מלשבת בבית", אמר להם.

"אוי תמיר, אני מצטערת, הייתי חברה נוראית. איך אתה?", אמרה אור בצער. בינה ובין עצמה הצער האמיתי שהיא חשה היה על כך שלא שיתפה אותו במה שבאמת מתחולל אצלה, ועל כך שלמרות שהיא רוצה להיות שם בשבילו, הייתה הייתה רוצה שהוא לא יהיה שם. לא עכשיו, בכל אופן.

"הכול בסדר", השיב תמיר והניד את כתפיו.

"על מה חשבת?", שאל אותו אורן.

הוא סיפר להם על סרט שהוא רצה לראות מזמן ועל כך שתכנן לראות אותו איתה אבל עכשיו כשהם כבר לא, מוטב שיראה אותו עם החברים הכי טובים שלו.

אור הביטה באורן והתלבטה במחשבותיה יחד איתו. היא כמעט הייתה מסוגלת לדמיין את הדיון שהתחולל ביניהם.

-"אז את לא הולכת"

-"לא"

-"אנחנו הולכים"

-"כן"

-"יחד אתו"

-"כן"

-"לקולנוע"

-"כן"

-"ובכן, זה יהיה מעניין"

-"כן"

היא תהתה בינה ובין עצמה למה בדו שיח הדמיוני שהיא ניהלה עם אורן הוא זכה לומר משפטים שלמים והיא הוגבלה לתשובות של כן ולא בלבד, אך כשאורן קרא לה ונעמד ליד הדלת ותמיר כבר לא היה בחדר, מחשבותיה התנפצו כמו על שובר גלים והיא רצתה לאחוז בו מקרוב.

"את באה?", הוא שאל.

"כן", השיבה בהתאם לכללים שנקבעו בדמיון שלה, רק כשהפעם הוסיפה חיוך קל.

 

 

סערת השבוע. אלחנן בן אורי, מתוך "שביעי"

20 על 20 | מוצ"ש ויגש

20 מחשבות על השבוע בערוץ 20

1.

אני סוף סוף מבין את ההזדהות המובנית שיש לאנשים עם מקום העבודה שלהם. בכל פעם שציינו את ערוץ 20 בפייסבוק או בתקשורת, הרגשתי שמדברים לא רק על השבט שלי, אלא כמעט עליי ממש. מעבר לעובדה שאני עובד גם במחלקת הניו-מדיה של הערוץ, הפוסט הזה עשה בדיוק את מה שציפיתי שהערוץ יעשה מהרגע בו נכנסתי בדלת.

ואני לא מדבר על סיקור של פעילות מהשומרון או מיהודה, לא הקרנת החתונה של ליטמן וביגל, תמיכה במתווה הגז או אפילו תמיכה קטגורית בפוליטיקאים מימין. הוא התמקד בסדר היום, אבחן בעיה והעלה אותה לסדר היום מזווית שלא הייתה קיימת עד ככה כמעט בשיח התקשורתי. הכהונה של ראובן ריבלין כנשיא מאכזבת בתכלית את המחנה הלאומי ממנו יצא.

להמשיך לקרוא "20 על 20 | מוצ"ש ויגש"

כה אמר קופל: על המכונה

.Welcome my son, welcome to the machine
?What did you dream
.It's alright we told you what to dream

מתוך השיר Welcomw To The Machine של להקת פינק פלויד

על המכונה
די לנשף המסכות. אני אעמיד טיעון הבנוי מטענה בסיסית כי 'שוברים שתיקה' הם פיון מיני פיונים רבים על לוח המשחק הגיאו-פוליטי. הם כלי שמזיזים המסבסדים באמצעות מענקי ליבה וחירום, בהתאם לנסיבות הפוליטיות והאזוריות. הנימוק יבוא לאחר תיאור התשתית. להמשיך לקרוא "כה אמר קופל: על המכונה"

סרח. גם הוא יהנה מביטול מוסדות הרווחה?

אם רק יכולנו לבחור אחרת | מוצ"ש מקץ, נר שביעי של חנוכה

הדבר המופלא ביותר שברא הקב"ה הוא את אפשרות הבחירה. אנחנו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו, ללא יוצא מן הכלל. בעבר הפחות-רחוק-משאנו-חושבים, אפשרויות הבחירה של האדם היו מצומצמות. בעיקר בשל האפשרויות אותן הצליח לפתח המין האנושי, וכך, כמו במשחק ארקייד סטנדרטי, האפשרויות היו נעולות בפנינו. לפתע, בתוך מאתיים שנים, נפתחו בפנינו אפשרויות שהאדם הממוצע לא יכול היה להעלות על דעתו – רק לפני מאתיים שנים.

וגם: הדבר המקסים ביותר שפגשתי בשירות הצבאי, השיעור של אומת המומינים, אובדן הדרך של הנשיא, אזהרה מפיו של שגריר בריטניה וקטע חדש מ"מעגלים של אור"

קצת על הבחירה | קצת על העבר | קצת על המומינים | קצת על ריבלין | קצת על קווארי | מעגלים של אור להמשיך לקרוא "אם רק יכולנו לבחור אחרת | מוצ"ש מקץ, נר שביעי של חנוכה"

תשמרו על הכוס שלכם ריקה | מוצ"ש וישב

יש את אלו שמביטים בחצי הכוס הריקה, מתמקדים בשאיפה למלא את החלל. הם מנסים כל מיני דרכים, עקלקלות יותר ופחות, מתגלגלים אנה ואנה, תוהים איך הגיעו עד הנה ולא מבינים מדוע הכוס עדיין ריקה. ומנגד, יש את אלו שמביטים בחצי הכוס המלאה, ומתמקדים בריק ובחלל שעוד לא התמלא. גם הם, כמו קודמיהם, מחפשים את האפיק שיניב את ההכנסה המוצלחת. גם הם, כמו קודמיהם, מחפשים פתרונות שגויים לבעיה האמתית. הכוס אינה ריקה, ועל כן – אינה יכולה להתמלא. פתאום, נעשה לי ברור מאוד מדוע מתחת לחופה שוברים את הכוס. זה לא לזכר החופה. זה לזכר חצי הכוס המלאה, שהתרוקנה לחלוטין, ויש לשוברה – כי כעת יש מקום לכוס חדשה, ריקה לחלוטין, שתוכל להכיל את האור הגדול שבפתח.

וגם: מה מפספסים האמריקאים, איפה טועים תומכי מגש הכסף ומה מתכנן מנכ"ל משרד האוצר כדי להוזיל את יוקר המחייה וקטע חדש מ"מעגלים של אור".

להמשיך לקרוא "תשמרו על הכוס שלכם ריקה | מוצ"ש וישב"

כה אמר קופל: על השבר כזכות ועל הזכות כשבר – עולם קורס ועולם נברא

האדם האחרון פסל של הפסל האוסטרי אנטון האנרק  anton hanak  או שמא זה 'היהודי האחרון'?

'האדם האחרון' – פסל של הפסל האוסטרי אנטון האנאק  – זכות מהי? חירות מהי? עוצמה מהי? אדם מהו? אלו שאלות אשר ישאל האדם האחרון ובעיניו ימצמץ. אותה שעה והנה צמקה וקטנה הארץ ועליה מדדה האדם האחרון המקטין ומזכה בזכות את הכל.

 

האם יכול מישהו מן הקוראים להזכר בנקודה בה היה מצב 'רווי זכויות אדם'?
מצב בו לא היתה לגיטימציה לארגוני זכויות אדם למיניהם לפעול מטעמי 'העדר עבודה'?

להמשיך לקרוא "כה אמר קופל: על השבר כזכות ועל הזכות כשבר – עולם קורס ועולם נברא"