פסק הדין שביטל את היות הפלת העובר זכות חוקתית איננו רק סוגיה של מדעי המדינה, משפט, אתיקה, רפואה או פוליטיקה. פסק דין זה הנו בראש ובראשונה הזדמנות לראות את המאבק של האידיאולוגיה השלטת – הפוסט מודרניזם, לאכוף את עצמה ובאמצעותו ניתן להבין את המנגנונים הפועלים ברוב העולם המערבי וכמובן שגם כאן בישראל הקטנה.
.למאמר הנ"ל יש מספר היבטים או ממדים אליהם אתייחס בהקשר לנקודת המבט הרלוונטית לתהליכים הללו כפי שתאר פרופסור שמואל טריגנו במסה המבריקה 'האידיאולוגיה השלטת החדשה'.
תקציר
היהודי הישראלי הלכוד ברשת המרשתת מפסיק לחשוב בצורה מקומית וחושב בצורה 'גלובלית' או ליתר דיוק 'אמריקאית' כפי שהאליטות הדקדנטיות והניהיליסטיות של ארה"ב מעצבות את חשיבתו באמצעות תרבות. '. כך היחיד המשוטט 'בזמן אמת' בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם ובטיק-טוק מוצף מכל עבר במסר הזר להווייתו הפיסית והופך בשל כך לרלוונטי, קרי הוא חי את הווה של האימפריה.
הדיון האימפריאלי-גלובלי הופך להיות האקטואליה של הפריפריה הישראלית ו'המרכז-הפריפריאלי'(ת"א-גוש דן) דה-פקטו, אין הבדל בין עיר בינונית בארה"ב כמו שארלוט, סיאטל, בוסטון או ממפיס ביחס למרכז האמיתי שנמצא ברשת-המרכזים: ניו-יורק, וושינגטון, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו-סן חוזה, שיקגו, מיאמי וכולי. ובין ת"א-גוש דן. אין יותר פיסיקה יהודית אלא וירטואליות אמריקאית, סימולציה בעולם-הזה.
בהקשר הרלוונטי. המאבק הנו מאבק על הדהקונסטרוקציה של המושג אישה ובעקיפין של כל מערכת מוסרית המציבה את ערך קדושת החיים ביסודו. על-מנת להיות אישה עלייך לממש זכויותייך וחירותך כאישה. וכאמור, תהליך זה מחייב גאולה מהחב הגודרת אותך. ודרך זאת מתממשת באמצעות 'הזכות' המדוכאת ביותר: הפלה המודרניות הללו והוא היותהאישה, סימבול החיים, נשללת אל ידי ה-אַל-אישה, סימבול של מוות.בעצם כפי שאַל-מרחב ואַל-זמן בלעו את המרחב והזמן לטובת רשת מיידית של גירויי אינפורמציה, סיפור חסר כיוון. כך אַל-אישה בולעת את האישה והופכת את הקטגוריה הביולוגית לקטגוריה סוציולוגית ולמעשה מכפיפה :את היות .האישה-אישה לפעולת ההפלה שהיא מימוש של הדמות הנשית החדשה-ישנה
הרחבת ההגדרה של אישה לכלול את הרכיב 'מפילה' או 'הורגת צאצא' כמרכיב אֵסֶנְצִיָּאלִי יוצרת למעשה התנגשות וביטול של ההגדרה הקדמונית לאישה כמביאת חיים ומסמנת פריון. הדבר מתחבר גם עם תפיסת . הזמן או ליתר דיוק אַל-זמן, שכן ההיריון, הלידה, הילד, כולם מסמנים עתיד והופכים את האם למסמנת של עבר, האישה הנה אמא קטלנית –Mère fatale.
אקולוגיזם מתחבר עם הציווי הנשי החדש בכך שמדובר בחיזוק אתי – לא רק שעל האישה להפוך לאל-אישה כי אם בכך היא מצילה את האקולוגיה/את אמא אדמה/את האמא הגדולה. מדובר ברגרסיה לדפוסי הקרבת קורבנות אדם, ילדים בפרט, לכוח האומניפוטנטי.
האופי של המאבק הוא טוטלי ומנוגד למציאות. על כן הפסיקה שבוטלה בפסה"ד האקטואלי תהפוך לקדושה ופסה"ד האקטואלי לחטא. אין יותר שום קשר ל'כללי המשחק'(הנומוס של הדמוס) המדינתיים שכן המדינה לא רלוונטית. היא טריטוריה ואנו לא מכירים בטריטוריות, לכן, מבחינה רגשית, נשים רבות וגם גברים חשים הזדהות עמוקה עם 'נשים' אמריקאיות כאילו מדובר באזרחות דומה, שכן האזרח הוא כל אדם ובכך הוא אל-אזרח.
אַל-זמן
"למה לי להתמקם בצרפת באתניות או בלוקאליות, שאינם אלא הפירורים והשרידים של המרכזיות? אני רוצה להתמקם באקצנטרי, להיות אקצנטרי, אבל במקום שהוא מרכז העולם. ובמובן הזה הפאסט-פוד האחרון, הסבארב הבנאלי ביותר, התפלה שבמכוניות האמריקאיות עצומות הממדים או הנשכחת שברקדניות המז'ורט המצוירות נמצאים במרכז העולם יותר מאשר כל תופעה תרבותית של אירופה הישנה"
ז'. בודריאר
הגלובלי
בעידן הפוסט מודרני וההיפר-תקשורתי(או היפר אינפורמציוני) העבר, ההווה והעתיד מתמוססים ומבטלים זה את זה לטובת זמן שליט וחדש: "זמן אמת". זמן אמת הוא המיידיות האבסולוטית שמאפשרים אמצעי התקשורת ההמוניים החדשים. ניצני 'זמן אמת' היו כבר בשנות החמישים והשישים, שידורי טלוויזיה ורדיו דרמטיים שהגיעו לכל העולם בטווח של דקות. ניל ארמסטרונג על הירח והמסוק האחרון מויאטנם. אולם רמה זאת הייתה לכודה במדיום מרוחק וקר – הטלוויזיה בעיקר. מערכת זאת לא אפשרה ממשק אישי עם 'הזמן' ולמעשה לא היה 'זמן אמת' זה רלוונטי זולת קומץ טכנאים.
עם התפתחות האינטרנט התופעה החלה בצורה שאנו מכירים כעת. שמו העברי של האינטרנט, 'מרשתת' ,מייצג נאמנה את המוטיב בו היחיד חי ברשת אנושית ורשת אינפורמציה על-זמנית. כמו כן הוא לכוד באותה 'רשת' עד הרמה האפיסטמית שכן הוא חווה לא-יום ולא-לילה, רק לא-זמן, או אם נדייק אַל-זמן.
בכך מחזקת האימפריה הטוטלית בעלת התרבות ההגמונית את אחיזתה בתודעת אזרח הפריפריה הגלובלית. לשון אחרת: כך היהודי הישראלי הלכוד ברשת המרשתת מפסיק לחשוב בצורה מקומית וחושב בצורה 'גלובלית' או ליתר דיוק 'אמריקאית' כפי שהאליטות הדקדנטיות והניהיליסטיות של ארה"ב מעצבות את חשיבתו באמצעות תרבות.
הלוקלי
"הזמן בלע את המרחב"
ש. טריגנו
מכאן ההבנה של הדיון הישראלי בסוגיה נוצרית-אמריקאית בוערת. הדיון הנ"ל איננו 'דיון' ממשי או עניין פוזיטיבי-ריאלי אלא חיקוי של מגמה הגמונית מן האימפריה. אנו הד לדיון המקורי החוזר מ'קיר' המרשתת. מכאן שעצם ההתעסקות האובססיבית בישראל באקטואליה האמריקאית הוא המחשה של האַל-זמן הפוסט מודרני ועדות לדלות הווייתנו התרבותית, החברתית ואף הפיסיקלית(!) שכן אנו מעצבים את הפיסיקה שלנו – את העולם החומרי שלנו כהד לפיסיקה האמריקאית.
במובן הנ"ל מדובר ביחסי הכוח בין התרבות ההגמונית המגיעה אלינו מארה"ב ובין תרבות-עבד, המקבלת את המסרים הללו בשני אפיקים:
- האפיק הקלאסי – אליטות המחקות את בעלי הסטטוס הגבוה מארה"ב בשדה שלהן(כלכלה, אומנות, אקטואליה, מדע חברה ורוח ועוד) ומהוות צינור השפעה היררכי.
- האפיק הפוסט מודרני – רשת אדירה שנובעת מכוח לשוני, כוח המסה וכוח הדעה הקדומה התרבותית של התנהלות ברשתות החברתיות המהווה סגירה וירטואלית על האַל-מרחב ב'זמן אמת'. כך היחיד המשוטט 'בזמן אמת' בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם ובטיק-טוק מוצף מכל עבר במסר הזר להווייתו הפיסית והופך בשל כך לרלוונטי, קרי הוא חי את הווה של האימפריה.
אופי הדיון מקבל מערכת דומה, בעברית, לדיון האמריקאי והטיעונים עצמם, לרוב, מקבלים גוון זר לתרבות הנבדלת. קרי הדיון מאמץ קווי דיאלוג-מלחמה נוצרי-ניאו ליברלי והם הופכים למלחמת חפירות בה שני הצדדים נלחמים על אדמה-לא-להם באמצעות חיילים-לא-להם. סימולציה ישראלית לשארית הממשות האמריקאית. בכך אנו רואים ש'הלוקלי' סופג, מעצם מבנה המדיום(Medium) מתקפה שאין לתארה אלא כ'אימפריאליזם תרבותי'. זוהי תולדה של העלם הזמן לאַל-זמן והמרחב לאַל-מרחב.
. אַל-מרחב.
"המיתוס הגדול ביותר של הגלקסיה האידיאולוגית הנוצרת מפיזיקה זו(ביטול ממד הזמן במובן הקלאסי-ט.ק) הוא המיתוס של קץ הטריטוריות…התנועה בדרכים הבלתי חומריות של האינטרנט מאפשרת לנו לחשוב שמוחנו גובר על רגלינו ואף משחרר אותנו מהן"
ש. טרג
"בדיאלקטיקה המרקסיסטית, שהולכת יד ביד עם הטכנולוגיה התעשייתית של האמה התשע עשרה כבסיס לשחרור מעמדי, הרעיון, שאמצעי תקשורת לשוניים מעצבים את ההתפתחות החברתית לא פחות מאמצעי הייצור, הוא חתרני מאין כמותו."
מ. מקלוהן
מקורן של הדלוזיות של שמעון פרס בספרו 'המזרח התיכון החדש' נמצאות בדיוק בשני ההיבטים שמתוארים כאן. מחד התמודדות האידיאל המרקסיסטי, שפרס האמין בו ואף כהן כסגן נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי, עם הכפייה של המציאות על האידיאל(בדיעבד) המרקסיסטי לפיו החומר מכריע – עקרון יסוד פילוסופי זה כשל. ההתמודדות של אדם בעל תפיסות אידיאולוגיות מרקסיסטיות עם השינוי הנ"ל מוליד בהחלט הלם שנפתר באמצעות אימוץ המיתוס שטריגנו מתאר. לכן פרס דבר על חוסר צורך בטריטוריה, על דמיון בין לאומים שכן המסגרת הרלוונטית היא הפרטים ועוד – המרד בחומר והמרד במרחב הוא הריאקציה למטריאליזם הגס.
את החלל שנותר ממלאת האימפריה התורנית. יוון והפוליס שקם בירושלים, רומא וקיסריה וכמובן שבהקשר שלנו, ניתן לזהות בריתות מסוג 'ערים תאומות' בין כל מיני מדבריות תרבות במחיר מופקע למ"ר מאזור גוש דן כמו חולון, בת-ים, הרצליה, קריית אונו ועוד עם מנהטן, ברלין או פריס: ברית לטנטית לחיסול המרחב. ההיקש התרבותי הוא ניסיון להגשמת הפנטזיות הטלוויזיונית שעלו באמצעי הפצת הסמלים והתרבות כגון הסדרה 'בת-ים ניו יורק' אשר הביאה וניבאה זאת בצורה ברורה. סדרות אחרות כמו 'פלורנטין' והפוך המציגות הוויה תל אביבית 'גלוקלית' למעשה המחקה מודלים של סיטקום אמריקאי בסוגת הדרמה. שעתוק של שעשועונים אמריקאים כמו 'גלגל המזל', 'רמת אביב ג' והדמיון הגס לסוגת אופרת הסבון או הטלנובלה למשל, סדרות כמו 'סטרייט ולעניין' שהעלו לדיון את ההיבט הלהט"בי שדאז עוד נקרא 'המאבק ההומו-לסבי' ועוד.
במובן הזה דבריו של טריגנו מקבלים היבט מובהק "בגלובליזציה המרכז(מדינת הלאום – ט.ק) אינו יכול עוד לעמוד בלחץ של מה שהיה פעם הפריפריה, העתיד להפוך לציר אחר במערכת המשוערת עתה כמרובת מרכזים…מודל הרשת מחליף את מודל המרכז, בבחינת ארכיטיפ של שלטון"(טריגנו, האידיאולוגיה השלטת החדשה, ע' 39).
הדיון האימפריאלי-גלובלי הופך להיות האקטואליה של הפריפריה הישראלית ו'המרכז-הפריפריאלי'(ת"א-גוש דן) דה-פקטו, אין הבדל בין עיר בינונית בארה"ב כמו שארלוט, סיאטל, בוסטון או ממפיס ביחס למרכז האמיתי שנמצא ברשת-המרכזים: ניו-יורק, וושינגטון, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו-סן חוזה, שיקגו, מיאמי וכולי. ובין ת"א-גוש דן. אין יותר פיסיקה יהודית אלא וירטואליות אמריקאית, סימולציה בעולם-הזה.
3. fatale Mère – אַל-אישה כאישה
“The female body is a chthonian machine, indifferent to the spirit who inhabits it. Organically, it has one mission, pregnancy, which we may spend a lifetime staving off.
Camille Paglia. Sexual Persona, p.10
"במטריאליזם הדמוקרטי, החופש המיני הוא הפרדיגמה של כל חופש באשר הוא"
דייויד הלפרין
"אם המגדר הוא עובדה חברתית, המאבק המיני מחליף באופן מעשי את מאבק המעמדות הישן"
ש. טריגנו, האידיאולוגיה השלטת החדשה, ע' 32
עתה נתייחס לפסיקה עצמה מתוך פריזמה פוסט-מודרנית, מתוך פריזמה תרבותית-סמיוטית ומתוך עצמה כנושא אקטואלי לכל עולמקומי.
המאבק הפוסט מודרני הוא מאבק נגד כל הגדרה פוזיטיבית מחייב. במהותו הוא דורש דה-קונסטרוקציה שכן כל תוכן הוא כפייה וכל הגדרה היא 'גדר' הכופה על רצון אינטרינזי-אותנטי. לשון פשוטה: הגאולה היא שחרור מוחלט של היחיד למימוש האותנטיות שלו, הפרסונה הסובייקטיבית שלו. לשם כך הוא זקוק לחירות מוחלטת מכל הגדרה/כפייה חברתית בכל תחום, מכאן שדה-קונסטרוקציה של כל הגדרה הוא פולחן הגאולה, הוא הסקרמנט ההחדש.
אם משפטו של ניטשה "הגבר אינו בשביל האישה אלא אמצעי בלבד: המטרה היא תמיד הילד" הוא האמת-מן-הטבע. אל-מול ההגדרה הנ"ל, אל-מול היות האישה נשאית סמלית של 'חיים', מסמן של פריון, הרי הדה-קונסטרוקציה חייבת לשלול פריון זה ולהציב אנטי-פריון. בראשית הומר הפריון הביולוגי-תורשתי בפריון כלכלי-תעשייתי בדמות מודל fatal Carrière שכן קריירה מלאה משמע צמצום משמעותי בילודה עד, כמעט, ביטולה. אולם תפיסה זאת, שחלקו שתי האידיאולוגיות המטריאליסטיות – הניאו ליברליזם והמרקסיזם – היית ארכאית כבר עת כינונה. עתה אנו נמצאים בפני שלב 'מתקדם', השלב ש'אחרי' – הפוסט של שתי האידיאולוגיות קטגורית, על מנת להיות אישה עלייך לממש זכויותייך וחירותך כאישה. וכאמור, תהליך זה מחייב גאולה מהחב הגודרת אותך. ודרך זאת מתממשת באמצעות 'הזכות' המדוכאת ביותר: הפלה המודרניות הללו והוא היותהאישה, סימבול החיים, נשללת אל ידי ה-אַל-אישה, סימבול של מוות..
ההפלה היא מוות, 'של אדם' יגידו אחדים, 'של כמו-אדם' יגידו אחרים, 'של יהיה אדם' יגידו בני קבוצה נוספת ושל 'אל-אדם' יגידו המטריאליסטים החריפים, אולם היא מוות של משהו. היא מעשה של המתה-של-חי, גם האל-אדם הזה הוא 'חי' ולא דומם ועל כך אין ויכוח נדמה לבטח משלבים מוקדמים יחסית של היריון. המצב שנוצר הוא מצב בו 'מימוש הזכות להפלה' הנה תנאי למימוש הקטגוריה 'אישה'. בכך אנו נמצאים במצב ששלילת המסומן של 'אישה' הופך להיות 'אישה'.
בעצם כפי שאַל-מרחב ואַל-זמן בלעו את המרחב והזמן לטובת רשת מיידית של גירויי אינפורמציה, סיפור חסר כיוון. כך אַל-אישה בולעת את האישה והופכת את הקטגוריה הביולוגית לקטגוריה סוציולוגית ולמעשה מכפיפה :את היות האישה-אישה לפעולת ההפלה שהיא מימוש של הדמות הנשית החדשה-ישנה
Mère fatale.
הרחבת ההגדרה של אישה לכלול את הרכיב 'מפילה' או 'הורגת צאצא' כמרכיב אֵסֶנְצִיָּאלִי יוצרת למעשה התנגשות וביטול של ההגדרה הקדמונית לאישה כמביאת חיים ומסמנת פריון. הדבר מתחבר גם עם תפיסת הזמן או ליתר דיוק אַל-זמן, שכן ההיריון, הלידה, הילד, כולם מסמנים עתיד והופכים את האם למסמנת של עבר. מדובר בתולדה הכרחית של האפיסטמולוגיה הפוסט מודרנית החיה ב'זמן אמת' – מה שחורג ממנו לא מתקיים או לחילופין שביטולו הוא הקיום שכן הוא מאיים על חיי הצריכה המאפיינים תודעת 'זמן אמת'.
מדובר בהתנקזות של מרכיבי האידיאולוגיה לתביעה מוסרית בשם 'זכויות קטגוריה' המבטלות כל סובייקט.
4. ניצחון על האם-ניצחון על העתיד-ניצחון אמא אדמה
האקולוגיה העמוקה מפתחת אמונה כמעט דתית כלפי אמא טבע, שחוששים מפני 'זעמה' ונקמתה…ממש כמו בפגניזם. הטבע…מפתח תחושת אשמה דתית מאוד המעודדת מוסר פוריטני המורכב מן הוויתור הסגפני…נובע מכך סדר יום ההולם את החברות הפוסט תעשייתיות – כמעט פולחן – ודוגל במחזור פסולת, התפתחות בת-קיימא(וצמצום ילודה – ט.ק)…אמונה זאת נפרשת בתוך המתח בין, מצד אחד, החרדה מפני הצמצום ההולך וגובר והאנטרופי של משאבי כדור הארץ, ומן הצד האחר, החרדה מפני התפוצצות אוכלוסין(הדגשה שלי – ט.ק)…"
ש.טרגנו, האידיאולוגיה השלטת
אלי שביד ז"ל דיבר מפורשות על 'ערכים אליליים של הכפר הגלובלי' והתייחס מפורשות לאקולוגיזם מוגזם כ'עבודת הגלובוס. הדבר מתחבר לתפיסות קדם פילוסופיות של פולחן אדמה ו'אמא אדמה'. ההתפעלות האדירה למול האינסופי(כדור הארץ, הקוסמוס) הולידה את הכנסתם לפנתאון. הפריטה לאלילויות השונות והגדרתן בקטגוריות. כפי שטריגנו מביא, האקולוגיזם הזה חי ונושם ומתבטא בתביעות פוריטניות שונות כלפי צריכה וכלפי רבייה.
האקולוגיזם מתחבר עם הציווי הנשי החדש בכך שמדובר בחיזוק אתי – לא רק שעל האישה להפוך לאל-אישה כי אם בכך היא מצילה את האקולוגיה/את אמא אדמה/את האמא הגדולה. מדובר ברגרסיה לדפוסי הקרבת קורבנות אדם, ילדים בפרט, לכוח האומניפוטנטי. ההקרבה יכולה להיעשות באמצעות הימנעות מכוונת מהתעברות או בתצורה ההולמת את העיר-ענק, 'זמן אמת', אל-מרחב ואל-זמן – באמצעות חנגה חסרת אחריות והפלה כאמצעי 'הגנה' – ההפלה היא הפולחן המגן על אמא אדמה ולכן קבוצות אקולוגיות ימצאו באקט הנ"ל כקטגוריית התנהגות המאפיינת 'אדיקות'.
'זכויות נשים' באידיאולוגיה הפוסט מודרנית – פרדוקס של דו ערכיות מובנית
"לחקוק את האין סוף בתוך הסופיות והאימננטיות כדי להשתחרר מעקרון המציאות."
ש. טריגנו, האידיאולוגיה השלטת, ע'61
הטבע כמוחלט הוא האלילות, הניתוק המוחלט של הטרנסצנדנטי מן 'הטבע' במדרגת היררכיה הוא המונותאיזם, השיבה לטבע דרך המדע היא יסוד הליברליזם המיכניסטי, החדרת אידיאל לתוך הטבע באמצעות 'הגזעה' היא התשובה הנאצ*ת, ועתה, אין כל יחיד "נשא ערך אל-זמני, כלומר דמו"(ו. גרוס) כי אם כל יחיד נושא 'אל-ערך, אל-זמני בנפשו.
המוסריות מתחלקת עתה כמאבק הרואי על מימוש הפוטנציאל של היחיד מול הדיכוי החברתי בכל תחום וכל הגדרה. כבר הצגנו זאת ולכן המערכת המוסרית מתבלבלת בעצמה בדו-ערכיות מובנית. נראה מאבק לזכויות 'הגדרה' ונלחם נגד ההגדרה – למשל מאבק לזכויות נשים ולאחר מכן מתן לגיטימציה להגדיר טרנסג'נדר כאישה: שבירת הגדרת האישה עד כי גבר שעטה על עצמו מאפיינים חיצוניים וצרך כמות זו או אחרת של הורמונים וטיפולים כירורגיים יכול להיות מבחינה מהותית, אישה.
האופי של המאבק הוא טוטלי ומנוגד למציאות. על כן הפסיקה שבוטלה בפסה"ד האקטואלי תהפוך לקדושה ופסה"ד האקטואלי לחטא. אין יותר שום קשר ל'כללי המשחק'(הנומוס של הדמוס) המדינתיים שכן המדינה לא רלוונטית. היא טריטוריה ואנו לא מכירים בטריטוריות, לכן, מבחינה רגשית, נשים רבות וגם גברים חשים הזדהות עמוקה עם 'נשים' אמריקאיות כאילו מדובר באזרחות דומה, שכן האזרח הוא כל אדם ובכך הוא אל-אזרח.
לכן אופיו של המאבק טוטלי ואגרסיבי, כאופייה של הפוליטיקה הפוסט מודרנית. התודעה של הנאבק.ת.ים.ות רואה את השינוי הפוליטי בארה"ב כשינוי פוליטי על עצמה. והחרדה תנהל את הדיון. דוגמה לכך יש בטור ירוד-רמה אך חשוב-להבנה של דנה ספקטור בידיעות אחרונות מסופ"ש של 1-2 ביולי. שם היא כותבת על חוויותיה החרדתיות מההפלות שהיא קיימה, לפני כן היא מציינת שמדובר ב'מוות'(כך דבריה ממש!) ולבסוף מלינה שאין לקחת ממנה את החירות ל'מוות' – לעמדה המוסרית הנ"ל אגב היא קוראת 'פגר של נחש' ו'משהו שחור ומבעית' – במקום שמוות סיטונאי ייתפס כשלילי המאבק בו נעשה לכזה.
למעשה, ספקטור הודתה בעצמה כסוג של 'רוצחת'(שכן היא יצרה מוות של דבר-מה אשר, לכל הפחות, היה מתפתח לאנושי) או-אז היא קופצת להגדרה שהוויכוח הנ"ל הוא בין "גברים שבשבילם זה רק ויכוח, דיון על ערכים. הם מעולם לא הרגישו מה זה לקבל שני פסים בבדיקת היריון שנייה לפני שאת יוצאת למסיבת פורים. אבל בשבילך? בשבילך זה הגוף שלך" – היא זועמת ש"גברים" לצורך הדיון מכניס את זה למערכת של אחריות ופיסיקה קלאסית, לדיון שמהותו נגיעה ביסוד עולם הערכים של החברה והיא מאידך, מלינה על כך שהקפריזה המינית שלה תחייב אותה.
ולבסוף "רוב חברי הכנסת שלנו הם גברים, וכפי שכבר למדנו מההיסטוריה היד של גברים מאוד קלה על ההדק בבואם לתעדף תינוקות חסונים שתורמים לדמוגרפיה ולצבא, על פני היצור המדמם והחשוד הזה ששמו אישה." – מי נעדר מהדיון? אכן, העובר שחווה "מוות" כך לפי ספקטור עצמה! ספקטור כועסת על היהודי המאמין שאיננו מאמץ את השקפתה שאישה היא אל-אישה ושחירותה להיות fatale Mère קודמת לקדושת החיים ולציווי של הטרנסדנציה המונותאיסטית
קצת על הרבה 