על קצה הלשון: צדק וכסף ורגע אחד שלמות

כזה אני, לא יודע לעשות את ההבחנה בין תקווה לאמונה. בכלל, אני חושב שהרבה אנשים מאמינים אבל חושבים שזו תקווה, או מקווים ובכלל קוראים לזה אמונה. אשתי לשעבר גם האמינה פעם שאוכל להשתנות ואז קיוותה שאצליח, עד שהבינה שהיא מעולם לא האמינה בזה אלא קיוותה להצליח להאמין. בכל מקרה, אני תמיד הגדרתי את עצמי טיפוס מאמין. האמנתי לסיפורים על שדים כשהייתי קטן, האמנתי גם שאין כזה דבר אנשים רעים ושחברים זה לכל החיים. כשפגשתי את גרושתי לעתיד, הייתי בשלב בחיים שהאמנתי שהעולם הוא הכנה לאהבה ושסיפורים רעים קורים רק במשפחות נדירות, כאלה שלא יוצא לאדם הממוצע להכיר אם הוא מתנהג כמו שצריך.

להמשיך לקרוא "על קצה הלשון: צדק וכסף ורגע אחד שלמות"

על קצה הלשון: זכרונות מדוברים

לא דיברנו באמת, רק על אהבה.

————

אני אדם שאוהב לדבר. וכשאני אומר ׳אוהב לדבר׳ אני מתכוון לאהבה המסוימת הזאת לדיבור שיש רק למעטים ושרק מי שאוהב יוכל להבין. כשהייתי ילד הייתי יושב על המושב האחרון באוטובוס של בית הספר וכל החברים סביבי ואני הייתי מדבר. בהתחלה על הלימודים ואז על המשפחה ואז על המשפחה של החברים. צריך להבין, לא כל האנשים שאוהבים לדבר באמת מצליחים לעשות את זה עם מישהו. ברוב הפעמים אין כבר מי שיקשיב והדיבור, שחייב להמשיך, הופך למונולוג. אצלנו באוטובוס של בית הספר לא הייתה לנו בעיה לדבר. כשלא היה עוד מה להגיד על בית הספר והמשפחה, התחלתי לספר על בורשטיק, שהיה חבר-נקניק שלי מכיתה ב׳. ומה שמעניין אצל חברים-נקניקים הוא שהם באמת נקניקים אבל כאלה שמדברים כמוך ויש להם עיניים ואף ופה. הייתי מספר לחברים שלי על בורשטיק ועל השטויות שלו, ועל זה שאסור לספר עליו לאף אחד ושאם מישהו היה יודע שהוא נקניק שמדבר הוא היה לוקח לי אותו ואז הוא היה נהפך לנקניק אמיתי, כזה שאוכלים.

 

כשגדלתי קצת עוד הייתי מדבר פה ושם עם חברים על בורשטיק, אבל כשעליתי לכיתה ד׳ גיליתי שאנשים לא כל כך אוהבים לדבר איתי הרבה עליו ושבדרך כלל הם מדברים רק כדי לצחוק על משהו או אם יש לי משהו לספר להם על מישהו שהם לא אוהבים לדבר איֿתו. ובגלל שהם כבר לא כל כך היו אוהבים לדבר איתי, הייתי אני זה שצוחקים עליו במושב האחורי של האוטובוס של בית הספר. אני כבר לא הייתי יכול לשבת במושב האחורי בגלל הצחוקים שלהם, אז העדפתי לשבת באמצע, מול השירותים המקולקלים של האוטובוס הישן, ולדבר לעצמי את הדברים הכי מעניינים והכי סודיים שאף אחד חוץ ממני לא ידע. כשהייתי מגיע הביתה הייתי ממשיך לדבר, בשקט, עד שהייתי צריך להיכנס למיטה ואז כבר הייתי לוחש, כדי שלא ישמעו. כבר לא אהבתי כל כך לדבר על בורשטיק, וגם חשבתי אז שלא כדאי לי לדבר עליו כי הוא כנראה לא אמיתי. התחלתי לדבר על בנות, ולמרות שבאותה תקופה עוד הייתי שונא בנות כי הן היו מעצבנות, מצאתי את עצמי מדבר עליהן יותר ויותר. אני זוכר שלא הבנתי אז למה אני מדבר עליהן כל כך הרבה, וגם חשבתי שבטח לדבר על בורשטיק יכול להיות הרבה יותר מעניין, אבל בכל פעם שהייתי מתחיל לדבר עליו עם עצמי, הרגשתי שבורשטיק כבר לא אותו חבר-נקניק שהיה פעם ואולי הוא באמת מתאים רק לאכילה. הייתי מדבר על הבנות עם עצמי כי באותה תקופה כבר לא כל כך אהבו לדבר איתי וגם הבנות היו עדיין קטנות ולא אהבו לדבר עם בנים.

 

בגיל 12 כבר לא דיברתי הרבה עם עצמי כי כבר היו לי ספרים שדיברו במקומי. היו לי ספרים על גיבורים וממלכות ואבירים ורוצחים והייתי קורא בהם את כל הדיבורים שהיו דיבורים יפים כאלה, מסודרים, כאילו מישהו דיבר הרבה זמן ואמרו לו שיכתוב כדי שלא ישכח את מה שרצה לומר. אני הייתי קורא סיפור ואז הסיפור היה נגמר והייתי מדבר עליו עם עצמי, אבל אז הייתי קורא עוד סיפור והייתי שוכח מהסיפור הקודם שדיברתי עליו. ׳הוא ילד מיוחד׳, תמיד שמעתי את המבוגרים אומרים, ותמיד חשבתי שזה בגלל הסיפורים המעניינים והמיוחדים שאני קורא. ביקשתי מההורים שלי סיפורים על בנות אבל הם אמרו שסיפורים על בנות זה לא מעניין כי מדברים שם רק על אהבה. חשבתי שזאת סיבה מספיק טובה לא לקרוא את זה ושגם אני, כשהייתי מדבר על הבנות בכיתה ד׳, בטח דיברתי על אהבה בלי לשים לב שזה לא מעניין.

 

כשסיימתי את התיכון כבר קראתי את כל הספרים שהיו במבצע בחנות הספרים הקטנה שההורים שלי היו לוקחים אותי אליה כשהייתי ילד. עדיין הייתי מדבר, אבל רק על מה שקראתי כי כבר לא היה זמן לדברים אחרים וגם אף אחד לא רצה לשמוע. גם יכולתי לדבר כבר על דברים אחרים, אבל כבר התרגלתי לספרים ואהבתי לדבר על ממלכות ומתנקשים ואוצרות ונחשים. רק יוסי ואבי מהכיתה מתחתיי היו באים אלי הביתה לפעמים ומדברים על דברים. יוסי ואבי היו בני דודים מצד האמא ואני זוכר שזה היה מצחיק כי גם האבות שלהם היו בני דודים, וכשהיינו קטנים לא הבנתי איך הם יכולים להיות בני דודים פעמיים.  הם לא כל כך היו אוהבים לדבר אבל הם היו קוראים את הספרים שלי, ואז היינו יושבים ומדברים על הדברים המעניינים שקרו בספר.

 

ביום שאבי ויוסי נהרגו בתאונת דרכים לא היה לי עם מי לדבר. הייתי יכול להמשיך לדבר על הספרים שלי עם עצמי, וזה בטח היה מרגיש בסדר גמור, אבל לא רציתי כי כבר לא היה מעניין כל כך לדבר על הספרים לבד וכי שכחתי מהם לגמרי בתוך ההכנות ללווייה. זה היה יום שלישי ואני זוכר שחשבתי איזה קטע זה אם לזה התכוונו כשאמרו ׳יום שלישי פעמיים כי טוב׳. כעסתי על אבי ויוסי שלא היו אחראים מספיק לחצות את הכביש בזהירות וברגעים הראשונים לא הבנתי שהם נדרסו במעבר חציה ושזה לא היה באשמתם כי מי שדרס אותם היה שיכור. חשבתי רק על הספרים שלי ועל הדיבורים שנגמרו.

 

״אתה היית חבר שלהם?״

 

אני הייתי בן עשרים והיא הייתה קטנה ממני אולי בשנה. חשבתי שהיא מדברת למישהו אחר כי היא חייכה והעיניים שלה ברקו ומעולם לא חייכו אלי ככה. הסתובבתי לבדוק מאחורי ולא היה אף אחד. היא עדיין חייכה.

 

״היינו מדברים״, מלמלתי והורדתי את מבטי במבוכה.

 

היא הרימה גבה אחת ואני זוכר שלא הבנתי אם זה בגלל שהיא עצובה או שהיא לא הבינה את מה שאמרתי. הרמתי אליה את עיניי כדי לראות והיא שוב חייכה.

 

״על מה הייתם מדברים?״

 

על הכול, רציתי לענות לה, אבל התביישתי לספר לה שאין לי חברים יותר חוץ מהספרים שלי.

 

״כל מני דברים״, הורדתי שוב את מבטי והתחלתי למולל באצבעותי את כנפי החולצה שלבשתי.

 

לא כל כך הבנתי מה קורה, אבל פתאום מצאתי עצמי חבוק בין זרועותיה, ידיי עודן צמודות לגופי ואצבעותי ממוללות. ״אתה רוצה לדבר איתי?״

 

הזדקפתי והסתכלתי לה בעיניים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהעזתי להסתכל למישהי בעיניים. זאת הייתה גם הפעם הראשונה בחיים שלי שקיבלתי חיבוק ממישהי שאני לא מכיר. זכרתי שההורים שלי אמרו לי שסיפורים על בנות הם לא מעניינים וזכרתי שהם רק מדברים על אהבה. אבל באותו רגע לא עניינו אותי סיפורים מעניינים וממלכות ולא עניינו אותי הבנות מכיתה ב׳ שבכלל לא אהבתי. עזבתי את החולצה והחזרתי לה חיבוק.

 

״אני דנה״, היא אמרה, ואני הרגשתי שהתחלתי מחדש.

—————

1-love-animation

—————

 

היום, אחרי כל הזמן הזה שעבר, אני יודע שהסיפורים החשובים באמת נשמרים בתוך תא קטן ובודד באיזור הצדדי ביותר של המוח ומחכים לשעת הכושר לחזור לקדמת הבמה. רק עכשיו, אחרי שש שנים מאז, הצלחתי להביט על עצמי מבחוץ ולמדוד את כל האירועים בצורה מסודרת. אני יודע שאני עדיין אוהב לדבר. עד היום אני יושב לבד לפעמים ומדבר עם עצמי על ממלכות ואבירים. עד היום אני חושב על אבי ויוסי הבני דודים ומנסה להיזכר בבורשטיק הנקניק. אבל היום, אחרי שש שנים של שינוי ותקווה וייאוש ואמונה, אני חושב שאני מעדיף לדבר עם דנה. ולא לדבר באמת, רק לשתוק מדי פעם ורק על אהבה.

על קצה הלשון: ירוקים מבושלים למחצה

"טוב, אתה מספר לי את האמת רק כדי שאני אחשוב שאתה משקר לי כשבעצם האמת היא הנכונה. ככה שאתה בעצם משקר לי."

—————————————

ככה אני זוכר את הפעם הראשונה בה מצאתי את עצמי מתווכח איתה. למען האמת, לא באמת התווכחנו לדעתי, אבל אצלה כל שיחה הייתה הופכת לוויכוח. היא לא החמיצה הזדמנות להותיר חללים אחריה. היו לה טיעונים שאי אפשר היה להתמודד איתם, כאלה שהיו מביאים את האדם לפתוח את פיו בעל כורחו כמי שמבקש לשאת את קולו בדיבור ונמלך בדעתו, וגורמים לו להטות את הראש להנהון ולקפוא כשהוא שמוט מעט, כאילו מסתכל על איזושהי נקודה ברצפה. אלא שהעיניים לא היו הולכות לשום מקום בזמן הזה. העיניים היו נטועות בה, תרות אחר הניצוץ המיוחל שיסביר את המקור לכל השלמות הזאת. אני זוכר את זה כי זה דבר שהיה משווה לי בניגוד לרצוני, פעם אחר פעם במשך שמונה חודשים תמימים, מראה של צמית המקבל את מרות אדונו ומחכה למוצא פיו.

הפעם הראשונה שהתווכחנו הגיעה אחריה חודשיים של שתיקה משותפת על יד שולחן האוכל בבסיס. בהתחלה היא הייתה יושבת עם שתי חברות שהיא מצאה במגורים והן היו מסתודדות בשקט בצד, אולי בגלל שהתביישו ואולי כי לא רצו עסק עם הטבחים של המפקדה. אחרי הכל לא היה לנו שם כל כך יוקרתי, ואני יכול להבין את זה. הרי לא תמצא טבחים צבאיים שיושבים על הקדירה ומשוחחים דוסטוייבסקי לארוחת הערב. בדרך כלל תפגוש בהם כשהם כשאין עכשיו כי ככה. או כשאתה בתורנות מטבח ולמה אני צריך לעשות גם את מה שאתם צריכים ומה זה ככה. או כשאתה סוגר שבת ויש זמן ויושבים לאכול ביחד וצחי מתחיל להסתלבט על חזי שהוא קוקסינל כי חברה שלו יצאה עם ידידים למסיבה ולמה מה הבעיה עם זה ומה זה ככה מה זאת אומרת אישה צריכה להיות בבית.

ואני הייתי טבח ותיק כשהיא הגיעה ליחידה, ואהבתי את דוסטוייבסקי ואת סאראמאגו ואת אתגר קרת, אבל אף פעם לא היה לי עם מי לדבר על זה וגם צחקתי כשצחי הסתלבט על חזי שהוא קוקסינל. הצחיק אותי צחי הזה, הפרימיטיב, איך הוא חושב כאלה דברים על אישה ולא חושב שיום אחד הוא יפסיד מזה. בפעם הראשונה שהיא נכנסה לחדר האוכל צחי היה בהפסקת סיגריה, סובב במבטו את החיילים והחיילות שיושבים לאכול ממקום מושבו בשולחן הצדדי מימין לכניסה. האולם היה מלא ונשארו מקומות רק בשולחן הצדדי, שכולם ידעו ששייך לטבחים. סימנתי לצחי לתת להן לשבת בשולחן שלנו והוא כיבה את הסיגריה. "בואו, חתולות, אתן יכולות לשבת פה עם הגברים", הוא אמר בזחיחות האופיינית לו והן התיישבו בשקט. למחרת הן באו שוב באותה שעה וצחי לא היה אבל שוב לא היה מקום אז הן שוב התיישבו על יד השולחן שהיה שמור לטבחים בקצה האולם.

לא הייתה לבנים בעיה עם הפעולה הזאת. אדרבה, חזי, שנפרד מחברה שלו בעצת צחי, אמר לבנות שחתיכות כמוהן יכולות לשבת בשולחן שלהם מתי שהן רוצות, רק אל תהיו זונות הוא אמר. לא פעם ולא פעמיים היה צחי מנסה לעורר את תשומת לבן לכוונותיו לגביהן אם יתרצו, אולם בכל פעם הן היו מרימות את מבטן לרגע וחוזרות בחיוך מאולץ לשיחה החרישית שנוהלה בצדו השני של שולחן הטבחים. היינו יושבים איתן לשולחן מדי צהריים, אנחנו בשלנו והן בשלהן.

והיא אף פעם לא הייתה מחייכת. היא גם אף פעם לא יזמה שיחה עם מישהו מלבד החברות שלה מהמגורים. גם חזי וצחי העיקשים אמרו נואש והפנו את מרצם לכתובות אחרות. אף פעם לא ראיתי אותן מדברות עם אדם נוסף בחדר האוכל. בשלב מסוים נשארתי רק אני לשבת בשולחן, מותיר בפני חבריי למטבח את האפשרות לחפש את מזורם במחוזות אחרים. הייתי יושב ושותק ושותק ויושב ומתבונן בהן, מבקש לזהות את נושא השיחה שלהן לפי הבעות הפנים. שלושתן היו יפות אבל לה היה משהו נוסף שגרם לי להתבונן בה יותר מהשאר. משהו בדרך שלה להכריז על נוכחותה במבט שהיא שלחה לסובביה בטרם התיישבה לשולחן. משהו בצורה שבה חברותיה היו רכונות אליה בעת שדיברה בשקט את מילותיה.

ירוקים

חודשיים אחרי שהתיישבו לראשונה לאכול בשולחן שלנו, היא הגיעה לבדה לחדר האוכל ואני רציתי לדעת איך היא תצליח לאכול בלי ללחוש למישהו על האוזן. ישבנו ואכלנו ושתקנו חמש דקות שנדמו כנצח עד שהרמתי את מבטי וציינתי שזה בטח שונה לאכול בלי לדבר מילה אחרי כל כך הרבה זמן. היא לכסנה אלי את מבטה מתוך הצלחת ואז ניפקה את הדבר הקרוב ביותר לחיוך שראיתי ממנה מזה חודשיים. זה מעניין, היא אמרה, אבל לא חוכמה לדבר רק כי האלטרנטיבה השניה היא לשתוק. היה לי מה להגיד לה על זה אז התחלנו לדבר. חברות שלה עברו תפקיד ובגלל שהיא התחברה רק איתן, אין לה כבר עם מי ללכת לאכול בחדר האוכל. הבנתי ממנה שהיא מהצפון בעיקרון ושהמטרה שלה בכלל היא לצאת כמה שיותר מהר לקורס קצינים.

הייתי מקשיב לה בשקט בלי להוציא מילה, רק שתדבר ולא תשתוק. היא הייתה מדברת על עצמה, על החיים שלה ועל החלומות שלה ואני הבנתי שהיא דברנית לא קטנה אם יש מישהו שמוכן להקשיב באמת. מיום ליום התחלתי לחכות לישיבה שלנו בארוחת הצהריים, הייתי מתכונן מראש לסיים את כל המטלות שלי עד לשעה בה היא הייתה נכנסת לאכול מדי יום. אהבתי שהיא מדברת, לא היה לי אכפת הנושא. אהבתי את זה שהיא לא מצמצה כשהיא הביעה דעה, אהבתי את זה שלא יכולתי להביע דעה מבלי לדעת שבלי קשר לשאלה אם היא מסכימה איתי או לא, יהיה לה מה להגיד על זה. אהבתי את הצורה בה הגבות שלה התחברו כשהיא לא הבינה את השאלות שלי, את הזויות של הפה שלה כשהייתה משתאה ברגעים שפלטתי שטויות.

לא מתאים לך להיות טבח, היא אמרה לי כשהתחלנו לדבר. נכון, עניתי, הייתי אמור להיות בכלל בשייטת אבל בגלל שאבא שלי נפטר בטירונות נפלטתי ושלחו אותי להיות טבח. טוב, אתה מספר לי את האמת רק כדי שאני אחשוב שאתה משקר לי כשבעצם האמת היא הנכונה. ככה שאתה בעצם משקר לי, היא אמרה ואני בהיתי בה, שותק ומנסה לעכל את השלמות שנגלתה למול עיניי. התאהבתי. הייתי עדיין טבח וחשבתי שלא כדאי לנסות לבקש ממנה להיפגש איתי מחוץ לבסיס בחופשות אז היינו מדברים רק כשהיא הייתה מגיעה לאכול ואני הייתי סופר את הדקות מרגע שהייתה מסתיימת ארוחת הצהריים ועד לרגע שהיא הייתה נכנסת למחרת ואני הייתי נרגע.

אחרי שמונה חודשים ויום, חיכיתי לה בחדר האוכל בשעה קבועה והיא לא הגיעה. ואני, יושב במקומי לצידי הדלת, סוער ורוגש וקוצף ומקווה, לא הייתי מסוגל לדבר עם אף אחד מרוב שהשתגעתי. חששות געגוע, אני קורא לזה. אולי היא נספתה בפיגוע שטרם פורסם, חשבתי, או אולי עברה לבסיס אחר ולא הספיקה לספר. אולי היא בכלל בחופש היום או שלא הרגישה טוב. בצר לי כמהתי בלבי ליום המחרת, בתקווה לראות אותה שוב מעניקה את מנת האושר היומית שכה נזקקתי לה.

ולמחרת היא הגיעה. אחרי שמונה חודשים ויומיים של הקשבה ובהייה והתבטלות, העזתי סוף סוף וחשפתי בפניה את רגשותי. את מסעירה אותי, אמרתי וחיכיתי שתגיב. מה אתה רוצה להגיד בזה, היא שאלה, אני לא חושבת שאני כל כך מסעירה.

"אני אוהב אותך", נפלט לי והסמקתי כמו שבטח הקוקסינלים של צחי מסמיקים, "אני מצטער", אמרתי, והיא לא הזיזה עין.

"לא הייתי יום אחד ואתה כבר מתאהב?" רק הסתכלה בי כאילו רואה אותי בפעם הראשונה וחייכה, בפעם הראשונה מזה שמונה חודשים ויומיים.

התגעגעתי ולא היית אתמול ולא ידעתי מה לחשוב, ניסיתי להסביר בהתנצלות.

"אז אתה לא אוהב אותי?"

הסמקתי שוב.

"אני אוהב אותך רק שלא התכוונתי שזה יצא בצורה ה-"

"אז אתה שוב אומר את האמת ומשקר", היא קטעה אותי. פתאום היא חייכה כמו שלא האמנתי שאי פעם אזכה לראות, עם עיניים נוצצות ושיניים בוהקות.

הסמקתי שוב. היא ליטפה פני האדומות בגב ידה, נוגעת לא נוגעת בלחיי הבוערות, ואני רציתי שהזמן ייעצר.

"יש לך טעם טוב", היא אמרה וקמה, משאירה אותי לבהות בקירות האולם במשך שעתיים, סמוק ונסער וחושש ומקווה. ידעתי שהיא לא תחזור יותר.

אחרי חודשיים נוספים השתחררתי ועם הזמן הפסקתי להיזכר בה כשאני אומר את האמת ומשקר.

היא יכלה להיות אישתי, אני תמיד מספר לחברים מהעבודה, אם רק לא היה מתאהב בה טבח.

על קצה הלשון: חובת הלבבות האבודים

לא הבנת. וגם אחרי שהבנת, עדיין לא הבנת.


זה נגמר כשלבי החל לכאוב מעט, לפעמים, במן כאב פועם כזה שבא והולך וחוזר ופועם ומבקר בלי לחכות שאתכונן. ההשכמה הייתה כשקמתי בבוקר וגיליתי בוקר חורפי נדיר. יום בלי ענן אחד אפילו. מסוג הבקרים שהומצאו רק כדי להבריז ממטלות היום ולברוח לאיזה טיול או שאכטה, עדיף במיקום כמה שיותר טבעי. נגיד, יער או חורשה. מסוג הימים האלה, שהשמש עגולה לגמרי, השמיים כחולים כמו הים, הטמפרטורה דקיקה ומלטפת. הקרניים של השמש החורפית המחייכת חדרו מבעד לתריסים ויצרו בחדר מין תחושה של חנות וינטג' קסומה ומסתורית שבניגוד לשאר החנויות, נפתחת בלילה ונסגרת בבוקר, אחרי שהקרניים חודרות מבעד לתריסים ומשלימים את התאורה המתבקשת.

להמשיך לקרוא "על קצה הלשון: חובת הלבבות האבודים"

על קצה הלשון: הבינוני המיוחד והארמון הגבוה

אני לא יודע אם אתם יודעים על ההרגשה של הפעם הראשונה שצריך להעלות טקסט לבלוג. מן תחושת אופוריה כזאת מהולה בזרזיף של התרגשות, חופן של חשש, ובלק-אאוט אחד גדול. מי שמכיר אותי בטח גם שיער שכנראה יהיה פה טקסט מן הצעקה האחרונה של האקטואליות, פלוס תוספת תרבות ובני אדם. אבל לא תמיד הכל יוצא, וכנראה שהפוליטיקה ושונות יחכו לחמישי הבא. לפעם הזו, אשאיר אתכם עם משהו אחר. ככה לטעימה. אשמח כמובן להערות (בונות) ומחמאות (הורסות) – אבל לא חובה. זאת הפעם הראשונה, ואין יותר הולם מזו כדי להתחבר לתחומים שאני באמת קרוב אליהם -מונולוגים מהספסל האחורי במוחו הקודח של אדם שרק רוצה לכתוב על זה. תהנו. להמשיך לקרוא "על קצה הלשון: הבינוני המיוחד והארמון הגבוה"