על קצה הלשון: צדק וכסף ורגע אחד שלמות

כזה אני, לא יודע לעשות את ההבחנה בין תקווה לאמונה. בכלל, אני חושב שהרבה אנשים מאמינים אבל חושבים שזו תקווה, או מקווים ובכלל קוראים לזה אמונה. אשתי לשעבר גם האמינה פעם שאוכל להשתנות ואז קיוותה שאצליח, עד שהבינה שהיא מעולם לא האמינה בזה אלא קיוותה להצליח להאמין. בכל מקרה, אני תמיד הגדרתי את עצמי טיפוס … להמשיך לקרוא על קצה הלשון: צדק וכסף ורגע אחד שלמות

על קצה הלשון: זכרונות מדוברים

לא דיברנו באמת, רק על אהבה. ------------ אני אדם שאוהב לדבר. וכשאני אומר ׳אוהב לדבר׳ אני מתכוון לאהבה המסוימת הזאת לדיבור שיש רק למעטים ושרק מי שאוהב יוכל להבין. כשהייתי ילד הייתי יושב על המושב האחרון באוטובוס של בית הספר וכל החברים סביבי ואני הייתי מדבר. בהתחלה על הלימודים ואז על המשפחה ואז על המשפחה … להמשיך לקרוא על קצה הלשון: זכרונות מדוברים

על קצה הלשון: על דם ופולנסקי

"את זוכרת שיוצאים היום לבכורה של פולנסקי?" חזרתי מוקדם הביתה מהעבודה וראיתי אותה מוטלת על הרצפה בסלון. וכשאני אומר מוטלת, אני מתכוון לחלק הגוף העליון שלה שהיה מוטל על הרצפה, מונח בזוית לא טבעית על השטיח. הרגליים עוד נחו על קצה המושב של הספה, כאילו התהפכה במקום מושבה והחליקה מטה עד שרק רגליה נותרו על … להמשיך לקרוא על קצה הלשון: על דם ופולנסקי

על קצה הלשון: ירוקים מבושלים למחצה

"טוב, אתה מספר לי את האמת רק כדי שאני אחשוב שאתה משקר לי כשבעצם האמת היא הנכונה. ככה שאתה בעצם משקר לי." --------------------------------------- ככה אני זוכר את הפעם הראשונה בה מצאתי את עצמי מתווכח איתה. למען האמת, לא באמת התווכחנו לדעתי, אבל אצלה כל שיחה הייתה הופכת לוויכוח. היא לא החמיצה הזדמנות להותיר חללים אחריה. … להמשיך לקרוא על קצה הלשון: ירוקים מבושלים למחצה

על קצה הלשון: חובת הלבבות האבודים

לא הבנת. וגם אחרי שהבנת, עדיין לא הבנת. זה נגמר כשלבי החל לכאוב מעט, לפעמים, במן כאב פועם כזה שבא והולך וחוזר ופועם ומבקר בלי לחכות שאתכונן. ההשכמה הייתה כשקמתי בבוקר וגיליתי בוקר חורפי נדיר. יום בלי ענן אחד אפילו. מסוג הבקרים שהומצאו רק כדי להבריז ממטלות היום ולברוח לאיזה טיול או שאכטה, עדיף במיקום … להמשיך לקרוא על קצה הלשון: חובת הלבבות האבודים

על קצה הלשון: הבינוני המיוחד והארמון הגבוה

אני לא יודע אם אתם יודעים על ההרגשה של הפעם הראשונה שצריך להעלות טקסט לבלוג. מן תחושת אופוריה כזאת מהולה בזרזיף של התרגשות, חופן של חשש, ובלק-אאוט אחד גדול. מי שמכיר אותי בטח גם שיער שכנראה יהיה פה טקסט מן הצעקה האחרונה של האקטואליות, פלוס תוספת תרבות ובני אדם. אבל לא תמיד הכל יוצא, וכנראה … להמשיך לקרוא על קצה הלשון: הבינוני המיוחד והארמון הגבוה