אליש: הו רב חובל

"אני רוצה שנעשה סבב. כל אחת תגיד איך קוראים לה, ומשהו אחד שהיא מאמינה שהוא נכון."

זה לא היה הרעיון שלי. עמדתי להתחיל סדנה חדשה מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, ורציתי לשאול את המשתתפות משהו לא שגרתי לפתיחת השעה וחצי שלנו ביחד. נזכרתי שבהרצאה של שרה קיי על הבמה של TED, היא סיפרה שזו אחת השאלות שהיא שואלת בני נוער בסדנאות לכתיבת שירה. היא מבקשת מהם למנות עשרה דברים שהם מאמינים בנכונותם, או עשרה דברים שהם היו צריכים ללמוד כבר ועדיין לא למדו, או עשר שאלות חשובות שיש להם על העולם. היא מבקשת מהם לפתוח את המחסן שלהם ולראות מה הצטבר שם, וכך עשיתי גם אני.    להמשיך לקרוא "אליש: הו רב חובל"

אליש ל-30 ביוני: שנה

Five hundred twenty five thousand six hundred minutes.
How do you  measure a year?

פברואר 2014, תחילת סמסטר ב' של שנה א', קורס כתיבה ועריכה עיתונאית. ד"ר תיקי בלס מציגה את דרישות הקורס שלה, ביניהן כתיבת בלוג אישי למשך חודש. שלושה פוסטים בשבוע. היינו כיתה של 20 סטודנטיות, ואף אחת מאיתנו לא התלהבה יותר מידי, גם אלו שאהבו לכתוב. אבל לא הייתה ברירה, אז כתבנו. לבלוג שלי קראו מישהי פעם, והוא היה אנונימי. כתבתי שם על מה שרציתי, מתי שרציתי, בלי הקפדה גדולה על אסתטיקה.    להמשיך לקרוא "אליש ל-30 ביוני: שנה"

אליש: 2008

 

הסדרה סרוגים עלתה לאוויר ב-23 ביוני 2008, לפני 7 שנים בדיוק. מחר יום הולדת. הייתי אז תלמידת תיכון, גיבורי הסדרה היו גדולים ממני פי שתיים, ועדיין צפיתי בה באדיקות. נתי ויפעת, אמיר ונעמה ורעות, הודיה ואברי. צוות המורות באולפנה, האחיינית המגורשת מהגוש, החברה המוצלחת של נתי שגרמה לו להרגיש כמו אפס (אולי כי הוא באמת היה אפס), מכנסי הפיג'מה, הרווקות המבוגרת, הפלירטוט עם ההלכה. שורת הדילמות ההו כה דתיות שהרכיבו את הסדרה לפני שהיא המריאה: לאכול בקפיטריה עם תעודת כשרות מזויפת? לכבות את האור במקרר בשבת? לעבור ישר לג'ינס או לעצור בשרוואל? לאט לאט היא הפכה לסדרה אמיתית, עם לב פועם ודם בעורקים, והעם היושב בציון היה מהופנט. החילונים מתוך סקרנות, הדתיים מתוך תחושת שייכות שצמאו לה במשך שנים, וכולם מתוך אהבה לטלוויזיה איכותית. היא באמת הייתה כזו.     להמשיך לקרוא "אליש: 2008"

אליש: מבחן עוגת השוקולד

זה התחיל כשחשבתי על זה שבעצם, עוגת שוקולד היא הרבה יותר עוגה מאשר שוקולד. כלומר, יש סוגים שונים של עוגות שוקולד. פעם עשיתי בייביסיטר ובעלת הבית הכינה תבנית שלמה של שוקולד טהור ואני יישרתי אותה במשך ערב שלם. אבל ביום שישי האחרון, לקחתי לי ריבוע של עוגת שוקולד ויכולתי לפסוק בוודאות: את הרבה יותר עוגה מאשר שוקולד. כי שוקולד אני אוהבת. ואותך – פחות.    להמשיך לקרוא "אליש: מבחן עוגת השוקולד"

אליש: על צלחות מנופצות ופוסטים ויראליים

השעה 11:00, בראנץ' עם חברה בגרג של בר-אילן. בפנים קריר, בחוץ נעים אבל אין מקומות ישיבה. איתרנו שולחן, התיישבנו ופרקנו את המיטלטלין. דיברנו על העומס בעבודה ועל עבודות הגשה, על הטיול הקרוב ועל רעיונות וראיונות, על תקופות טובות ותקופות לחוצות ועל שעות שינה בין לבין, על טעויות שבדרך וטעויות של בערך וטעויות שאפשר עוד למנוע. על בנים ועל שנים ועל ימי הולדת. ובינתיים היא הזמינה סנדוויץ' חביתה על לחם קל והיה להם רק דגנים ואני הזמנתי שוקו. לא הייתי רעבה. בחילה לא נעימה של בוקר.
להמשיך לקרוא "אליש: על צלחות מנופצות ופוסטים ויראליים"

אליש: Aunt Elsa

מה שוקל יותר, קילו ברזל או קילו נוצות?

שנה זה הרבה זמן, או קצת?

החיים שלנו – עוברים לאט או מהר?

מה יש יותר בכוס – מים או אוויר?

העולם הזה – יותר טוב או יותר עצוב?

*

איזה מוזר זה, ברגעים הראשונים. זה מוזר כי בדרך כלל את מקבלת את הידיעה אחרי שעובר זמן מסוים. חמש דקות או עשר דקות או שעתיים וחצי או חצי יום, ואז הרגע המדויק שבו הווה נהפך לעבר מתמסמס לך. את לא יודעת מתי הוא או היא הפכו באופן חוקי לאנשים שהיו ושאהבו, וחדלו להיות אנשים שהינם ושאוהבים. שנוהגים, שחווים, שרוצים. מעכשיו הם נהגו וחוו ורצו, ואת אפילו לא יודעת מתי הכול השתנה. והרגעים הראשונים שבהם מצופה ממך לדבר על דודה אלזה בלשון עבר, הם משונים. לא שגורים. מציאויות לא נהפכות כך בדרך כלל (ואולי פשוט עוד לא חייתי מספיק). מכל מקום, ברגעים הראשונים את מדברת בבליל של שפות ולהגים, עבר והווה משמשים בערבוביה, ובמקביל את ממיינת כאב. מה כואב מאוד, מה כואב בינוני, מה כואב מעט. מה עושים עכשיו. על מה חושבים. על מי. בסוף את מתיישבת לכתוב עבודה בתקשורת חזותית, כי זה מה שהכי הגיוני.

דודה אלזה הייתה בת מאה שנים וחודשיים. היא ליוותה את אבא שלי לחופה לפני כמעט 29 שנים. היא ודודה רוז. סבא וסבתא שלי כבר לא היו שם, אבל דודה אלזה ודודה רוז היו. מחייכות משני הצדדים שלו.

היא חיה לאורך שתי מלחמות עולם, את אחת מהן היא שרדה כאדם בוגר. כאישה יהודיה. היא הצילה את אחותה הצעירה, את סבתא שלי. אמא של אבא. החליפה אותה בעבודה, שמרה עליה, החליפה בגדים עם אישה פולניה וקפצה מחלון כדי להצטרף אליה כשהיא נשלחה לאקציה.
“When I found her, she was crying terrible. I told her, don’t cry. They kill me today, they kill me tomorrow. Don’t worry.”
אחרי שלושה ימים פשטה השמועה שהרוסים הגיעו, והגרמנים החזירו אותן לאושוויץ. הן שרדו.

כשהייתי מבקרת אותה, אחת לכמה שנים, משהו תמיד גרם לי לבכות. לפעמים אלו היו הסיפורים, לפעמים הבדידות, לפעמים הקושי לתקשר, לפעמים הגעגוע. הידיעה שאולי לא אראה אותה יותר, ואולי לא אשמע אותה, ואולי לא אוכל אצלה עוגות ספוג ולא אשתה אצלה ספרייט, ואיך אני משאירה אותה כאן בדירה הקטנה והנקייה הזו וחוזרת לחיים שלי. תמיד בכיתי, ואילצתי את מי שהיו איתי להיות החזקים שלא בוכים. אם כולנו נבכה, איזו מן צורה תהיה לזה.

היה גם הרבה צחוק. כשאחותי ואני ביקשנו להצטלם איתה, אישה בת 98, והיא אמרה שהיא לא נראית מספיק טוב כדי להצטלם. כשהיא ביקשה מאיתנו לבוא לחדר הפנימי כדי להראות לנו משהו, והסתבר שזה היה כדי לתת לנו דמי כיס בלי שהעוזרת שלה תראה. כשביקרתי אותה השנה בדיור המוגן, והיא החלה לאבד סבלנות נוכח הזמר שהגיע לשעשע את הדיירים. אתה מדבר יותר מידי! יותר מידי, זה לא טוב.
בתוך הגוף הקטן והדק חיה האישה האמיצה ביותר, החזקה ביותר, העקשנית והחדה ביותר שהכרתי, בלי שום תחרות. זאת הייתה היא. תמיד.

הזיכרונות שלי מדודה אלזה הם משלב שבו לא תמיד הצלחנו לתקשר איתה בקלות. אבא שלי תמיד הבין אותה טוב מאיתנו, הוא תיווך ותרגם, ואנחנו הסתפקנו לעיתים באהבה ללא מילים. כשאני חושבת על זה, אני לא ממש יודעת מה היא חשבה עליי. המובן מאליו הוא מובן מאליו – היא שמחה לראות אותי, שמחה לראות שלאחיין שלה יש ארבעה ילדים בריאים ושמחים, וחתן אחד, ונכדה. אבל אני לא יודעת מה היא באמת חשבה. עליי, עלינו. על העולם שאנחנו חיים בו, שהוא כל-כך שונה מזה שהיא גדלה בו, על ההרגלים שלנו. אני לא יודעת מה היא הייתה רוצה להגיד לנו אם היה לה את כל הזמן בעולם. אם היינו דוברים הונגרית. אם היינו מסוגלים להבין אותה באמת. כשהתראיינה לעיתון מקומי במסגרת פרויקט עדויות, היא נשאלה איזה מסר הייתה רוצה להעביר לילדיה. היא אמרה בפשטות שבאמריקה לא מקפידים מספיק על כשרות. בהונגריה, היא זוכרת, אנשים נזהרו בזה יותר.

סיפורים וזיכרונות הם תמיד בלשון עבר. זה טבעם. אבל כשמשהו מסתיים מישהו קושר להם סרט וחותם אותם בתור חבילה. לא יצטרפו אליהם סיפורים חדשים יותר. מה שישנו הוא שיהיה מעתה. משהו שהיה לו התחלה ואמצע, עכשיו יש לו סוף. הוא כבר לא הווה ששואף לעבר העתיד. ויש בזה משהו שמושיב אותך על הספה ומכריח אותך להסתכל רגע על העולם.

מה אנחנו עושים כאן – יותר טוב, או יותר רע?

מה יישאר מאיתנו בעוד כמה שנים?

מי יהיה כאן אחרינו?

אני מקווה שהם נותנים לך להסתובב בחופשיות עכשיו. ששום דבר לא כואב. ששום דבר לא מתסכל.

תודה לך.

20150225_222358

אליש: מונולוגים משמאל למחיצה

בחורה בת כמעט עשרים ושתיים

מגיעה לבית הכנסת בזמן לקריאת התורה

נדיר שזה קורה, אבל

השבוע כן. זו הפרשה של אבא

והוא לקראת סיום כשהיא מגיעה

כך שהיא מספיקה בעיקר את

ההפטרה.     להמשיך לקרוא "אליש: מונולוגים משמאל למחיצה"

אליש: על הפער

שלושה חברים היו תקועים על אי בודד, ואני משוכנעת שכבר סיפרתי את הסיפור שלהם מעל הבמה הזו. האוכל שהיה ברשותם החל לאזול, וברור היה שאם לא יזעיקו עזרה בדרך כלשהי, נחרץ גורלם למות. לאחר הכנות רבות, ניסה החבר הראשון לצלוח את מאת הקילומטרים שהפרידו בין האי ובין המדינה הקרובה. הוא שחה במרץ, אך לאחר עשרה קילומטרים, תש כוחו. בלית ברירה, הסתובב ושחה את כל הדרך בחזרה לאי. חבריו קידמו את פניו, עודדו את רוחו, והניחו לו לנוח מעט.    להמשיך לקרוא "אליש: על הפער"

אליש: מסך מפוצל

אנחנו דור של מציצים לטלפון.

בשבוע שעבר כתבתי על גברתי הנאווה, ועל האופוריה שאפפה את שלוש השעות האלו בבימה. הצגות ואני זה סיפור אהבה, וחיכיתי להצגה הספציפית הזאת במשך יותר משנה. כשהכרוז ביקש לכבות מכשירים ניידים, צייתי, ורחשתי יותר מידי כבוד לתיאטרון מכדי להפר את הצו הזה, אבל הטלפון בכל זאת קצת גירד לי בתיק לקראת סוף המחצית הראשונה. חובבת תיאטרון מושבעת יושבת בבימה, מיטב הכישרונות מופיעים לפניה על במה יפהפייה ומוארת, ומכשיר קטן מפלסטיק טורד את מנוחתה. כשהוא כבוי.    להמשיך לקרוא "אליש: מסך מפוצל"

אליש: העולם, קצת אחר-כך

"קהל נכבד. אנו עומדים להתחיל בהצגה. צילום מכל סוג שהוא אסור בהחלט לאורך כל ההצגה. אנא כבו את המכשירים הסלולריים שברשותכם, כדי שלא להפריע לשחקנים. ערב טוב, וצפייה מהנה."

הצגות ואני זה סיפור אהבה. ההצגה הראשונה שראיתי, לא כולל הפקות מתנ"ס, הייתה הצגה בשם 42nd Street. הייתי בת 6 וההצגה הייתה בברודווי ממש, אבל לא הבנתי אף מילה ממנה. אחר-כך עלינו על דרך המלך. מלך האריות בברודווי, וויקד, פנטום האופרה, כולן הפקות מסחררות על גבי במות שקמות לתחיה והופכות להיות מציאות מהפנטת למשך שעתיים וחצי. הכול שם מושלם, ערב אחרי ערב, שמונה פעמים בשבוע. השירים תמיד כתובים בצורה מושלמת, כל מילה במקום, הם לא שמעו שם על חרוזים מאולצים. התזמורת עושה דברים שלא חשבתי שאפשר לעשות, הבמה זזה ומתחלפת כמו יצור חי, מופסה נרמס על ידי העדר ואלפבה ממריאה לתוך השמיים והפנטום בורח אל המאורה שלו מתחת לכבישים.    

להמשיך לקרוא "אליש: העולם, קצת אחר-כך"

אליש: על המקרה המצער

לפני שנה אחת ויום אחד, נפל דבר בעולם שלי. אפשר לקרוא לזה, אולי, המקרה המצער. ככה, בקוד. לכל הפרשיות ההיסטוריות יש שמות קוד כאלה, כותרות גדולות, כמו למבצעים בעזה. פרשת ילדי תימן, טיסת השוקולד, פרשת המעטפות, התרגיל המסריח, קמפיין הגוועלד. פרשיית הבקבוקים, הניצבים, הנרות הריחניים. שתי מילים, וכולם כבר יודעים על מה מדובר. הם יודעים על מה כולם דיברו, איך הם הרגישו, מה היו האמת והשקר, הטוב והרע, כמו סרט מוכר.     להמשיך לקרוא "אליש: על המקרה המצער"

אליש: זכרונוגרפיה

בטקס יום הזיכרון בכיתה ה' קראתי את השיר ואחי שותק של אמיר גלבוע. "אחי חזר מן השדה בבגד אפור", כותב גלבוע, ואני יכולה עדיין לראות את מגרש הספורט פרוש לפניי בשמש היוקדת של 2004. אבא שלי הנחה אותי לקרוא לאט, חזק וברור, לא למהר ולא לבלוע הברות. הטקסט הזה היה מקודש עבורי. למדתי מילים כמו סגין ואספלנית. למדתי את הפאוזה שצריכה לבוא באמצע המשפט האחרון. ואחי שותק, ואחי שותק. ודמו (נשימה) מן האדמה זועק.     להמשיך לקרוא "אליש: זכרונוגרפיה"

אליש: יומן מסע

לפני ארבע שנים, בטקס יום השואה התשע"א, הייתי עדה טרייה. המטוס הננסי שלקח אותנו לפולין קצת אחרי פורים של כיתה י"ב, החזיר אותנו קצת לפני פסח של אותה שנה, כאילו שלא עברנו בשבוע אחד 6 שנים של בטן מכווצת. חזרנו עמוסות עד לארובות עיננו השורפות במטען נפיץ מאין כמותו, מהסוג שלא אמורים להעלות למטוסים בכלל. חומרים שיכולים להרוג בנאדם מבפנים, במחי מילה או שתיים. זוג עיניים. חריטה על הקיר.   
להמשיך לקרוא "אליש: יומן מסע"

אליש: סדר בראש

מעגל השנה הוא ממזר לא קטן. הדבר שאנחנו עושים יותר מכל דבר אחר, ושמזיק לנו יותר מכל דבר אחר, הוא לערוך השוואות – ומעגל השנה כמעט מתחנן שנעשה את זה. איפה היינו בפסח שעבר, ואיפה אנחנו השנה. מתי היה יותר כיף. מתי ניקינו יותר באפקטיביות. מתי נלחצנו פחות. מתי הצלחנו יותר. למי שלחנו הודעות ערב החג, וממי קיבלנו, ולמה. עלינו מאז במשקל? ירדנו? יש לנו מישהו, או מישהי? התקרבנו למטרות שלנו? התגברנו על הפחדים שלנו? שקענו יותר בבוץ שמונע מאיתנו להתקדם, למרות שבפסח האחרון החלטנו בכל מאודנו שמכאן אנחנו ממשיכים רק למעלה?    להמשיך לקרוא "אליש: סדר בראש"

אליש: ארבע חתונות ומחשבה אחת

ארבע חתונות בשבועיים: ברוכה הבאה לעולמם של הגדולים. שמש אדומה בראשון לציון, טדי בירושלים, הרמוניה בגן בצומת כנות, נוף הירדן במצפה יריחו. חברה מהתיכון, חברה מהשירות, חברה מהשנה השנייה, חבר מהלימודים. מאות מוזמנים, שמונה משפחות, ארבעה זוגות טריים ושמחה מצטברת אחת.   
להמשיך לקרוא "אליש: ארבע חתונות ומחשבה אחת"

אליש: אבדות ומציאות

1. הדבר הראשון שאי פעם איבדתי היה קופסת פילם שהחזיקה בתוכה את כל הכסף שהיה לי. שטר חום ושטר סגול, 150 השקלים הראשונים של ילדה בת שש וחצי. הבאתי אותם איתי לבית הספר כי סיכמתי עם החברה הכי טובה שלי דאז שנהיה ביחד בכסף שלנו, והקופסה נשכחה באולם הספורט. אני זוכרת בבירור שאמא אמרה לי שזו טעות, שזה ילך לי לאיבוד, ושכסף אמורים להשאיר בבית. לקחתי אותה איתי בכל זאת. כשהכסף אבד, אמא שלי לא הייתה צריכה להגיד את האמרתי לך. הוא אמר את עצמו, ואני לא ידעתי מה יותר כואב לי – הטעות המטופשת שעשיתי או הכסף שאבד.  
להמשיך לקרוא "אליש: אבדות ומציאות"

אליש: הנדסת תודעה 2015

מחר הבחירות לכנסת העשרים ואנחנו לא יודעים כלום. למעשה, אנחנו לעולם לא נדע את האמת. יש הרי אמת מסוימת, חייבת להיות. יש מציאות חומרית שמתרחשת יום יום במסדרונות הכנסת ובין קירות הלשכות. יש את הדברים שבאמת קרו בשנתיים האחרונות, בשש השנים האחרונות, בשבעים השנים. זה המסומן. אחר-כך, במרחק גדול או קטן מאותה מציאות, יש את מה שאנחנו יודעים. זה המסמן. זו תמונה גדולה גדולה שמציירים נבחרי ציבור, יועצי תקשורת, בעלי הון, עיתונאים בכירים, מחלקי עיתונים, אנשי אקדמיה, שכנים מקושרים, חברי ילדות. התמונה היא גדולה ומשתרעת על פני מדינה שלמה, אפילו חורגת מגבולותיה, ומשכן הכנסת הוא קטן. במשך שלושה חודשים, המבנה המרשים בקריית הממשלה התנפח לממדים של אומה, ומחר בלילה הוא חוזר לגדלו המקורי.    להמשיך לקרוא "אליש: הנדסת תודעה 2015"

אליש: עונות

אני לא אוהבת מטאפורות גרועות. מישהו אמר פעם שבכל משל יש פרט אחד שלא יושב טוב עם הנמשל, כי אם כל הפרטים היו מתאימים – המשל והנמשל היו אחד. תמיד יש משהו שלא עובד, תמיד יש הבדל בין המסמן למסומן. כשאנחנו מספרים את המטאפורות האלו, מעבירים אותן מאב לבן ומלב אל לב, אנחנו מטייחים את תקלות הייצור האלו בחיוך ובאלגנטיות. אם מישהו מצביע עליהן, אנחנו צוחקים בלבביות ואומרים כן, אבל… הרעיון הובן.

להמשיך לקרוא "אליש: עונות"

אליש: ברוכים הבאים לניו יורק

לסבתא שלי יש חוש לקניות. יש לה עיניים לקניות, ידיים לקניות. היא יודעת למצוא את המציאות האמיתיות בתוך הרים של זבל, את החנויות עם המבצעים הכי טובים, את הבגד הכי יפה בחנות במחיר שאפילו אני אוכל לעמוד בו. אבל יותר מהכול, היא יודעת לעמוד על הטיב האמיתי של מה שמצאנו. היא יודעת מה האיכות שלו, כמה זמן הוא יחזיק, אם הוא אמיתי או מזויף. כשהוא מזויף, זו לא תמיד סיבה לא לקנות אותו. אבל תדעי לך, היא אומרת, שזה תיק מזויף. אלו עגילים מזוייפים. זו האיכות שלהם, והם לעולם לא יהיו אמיתיים.   
להמשיך לקרוא "אליש: ברוכים הבאים לניו יורק"

אליש: שני סנט אודות הבחירות

"אזרחי ישראל!

אני מאוד נרגש לעמוד כאן, ולדבר אתכם היום. הבחירות הכלליות בפתח, יום הבוחר קרב, פתקי ההצבעה כבר מודפסים ומוכנים. בעוד ימים ספורים יצאו מאות אלפי ישראלים, אולי אפילו מיליונים, ויצביעו עבור המפלגה שמייצגת אותם יותר מכל מפלגה אחרת. אמנם רוב המפלגות שינו את פניהן ללא היכר בשנים האחרונות, הימין לא ימין והשמאל לא שמאל, לא כלכלית ולא מדינית, אבל אני מאמין שתוכלו בכל זאת למצוא משהו שמדבר אליכם. אולי לא מאוד, אבל קצת. משהו סמלי. מישהו שאתם יכולים לסמוך עליו באופן חלקי. בכל זאת, אנחנו לא חיים בעולם מושלם.   

להמשיך לקרוא "אליש: שני סנט אודות הבחירות"