קצת על הרבה – מוצ"ש תְּצַוֶּה | זכור

"לא!", היא צעקה. "אין שום סיכוי שאני עושה את זה! אני לא מפקירה את הבן שלי, הוא כל מה שנשאר!". עיניה ברקו מזעם, שיניה רשפו אש. "את לא רואה? הוא מעכב את כולנו, ואנחנו חייבים לזוז מהר", הוא אמר. "אתה אבא שלו, איך אתה יכול לעשות את זה?", היא שאלה. "אני ממשפחה שחורה, זה קורה אצלנו כל הזמן", הוא אמר בהלצה, אך שב והרצין כשראה שהיא לא משתעשעת מההומור שלו, גם לא הפעם. "תראי, אני אומר את זה דווקא מתוך רצון שהוא יצליח להמשיך ולחיות", השיב לבסוף. "זה הדרך היחידה שבה אולי יהיה לו סיכוי לחיות בלי שזה יפגע בכולנו". "סיכוי לחיות?", כעת היא ממש נבחה עליו. "סיכוי לחיות? אחרי כל מה שהם עשו לנו? אחרי מה שהם עשו לך?" היא הישירה מבט אליו, והוא נרתע. התכופף והתכנס בתוך עצמו.

וגם:ניתוח סקר מיוחד על המפלגה השנייה שהיינו מצביעים לה אם לא המפלגה שאנחנו כבר מצביעים לה; למה ב-18 במרץ אוכל את הכובע ומה עובד ב'שושבין להשכרה' וכמובן מעגלים של אור מתחיל מחדש.

 קצת על הכלב | קצת על הכובע | קצת על הקונגרס | קצת על הלקוח | קצת על הדרבי | קצת על שושבין להשכרה | קצת על אור

להמשיך לקרוא "קצת על הרבה – מוצ"ש תְּצַוֶּה | זכור"

מודעות פרסומת

אליש: שני סנט אודות הבחירות

"אזרחי ישראל!

אני מאוד נרגש לעמוד כאן, ולדבר אתכם היום. הבחירות הכלליות בפתח, יום הבוחר קרב, פתקי ההצבעה כבר מודפסים ומוכנים. בעוד ימים ספורים יצאו מאות אלפי ישראלים, אולי אפילו מיליונים, ויצביעו עבור המפלגה שמייצגת אותם יותר מכל מפלגה אחרת. אמנם רוב המפלגות שינו את פניהן ללא היכר בשנים האחרונות, הימין לא ימין והשמאל לא שמאל, לא כלכלית ולא מדינית, אבל אני מאמין שתוכלו בכל זאת למצוא משהו שמדבר אליכם. אולי לא מאוד, אבל קצת. משהו סמלי. מישהו שאתם יכולים לסמוך עליו באופן חלקי. בכל זאת, אנחנו לא חיים בעולם מושלם.   

להמשיך לקרוא "אליש: שני סנט אודות הבחירות"

קצת על הרבה – מוצ"ש תרומה

הוא היה איש חזון מסוג אחר. הוא לא פיתח את האגו האישי שלו, אך ידע לשמור על מקומו. הוא ידע לזהות את המקום בו הוא נכנס לתהליך ההיסטורי שהאמין שמתרחש, והיה כן מספיק כדי לשים את עצמו בצד ולהזמין את בנט לעמוד בראשות הרשימה. חשבו על הגדולה של המהלך, להבין את החשיבות שלו ולהבין שאתה בסה"כ דמות משנה, שצריכה להניע את הדמות הראשית כדי לעשות את שלה.

וגם: הצגה של שהרה בלאו, ספר חדש שנקרא בין לילה, וסיום הקטע הראשון של 'מעגלים של אור'.

קצת על אורי | קצת על החנות | קצת על קצת | קצת על שהרה | קצת על פרויקט רוזי | קצת על הכלב | קצת על מעגלים של אור להמשיך לקרוא "קצת על הרבה – מוצ"ש תרומה"

על קצה הלשון: זכרונות מדוברים

לא דיברנו באמת, רק על אהבה.

————

אני אדם שאוהב לדבר. וכשאני אומר ׳אוהב לדבר׳ אני מתכוון לאהבה המסוימת הזאת לדיבור שיש רק למעטים ושרק מי שאוהב יוכל להבין. כשהייתי ילד הייתי יושב על המושב האחרון באוטובוס של בית הספר וכל החברים סביבי ואני הייתי מדבר. בהתחלה על הלימודים ואז על המשפחה ואז על המשפחה של החברים. צריך להבין, לא כל האנשים שאוהבים לדבר באמת מצליחים לעשות את זה עם מישהו. ברוב הפעמים אין כבר מי שיקשיב והדיבור, שחייב להמשיך, הופך למונולוג. אצלנו באוטובוס של בית הספר לא הייתה לנו בעיה לדבר. כשלא היה עוד מה להגיד על בית הספר והמשפחה, התחלתי לספר על בורשטיק, שהיה חבר-נקניק שלי מכיתה ב׳. ומה שמעניין אצל חברים-נקניקים הוא שהם באמת נקניקים אבל כאלה שמדברים כמוך ויש להם עיניים ואף ופה. הייתי מספר לחברים שלי על בורשטיק ועל השטויות שלו, ועל זה שאסור לספר עליו לאף אחד ושאם מישהו היה יודע שהוא נקניק שמדבר הוא היה לוקח לי אותו ואז הוא היה נהפך לנקניק אמיתי, כזה שאוכלים.

 

כשגדלתי קצת עוד הייתי מדבר פה ושם עם חברים על בורשטיק, אבל כשעליתי לכיתה ד׳ גיליתי שאנשים לא כל כך אוהבים לדבר איתי הרבה עליו ושבדרך כלל הם מדברים רק כדי לצחוק על משהו או אם יש לי משהו לספר להם על מישהו שהם לא אוהבים לדבר איֿתו. ובגלל שהם כבר לא כל כך היו אוהבים לדבר איתי, הייתי אני זה שצוחקים עליו במושב האחורי של האוטובוס של בית הספר. אני כבר לא הייתי יכול לשבת במושב האחורי בגלל הצחוקים שלהם, אז העדפתי לשבת באמצע, מול השירותים המקולקלים של האוטובוס הישן, ולדבר לעצמי את הדברים הכי מעניינים והכי סודיים שאף אחד חוץ ממני לא ידע. כשהייתי מגיע הביתה הייתי ממשיך לדבר, בשקט, עד שהייתי צריך להיכנס למיטה ואז כבר הייתי לוחש, כדי שלא ישמעו. כבר לא אהבתי כל כך לדבר על בורשטיק, וגם חשבתי אז שלא כדאי לי לדבר עליו כי הוא כנראה לא אמיתי. התחלתי לדבר על בנות, ולמרות שבאותה תקופה עוד הייתי שונא בנות כי הן היו מעצבנות, מצאתי את עצמי מדבר עליהן יותר ויותר. אני זוכר שלא הבנתי אז למה אני מדבר עליהן כל כך הרבה, וגם חשבתי שבטח לדבר על בורשטיק יכול להיות הרבה יותר מעניין, אבל בכל פעם שהייתי מתחיל לדבר עליו עם עצמי, הרגשתי שבורשטיק כבר לא אותו חבר-נקניק שהיה פעם ואולי הוא באמת מתאים רק לאכילה. הייתי מדבר על הבנות עם עצמי כי באותה תקופה כבר לא כל כך אהבו לדבר איתי וגם הבנות היו עדיין קטנות ולא אהבו לדבר עם בנים.

 

בגיל 12 כבר לא דיברתי הרבה עם עצמי כי כבר היו לי ספרים שדיברו במקומי. היו לי ספרים על גיבורים וממלכות ואבירים ורוצחים והייתי קורא בהם את כל הדיבורים שהיו דיבורים יפים כאלה, מסודרים, כאילו מישהו דיבר הרבה זמן ואמרו לו שיכתוב כדי שלא ישכח את מה שרצה לומר. אני הייתי קורא סיפור ואז הסיפור היה נגמר והייתי מדבר עליו עם עצמי, אבל אז הייתי קורא עוד סיפור והייתי שוכח מהסיפור הקודם שדיברתי עליו. ׳הוא ילד מיוחד׳, תמיד שמעתי את המבוגרים אומרים, ותמיד חשבתי שזה בגלל הסיפורים המעניינים והמיוחדים שאני קורא. ביקשתי מההורים שלי סיפורים על בנות אבל הם אמרו שסיפורים על בנות זה לא מעניין כי מדברים שם רק על אהבה. חשבתי שזאת סיבה מספיק טובה לא לקרוא את זה ושגם אני, כשהייתי מדבר על הבנות בכיתה ד׳, בטח דיברתי על אהבה בלי לשים לב שזה לא מעניין.

 

כשסיימתי את התיכון כבר קראתי את כל הספרים שהיו במבצע בחנות הספרים הקטנה שההורים שלי היו לוקחים אותי אליה כשהייתי ילד. עדיין הייתי מדבר, אבל רק על מה שקראתי כי כבר לא היה זמן לדברים אחרים וגם אף אחד לא רצה לשמוע. גם יכולתי לדבר כבר על דברים אחרים, אבל כבר התרגלתי לספרים ואהבתי לדבר על ממלכות ומתנקשים ואוצרות ונחשים. רק יוסי ואבי מהכיתה מתחתיי היו באים אלי הביתה לפעמים ומדברים על דברים. יוסי ואבי היו בני דודים מצד האמא ואני זוכר שזה היה מצחיק כי גם האבות שלהם היו בני דודים, וכשהיינו קטנים לא הבנתי איך הם יכולים להיות בני דודים פעמיים.  הם לא כל כך היו אוהבים לדבר אבל הם היו קוראים את הספרים שלי, ואז היינו יושבים ומדברים על הדברים המעניינים שקרו בספר.

 

ביום שאבי ויוסי נהרגו בתאונת דרכים לא היה לי עם מי לדבר. הייתי יכול להמשיך לדבר על הספרים שלי עם עצמי, וזה בטח היה מרגיש בסדר גמור, אבל לא רציתי כי כבר לא היה מעניין כל כך לדבר על הספרים לבד וכי שכחתי מהם לגמרי בתוך ההכנות ללווייה. זה היה יום שלישי ואני זוכר שחשבתי איזה קטע זה אם לזה התכוונו כשאמרו ׳יום שלישי פעמיים כי טוב׳. כעסתי על אבי ויוסי שלא היו אחראים מספיק לחצות את הכביש בזהירות וברגעים הראשונים לא הבנתי שהם נדרסו במעבר חציה ושזה לא היה באשמתם כי מי שדרס אותם היה שיכור. חשבתי רק על הספרים שלי ועל הדיבורים שנגמרו.

 

״אתה היית חבר שלהם?״

 

אני הייתי בן עשרים והיא הייתה קטנה ממני אולי בשנה. חשבתי שהיא מדברת למישהו אחר כי היא חייכה והעיניים שלה ברקו ומעולם לא חייכו אלי ככה. הסתובבתי לבדוק מאחורי ולא היה אף אחד. היא עדיין חייכה.

 

״היינו מדברים״, מלמלתי והורדתי את מבטי במבוכה.

 

היא הרימה גבה אחת ואני זוכר שלא הבנתי אם זה בגלל שהיא עצובה או שהיא לא הבינה את מה שאמרתי. הרמתי אליה את עיניי כדי לראות והיא שוב חייכה.

 

״על מה הייתם מדברים?״

 

על הכול, רציתי לענות לה, אבל התביישתי לספר לה שאין לי חברים יותר חוץ מהספרים שלי.

 

״כל מני דברים״, הורדתי שוב את מבטי והתחלתי למולל באצבעותי את כנפי החולצה שלבשתי.

 

לא כל כך הבנתי מה קורה, אבל פתאום מצאתי עצמי חבוק בין זרועותיה, ידיי עודן צמודות לגופי ואצבעותי ממוללות. ״אתה רוצה לדבר איתי?״

 

הזדקפתי והסתכלתי לה בעיניים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהעזתי להסתכל למישהי בעיניים. זאת הייתה גם הפעם הראשונה בחיים שלי שקיבלתי חיבוק ממישהי שאני לא מכיר. זכרתי שההורים שלי אמרו לי שסיפורים על בנות הם לא מעניינים וזכרתי שהם רק מדברים על אהבה. אבל באותו רגע לא עניינו אותי סיפורים מעניינים וממלכות ולא עניינו אותי הבנות מכיתה ב׳ שבכלל לא אהבתי. עזבתי את החולצה והחזרתי לה חיבוק.

 

״אני דנה״, היא אמרה, ואני הרגשתי שהתחלתי מחדש.

—————

1-love-animation

—————

 

היום, אחרי כל הזמן הזה שעבר, אני יודע שהסיפורים החשובים באמת נשמרים בתוך תא קטן ובודד באיזור הצדדי ביותר של המוח ומחכים לשעת הכושר לחזור לקדמת הבמה. רק עכשיו, אחרי שש שנים מאז, הצלחתי להביט על עצמי מבחוץ ולמדוד את כל האירועים בצורה מסודרת. אני יודע שאני עדיין אוהב לדבר. עד היום אני יושב לבד לפעמים ומדבר עם עצמי על ממלכות ואבירים. עד היום אני חושב על אבי ויוסי הבני דודים ומנסה להיזכר בבורשטיק הנקניק. אבל היום, אחרי שש שנים של שינוי ותקווה וייאוש ואמונה, אני חושב שאני מעדיף לדבר עם דנה. ולא לדבר באמת, רק לשתוק מדי פעם ורק על אהבה.

קצת על הרבה – מוצ"ש מִּשְׁפָּטִים

ישבנו קרוב לבמה. טוב, זו לא הייתה במה. ישבנו על הרצפה, וכל מה שהפריד בינינו ובינם הוא המיקרופונים שעמדו על דוכנם. בעיניהם יכולת לראות קצת חשש והרבה מתח. ליבותיהם פיעמו ועיניהם נצנצו, כאילו אומרות: הגיע הזמן. וכשהזמן הגיע, הם פתחו את פיהם, אט אט נכנסים אל הקצב, מרגישים את המוזיקה חודרת את עורם ומפעמת בעורקיהם. 

קצת על גבולות השיח | קצת על אבא |  קצת על המשא | קצת על החזון | קצת על שלוש קומות | קצת על אנטי-פרגמטיזם | קצת על אור להמשיך לקרוא "קצת על הרבה – מוצ"ש מִּשְׁפָּטִים"