אין אמת, יש רק צדדים

אין אמת, יש רק צדדים. ​"לא יכול להיות שיהודים יעשו ככה אחד לשני, אנחנו ילדים של ניצולי שואה", זעקה מאירה סולברג, אשתו של המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון. ובאמת, כמו אוד מוצל מאש, נדמה שהשריפה הפנימית שבוערת בקרבנו חורכת כל אדם וכל מקום.​שעות בודדות לפני שהאוטובוס השכור הגיע לאלון שבות, הופץ ברשתות החברתיות סרטון נוסף מבית היוצר של "ביביסט, לא חצי בן אדם". הסרטון היה סאטירי ועוקצני כמו קודמו אך בניגוד לצבעוניות שעטפה את המשפחה המדומה, הפעם העלילה עקבה אחרי בלש בסגנון פילם נואר, בו הוא מתחקה אחר השיטה שהובילה להאשמות המפוברקות נגד כוח מאה. הסרטון פורט היטב על מיתרי המחנה הלאומי מהשנים האחרונות. מערכת המשפט גיבתה את המחאה נגד הרפורמה, ששולהבה על ידי התקשורת הישנה, שתמכה במערכת המשפט מתוך אג'נדה, קובע הסרטון. האירוע, מבחינתם, הגיע לשיא בפרשת כוח 100.​כזכור, הפרקליטה הצבאית הראשית הדליפה ובישלה סרטון שטוען שלוחמי צה"ל ביצעו מעשי סדום במחבלי נוחבה. בדיעבד התברר כי הסרטון, שחולל סערה בינלאומית והוביל להאשמות קשות נגד ישראל, רחוק מלהוכיח את הטענות. אף על פי כן, הפצ"רית חמקה מאחריות כמעט בשקט, בעוד התקשורת הממוסדת והיועצת המשפטית לממשלה סירבו להתנער מהעלילה.​השורה התחתונה של הסרטון שבה על עצמה כמה פעמים: "אין אמת וצדק", מפנים הבלש החוקר בעקבות השיחה עם הנחקר, "יש רק צדדים". הסרטון כולו, למעשה, מתפקד כהצבת מראה מתריסה מצד הימין אל עבר השמאל. במבט למחאה נגד הרפורמה, שכללה גילויי סרבנות ועידוד של אי התייצבות והתנגדות רפה או סלחנות מצד המערכת, ברור שיש דברים בגו.​אלא שלמרות התסריטים המבריקים של מחוללי קמפיין הרשת החדש, התסריטאי הטוב בעולם היה ונותר אחר. שעות לפני ששוחרר הסרטון, בכנסת פרצה מהומה: עורך דינו הפרטי של ראש הממשלה נתניהו נבחר בהצבעה "חשאית" למבקר המדינה. איני מכיר את עורך הדין ראביליו או השופט לשעבר אלרון, אני גם לא יודע מי מהם מוכשר יותר לתפקיד, אבל אני כן יודע שהכנסת מצלמות לתוך פרגוד ההצבעה החשאית מלמדת שהתפיסה לפיה "אין אמת וצדק אלא רק צדדים" פשטה עמוק. היא כבר לא מאפיינת מחנה כזה או אחר. היא הפכה לשפת האם של הפוליטיקה הישראלית.​תומכי נתניהו יכולים היום להתהדר בתושייה הפוליטית שהציג בדרך להשגת היעד: הם כופפו את הח"כים המתנדנדים כהוגן ואילצו אותם לתמוך במועמד שנתניהו אישית רצה. אך ההצבעה הזו היא רק קצה הקרחון. תראו את הציניות שבה מקודמים כעת חוק הגיוס וחוק המעונות. בעיצומה של מלחמה קיומית, במקום להתמודד עם קריסת הנטל על כתפי המילואימניקים, מקודמת חקיקה מגזרית תחת התירוץ של "שמירה על שלמות גוש הימין". האמת הפכה גמישה לחלוטין, כפי שראינו כששר ביטחון פוטר בתואנה רשמית של "פערים אסטרטגיים", בשעה שהכל יודעים שהסיבה היא הסרת המכשול מעל חוק הגיוס. מתברר שכשזה משרת את המחנה, אפשר להקריב כל עיקרון. אין מנהל תקין, אין סטנדרטים, אין מראית עין. אין אמת וצדק, יש רק צדדים.​הטרגדיה היא שאפשר להבין את המניע: יש אמת בטענה שפעמים רבות השמאל, או המערכות המזוהות עמו, פעל בדיוק כך. כשהשיח הציבורי מתנהל בצורה כזו, אנשי הימין מרגישים שדחקו אותם לפינה. המענה לתפיסת "הצדדים" משמאל הפך לדילמה בלתי אפשרית: או כניעה, שמשמעותה ערעור על רצון הבוחר – או מלחמה על כל שעל, שמטלטלת את הדמוקרטיה עצמה.​את המלחמה הזו בחר הימין לנהל באמצעות אותה אסטרטגיה הרסנית: "הצבת מראות". המטרה כבר אינה להוכיח צדקת דרך או להציע אלטרנטיבה מוסרית, אלא להחזיר לצד השני באותו מטבע בדיוק. זה קורה במוסדות, כשהתמיכה העיוורת בחקיקה בעד חרדים מוצדקת כמענה לדורסנות. וזה קורה ברחוב, כשפעולות של פעילי ימין כמו מרדכי דוד, שחוסמים ומטרידים בכירי שמאל דוגמת אהרן ברק, זוכות לפתע לתמיכה ולהצדקה מהמחנה הלאומי בנימוק הילדותי והמסוכן ש"היועמ"שית גלי בהרב-מיארה התחילה" או ש"קפלן עשו את זה קודם".​אבל צריך לומר את זה במפורש: כששני הצדדים מאמינים שאין אמת ואין צדק אלא רק מאבק על כוח, וכשההצדקה היחידה למעשים היא "להציב מראה" ליריב, זו כבר לא מלחמת רעיונות אלא מלחמת מעמדות. זהו מירוץ לתחתית נטול גבולות, שבו כולם מפסידים.​וכשהשלטון עצמו מרוקן מתוכן מושגים כמו "מנהל תקין" ו"ממלכתיות", האש אוחזת מיד במגזרים נוספים. יהיה מי שיטען שבעיות החרדים ייגמרו כשהיועצת המשפטית תפסיק לקחת את החוק לידיים, אבל מי שעיניו בראשו רואה את האסקלציה: מהתקיפה של שתי חיילות בבני ברק בפברואר, דרך הפריצה לחצר מפקד המשטרה הצבאית, ועד לאלימות שהופנתה כעת כלפי המשנה לנשיא בית המשפט העליון. גם המפלגות החרדיות שחיכו שעות עד שפרסמו גינוי מבינות את חוקי המשחק החדשים – גם אנשיהן מפחדים שיבולע להם.​אם ויתרנו על האמת והצדק לטובת מלחמת מחנות – נותרנו ללא יסוד משותף לבנות עליו מדינה. התמונות מאלון שבות הן תזכורת כואבת לכך שבעולם של קבוצות יריבות, גם ילדים לניצולי שואה יסבלו מכוויות. מסתבר שכשאין אמת ויש רק צדדים, אין שום גבול למה שיהודים מסוגלים לעשות זה לזה.