צבר רוני ופאפא דניאל

רוני דניאל, כבודו במקומו מונח ואין לי מילה רעה אישית עליו, אולם הוא פותח פתח לדון על מוסד 'תקשורת ההמונים'. לכן יש לחדד: רוני דניאל ז"ל הוא לא אדם אלא דימוי. הוא לא תוכן אלא בידור הוא התחנה ה-2 בשטף הטלוויזיוני(הבריקולאז') של החדשות: בין קריין-כותרות המהדורה שפותח ואחריו כתבי המשפט, פלילים, רווחה, כל מיני תחקרינים נוסח לוקאץ', כתבי 'זוטות' נוסח מנחם הורוביץ ולבסוף תחזית מזג האוויר עם החיוך החותם של הקריין. זהו סרט שחוזר על עצמו מדי ערב, בשלוש תחנות, ולו מיליוני צופים.

אבא צבר


הסרט הזה מציב את רוני דניאל ז"ל כאמור כדימוי ולא בכדי נפתלי בנט דיבר עליו כ"האיש ששילב עיתונות עם פטריוטיות וציונות, הלך היום לעולמו. רוני לא היה רק פרשן צבאי. הוא היה קולה של תקופה אחרת, של ארץ ישראל הטובה, של אהבת המדינה ושמירה על ביטחונה, של הקיבוץ והעיר גם יחד." צודק בנט, דניאל אכן היה סמל, סמל שכולו דימוי. הסיבה שהוא היה שם היא בדיוק המטען הסמלי שהוא נשא על גבו והתפקיד שלו היה לספק לקהל את "הפטריוט" ו"ארץ ישראל הטובה". כאן חשוב לפרק את התמונה כולה כי המדיום הטלוויזיוני דורש דימויים ולא תוכן.


רוני דניאל לא יכל להיות צעיר יותר ולא יכל להיות 'חטוב' יותר. לצורך הדיון יועז הנדל לא יכול להיות 'רוני דניאל' וגם לא עמית סגל. רוני דניאל צריך להראות כמו 'אבא' וכמו 'ישראל של פעם', כמו אדם ששבגר את ולחם במלחמת יוה"כ וכמו מישהו שיכול לעשן איתך סיגרייה זולה כיקרה 'טיים' או מארלבורו. לכן יש לזכור את המדיום, ובתוכו את הדימוי ומשם את התוכן האמיתי של רוני דניאל.

Macho-blend

=====================
העובדה שמותו של עיתונאי מרעידה את אמות הסיפים של ה-26.7 י"ז באב(הרי מחר הוא יישכח לטובת אולימפיאדת הגירויים של מחר) נובעת מכמה סיבות. מבחינה אנתרופולוגית מיקומה של הטלוויזיה בסלון הבית משמע שהוא היה אורח יומי בסלונו של דור שלם, דור ילידי שנות החמישים, השישים ואף רוב שנות השבעים. פרצופו והבעותיו, המניירות הקטנות והרגעים בהם היה 'הגלדיאטור' שלנו בזירת הגלדיאטורים הבידורית של החדשות(בויכוח הנרטיבי בין הפרשנים השונים שהם…אפעס, שופרות של הדלפות ותו לא) הוא קרוב משפחה וירטואלי של כל משפחה בה הטלוויזיה מושלת בסלון ולפחות אחד מבני הבית מעל גיל 45-50.

בהיבט הסוציולוגי-מגדרי הוא מייצג החצנה של דימוי שהוצא להורג בשנות התשעים ושנות האלפיים: צבר גברי מאצ'ואיסטי. למעשה, הוא ארכיטיפ של מרכיבי זהות שלא ישוחזרו ובמובן הזה חבל, כל 'רוני דניאל' שיצא מזירת החדשות(זהו לא אולפן אלא זירת קרב-בידור) לא יחזור; משמע, הדמות שתירש אותו תהיה מסורסת במידה רבה, קשוחה-פחות, צברית-פחות ובאופן עקרוני 'רגישה יותר' לצד השני.


בהיבט הפסיכולוגי, השילוב של אובדן קרוב משפחה וירטואלי-ממשי: אבא בטחון וסבא גבריות והדוד-צבר, מסביר את התדהמה ולדעתי רבים הבתים בהם תפגע שמחת היום למרות שהנגיעה האישית הממשית, ב'עולם הזה' לרוני דניאל היא 0.

…שהיה לא יהיה


היבט נוסף שפג עם דניאל הוא אידיאולוגיית יחד – בלשון אחרת, השייכות הקבוצתית שהוא היה קולה. במובן הנ"ל הזהות הצברית היא היכולת לראות את המציאות ולמעשה להבנות נרטיב של 'אנחנו' ציוני-צברי-עברי(לא יהודי חו"ח טפו טפו). באופן פרדוקסלי האחרון לייצג זאת בזירת הבידור הישראלית הוא אמנון אברמוביץ', גם הוא 'מגדיר' את האחרים(הוא היה 'הגושפנקא' והלגיטימציה של דור יוה"כ לעמית סגל בסדרת הכתבות המשותפת למשל), גם הוא נושא איזה שהוא אנחנו. הוא פחות 'גברי' ו'מאצ'ו' אך עדיין יש מזה בגישתו. אידיאולוגית אני סולד ממנו, אבל מעשית, בבוא היום, כשיתחלף אמנון אמברמוביץ במישהו אחר מאיזה סיבה שלא תהיה, ציבור גדול בישראל יוותר ללא 'אבא' קרי ללא דמות 'מפעם' מהדימוי השורד של 'הדור ההוא'.


יהי זכרו של דימוי המאצ'ו צבר, נץ פרגמטי ברוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s