על השבוע
ניחוח אבוקות האזהרה נישא באוויר הארץ. משואות של אסון ממשמש ובא מקיפות את ירושלים מכל ההרים שסביב לה. מחנה הימין הישראלי, המחנה ששם לו לנס את ההתיישבות, שלמות הארץ על בסיס הזכות היסטורית, תגובה ניצית אלימה לכל ניסיון פגיעה בעם היושב בציון; מחנה הימין עומד כיום בפני שוקת פוליטית שבורה – המנדטים, כמים, נוזלים מבעד לסדקים, מבעד לתירוצים…
מקרה הבוחן האקטואלי הוא בג"ץ – מצפה כרמים. ישוב תמים שכבר ספג את מקבת המשפט – אותו פטיש אכזרי הרומס בתים לחצץ, כביש לתלם זרוע אבנים, גן פורח לשדה בור. מצפה כרמים הוקם ב-1999 וכבר הוזז פעם אחת בעקבות שאלות חוקיות על הקרקע ועתה, לאחר קרוב ל-15 שנות מגורים קור הלב המשפטי עומד לנצח קהילה חמה, החוק היבש לא יירטב מדמעת ילדות וילדים, עתה עומד הישוב בפני גזרת גורל נוספת…גורל אמרתי? גזרת המנהל, גזרת המנהל-האזרחי הנוספת.
באופן כללי, הימין והשמאל, כאחד, עוד לא הפנימו את הכוח האמורפי המתקרא מפלגות המרכז, אותו גוש חסר אידיאולוגיה לאומית מחד או מעמדית מאידך, גוש אטומיסטי המצביע מתוך הזדהות עם מצבו המנוכר. נדמה כי המשפט הידוע משירם של להקת החברים של נטאשה: "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה" קיבל משנה תוקף והפך להמנון הבחירות הנוכחיות, זהו ה'ג'ינגל' של מפלגת 'יש עתיד' ו'כולנו'.
מיליוני אנשים לבד…מנוכרים ומתלוננים, מצביעים כמחאה, והצבעתם מחאה, כמהים ל'פוליטיקה חדשה', אדרת שונה לאותו התפקיד, משיח שקר – כחלון או לפיד.
על קסם מן העבר
"אחי למלחמה! אני אוהב אתכם בלבב שלם…הבה אם כן, ואגיד לכם את האמת! יודע אני את השנאה ואת הקנאה אשר בלבבכם…"
פ. ניטשה, כה אמר זרתוסטרא, על המלחמה ואנשי המלחמה
כולנו מכירים את משחק הילדים "המלך אמר". נדמה שישראל, לאחרונה, נשטפה בגרסה חדשה למשחק: "ה-לשעבר אמר" או בגרסתו העדכנית "ראש המוסד/שב"כ/גנרל לשעבר אמר". מראשיתה של מערכת הבחירות הנוכחית היכו בדעת הקהל גלים-גלים של גנרלים לשעבר, ראשי שב"כ לשעבר, ראש מוסד לשעבר. גלים-גלים מכים ושוטפים את ההיגיון מהאנשים – מקטרים "הלשעברים" על במות העצרת, במות העיתונים, במות פרסום שלטי הדרכים – מקטרים ומקטרים על השלטון המר, השלטון התקוע. טוענים טענה לא-מנומקת ויודעים שאוזן המאזין, אוזנה של דעת הקהל שומעת "ה-לשעבר אמר… להחליף את נתניהו".
השימוש הציני בסמכות הביטחונית לשם קידום טענה ערכית מחדד את הטענה הידועה לפיה מומחה היוצא מתחום מומחיותו מביא עמו רק את הטכניקה שאותה הוא מכיר. אדם הרוצה שלטון אזרחי אמתי צריך לשאוף לכך ש'מהנדסי מדיניות', פוליטיקאים ומדינאים, יכריעו. אדם הרוצה שלטון אזרחי חייב להיזהר מעמדות 'הלשעברים'; עברם ארוך הימים בצמרת הממסד הביטחוני עלול לשבש את 'ההיגיון האזרחי' שלהם, דווקא חשיבתם במסגרות ביון או צבא מרחיקה אותם מהבנת מסגרות פוליטיות או לחילופין מסגרות ערכיות. מה למומחה ברשתות ביון בשאלת הקשר בין עם ישראל וארץ-ישראל? מה למומחה בסיכול פיגועים בשאלת יחס דת-ומדינה? מה מותרות מפקד צבא על רואה החשבון בשאלת הורדת מס החברות?
קבוצות 'לשעברים' ממליצות המלצות "ביטחוניות" בנושאים ערכיים מזה שנים רבות. ראשית קמה 'המועצה לשלום ובטחון' שקידמה, לדוגמה, הסכם אזורי בראשית שנות ה-2000, לאחרונה קמה קבוצה חדשה, 'מפקדים למען בטחון ישראל' הקוראת 'לנצל את חלון ההזדמנויות' ולחתור להסכם אזורי, הסכם שיכלול שאלות ערכיות רבות. הסכם מדיני מתבסס על סוגיות מדיניות רבות, הסכם שרוב רובו לא כולל את תחום המומחיות של חברי 'מועצות הלשעברים', אע"פ כן 'הלשעברים' יראו בעצם כראויים להטיף לכל סביבתם כיצד לקבוע מדיניות וכיצד להכריע בשאלות ערכיות. 'ה-לשעברים' מתהדרים בכתר 'ממלכתי' אך את שרביט הפקודה יאחזו, תמיד, ביד שמאל.
ד"ר דרור אידר תאר, בטורו הנפלא מאתמול, את 'הלשעברים' כ"טכנאי בטחון", ברצוני להוסיף עליו ולטעון כי 'טכנאי הביטחון' לא שווה להדיוט אלא נחות למדינאי ולפוליטיקאי בכל הנוגע לשאלות של מדיניות פוליטית וערכית. טכנאי הביטחון לכוד בהשקפה הביטחונית בדומה לגנרל המתקשה להבין התנהלות מפלגתית, 'טכנאי הביטחון' מתקשה להבין שיח של ערכים. הסיבה הנה סיבה ארגונית, התרבות הארגונית בארגון בטחוני בנויה על ציות כמעט ועיוור לפקודות, סמכות פיקודית כמעט ומוחלטת, תכנון טקטי-אסטרטגי וביצוע של הוראות. ארגון בטחוני רחוק שנות אור מארגון מדיני בעל תרבות ארגונית-פוליטית שונה לחלוטים: דיאלוג, פשרה, פעולה בכלים משפטיים, משא ומתן בין אינטרסים שונים ותכנון פוליטי על פי דעת הקהל. 'טכנאי הביטחון' לא מבין איך הפוליטיקאי, 'מהנדס המדיניות', פועל מכיוון שהוא לא מבין איך המערכת האזרחית פועלת ברמה התרבותית. הוא תוצר של מערכת צבאית או מערכת ביון. לפחות בשלביו הראשונים, 'טכנאי הביטחון' מבין בעבודת הכנסת כפי שפרלמנטר מבין בגיוס סוכני ביון בניכר.
בין אם תכננו מלחמות חשאיות, הניעו כוחות לפעולה או סיכלו פיגועים רבים הילת הגבורה שייכת ל'לשעברים' בצדק וגבורתם תיזקף לטובתם. אולם, אם ברצוננו לפתח חברה אזרחית בריאה ככל הניתן, עלינו להיזהר מהכישוף שהילת הגנרל והילת רב-המרגלים מטילות עלינו כאזרחים. תרבות פוליטית-דמוקרטית בריאה לא יכולה להפוך גנרל ליודע-כל ולאמץ את דבריו כדברי נביא התוכחה. השימוש הציני ב'לשעברים' נובע מנטייה אנושית-טבעית, נטייה שעלינו להמשיך וללמוד כיצד להתמודד אתה: הנטייה לחפש רועה צאן, הנטייה ללכת אחרי המנהיג, הנטייה להשתעבד.
על ההסטה
מהי אליטה? מה מבדיל בין חברי האליטה ופשוטי העם? רבים נוטים לבלבל אליטה בעילית, מר עודד בן עמי, מגיש חדשות הערב בערוץ 2 ייצג את הסטריאוטיפ השגוי, בזחיחות אופיינית, כשציין כי "אנחנו שלושה אחוזים ואנחנו האיכות". מר בן עמי ואחרים נוטים לראות באליטה כ'סולתה ושמנה' של העם היושב בציון. העובדות שונות: המושגים עילית ואליטה – אינם חופפים. מה שמבדיל 'בין אליטה' לביננו, איננו רמה אישית או מוסרית גבוהה אלא נוכחות בני האליטה בעמדות שליטה וכוח, מה שנקרא בעגה המקצועית 'מכפילי כוח'. כשעודד בן עמי מדווח, כשעורך תכניתו בוחר מה להציג, כשפרשן חדשות ערוץ 2, מר אמנון אברמוביץ', 'מפרש' את נאום נתניהו בקונגרס, מאות אלפי אזרחים מושפעים – מה שמבדיל בין בן-אליטה וביננו, 'פשוטי העם', הנו העובדה שהם קובעים כיצד יתנהלו העניינים.
השוואה של דיווחי התקשורת הזרה וסיקור התקשורת הישראלית את נאום נתניהו חושפת אמת מרה, אמת שבן גוריון החל לחשוש ממנה בסוף שנות ה-60 באומרו: "שלטת בתוכנו אריסטוקרטיה הקרועה למעשה מחיי ההמונים". לב לבו של הממסד התקשורתי בישראל, בכירי הכתבים והעורכים, בנוי מקבוצה סגורה ומסוגרת, אליטה הבוראת, שוב ושוב, את העולם בדמותה ולפי השקפתה. פלורליסט אמתי, ליברל בדמו, חייב לשאול כיצד מירב הסיקור של ראש הממשלה היה שלילי? כיצד הסיקור השלילי כלל הפרה של הקוד האתי העיתונאי כשיונית לוי, בשידור חי, 'פירשה' את נאום נתניהו? כיצד הגענו למצב בו עורכת בעיתון בכיר בישראל, הגברת רווית הכט מעיתון 'הארץ', העזה לשחרר אמירה ארסית, מזלזלת ואנטישמית כשתיארה את ראש הממשלה נושא את זוכה פרס נובל, אלי ויזל, כ"כבובת סמרטוטים מהשואה".
האליטה התקשורתית בישראל הנה קבוצה הומוגנית הנעדרת ביקורת עצמית. חבריה משולים למשוגע בין כותלי הסניטריום, העולם סביבו מתנהל והם לכודים בטירופם. היכן שיש ביקוש שיא למושבים בקונגרס הם יראו "מושבים ריקים", היכן שיש איום איראני הם יראו "נאום פוליטי", היכן שיש נשיא עוין הם יראו "בן ברית", ובכוחם יכשפו אותנו. המחלקה הסגורה של האליטה התקשורתית בישראל, מולידה זן חדש של פוליטיקאים, זן-פוליטי הלומד מלידתו לרתום את שגעון ההוזים לשירותו. פוליטיקאים דוגמת יו"ר האופוזיציה מר בוז'י הרצוג ושותפתו-סגניתו הגברת ציפי לבני המחישו את התכונה הנ"ל כאשר ניסו לחבל במאמצי ראש הממשלה למנוע הסכם הרסני, כפי שהם עצמם ציינו, בנאום מתוזמר בעוטף עזה. כלבי השמירה נובחים לכיוון מסוים וההמון רץ לפי נביחתם, נובחים לכיוון אחר וההמון ירוץ לשם – האליטה התקשורתית בישראל מסתירה מהציבור את "המידע הלא רלוונטי" ומציגה את תפיסת עולמה כ'עובדה אובייקטיבית'.
אין מילה אחרת לתאר את התופעה הנ"ל מאשר ה ס ט ה. חברי האליטה התקשורתית רואים בעצמם כנעלים, עידית החברה, ולכן הם-הם, באדיקות דתית, ידבקו בתפקיד 'שומר הסף': הם קובעים מה לצפייה 'בזמן שיא' ומה לפח האשפה. כוחם של חברי האליטה לקבוע ולמסגר את הנושאים המועלים לסדר היום, מסיט את הדיון מנושאים המשרתים את שנוא נפשם, ראש הממשלה נתניהו, בתחום הביטחון, לנושאים המשרתים את התקווה השמאלית הרלוונטית, איימן עודה או בוז'י הרצוג. הבוחר הפשוט, המגיע ביום הבוחר לקלפי, נעדר מידע יקר הפוגע ביכולתו לבחור. חברי האליטה התקשורתית מסיטים את הדיון לפי אמונתם – והציבור, בעל כורחו, מוסט. נאום נתניהו חשף, לרגע, את מנגנון ה ה ס ט ה של האליטה התקשורתית בישראל.
על המקרה הקפקאי המוזר
"לא!" אמר האיש שליד החלון, הטיל את הספר על גבי שולחן קטן וקם ממקומו. "אין אתה רשאי ללכת מכאן אדוני, הלא אסור הנך."
"אמנם כך דומה עלי הדבר", אמר ק', "ולמה זה?" הוסיף בתמיהה.
"אין זה מתפקידנו לומר לך זאת. לך לחדרך אדוני, ושם תחכה. המשפט כבר נכנס למסלולו ובבוא הזמן ייוודע לך הכל על אפנו…"
מתוך ספרו של פרנץ קפקא 'המשפט'
42 משפחות, כ150 ילדים, 200 תושבים סה"כ, כ-15 שנים. אלו הם המספרים המרכיבים את הסיפור הקפקאי של מצפה כרמים. חבורת אידיאליסטים, בעלי תפיסה שונה של קהילה בחרו להקים את ישובם על גבעה לצד הישוב כוכב השחר, צפון מזרחית לי-ם. לאחר מאבק הוזז הישוב למיקומו הנוכחי ומאז נבנו בו בתי קבע והיה ליישוב קהילתי, התיישבות אנושית על רקמת ההר הנושר לבקעת הירדן. יישוב עשיר בחיים, עשיר בילדים וטף – יישוב שפניו אל העתיד, שפניו היו אל העתיד. והנה, יש מאין, עתירה ומדיניות קלוקלת שבו פניו וסחפו אותם אל העבר, 1967, ואל ההווה, 2015.
נדמה שחזרנו לימי עמונה האלימים, ישובים שלמים הנטועים בקרקע שנים רבות עומדים בפני מאכלת הגירוש בעקבות עתירה ללא עותר. רק בישראל עתירה ללא עותר יכולה להוביל לקריעת ילד מבית ילדותו. אותו הממסד המשפטי, מדינת ישראל, הוביל אנשים להתיישבות במצפה כרמים, אישר להם את תכניות הבנייה, ועתה מציין כלאחר יד כי שגיאה בדבר ועל האנשים שהשקיעו את קניינם וזמנם לזנוח את עתידם.
כמה דק ההבדל בין יוסף ק', הדמות האלמותית בספרו האפל של פרנץ קפקא 'המשפט', ותושבי מצפה כרמים? יוסף העומד בפני סוהריו מתוך יקיצה, ממתין למשפט בפני דיינים שאותם איננו מכיר ועליהם לא שמע על בסיס עילה שאיננה עילה. תושבי מצפה כרמים שנעים כחפץ משומש בידי המדינה מקרקע לקרקע, מצייתים לחוק ומתייצבים בפני הדים – עומדים, לאחר כל האישורים, בפני גזל קניינם. מה עילת הגזל? "תושבי מצפה כרמים אשמים בשגיאת המדינה!" כה אמרה המדינה, דחפורי-הרס ידיה, מכולות פינוי רגליה, קרירות דמעות ילד הנתלש מביתו אישוניה – כך תביט, כך נביט ונראה את השמנה וסלתה של האקטיביזם הציוני נגרס במגרסת המדינה והמשפט.
הקפקאיות הזועקת מתוך המצב צריכה לצרום במיוחד לאוזני אנשי "האגודה לזכויות האזרח" וארגוני חברה אזרחית אחרים המתגאים בסיוע לפרטים וקהילות במצב הנ"ל. אנשי המאבק של האגודה לזכויות האזרח צריכים להציף את השטח בעתירות בשם זכויות הקניין, הפרט, האדם של המתיישבים, צריכים אין משמע נוכחים – שימו לב לצביעותם של אנשי "הזכויות", לנבזות של אנשי המשפט להפוך את המוסר והמשפט לקרדום אידיאולוגי – היכן שאנשי 'ה'אגודות לזכויות האזרח' למיניהן ימצאו – ידעו אנשי ימין – כי זכויות, להם, אין! סייג לזכות שמאלנות!
עלינו, כאנשי התיישבות, האחריות לזעוק כי גירוש ילדים איננו מידתי! עלינו, כציונים, לזעוק כי איסור התיישבות איננו סביר!
האם ציון במשפט תפדה או שמא ציון במשפט תאבד?
קצת על הרבה 