מדי פעם המוזרות שלנו היא זו שנחשפת לאור. לא פעם אני מותח בראשי את המציאות למחוזות הדמיון והופך אותה לסיטואציה קומית. כך למשל, בשבת האחרונה, חשבתי על כתיבת סאטירה מודרנית-היסטורית ובה בין השאר שותלים את אפליקציית WAZE בעבר הקדום, כשכולם נסעו ממקום למקום כשהם רכובים על גמלים, חמורים או סוסים. וקולה של המאותתת היה מבשר "היזהר, ליסטים לפניך!", בעודה מתייחסת לשביל האגרה החדש. בכל מקרה, חלק מהבדיחות שלי לא תמיד מובנות, את הקפיצה שהראש שלי עושה בדמיון, לא תמיד הפה מסביר היטב ומה שנראה לי ברור אינו תמיד מתפרש ככזה מחוץ לראשי."
וגם: ריבלין זוכה לקיתונות של רותחין מהימין על כך שהוא מאמין בארץ ישראל השלמה. מיהו הקפיטליסט הטוהר, ומה באמת קרה לאריאל רוניס?
קצת על המוזר | קצת על ריבלין | קצת על עזה | קצת על השקר | קצת על המכללה | קצת על רוניס | מעגלים של אור
קצת על המוזר
אם בכל פעם שהיינו רואים אדם שנראה לנו מעט מוזר הייתה המוזרות שלנו מכה על פנינו, היינו הופכים לאנשים טובים יותר? אם השיגיונות הקטנים שלנו היינו נגלים לפתע לעינינו, היינו משנים אותם? כי יש הרבה מוזרים בעולם. יש את האיש, שעכשיו עלה אל האוטובוס, כובע מצחייה לראשו וחליפה לגופו.
מה הסיפור שלו? הוא רזה מאוד ועיניו מגלות שעבר לא מעט בחייו. והאיש הזה שכותב, שהחשש הכי גדול שלו מאוטובוסים הוא שילד יקרא לו 'אדוני'. זה אמנם קרה לי פעם אחת, אך זה היה בגיל 24, ולא אכפת לי כמה מנומס אותו ילד היה – הוא עורר בי בהלה רבתי. הסתובבתי מיד ממנו, במבט מחפש. האם יש מישהו מאחורי? כבר ידעתי את התשובה. עיניו כיוונו אליי, והוא לא היה פוזל. אבל היה בכך משהו מוזר.
מדי פעם המוזרות שלנו היא זו שנחשפת לאור. לא פעם אני מותח בראשי את המציאות למחוזות הדמיון והופך אותה לסיטואציה קומית. כך למשל, בשבת האחרונה, חשבתי על כתיבת סאטירה מודרנית-היסטורית ובה בין השאר שותלים את אפליקציית WAZE בעבר הקדום, כשכולם נסעו ממקום למקום כשהם רכובים על גמלים, חמורים או סוסים. וקולה של המאותתת היה מבשר "היזהר, ליסטים לפניך!", בעודה מתייחסת לשביל האגרה החדש. בכל מקרה, חלק מהבדיחות שלי לא תמיד מובנות, את הקפיצה שהראש שלי עושה בדמיון, לא תמיד הפה מסביר היטב ומה שנראה לי ברור אינו תמיד מתפרש ככזה מחוץ לראשי.
אני זוכר פעם אחת בה עמדתי מול אחת מכיתות הגיור שלי, כמפקד ב'נתיב', וסיפרתי בדיחה. אני חושב שהקדשתי לבדיחה מחשבה מקדימה, בניתי אותה כחלק ממערך השיעור ואפילו אמרתי את הפאנץ' כמו שצריך. במשך עשר שניות, איש לא צחק. הם לא הבינו, האסימון לא נפל. הצחוק הגיע רק אחרי שהשקט ששרר בכיתה היה מוחלט. הם צחקו ממבוכה, כי איש לא צחק. המוזרות שלי התגלתה במערומיה לעיני כל.
למרות זאת, השתדלתי להמשיך כרגיל, כשעמוק בפנים הצחוק הנבוך דקר לי את המוזרות. היא הייתה שלי במשך הרבה זמן, היא הייתה מנגנון ההגנה שלי מהעולם. ההומור הזה, שמרביתו נמצא בדמיון ומעט ממנו במציאות, היה המקום בו יכולתי להתבצר בעמדת ה'איש אינו מבין אותי'. זו עמדה שעל פניו מזכירה את גישתה של נערה בת 16 לעולם, אבל יש בה מן ההגנה. כשהדמיון שלי לא מובן לעולם, אני מקבל מידה מסוימת של כוח מול העולם – כאילו אומר לעצמי שיש בי משהו שטוב מן העולם, מתוחכם יותר.
את הצחוק הנבוך שמעתי פעמים רבות. שמעתי גם חבר שנעלב שלא צחקתי מבדיחה שלו. "אני צוחק מהבדיחות שלך, גם כשהן לא מצחיקות. למה אתה לא יכול לעשות זאת גם בשבילי?", הוא היה אומר. אז לא הבנתי את זה, אבל תגמולי הסביבה משפיעות באופן עצום על ההתנהגות שלנו. במידה מסוימת, בכל פעם שמישהו צחק או צוחק ממשהו שאני אומר, גם אם הוא לא באמת מצחיק, הוא מעודד אותי להמשיך. כשמישהו לא צוחק או מייבש, הוא מעניק לי תמריץ לוותר על קריירת הסטאנד אפ שמעולם לא חלמתי עליה.
יש במוזרות, כאמור, מזור מפני הכאבים שהעולם הזה נותן לנו. תרופת פלסבו לבעיות שלנו, או אולי ביטוי ייחודי. אנחנו מתקשים להגדיר את הנורמה. אך כשנראה את מי שחצה את הקווים, ירד מהפסים, הפליג למחוזות אחרים – נדע לזהות אותו מיד. ואם יש במוזרות הזו תכונה שמזכירה לנו את שלנו, האמוציה כלפיה תהיה חזקה, של אהבה או שנאה, הערכה או סלידה. כי זו מוזרות שלנו, ופתאום היא מקבלת פנים אחרות.
קצת על ריבלין
מאז מונה ריבלין לנשיא המדינה, הוא זוכה להרבה ביקורת מהמחנה הלאומי ששלח אותו לבית הנשיא. יחס זה נובע מאכזבה רבה, שכן כח"כ דגל בפתרון המדינה האחת, על בסיס תורת ארץ ישראל השלמה. ביום חמישי האחרון, כפי שחשף שי גליק ב"ערוץ 20", ריבלין היה אמור לקבל פרס בגבעת חביבה בכנס שכותרתו "שותפות בין יהודים לערבים". הנשיא זכה לקיתונות של רותחין לאחר שהתגלתה מעורבותה של הקרן החדשה לישראל באירוע. הנשיא הספיק להחרים את עמיר בניון, כנס של ערוץ 7 בגלל מושב שדן בסוגיות המרה, להתבטא נגד אירועים של תג מחיר, להתנצל בפני ערביי ישראל על טבח כפר קנא ועוד.
אגב, אנקדוטה קלה לגבי החרמת כנס ערוץ 7. בשיחה שניהלתי השובע עם דוברת הנשיא, היא טענה שבערוץ 7 הכניסו את שמו לתכנייה של הכנס מבלי לתאם את הדבר עם לשכתו. לא היה אפשרי בכלל שהוא יגיע, היא אמרה. היא גם הוסיפה שאין דרכו של הנשיא להחרים. מנגד, בחיפושים באתרים הגדולים, כמו מאקו והארץ שסיקרו את הפרשה, הכחשה שכזאת לא נמצאה.
האירוניה היא שריבלין זוכה לפרס מארגוני השמאל הרדיקלי בשל אמונתו הימנית. הוא דוגל באמת ובתמים בארץ ישראל השלמה, על כל המשתמע מכך. בניגוד למתנחלים שמתיימרים לתמוך בסיפוח אך דורשים הפרדה מהפלסטינים באוטובוסים, הוא מוכן לקבל את הערבים כפי שהם. זה דורש דו קיום. ודו קיום, פירושו גם סיפוח.
ריבלין אגב בסופו של דבר לא קיבל את הפרס. הנשיא הסביר כי לא יקבל את הפרס – משום שלא הגיע אל היעד שהוא שואף אליו. לא לשווא קרא לממשלת ישראל להקים עיר ערבית, משום שלא נבנתה כזאת כבר שנים רבות, והוא רואה זאת כעוול.
קצת על עזה
הירי השבוע מעזה? בגלל הכיבוש. הרוגי 'צוק איתן'? בגלל הכיבוש. הרוגי 'עמוד ענן'? בגלל הכיבוש. כל מבצע, כל חדירה, כל מנהרה, כל ירי צלף, כל טיל, כל שיגור? כולם בגלל הכיבוש. הכיבוש הצבאי בשטחי יהודה ושומרון מרתיע את ישראל מעשיית הצעד היחיד שיכול לפתור את הבעיה מהשורש: לכבוש את עזה ולגרש את תושביה. כל מבצע, ירי תגובה, אינו אלא פלסטר המכסה איבר כרות. כל עוד זו ההתנהלות, פלא שדאעש חש בנוח לאיים על ישראל?
קצת על השקר
אם תעצום עיניים,
תספיק לצאת בזמן.
מהר, מהר, על הרגליים.
חשוב לא להיתקע כאן.
אם תאמר את זה מספיק פעמים,
זה יישמע גם לך אמיתי.
אם תקשיב לזה שוב ושוב,
גם אתה תגיד שזה חשוב.
האמת והשלום רבו,
השקר והשלום אהבו.
למען האחרון, כבר לא דוברים אמת.
ולמען הכנות, כבר לא מדברים.
קצת על המכללה
"שנים שהיו מהלכין בדרך
וביד אחד מהן קיתון (כד, כלי) של מים
אם שותין שניהם – מתים!
ואם שותה אחד מהן –
מגיע לישוב… "
(תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ב ע"א)
בבסיס השקפת העולם שלי, עומדת הגמרא הזו. הדיון האולטימטיבי על יחסי בין אדם לחברו. מי קודם למי? האדם או זולתו? ביום-יום, ההתלבטות לא גדולה. אין בעיה להזמין חבר לקפה, לא מציק לוותר על שאיפה קטנה עבור הזולת, לא כואב לעזור לאשה זקנה להטעין את הרב-קו שלה. זה אפילו מרגיש טוב ברוב המקרים. אך מה קורה כשהמציאות דוחקת אותך לקצה, והוויתור לזולת הופך להיות ויתור מוחלט עליך, על חייך?
הדילמה הופכת את הבטן, מרעידה את הברכיים ומרתיחה את הדם. הזולת יכול להיות כל אחד. הוא יכול להיות האדם שאתה הכי שונא והאדם שאתה הכי אוהב, הוא יכול להיות כל אחד מלבדך. האם יש מישהו בעולם הזה שהיית עושה מעשה כזה בשבילו? החיים שלו על חשבון החיים שלך? הכוח ניצב בידיך, אם בחרת בחייך, ויתרת על חייו של הזולת. מה עושים?
"דרש (לימד) בן פטורא:
מוטב שישתו שניהם וימותו
ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו.
עד שבא ר' עקיבא ולימד:
'וחי אחיך עמך' (ויקרא כ"ה, ל"ו)
חייך קודמים לחיי חברך."
(תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ב ע"א)
רבי עקיבא טוען שחיי הפרט קודמים לחיי הזולת. רבי עקיבא, מר 'ואהבת לרעך כמוך'. זה בסיס התפיסה שלו על החיים – אפשר לוותר, אפשר להתפשר, אבל בסופו של דבר הפרט קודם לזולת. זו נקודת המוצא שלי אל החיים. הפרט, אני, קודם לזולת. אם אני קודם לזולת, הדבר החשוב ביותר לפרט הוא הבחירה החופשית שלו. כל מניעה בדרך למימוש העצמי של הפרט פוגעת בו באופן אנוש ביותר. היא פוגעת באהבה שלו.
מתוך כך, הגעתי אל התפיסה האנוכית ביותר שקיימת עלי אדמות: הקפיטליזם. השיטה היחידה בה אדם יכול ליצור, לצבור הון, להרוויח, לעשות לביתו, לפעול למען עצמו. המדינה מגיעה לשמור על יחסי הגומלין בין האזרחים, אבל היא ממסה, מקציבה, מתמרצת ומפקחת. היא מונעת ממנו את היכולת שלו לממש את עצמו, אך גרוע מכך – היא מונעת ממנו גם את היכולת לדאוג לזולת, משום שהיא נעשית כתחליף עבורו. במקום להיות ערב לקהילה שלו, הוא משלם מסים. במקום לתת צדקה, הוא משלם ביטוח לאומי ומממן קצבאות.
הקפיטילסט הטהור, אפוא, יהא אדם מוצלח, עשיר, שדואג היטב לביתו ומגשים את חלומותיו ומממש את שאיפותיו, אבל מתוך גישה זו יבין שיש אנשים שלא זכו להגשים את כל אלו, ולכן ידאג להם – מרצונו שלו. לא מתוך פיקוח, לא מתוך שאיפה לתדמית טובה, אלא מתוך אהבה.
אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה.
ביום חמישי האחרון פגשנו במכללה את ניר זיכלינסקי, האדם הקרוב ביותר לקפיטליסט הטהור. זיכלינסקי מקדם בארץ את תפיסת העסקים החברתיים. פועל חייו רב מלהגדיר, רק אומר שהוא החל בנהיגת אוטובוסים באגד וכיום הוא מהבכירים במשק. תפיסת העסקים החברתיים גורסת כי בעל עסק, כל עסק, צריך לפעול על מנת להפוך את העסק שלו ליותר חברתי ויותר סביבתי. "זו השקעה. בטווח הקצר יש הפסד, אך בטווח הארוך הרווח גדול בהרבה". הרעיון הוא עסקי, כלומר שורת הרווח היא הקובעת, אך לצידה דוגל זיכלינסקי בהצבת יעדים של שקיפות, תקינות, ייצוג מגדרי, זכויות עובדים, שמירה על הסביבה ועוד. כך,
הקפיטליסט הטהור שולח מרצונו שלו את עובדיו ליוזמות חברתיות ומשלם להם על זה. הוא יעניק להם את הזכויות המלאות המגיעות להם – ואף מעבר לכך, עובדים מתוגמלים יעבדו טוב יותר. עסק שישמור על הסביבה, יפעל עם טכנולוגיה ברת קיימא ויחסוך בכך עלויות עבור עצמו – בעתיד.
קצת על אריאל רוניס
הסיפור ידוע ומוכר, בסופו איש שב"כ מתאבד בגלל פוסט בפייסבוק. הסיפור מוכר וידוע, אך יש בו יותר מדי חורים שחורים. נניח בצד את העדויות על כך שבמשרד הפנים אותו ניהל לא הייתה שום תקרית גזענית. מה נשאר? האשה אינה דוברת עברית באופן שוטף, אך מתנסחת בכתב היטב. הפוסט שלה זוכה לתפוצה ויראלית נרחבת. רוניס מצידו חתום על מכתב התאבדות. היא נעלמת מיד, וכל תיעוד שלה נמחק מהרשת. איך, למה, מדוע, השאלות האלו לא נשאלות. הסיפור ידוע ומוכר, אדם מתגלה בגזענותו ומתאבד לאחר שאינו עומד בלחץ הפומבי.
אז כולנו נדבר על תופעת השיימינג ברשת החברתית, אולי נדבר על הגזענות הממסדית. אולי נמתן את הפוסט הבא שלנו כשנתלונן על עוול שנגרם לנו. בכל זאת, מישהו נדחק לקצה והתאבד. יש מי שיגדיל לעשות וינצל את השיימינג כדי לשבח תופעות חיוביות שקורות סביבנו. אבל האמת שמשהו מריח לא טוב.
אריאל רוניס, איש שב"כ לשעבר, התאבד. אשה אלמונית פורצת לתודעה לרגע, מאשימה אותו בגזענות – כך שלא ניתן לדבר נגדה. שומרת עליה חומת הפוליטיקלי קורקט, ונעלמת בין רגע. לחלוטין, מכל מקום ברשת. זה לא יהיה הרצח הראשון שנראה כמו התאבדות בהיסטוריה, אבל זה הרצח-התאבדות הראשון שמבוצע בכיכר העיר.
מעגלים של אור
"זה לא הקטע שאתה מרגיע אותו?" שאלה אור את אורן. תמיר הלך הרחק מטווח השמיעה. "מה אני יכול לומר? הוא רוצה לבדוק את השאלה וזהו. אני לא מבין את זה. היסטוריה זה נחמד, אבל לא כל דבר שעברנו צריך לנתח שוב ושוב", הוא אמר.
את תמיר אפשר להגדיר כפרינס צ'ארמינג. הייתה לו את כל החבילה: נראה טוב, חכם, גבוה, בעל חוש הומור ולצד כל זאת – גם אדם טוב. שיערו השטני התאים היטב עם עיניו הכחולות והנחושות. עבודה קשה לא הייתה זרה לו, אך הייתה לו דרך להראות גם שהיא אינה קשה. מישהו אחר אולי היה מתבייש לגשת למורה מיד אחרי מבחן, אולי היה חושב איך אחרים יגיבו לכך – אך לא הוא. הוא תמיד שאף ליותר. את הפירות שהוא זרע, הוא גם קצר. אפילו המורים אהבו אותו. הוא לא היה מאלו שהתחנפו אל המורים, אך הוא נתן את הרושם שהוא מעריך את מה שהוא משיג – על אף, שכאמור, הוא משיג זאת די בקלות. אם הייתה ממלכה בכיתה, כנראה שהוא היה עומד בראשה.
שגרת הלימודים סחפה אותם במהרה והיום שהחל בקלילות הפך לפס נע של שלושת רבעי שעה שיעור ורבע שעה הפסקה. מתמטיקה, אנגלית וחלוקה למגמות. אור הלכה למגמת קולנוע, תמיר למדעי המחשב ואורן לאלקטרוניקה ומחשבים.
"יש פה יותר מדי מגמות", הוא אמר לתמיר בסוף היום. "אני לא יודע מה מעניין אותי והכול פה נראה טוב".
"אז למה דווקא אלקטרוניקה?", שאל תמיר.
אבא הציע שילך על משהו שיוכל להועיל לו בחיים, אך טען שאומנויות ומדעי הרוח זה "בולשיט אחד גדול". אורן תמיד חייך כשהוא חיקה את אבא שלו מקלל. הייתה לו תנועת ידיים מזלזלת, כאילו מנפנף בידיו את המקצועות הלא-חשובים האלו.
"מה תוכל לעשות עם אמנות פלסטית? ליצור גבס? אורן, אתה אמנם לא תהיה רופא, אבל אין סיבה שתהיה קבצן", אמר לו בזמן שסקרו את המקצועות השונים. ככה אביו תמיד היה עושה, בוחר בפינצטה משהו אחד קטן שלא נראה לו והופך אותו לחזות הכול. הכול, זולת תחום לימודי המדעים.
"אני לא מבין פיזיקה, יש בזה יותר מדי משוואות. כימיה גם. ביולוגיה העדפתי שלא כי מנתחים שם חיות מתות וזה לא אני לעשות דברים כאלו. התלבטתי על מדעי המחשב, אבל רציתי להבין את הרעיון שקורה מאחורי המחשבים עצמם, בבסיס", הסביר לתמיר למה בסופו של דבר בחר במסלול שבחר בו.
קצת על הרבה 