כה אמר קופל: על המורדים במציאות – "הרציונאליסטים"

על המתח בין תיאוריה ומעשה ~ בין ידע טכני וידע מעשי

"המונארכיה החילונית הקרויה 'אימפריה', הריהי שלטון יחיד ועליון על כל מה שיד הזמן בו, כלומר בכל אלה ועל כל אלה שהזמן הוא חוקם"

דאנטה אליגיירי, על המונאריכה

דאנטה, האמן וההוגה האיטלקי הידוע כתב והגדיר  את המושג מונארכיה-חילונית בבסיס לכל נימוקיו למען המונארכיה.

בהתעלם מטענתו למען המונארכיה ברצוני להתמקד באבחנתו הקריטית לדיון הפוליטי שלנו. דאנטה מבחין בין 'מונארכיה' ו'אימפריה' – הוא מבחין בין המושג התיאורטי 'מונארכיה' והמושג ההיסטורי–עובדתי 'אימפריה'. ההבחנה הזאת נעשית בין המודל המהונדס בידי השכל המגדיר(קטגוריה מופשטת: מונארכיה) והמציאות האמפירית – בין התיאוריה והמעשה, בין הרעיון הטהור והמציאות. נדמה כי האבחנה היקרה והחשובה שדאנטה פעל לפיה נעלמה בבעידן המודרני, חלק מתסמיני העדר האבחנה הנ"ל ניתנים לאיבחון כיום בדיון על הרכבת הקואליציה.

לצערי, לצערנו, מושלי השיח הישראלים לא שקלו נפשם –  וכי מה להם לשקול נפשם – בתודעתם מוגדר 'הטוב', מוגדרת 'האמת', מוגדר 'הצדק' בצורה ברורה, הם מבינים את "העולם הראוי" את האידיאל הנדרש – את "המונארכיה" לפי עמדתם הפוליטית, הם לא מייחסים ל'אימפריה', לעולם האמיתי ולקיים בתוכו, משקל-נגד, לקיים אין השפעה על טענתם. כך מצאנו אנו-את-עצמנו, מצביעי ימין לסוגיו, באותה הקלחת: רואים את מחירה של קואליציה בישראל, מחיר עובדתי, זוכה לביקורת נורמטיבית של אפיפיורים וחשמנים בעיני עצמם – 'הדמוקרטיה הפורמלית' הארצית והמעשית זוכה לביקורת על פי לשון התיאורטיקנים של 'הדמוקרטיה המהותית'. טענתי הנ"ל ברורה, זוהי הסיבה לכך שלא למדו פטרוני התקשורת ומשרתיהם זריזי-המקלדת לקח מהלם המעבר בין ה-17.3 ל-18.3. את לקח הבחירות יכלו ליישם לחשבון נפש בו שוקלים מעשה ותוצאה, 'אימפריה' מול 'המונארכיה', לצערנו, שוב, מושלי השיח חיים בדמיונם ושולטים במציאותנו.

המחשה נוספת לתופעה ניתן למצוא בפרסומי העיתונות כי זוהי "ממשלה יקרה" –למפרסמים אענה בפשטות כי זהו מחירה של הקמת קואליציה, של יצירת רשות מבצעת מתוך רשות מחוקקת בישראל. זהו מחיר שלא ניתן לחמוק ממנו – להיפך, זהו המחיר ההכרחי(בקירוב) נכון להווה, הווה משמע מתקיים וקיים, לפי המצב הקיים  ראש המפלגה הגדולה ביותר מגיע עם כמה שיותר כוח; על לכן כל ניסיון אלטרנטיבי להקים קואליציה היה 'יקר' במידה דומה או רבה מהניסיון הנ"ל – זה היסק פשוט למדי לאור העובדה שרוב השותפים 'הסחטנים' היו, במידה זהה, השותפים של הקואליציה האלטרנטיבית. בבריטניה, לדוגמה, הקמת הקואליציה תהיה 'זולה-במיוחד' בזכות בחירת העם – שם העם העניק לקמרון יותר מ-50%; כאן, בחר העם, בקונסטלציה אחרת ואת מחירה 'נשלם' בדמות מחיר הרכבת הקואליציה – על משקל הביטוי הידוע: "העם בחר – העם ישלם".

הרעיון השגוי לפיו יש 'נורמטיבי' ו'ראוי' בעת הקמת קואליציה המשקללת את כלל רצון העם, כפי שהתבטא בבחירות – הוא מרד במציאות – אמונה שיש דרך אחת, רציונאלית, לניהול הרפובליקה, להלן 'הדמוקרטיה המהותית', להלן 'המונארכיה' של דאנטה, הדואגת תמיד ל'טובת הכלל' או ל'צדק האלוהי' או 'לסדר התבוני' או לכל כסות סובייקטיבית אחרת של נייטרליות- אותו שד אידיאולוגי  שפרופסור יעקב טלמון תמצת כהגדרתו של הפילוסוף הצרפתי רוסו ל'ריבון':

"הריבון לפי רוסו הוא הרצון הכללי שהתגלם כלפי חוץ, והוא מציין – כפי שכבר נרמז – אותה המהות שהוגי הדעות במאה ה-18 האחרים קראו לה בשם הסדר הטבעי וההרמוני…לרצון הכללי יש קיום אובייקטיבי בין אם רוצים אותו ובין שאין רוצים אותו. וכדי שייהפך הרצון למציאוןת  צריך העם לרצותו. וכשהעם מסרב לעשות כן יש להכריחו לרצותו, מאחר שהרצון הכללי גנוז ברצונם של בני האדם, אם כי לא הגיע להכרתם." (פרופסור יעקב טלמון, ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית, ע'39 – 40)

'הראוי' היחידי, לדידי וכך גם לכל אדם החי במציאות ומקבל את דין שיטת הבחירות הדמוקרטית הוא בחירת העם, בחירה שיצרה רשות מחוקקת, וממנה יבנה, הממונה מטעם הנשיא, את הרשות המבצעת. אם כן ובהתאם אציע למבקרים, לעזוב את שיטת המשטר הקרויה 'רפובליקה', הבה נעבור למונארכיה של דנטה – במונארכיה יש דרך אחת – דרך-המלך והיא ברשות הא-ל – ולאותה מונארכיה קוראים בימינו 'הדמוקרטיה המהותית' והיא-היא, הרצון הכללי התבוני הנאור ונטול הפניות.

בנוגע לעלויות…בל נשכח, במשטרו של פוטין, קואליציה עולה פחות…

על המרד במציאות 2

"[…] עכשיו הוא עושה את זה לנושא פוליטי! הוא תובע הכרה, כבוד וזכויות אדם והוא מלכד קבוצה גדולה של אנשים סביב הדגל. וישנן התנגשויות אלימות בין הקבוצה שלו(המנהיג של המחאה-ט.ק) והמשטרה, הקבוצה שלו ואנשים רגילים; לא משנה מה, שחור נגד לבן, צהוב נגד ירוק, אין זה משנה היכן עובר קו החלוקה, כל עוד הקבוצה הנ"ל מגיעה להתנגשות אנטגוניסטית, לעתים מיליטנטית, לעתים עם נשק חם – זהו תהליך דה-סטיבליזציה."

יורי בזמינוב, סוכן KGB שערק לקנדה בשנות השבעים, תפקד כקצין תעמולה בהודו שם מילא את תפקיד 'ראש סוכנות הידיעות הרוסית'.

קשה להתעלם מההפגנה שהייתה לאחרונה בכיכר רבין. הפגנה אלימה בצורה יוצאת דופן שהובילה אותי לרצון להעלות השערה, השילוב בין מאבק אלים בתזמון בעייתי, ראיונות של חלק ממנהיגי המחאה בהם הם טוענים כי גורמים זרים הגיעו להתסיס – ארגונים זרים! סמלי הידיים הצלובות שנדמה ונלקחו מהמחאה החברתית –  מה נדרש עוד?

האם אמרתי שאין מקומות לשיפור? לא.
האם אמרתי שהדברים בטלים? לא.
אני מזהיר אותכם חברים – מתחת לפני השטח, מתנהלים מהלכים מרשימים בהיקפם ומסוכנים בכיוונם – תהליכים שכוללים את ערעור היציבות – דה סטביליזציה.

על שוברים שתיקה 2

"הנאשם לייטנאנט ז'בוטינסקי, נותן עדות בשבועה ומצהיר את ההצהרה הבאה:
הריני נושא באחריות להקמת ארגון של הגנה עצמית יהודית, שתכליתו להגן על היהודים מפני התקפות"

מתוך תמליל משפטו הצבאי של זאב ז'בוטינסקי.

הייתה איזו ילדה עם פיגור שכלי בשכונה הזאת כנראה, וזה שירו לה ליד הרגליים…זה הצחיק אותה. היא הייתה ממשיכה להתקרב ולכולם היה ברור שיש לה פיגור שכלי אז אף אחד לא ירה עליה….אף אחד לא ידע איך לאכול את הסיבוב הזה…יכול להיות שכן ניצלו אותה, אולי זו הייתה הצגה, לא יודע. אני חשבתי לעצמי שזאת הצגה, אני מודה שאני מאוד מאוד רציתי לירות לה בברכיים כי אני הייתי משוכנע שזאת הצגה. הייתי משוכנע שחמאס שולח אותה בשביל בדיקת ערנות, בדיקת גבולות, להבין איך אנחנו מגיבים לאזרחים….אחר כך הם גם שיסו בנו עדר כבשים, ששבע-עשר מהכבשים האלו היו קשורים להן מטענים לבטן מלמטה… בסופו של דבר ירו לה מספיק אנשים ליד הרגליים …הסתובבה והלכה. הסיבה שזה קרה זה שמוקדם יותר באותו יום שמענו על בחור זקן שהגיע לכיוון בית של כוח אחר, הם לא כל כך ידעו מה לעשות אז הם ניגשו אליו. הבחור הזה, בן 80—70, היה ממולכד מכף רגל ועד ראש. מאותו רגע הנוהל היה מאוד מאוד ברור: ירי לרגליים. אם הם לא הולכים [אחרי הירי], ירי על מנת [להרוג].

מתוך קובץ העדויות של 'שוברים שתיקה', תחת הכותרת "אני מאוד רציתי לירות לה בברכיים"

"הארגון קיים עשר שנים ופירסמונו אלפי עדויות עד היום…שמע…בעיני זה אפילו מעליב, אנחנו יודעים מה צה"ל חוקר…אנחנו לא מדברים על פעולות של חייל בודד, אנחנו מדברים על פעולות מערכתיות רחבות, כשיורים…ירי ארטילרי, ירי סטטיסטי של פגזים…"

יולי נובק, מנכ"לית 'שוברים שתיקה', ראיון אצל גיא זוהר בתוכנית הבוקר של רדיו 103.

ראשית הגדרה: הפעולה הצבאית הנה פעולה אלימה. האלימות שבה לא טובה או רעה אלא בהקשר מובהק, ההקשר מכיל הן את היעדים הכלליים והן את המציאות בשדה המערכה. הפעולה הנ"ל נמדדת אך ורק בתוך ההקשרים הללו. מטבעו של ארגון המתפעל רבבות אנשים בכמה גזרות יש כורח בהוראות מערכתיות, בקנה מידה גיזרתי לכל הפחות וההוראות הללו נשזרות בהקשר. אם כן יש לנו אלימות שנבחנת בהקשר כללי ונקודתי ומוגבלת במדיניות הדרג הפיקודי. זהו משמעותו של כוח מגן מאורגן כפי שעמל וחלם ז'בוטינסקי על הקמתו.

ההקשר הכללי של 'צוק איתן' כלל שלושה מרכיבים מרכזיים:

א.מרכיב התגובה לחטיפת שלושת הנערים.

ב.מרכיב הפעולה האלימה הנדרשת להפסקת ירי הרקטות ומניעת ירי עתידי.

ג.מתקפת מנע על מנת לשלול את 'מתקפת הטט' החמאסית שתוכננה לראש השנה.

אם כן ניתן לראות ש'צוק איתן' היה פעולה בהקשר לאומי ברור ולגיטימי, האלימות הייתה מוצדקת ואף חיובית, העדרה, לאור שלושת ההקשרים הכלליים הללו תוגדר כעוול מוסרי שכן חיי אדם יופקרו, רווחת פרטים וקהילות תופר, התוקפן לא נענש, האמנה החברתית הבסיסית בין פרט לקהילה לאומית תופר, והמתקפה העתידה-לבוא …תבוא.

ההקשר הנקודתי כלל שיטות לחימה נטולות כל רסן מערבי. המערב, מאז מלחמת העולם השנייה, הטיל על עצמו מיוזמתו 'מגבלות משתנות' בדמות אמנות מוסר-מלחמה למיניהן. בעוד המערב נקט לפי קוד אתי במלחמותיו(להוציא מקרים יוצאי דופן באלגי'ריה), אין הקוד האתי-המערבי קוד בינ"ל, כך ראינו ממלחמת קוריאה בשנות החמישים ועד למלחמות המערב באפגניסטן, עיראק ועוד, שימוש במגבלה המערבית ככלי נשק על ידי ציבליזציות אחרות – אל מול מוסר הלחימה המערבי המטיל על עצמו רסנים, מתכננים יריבי הציבליזציה 'המוגבלת' את אסטרטגיית הלחימה ואת הטקטיקה שלהם על המגבלות האתיים הנ"ל – מעשה רציונאלי לחלוטין.

חמאס, כפי שאנו רואים בעדויות הנ"ל, ובאופן כללי, במשך עשרות שנות סכסוך, לא מציית למגבלות הללו. הסיבה לכך פשוטה – לדידו, למעשה, במציאות, הן לא חלות עליו. הוא ישתמש בהן ככלי נשק אך מטבעו של דבר ושוני הוא לא רואה את עצמו כחלק מהן בדיוק כפי שסוכן סובייטי או בכיר קומוניסטי לא יזדהה עם מסד הערכים של הודו, ארה"ב או בריטניה. מדובר בעולם ערכי ח י צ ו נ י  לו. הדבר מוביל לאבסורד לפיו אנו כופים על עצמנו מגבלות המדרבנות את הצד השני להשתמש בהן – ברמת התוצר הסופי, אגיד זאת בפשטות: אני גורמים ליותר אבדות בנפש של לא-מעורבים בגלל שאנו מגבילים את עצמנו יתר על המידה.

אינני קורא לפרום כל קשר מוסרי אולם אני אומר חד וחלק – לא ייתכן ודבריו של רב אלוף במיל. בני גנץ יאמרו בלא לעורר תרעומת, בלא לעורר מהפכה שקטה בקרב ההורים, הנשים, הילדים, האחים והחברים של הלוחמים – לא ייתכן כי רמטכ"ל צה"ל יעמוד בגאווה ויאמר כי "לקחתי סיכון מטעם גולני (=על חשבון גולני)…". לא יעלה על הדעת ששר הביטחון של מדינת ישראל יאמר כי "אנחנו מוותרים על אלמנט ההפתעה במקרים מסוימים. אנחנו מודיעים מראש שנפעל באזור מסוים. באמצעות מערכת כריזה, באמצעות עלונים. הקש בגג. חמאס כפה על האוכלוסיה להישאר באזורי הלחימה. אז זו החלטה: האם לאבד את ההפתעה? ואנחנו עושים זאת"."

כפי שאמרתי בעבר, ולא אחת,  זוהי עבודת אלילים, הקרבת אדם אמיתי, בשר ודם, על מזבח אלילי האדפם המופש: חייל מוקרב על מזבח אידיאלים שקריים. נפש על מזבח הכמיהה-האנושית-היהירה-לשלמות-מוסרית, מוטב לו לחייל שיברח מהקרב אם רק לאחריו תתחיל, בעבורו, המלחמה על חירותו.  המילים שאמרה מנכ"לית שוברים שתיקה מהווים הצהרת מלחמה אסטרטגית של 'שוברים שתיקה' ואלו המסבסדים את הפעילות שלהם על אסטרטגיות הפעולה, מערכי הפעולה, התאמת האמל"ח(אמצעי לחימה) לפעולה ונוהל הקרב של צה"ל שמטרתם נצחון במספר האבדות המינימלי – זוהי פגיעה ביכולת הלחימה ברמה המערכתית. 'שוברים שתיקה' אינם מיישמים מוסריות, להיפך, הם אנטי-מוסריים בכך שהם תובעים מחייל לנהוג כחיית מעבדה בשטח סטרילי משל נוכחות צבאית או עמדה אסטרטגית בעזה היא משחק מחשב. כשהחייל נפצע או נהרג לא ניתן לאתחל את המשחק .

אומר זאת בבירור – מטרתו של צבא היא ניצחון בקרב ההגנה העצמית, זאת תכלית קיומו, זהו שורש הלגיטימציה  להפעלת אלימות מסיבית. האסטרטגיות הנדרשות לשם כך והטקטיקה הנדרשת לשם כך מהוות אמצעים ליישום הכלל המוסרי שז'בוטינסקי נאבק למענו – הגנה על חיינו וקידום תקומתנו הלאומית. עדות החייל המובאת כאן מעלה מוכיחה כי ז'בוטינסקי לא נכשל ברמה המעשית – הוא היה שורש להקמת כוח יהודי לוחם – כישלונו צף בעת ניתוח המישור התודעתי של חברתנו ובעיקר של הפלגים 'המוסריים', לכאורה, ביותר: הוא נכשל כדי כך שעצם רצון פנימי וכמוס של חייל, לשימוש באלימות, הופך לעדות מרשיעה המציבה את ישראל בשורה אחת עם הגרועות שבמדינות העולם.

 לא מעשה אלא רצון רגעי – הפכנו לבעלי מוסר נוצרי ועל 'מחשבות חוטאות' עלינו להתפלל בדיני מלחמה שונים – כל עוד 'שוברים שתיקה' לא מקבלים את הנחות היסוד הנ"ל, ובהעדר ראיות ברורות לפשע מלחמה, אני מייחס להם משקל נוצה במישור 'האמת'. לצערי, ברמת היח"צ וקידום הדמוניזציה של המדינה היהודית, הם שייכים לקטגוריית המשקל הכבד.

על האנקדוטה הזהותית – (סיומת ופתיחה לפעם הבאה)

"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו (תמצית) כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו'"

דברי הלל הזקן מתוך התלמוד הבבלי, מסכת שבת, ל"א

"משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת גדולה, והם אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה"

מסכת אבות, פרק א', א'(מהדורת שילת – מסכת אבות עם פירוש הרמב"ם)

 כאן ארשה לעצמי להשתובב מעט בפירוש שמרני-אישי. רבים וטובים תולים בדברי הלל הזקן מאין צו קטגורי קדום, כדי כך שהוא הפך לבסיס הנצרות במובן מה, וכמובן שניתן לסלול את הדרך לסוציאליזם ההרסני. התפיסה המקדמת עליונות מוסרית לערך: המנעות מפגיעה מוסרית באחר. אני רוצה להתבסס על מסכת אבות ולהציע פרשנות נוספת. פרשנות שמרנית.

בהקדמות שנתן למשנה כתב הרמב"ם תאר שתי מטרות למסכת – כאן מתוארת אחת מהן:
"להודיע אמיתת המסורת והקבלה, שהיא אמת, וקיבלוה רבים מרבים".

זהו הבסיס המגלה טפח שמרני סמוי בדבריו של הלל הזקן – מניין לך דבר מה 'השנוא עליך'? כיצד אדם מוצא את ש'שנוא

עליו' על מנת שיוכל ללמוד ולשים גדר מפני עשיית 'השנוא' על חברך? והנה הרמב"ם מתאר את בסיס מסכת אבות, הבסיס מתומצת בדבריו של רבי יהודה במסכת בבא-קמא: "אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין. רבא אמר: מילי דאבות, ואמרי לה: מילי דברכות".

שלוש דרכים לחסידות – אחת מהן היא מסכת אבות שכן היא מעצבת את עולם החסיד במערכת שבין אדם לחברו. והנה, בפתח הטקסט המסדיר את יחסי 'פלוני' ו'חברו' מופיעה הקשר למסורת.

טענתי השמרנית ברורה ומקופלת במושג הרב-גוני: מסורת, או כפי שההוגה הבריטי אדמונד ברק תאר "דעה קדומה" בלגלוג על המלגלגים. הכלל הכמו-קטגורי "'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" מכיל, במובלע, אמירה שמרנית. אם זוהי הפרקטיקה הנדרשת לצדיקות, מגרש המשחקים, לוח המשחק; הנחות היסוד של המערכת האתית הנ"ל נמצאות לא בכלל הנ"ל, אלא בעקרונות היסוד ששנואים עליך – עקרונות יסוד אותם ניתן ללמוד אך ורק מתוך המסורת.

עתה נמריא לרגע ונביט על חלקות השדה השונות, המסתדרות ממעוף הציפור כבצורה גיאומטרית-סימטרית מופתית. הכלל אותו התווה הלל הזקן נכון לכל תרבות בעולם, לכל מערכת מוסרית, בדיוק כפי שהצו הקטגורי של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט נכון לכל הנחת יסוד "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי" ( מתוך המטאפיסיקה של המידות) אולם עיקר הטענה נמצאת ביסוד הצו הקטגורי של קאנט מחד או ביסוד דבריו של הלל הזקן מאידך, בעוד הלל הזקן זוכה להשלמה, לדעתי, בפתיחה של מסכת אבות הקושרת את 'מה ששנוא' כמצפן-תוצר-המסורת-הדתית, קאנט תובע כאן שייכות לחוק טבעי: "עשה מעשיך כאילו יהיה הכלל המעשי של פעולתך, ע"י רצונך, לחוק-טבע כללי".

בעוד קאנט תובע שנראה את 'מה ששנוא עלינו' כתוצאה של חוק טבע, היהדות רואה אותו במסורת התרבותית-אתית-דתית.

בעוד הלל הזקן רומז שאין אדם בלי עבר/מסורת, קאנט טוען שאין אדם שאיננו הווה-מתמשך\אתיקה-פרי-חוק הטבע. בעוד שיטתו של הלל הזקן מנכסת את העבר ובנויה על ניסיון/\ שיטתו של קאנט מסתמכת על גילוי מיסטי של 'חוק טבעי'  אציע היפותזה, שנה את הנחות היסוד: קבל כי רצח שלך הוא "חוק כללי" שאתה מוכן לרצות ולקבל – והנה לפי שיטתו של קאנט זכית באות המופת המוסרית. ישיעהו ליבוביץ' אמר כך על היטלר(יימח שמו) – המצאתו של קאנט את העיקרון לפיו האדם הוא תכלית ויענו המלעיזים שזהו עוד עקרון דתי דמיוני.

 עצת הלל הזקן מציבה גדר ברורה מפני האפשרות הניהליסטית הטמונה במוסר פורצדורלי, כפי שקאנט מציע – הוא מביט אל העבר, על המסורת, אל התוצר האנושי שהתמודד ושרד את תלאות המציאות. מי שטוען 'מה ששנוא עליך' וכולי חייב לגבות טענתו במסורת מוסרית ברורה ומובחנת ולהעניק לה סמכות – אדם נטול כבוד למסורת לא יכול לטעון טיעון כגון 'מה ששנוא עליך…' וכולי. הוא חסר כל תוכן בעבורו.

עד לשבוע הבא…