כה אמר קופל: על סוחרי העצמות מקישינב והדמוקרטיה הישראלית

על השבוע

שבוע עמוס היה לנו – ולכן אני אדלג עליו כאילו לא היה מעולם. יש נטייה לאירועי היום בישראל להדחק אל הספסלים האחוריים ברגעים ספורים, מדובר בתוצאה של חיים במהירות מופרזת – חיי היום בישראל.
טבע הבריות בישראל מעלה ומוריד כותרות, ממליך ומדיח מלכים, מפרק מסורות וממליך 'חדשות' תחתן כיאה למדינת היהודים. כהרגלי, אני עקבי בסרבנות מצפונית נגד כיבוש גחמות ההווה – וכהרגלי אמשיך במסע קילוף הקליפות.

על הנשיא מימין – שמאלה פנה | על עלבון המתים ורקדן הדם ב.מיכאל | על סטליניזם במילים יפות – מצוות יולי תמיר | על ההטהרות או על איך להפוך שד למלאך | על מוסד הנשיאות

על הנשיא מימין – שמאלה פנה

וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה; וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

ספר שמות כ"א, פסוק ה

הרי הן בבחינת שתי דמויות מנוגדות של התודעה; האחת, העצמאית, אשר מהותה היא ההוויה-בשביל-עצמה, [ואילו] האחרת, הבלתי-עצמאית, אשר מהותה היא …ההוויה בשביל האַחֵר; הראשונה היא האדון, השניה – עבד

ג.וו.פ.היגל, מתוך הפנומנולוגיה של הרוח, 1807

עודני סוער מדברי הנשיא – התאריכים משתנים, השנים נוקפות, מושבי הכנסת מחליפים שמות. אבל בעולם הרוח נדמה כי דבר לא משתנה – מושב רב החובל מאוכלס באותו גוון של תפיסת עולם. אני חש שבעבור מחנה הימין נקודת המוצא היא 'נואש'; עם הגיעם לכס המלכות פורקים נציגיו כל משא אידיאולוגי, מרגע שקורטוב כוח מתבל את מנת שגרת יומם אובדת התעוזה, אין בכלי מחשבתם וברוחם מחשבת כפירה ושבירה של ההגמוניה. הרעיונות האלמנטרים ביותר שנקראים ימין מוקעים על ידי אותם סוחרי אידיאלים מרגע שזכו לטעימה מתבלין הכוח.

מהתפוררות הדימוי של אריאל שרון ועד לעריקה רבתי של אהוד אולמרט וציפי לבני, מכניעת דן מרידור ובני בגין לכל תכתיב משפטי-פרי-בג"ץ ועתה לדבריו של הנשיא החדש מר רובי ריבלין. לנגד עינינו הוכחה לכשל שאיננו במעש אלא בתודעה – הרוח הרעיונית והערכית שבתוכה פעלו בני מחנה הימין, האקלים האידאולוגי, נדמית כחלשה מדי על מנת לעמוד בעצמה. לאחר הרשומה האחרונה שלי בבלוג שחתי בנושא עם שני חברים יקרים:
ארז תדמור ובעז לוי, על טענתי לקריסת האידיאולוגיה מימין – הם תיקנו אותי לטענה שמעולם לא הבשילה ואחזה תפיסת הימין במושכות השליטה.

עתה קם הכלב על רגליו ונבח: אני מתקן אותכם, תודעת העבד מובנית בימין וטענתי חוזרת לדיון – אין אדנות, אין תודעה של אדונות, אין 'בבית החזה' של מחנה הימין החילוני הוותיק את הרוח המתאימה הנדרשת מרב החובל, הוא קרס בכך שמעולם לא יכל להנהיג. כהגדרה עצמית, ככלב אל אדונו, הימין יישור ויפנה מבטו שמאלה – את העולם הערכי מעצב השמאל – הימין מציית בשלוות עבד. אוזנו של הימין "הבית"רי" רצועה, אין ישועה לזה שבחר בעבדות, ואין עולמו יכול לחרוג מעולם אדונו.

עבד הוא עבד, גם אם כתר לראשו – עבד כי ימלוך? ימין כי ינהיג?

על עלבון המתים ורקדן הדם ב.מיכאל

וְעַתָּה לֵךְ וְהֵבֵאתִיךָ אֶל-כָּל הַמַּחֲבוֹאִים: / בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים.

וְרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים / אַחֶיךָ, בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמַּכַּבִּים,

נִינֵי הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּ"אַב הָרַחֲמִים" וְזֶרַע הַ"קְּדוֹשִׁים". / עֶשְׂרִים נֶפֶשׁ בְּחוֹר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים,

וַיְגַדְּלוּ כְבוֹדִי בָּעוֹלָם וַיְקַדְּשׁוּ שְׁמִי בָּרַבִּים… / מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ,

וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ, / וּמָחָר לַבֹּקֶר – וְיָצָא הַבֵּן הַפָּלִיט

וּמָצָא שָׁם פֶּגֶר אָבִיו מְגֹאָל וְנִמְאָס – – – / וְלָמָּה תֵבְךְּ, בֶּן-אָדָם, וְלָמָּה תָלִיט

אֶת-פָּנֶיךָ בְּכַפְּךָ? – חֲרֹק שִׁנַּיִם וְהִמָּס!

מתוך הפואמה בעיר ההרגה, ח.נ ביאליק

הרגע בו פירסם ב. מיכאל את מאמרו 'קישינב לנצח' הוא רגע יציאתו מהקולקטיב שאנו נגדיר כ'אנחנו', כ'עם'. אין לאדם כמוהו זכות להקרא עוד חלק מאיתנו, אדרבא שיכתוב וירבה כתיבה, רק שידע שלא 'ביקורת מבית' אלא 'ביקרות מנכר' הוא כותב. גופו במזרח אך נפשו במערב, גופו בריבונות היהודית אך נפשו צמאה לטוהר הגלות – אותו טוהר שהוליד את מוסר המלחמה המעוות שלנו בעבר הקרוב הוא הטוהר שמיכאל מאשים אותנו על אובדנו.

מר מיכאל מקונן באמצעות שירו של ביאליק על כך שנהגנו על פי המשתמע מדברי ביאליק בסיום אותו הוא

עצמו מצטט: "וְאֶת־לְבָבְךָ תִּתֵּן מַאֲכָל לַחֲרוֹן אֵין־אוֹנִים". מדינת ישראל היא קץ חוסר-האונים. היא המקום בו הכוח הפיסי חזר לאגרוף המושט אל על. המקום בו זדון הגוי על היהודי נענה בגורלה של יריחו המקראית, באברה וזעם ומשלחת מטוסים ומסוקים. "גורלן של ערי כנען יהא גורל מי שידו על יהודי מושטת-מורמת", כה יאמר היהודי שלבו וגופו כאן – בריבנות ישראל.
"גורלנו גורל קישינב, ואם לא אזי אנו הגוי-מרים-היד", כה יאמר במובלע מר ב.מיכאל – לדידו שתיים הן האפשרויות :קורבן או מפלצת. אנו כאן, 'הוא' – גופו כאן ורוחו 'שם'.

מר מיכאל מייצג מגמה מדאיגה, שקיימת מאז ומקדם, בשמאל הישראלי החזק. תודעת החברים בשמאל המובהק לכודה כולה – על כלל ממדיה – בחרדות עמוקות פרי אלפי שנות יודו-פוביה. אין לאיש השמאל הישראלי עולם מושגים מלבד הטראומות היהודיות פרי הגלות. הכל נמדד ביחס ליהודי שבגלות. היהודי עליו לגלג ביאליק בפואמה:

לְבֵית הַקְּבָרוֹת, קַבְּצָנִים! וַחֲפַרְתֶּם עַצְמוֹת אֲבוֹתֵיכֶם / וְעַצְמוֹת אַחֵיכֶם הַקְּדוֹשִׁים וּמִלֵּאתֶם תַּרְמִילֵיכֶם / וַעֲמַסְתֶּם אוֹתָם עַל-שֶׁכֶם וִיצָאתֶם לַדֶּרֶךְ, עֲתִידִים / לַעֲשׂוֹת- בָּהֶם סְחוֹרָה בְּכָל-הַיְרִידִים

עברנו בעשורים האחרונים סדרה של אנלוגיות פרי קולמוסי השמאל הישראלי החזק: השוואות לרייך השלישי, האפרטהייד הדרום אפריקאי, מעשי פוטין, הגזל הבריטי, ניסיון ההשמדה של היהודים בתש"ח ועוד. נדמה כי איש השמאל לכוד בעבר בלא יכולת לראות את ההווה כמות שהוא על מורכבותו וצרכיו – אין איש השמאל מבין מציאות אלא כנתיב לגאולה מוסרית לכן אין איש השמאל מבין כוח כדבר בעל היתכנות מוסרית – אקסיומטית יבוז לו.

אנשים כמו מיכאל, דבריהם ומעשיהם, עמדותיהם ואמונותיהם הכמו-דתיות בקדושת הקרבן, אלו הן ההוכחות שלי לקריסת השמאל הציוני והקצנת חלקים ממנו לידי איבה-לרעיון-הריבונות –העצמית: אנשים שהריבונות מנוגדת לגנום התרבותי שלו: הריבונות תעורר גנים והתנהגות של הרס עצמי.

לנגד עיננו מחנה פוליטי שלם השקוע בפוסט-טראומה. עולמו מחייב אותו לדרמה מוסרית בה הגיבור הוא הקורבן, כל סטייה ממנו משמע אימוץ תפקיד הנבל. איש השמאל המובהק שלא נמצא בעמדת קרבן נתקף בולמוס קניבליזם – הסטייה גורמת לו לעיכול עצמי. אין עוד אורגניזם בביוספירה התרבותית כמו השמאל הישראלי- אורגניזם שמהותו עיכול עצמו כטהרה לגאולה.

על סטליניזם במילים יפות – מצוות יולי תמיר

"כולנו הרענו להסכם אוסלו למרות שלא נולד באופן דמוקרטי, המגעים היו חשאיים, לא הייתה שקיפות ושיקרו לציבור בעניין זה, מה שטען הימין היה נכון…רק ברגע האחרון הוא הוצג כמין עסקה של לקבל או לדחות. היו פגמים דמוקרטים קשים בתהליך הזה. בכל זאת אימצנו אותו בהתלהבות, ומבחינתי בצדק…אני מניחה שאנחנו לא רוצים שלום דיקטטורי. זה לא. אבל גם זו שאלה שקשה לענות עליה בכנות. כי אם היו אומרים לנו- בסדר, רבותי. תהיה פה דיקטטורה לשנה, ובסופה יהיה שלום… והשלום הזה יביא לרווחה ולצדק. האם אנו קונים את זה או לא?…מבחן התוצאה פה הוא חשוב מאוד. אם הממשלה הזו תהיה גם לא דמוקרטית וגם לא תביא תוצאות, היא תיפול. אבל אם היא תביא תוצאות ישכחו את כל התהליך, את האופן שבו זה הושג."

מתוך ראיון אישי שנתנה יולי תמיר לארי שביט ב-13.8.1999

"אנו החתומים מטה קוראים בזאת לכל שבטי ישראל ולכל חלקיה של החברה הישראלית להירתם למשימת דורנו בהבנה כי ישראל עומדת בפני הכרעות קשות הרות גורל והיסטוריות, הכרעות אלה יש לקבל אך ורק באמצעות ההליך הדמוקרטי וערכי המוסר. אנו מבקשים להציב את רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל כתמרור אזהרה בפני החברה הישראלית בעומדה בפני ההכרעות המתפקדות על דלתנו ולהתחייב כי בכל מחלוקת שתהיה בתוכנו תכריע הדמוקרטיה."

מתוך הקול הקורא של  קואליציית "זוכרים את הרצח – נאבקים על הדמוקרטיה" לעצרת הזיכרון ה- 18. עליו חתומה גם השרה לשעבר, הפרופסור יולי תמיר.

כוחו של האדון מתבסס, בין היתר, על אי היכולת של העבד לתבוע אחריות מהאדון למעשיו. האדון יכול להשקיע השקעה כושלת – לבצע בחירה שגויה, העבד איתו באש הכשלון ובמי האיוולת. העבד לא יתבע מהאדון אחריות שכן הווייתו בשביל האחר, בשביל האדון. המשותף בין העצרת הנוכחית לזכר רצח ראש הממשלה רבין ז"ל והסכם אוסלו במהותו נמצא בדבריה של יולי תמיר באוגוסט 1999.

תמיר אומרת באופן מובהק מה הנתיב אליו האדון חותר, ההסכם היה תכלית כל מדיניות השמאל מאז 1992 וכאמור, בפני מטרת גאולה אין דבר פעוט כמו כללי הדמוקרטיה והלגיטימציה של ההכרעה הפוליטית מהווים מכשול. אכן אם היעד יושג מדוע שלא נוותר על סייגי הדרך? הרי אם תושג כל ארץ-ישראל באמצעות טרנספר מה משנה הדרך נכון: זוהי עמדת המראה לעמדת פרופסור תמיר, שרת החינוך לשעבר, האנטי-דמוקרטית לתמיד. במילים אחרות – היעד הנשגב, הגאולה, השלום- יכשירו כל שרץ אנטי-דמוקרטי.

תמיר ומיכאל שניהם לכודים באותה מסגרת רעיונית אם כי שניהם השתקפות: תמיר תקריב את הדרך(הדמוקרטיה) בעבור היעד הנשגב(השלום) המקביל לטוהרה – השלום הוא הטבילה של פרופסור תמיר במקווה טהרה.
ב. מיכאל יקריב את הדרך(דיוק היסטורי ודיון בהקשר) בעבור היעד הנשגב(לחשוף ולמתג את אם כל חטאת, את הדמון – ישראל) באמצעות 'חשיפת השד' מבצע מיכאל את טבילתו במקווה הטהרה.

בשם טוהר מידותיהם ודימויים בפני עצמם, בשם בבואתם שעל הקיר בתוככי המראה של מחשבתם, הם יזיקו לנו, לכולנו כאן, בעולם האמיתי, האמפירי, במציאות, באמצעות דמוניזציה, שבירת הקוד הדמוקרטי ועוד. לעניות דעתי, לא כאן חטאם, אלא בצביעותם לטעון להיות מורמים מוסרית, דמוקרטים וליברלים למרות שבמהותם אינם עונים על הקריטוריונים של המושגים בהם התקשטו כצוענים שמצאו אוצר מלך. ברם מה אלין אם הימין העבדותי, המשועבד לאדונו לא תובע את ליטרת בשר האחריות שהם חבים לנו על כשלון מדיני או שקרים בוטים?
"בנו הבעיה" ציינתי, והסרתי מבטי.

על ההטהרות או על איך להפוך שד למלאך

“הטייס – שם קוד לארכיטיפ הבולט ביותר – בן הקבוצה היהודית-החילונית- -הליברלית ראוי לחסינות. הטייס הוא 'אני' המתנחל הוא 'אחר', המתנחל הוא דמון והטייס הוא 'אנחל'- המלאך שממעל. …לעומת השטן-המתנחלי ישנו 'הטייס'. הוא הסמל לשמנא וסלתא, הוא היורה-בוכה הקלאסי. הוא 'ההורג-המוסרי'; קציר הדמים פרי מעשיו הוא תוצר של מתקפה כנגדו, למרות עוצמתו, כוחו האמיתי הוא "המוסריות שלו". כאמור הוא המלאך. ומכאן אנו למדים שההגדרה 'טייס' איננה שם-מקצוע בלבדי אלא ארכיטיפ של החלום הרדיקלי על העברי החדש”

מטורי 'סרבנות שמנת ושגעון מונומנטלי' שנכתב ב16.9

לפני כחודש מצבו העגום של היומון הדקדנטי –  עיתון הארץ – הוביל למחאה רבתי מטעם קוראים רבים על טורו של גדעון לוי 'הרעים לטיס'. בטורי ניתחתי איך תופסות האליטות הישנות את עצמן ואת האליטות המתחרות .טענתי נתבססה על כך שאותם מוחים לא מחו כנגד הדמוניזציה העקבית של הציבור הדתי-לאומי ותאומו התקשורתי 'המתנחלים.:

ראשית אציין,שתמר ז"ל לא הייתה מתנחלת. היא היתה חלק ממוטיב הציונות הדתית – מוטיב שמאופיין בעיני רוב על בסיס ציבור המתנחלים וכך היא תפסה את עצמה כפי שהראיון עמה חשף. לצערנו, רצה הגורל והטרגדיה מנפאל ליכדה את שתי הדמויות של בן האליטה לידי דמות אחת: '"השטן המתנחל" התמזג עם "הטייס-אנחל(המלאך)"  בדמותה של תמר אריאל ז"ל.

לעורך של אתרYNET  נפלטה פליטה, כהרגלן בנוהג גם כאן חמקה אמת מבעד לשגיאה תמימה. השטן והמלאך, המתנחל והטיס הופרדו בניתוח כואב באמצעות הדרת הזהות 'השטנית' של תמר ז"ל. הכותרת ניסתה לגרום להפרדה בזהותה של תמר ז"ל:

לא נושאת דגל הציונות הדתית" – זו הכותרת "התמימה"

הכותרת מציגה תהליך תודעתי של תודעה כואבת, ניתוק המלאך והשטן על ידי האדרת אחד והדרת אחר. לא ייתכן שטוב ורע –  קדושה וחטא,  ידורו בגוף אחד –בתמר ז"ל. לכן חשוב להפריד את 'האחר' מ'אנחנו' – את 'המתנחל' 'האליטה/טייס'. את 'הציונות הדתית' מ'הצבר יפה הבלורית, היורה-בוכה. כך, באמצעות הקשת מקלדת, חשפו עורכי YNET את מיקומם בחברה.

את שכמותם תיארתי כפי שתיארתי את עמדת המוחים נגד גדעון לוי אך דוממים אל מול שנאת המתנחלים של מר לוי ואחיו לעמדה:

" הצבר האלמותי, על יורשיו הביולוגיים גוסס [בן האליטה – ט.ק] משול(כמטאפורה ותו לא) לאותם טפילים שניזונים מגופתו…כשאר איברי "הצבר האלמותי" מוחים[בני האליטה-ט.ק] כנגד הקיים, חושבים שעל חייו של "הצבר האלמותי" הם מגינים בעודם רוכנים מעליה, גופת הצבר…"הצבר האלמותי".

תשובתי היא אבחנה והכרזה, ידיעה ועמדה: אין יותר צבר ללא דת"ל .
לאליטה הישנה אני אומר 'עורו!' – יש כאן אליטה חדשה ונגדית.  תמר ז"ל הייתה גם נווטת וגם מתנחלת. היא הייתה בשר מבשרנו, בשר אחד שבתוכו טייסים, מתנחלים וטייסים מתנחלים.

על מוסד הנשיאות

מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את בית הנשיא.