כה אמר קופל:סרבנות שמנת ושגעון מונומנטלי

על השבוע

ברצוני, כהרגלנו חברים, להמריא אל-על, ולראות את הדברים מעט אחרת, לעומק ולרוחב. השבוע הזה, בסופו של דבר, היה שבוע הסרבנים. בריטואל של פולחן-עצמי פוצחת אותה מקהלה, אותה האליטה, בתפילתה לאלילי הדמוקרטיה, לפסלי המוסר אותם גילפו בדמותם, להפקרת הזירה הדמוקרטית לאינפנטליות שבעמדתם:"או מה שאני רוצה או כלום"(גירסה מתוכחמת של "סיירת או ניירת")

בטור הזה אחפש את הקשר בין גדעון לוי, סרבני 8200, האליטה שהייתה והאליטה שבאה- בניגוד לאינדוקציה מן הפרט אל הכלל הפעם בחרתי, בשל הטיעון שלי, להציג את המגמה ההפוכה –מן הכלל אל הפרט: מהקבוצה היהודית-החילונית-הליברלית(לפי פרופסור מני מאוטנר) אל הסרבן הבודד או קורא עיתון 'הארץ'. בקיצור נמרץ, הפעם החלפתי את כובע הפסיכולוג בכובע הסוציולוג.

הסוציולוג, פרופסור עוז אלמוג עסק באופייה של קבוצת האליטה היהודית-החילונית-הליברלית במאמרו 'הצבר מת יחי היאפי' ותאר את קריסת הצבר:

"התהליכים המתוארים לעיל…היווצרות ארכיטיפים פוסט־לאומיים, שחיקת הפטריוטיזם הלאומי וצמיחתו של מעמד חברתי חדש, לא פסחו גם עלהחברה הישראלית המתמערבת. ואכן, סגנון החיי…אשר מהול באינדיווידואליזם, צרכנות וכלכלת שוק, מחד גיסא, ובערכים דמוקרטיים־ליברליים של זכויות וכבוד האדם, מאידך גיסא, חלחל בהדרגה גם לחברה הישראלית."

וביעף מהיר זכינו בהגדרה פשוטה. הקבוצה היהודית-החילונית-הליברלית מורכבת מהדור שירש את ה'צבר' המיתולוגי של תש"ח, בניו ונכדיו יונקים זהותם מארכיטיפים פוסט לאומיים, תודעה אינדיווידואלית ובסיסה בצרכנות לצד זכויות אדם בעלות אופי אוניברסלי.

על 'הארץ'

"בעקבות ירידת ההגמוניה ופתיחת המאבק על עיצוב דמותה של ישראל בעשורים הבאים, נקלעו המשתייכים לקבוצה היהודית-החילונית-הליברלית לחרדה…"

פרופסור מנחם מאוטנר מספרו משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת

סערת מאמרו של גדעון לוי 'הרעים לטיס' הובילה לפגיעה חמורה במערך המנויים של עיתון הארץ. יש האומדים את ממדי הפגיעה בכ-2000 מנויים. בעקבת הפגיעה החליט מו"ל העיתון, עמוס שוקן, לארגן כנס ייחודי להסביר את עמדות העיתון ולנסות לשכנע את המנויים שעזבו לחזור ולרכוש מנוי. הכנס התקיים במוזיאון ת"א, כיאה למעמד העיתון בעיני עצמו והתפתח לידי וויכוח ער בין מבטלי המינויים והדרג הבכיר של העיתון.

עיניי נמשכו דווקא להערות המבטלים:

"בת-זוגו, אומר זוזובסקי, היא אלמנה של טייס חיל האוויר, והוא אינו יכול להרשות לעצמו להכניס הביתה עיתון המשווה את סבם של הנכדים לרוצחים."

"מה יש לכם נגד הטייסים הנהדרים שלנו? דברו נגד מפקדיהם, נגד הדרג הפוליטי, אבל מה יש לכם נגד הבחור בן ה-22 שיושב בתא הטייס וממלא פקודות – הוא רע? הוא רוצח? לכן הפסקתי את המנוי"

"לא יכול להיות שמגיע שכן שלי, שהוא בן של שני טייסים, ובוכה לידי בגלל שהנבל הזה כתב שהם רוצחים!"

"לבסוף  מקבל את המיקרופון אדם נוסף המציג עצמו כטייס חיל האוויר לשעבר, רב-סרן במיל' מאיר ממן, גם בנו טייס, וכך גם אחיו. "משפחת מצורעים שכזאת". ממן, המקריא את דבריו מדף שהביא עימו, מספר שכשקרא את מאמרו של לוי חש בעתה בכל חלקי גופו, וקובע כי במקרה של "הרעים לטיס", המלה "תועבה" היא מחמאה."

המחאה לא קמה כשגדעון לוי השווה את המתנחלים לחמאס, כשמר לוי טען שלא צריך לחוש חמלה כלפי מתנחל שמפונה מביתו בכוח, כשמר לוי מקדם במובלע 'מדינה דו לאומית', כשמר לוי קורא להחרים כלכלית יריב אידאולוגי, כשמר לוי קורא לגושי ההתיישבות "גוש ממאיר",  כשמר לוי הופך רוצח יהודי לקדוש מעונה, כשגדעון לוי הצדיק ירי טילים על אזרחי ישראל; כשמר לוי טען שישראל אכזרית מסוריה ולוב ובמעשי שקר רבים מספור כפי שניתן לראות כאן. אם כן מדוע דווקא עכשיו ביטלו את המנויים?

תשובתי ברורה: לראשונה, נגעה ביקורתו של לוי בדבר הקדוש ביותר, בדימוי של הקבוצה היהודית-החילונית-הליברלית. לראשונה תקף פמפלט האליטה של 'האנשים החושבים' את בני האליטה עצמם. זה משחק של סמלים עמוקים – מוטיבים וארכיטיפים יסודיים, המתנחל כמוטיב מאגד בתוכו ארכיטיפים רבים כפי שתיארתי במאמר הקודם שלי.

על הצביעות שבביטול

'התיקון' של השמאל את העולם מתבצע במאבק גאולי-קוסמי, המתנחל הוא כוח הרשע והוא האוייב הקוסמי הנצחון עליו הוא מצווה…לשמאל יריב קוסמי שמעשיו לא ישנו את מעמדו, רק את צורת האיבה כלפיו."

מהטור שלי בשבוע שעבר

אם כן, גם בעבור אותם מבטלי מנויים יש הבדל. המתנחל שעובר דמוניזציה נכנס לתוך מסגרת 'חופש ביטוי' אבל הטייס – שם קוד לארכיטיפ הבולט ביותר – בן הקבוצה היהודית-החילונית-הליברלית ראוי לחסינות. הטייס הוא 'אני' המתנחל הוא 'אחר', המתנחל הוא דמון והטייס הוא 'אנחל'- המלאך שממעל. שנאתו היא מצווה, שנאת כופר בפרוגרס המוסרי של חברת המופת, כפי שציירו יורשי דור תש"ח הקבוצה היהודית-החילונית-הליברלית. המתנחלים ממלאים את תפקיד האלטרנטיבה השגויה תמידית – הם הפרימטיביסטים והיקום בו הם חיים, תודעתית, הוא קוסמוס פרימטיבי ופסול.

המתנחל  משול למראה "גרוטסקית" של יהודי העובר תהליכי "התגזענות" ופשיזציה-קלירקלית.
המתנחל מהווה אנטיתזה להתפתחות המוסרית היהודית – הוא האנטי-קולטור של הפרוגרס, הכפירה התרבותית בקדמה שהקבוצה היהודית-החילונית-הליברלית רואה עצמה נציגתה הבלעדית.
על כן המתנחל מכיל בתוכו ארכיטיפים רבים: נאצי, גזען, פשיסט, אלימות ע"ב לאומני, משיחיות אנטי-רציונאלית ולאחרונה גם מאין דמוי-בורגנות לעומת "הפרולטריון" הפריפריאלי.

לעומת השטן-המתנחלי ישנו 'הטייס'. הוא הסמל לשמנא וסלתא, הוא היורה-בוכה הקלאסי. הוא

'ההורג-המוסרי'; קציר הדמים פרי מעשיו הוא תוצר של מתקפה כנגדו, למרות עוצמתו, כוחו האמיתי הוא "המוסריות שלו". כאמור הוא המלאך. ומכאן אנו למדים שההגדרה 'טייס' איננה שם-מקצוע בלבדי אלא ארכיטיפ של החלום הרדיקלי על העברי החדש.

הטייס הוא השארית ,השורד האחרון, של "העברי החדש" – ומרגע שתקפת אותו תקפת את החלום הגדול, לכן גילם של רוב המנויים שביטלו עובר את ה-50. 'הטייס' בראשם של המבטלים איננו רק לוחם-ראוי-להערכה, הטייס מהווה חזיון תעתועים של דור שניתק עצמו משרה-רבקה-רחל-לאה ומזרוע חינוך אברהם-יצחק-יעקב. "הצבר האלמותי" על יורשיו הביולוגיים גוסס – עיתון 'הארץ' משול(כמטאפורה ותו לא) לאותם טפילים שניזונים מגופתו. מבטלי המינויים כשאר איברי "הצבר האלמותי" מוחים כנגד הקיים, חושבים שעל חייו של "הצבר האלמותי" הם מגינים בעודם רוכנים מעליה, גופת הצבר…"הצבר האלמותי".

אין זה בא לשלול את ההקשר הגרוטסקי של ביקורת-לוי או במידה דומה את הנאציפיקציה ששוקן ושות' עושים למדינת ישראל ככל שהיא נעה לכיוון 'מתנחלי-חרדי'. מדובר, בהצגת הזירה עליה קרב האיגרוף התרבותי מתקיים.

על 8200 הסרבנים מיחידה 43

אוי ארצי המטורפת/ בלבך מדבר שממה/ חלב ודבש אינך נוטפת/ רק מניות ומלחמה/ עד מתי את רק תריבי/ תבערי באש זרה/ כמה ילדים תקריבי/ לאל היוהרה/ אוי ארצי המטורפת/ אוי ברגע של שפיות/ בבושה את מתעוררת/ ונרדמת בסיוט/ אוי ארצי המטורפת/ צאי מתוך המחלה/ אל השחר שוב תאירי/  ונתחיל מהתחלה/ אוי ארצי/ אוי ארצי/ אוי

השיר 'אוי ארצי' מתוך המופע 'הווי ובידור' של יהונתן גפן ושלמה גרוניך 1984, מענה למלחמת לבנון

נדמה לעתים שהשמאל הישראלי מחפש את התמונה המושלמת של הדור האמריקאי הצעיר, התמונה

האופנתית בשביל לתאר את עצמו. השיר המובא כאן ועוד רבים מתאר את החיקוי החיוור של השמאל הישראלי את המרד הניהליסטי בארה"ב נגד מלחמת ויאטנם. כיום מנסה השמאל הישראלי פעם לחקות את Occupy Wall Street  ועם "הסרבנות המצפונית" האחרונה מ-8200  לחקות את אופנת M&S – מאנינג את סנואדן. המדליף-מושיע-זכויות-האדם.

אני מתנצל הגיע עכשיו, סקופ: 8200 לוחמים מיחידה 43 הצטרפו לכחמישים לוחמים מסיירת מטכ"ל, השייטת, שלד"ג – סמלים וקצינים, גם בכירים. כולם מסרבים לבוא לשרת בצה"ל כל עוד הוא פועל נגד התיישבות ציונית, כיבוש הקרקע והגשמת חזונם של בנ"ג, הרב קוק וברל כצנלסון ובעד גירוש יהודים מאדמות ארץ-ישראל.

ולנושא, 43 אבירי-זכויות האדם, רוזני העולם הנאור, דוכסי הכיבוש המשחית, הגיעו למסקנה, 'עד כאן', והעידו שהם יסרבו לקחת חלק בפעולת יחידת הביון בעתיד. הם בגדו באמון שניתן להם על ידי מפקדיהם, על ידי יחידות שטח שסיכנו את חייהן בשביל שהמידע יגיע ובשבועה שהם נשבעו, בין היתר על סודיות. אותה אצולה מנצלת מידע צבאי ובוגדת-באמוננו על בסיס סרבנות אידאולוגית. אין הם מסרבים לפקודה בלתי חוקית בעליל אלא מבטאים דעה פוליטית בהסתמכותם על מעמדם בחברה כבוגרי היחידה המצטיינת 8200. בעשותם כן שוברים אותם בני אצולה את הקוד הבסיסי של כל רפובליקה – עליונות החוק.

חבר יקר סייע והוסיף את חוסר אמינותם ופחדנותם. פירסום "החומר" הישר לתקשורת , כשהם מחוץ לשירות הקבע שלהם ביחידת העילית, לאחר שמינפו את הידע והניסיון שצברו להצלחה כלכלית בעולם העסקים, כל אלו מעידים על אומץ-של-פחדנים. הם שתו ממי-הבאר ועתה הם מרעילים אותה, כשהם שמורים מכל סכנה או פגיעה הנובעת מהצהרה "ערכית" כה עמוקה. הסרבנים טוענים לעליונות מוסרית מחד אך הם עצמם האנשים הפחות מוסריים, הרי הם ביצעו את כל אותם "הפשעים", הם היו הזרוע המבצעת של כל אותן "הפרות של זכויות" שלא ניתנו מעולם ובזמן-אמת(לדידם) לא סירבו.

מדובר בקבוצה קטנה וסגורה, הקבוצה היהודית-החילונית-הליברלית, שוויה בקלפי כ 3-6 מנדטים שרואה בעצמה כשמש סביבה על כולנו לסבוב הם טוענים לעליונות. מדוע לדבריהם משקל? מכיוון שהם חלק מהקבוצה האליטרית. הם 'הטייסים' של הביון, הם נשמעים חזק יותר מאותם 8200 חותמים מיחידה 43. 8200 החותמים מהווים, גם, את שאר עם ישראל: מתנחלים, פריפריה, יהודי ספרד ובעתיד גם חרדים. הם הפסיפס הישראלי. הילת יחידת 8200 היא בדיוק ההיפך, גם אם מדובר בשקר.

על מנת להוריד את הדימוי של 8200 ושל פלח האוכלוסיה המשרת בה אל הקרקע נדרש פתרון פשוט: שחרור משירות, העמדה לדין, פירסום שמותיהם וקנס על בסיס עבירות משמעת. כמו כן נדרשת השחרתם  המוסרית על ידינו; באופן וולנטרי נגנה את אותם 'נטולי שם'- פלונית ואלמוני כמו שהם: בוגדים באמוננו. חברה צריכה להוקיע מי שפועל באופן אקטיבי לשם השחרתה במחיר סירוב לחוק או עבירה על החוק, כפי שקרה במקרה ענת קם.

על מגדל בבל

"החתירה היישר אל השלמות היא פעילות שהנה גם בגדר חילול קודש וגם בגדר כורח בחייו של אדם. נענשים עליה בעונשים השמורים למחללי קודש…ושכרה איננו שכר הצלחה, אלא שכר השתדלות זוהי פעילות המתאימה אפוא לאדם אך לא לחברה. שכרו של אדם אשר הודח לעסוק בפעילות זו עשוי לפצותו על גם על העונש וגם על התבוסה הבלתי נמנענת…עונשה של חברה, לעומת זאת, הנו אנדרלמוסיה של אידאלים סותרים, שיבוש החיים בצוותר. ושכרה הוא התהילה המתלווה אל שגעון מונומנטלי."

פרופסור מייקל אוקשוט, המאמר 'מגדל בבל' מתוך האנתלוגיה 'הרציונליזם בפוליטיקה'

אנו עדים בעת הזאת לדבר מרשים למראה. השמאל הישראלי בנה עולם אוטופי משל עצמו. בעולמו התהליכים ברורים ומוצלחים מראשיתם, הצד השני תמיד מסכים במלואו עם כל מה שאנחנו רואים כ"ראוי מוסרית", החזון נח על יסודות אוניברסליים להם כל אדם יכול להקשיב וכל אדם יבין. הפתרון מוחלט כולל ומיידי בהצלחתו והיקפו, המדובר במגדל בבל מודרני.

אנו נמצאים בהווה סוער, במסגרתו, לנגד עינינו כברק האל\מהלך ההיסטוריה(שכל אחד ייבחר במה שנוח לו לתפיסתו) המגדל מתפורר – התפיסה הדוגמטית מתרסקת ברעש. אנו נמצאים בעיצומו של תהליך הקריסה, היסודות נתכרסמו וגזע-המגדל במהלך נפילתו – ועליו מתרוצצים כלמינגים(לפי המיתוס) המשועבדים לפקודות הנביאים והכוהנים כגון מר לוי מעיתון הארץ, מר חנין הקומוניסט ופטרוני זכויות האדם מ'בצלם'.

בראשם של אותם הלמינגים,עולים לעתים נימוקים אבסורדיים להתרוצצות הבלתי פוסקת אחר החלום-הקורס; אפולוגטיקה לכשלון בוטה עד כדי הכתרתו כהצלחה ומעל הכל השלכת כל אחריות על כל גורם חיצוני – זאת תפיסת השמאל לרוב: תמיד מישהו אחר אשם -הרעיון הוא הצדק הטהור – סיום בניית המגדל הוא תכלית החיים.

לכן נראה את זהבה גלאון, כאחת מכוהנות פולחן דת הזכויות, טוענת כי הפתרון לדאע"ש הוא הסדר עם הפלסטינים. נראה את "לוחמי 8200" הסרבנים מאמינים שאידאה שקרית של זכויות חשובה מהמציאות האלימה – פולחנם הוא הסירוב, הניכור המוחלט מהחברה. נראה את אורי אבנרי הופך את משעל לצ'רצ'יל האלמותי ונראה את 'מנכ"ל 'בצלם' מתכחש למטרות המוצהרות ודרכי הפעולה המוגדרות של החמאס.

מרגע שהתיאוריה הכוללת של השמאל הישראלי החלה בקריסה לא יכולים אותם עובדי-אידאות(סוג של עובדי אלילים) לשבור את קו מחשבתם למול המציאות. הם ניזונים מדימויים העצמי "מה יוותר ממני?" היו שואלים לו היו נוהגיפם בכנות. מהי כנות? באם יודו שכל הרציונאל המנחה שלהם מקורו ותוצאות טעות, הרס ודם.

כך יתרצו, כאחרוני חברי הכת, בכל אמצעי רטורי אפשרי, יהפכו סיבה לתוצאה ויקשרו בין משתנים שאינם קשורים בשביל להמשיך להחזיק מעמד בתוך הדיסוננס אליו\שבו שכלם נקלע\נכלא (נלחם בטרור כאילו אין שלום, ונעשה שלום כאילו אין טרור). אנשים כאלו מסוכנים מרגע שמעניקים להם את כוח קביעת המדיניות, הם לא אחראים במידה פושעת, מעשיהם רשלנות מתמשכת.

לוואי והעם ילמד לקח ויפסיק לחבק אשליות כחומר ולהתייחס לחומר כאשליה – לוואי ונפסיק לרדוף אחרי רוחות רפאים 'מוסריות' ונפעל כאן, לאורה של המציאות, לשם שרידותנו כעקרון מוסרי בראשיתי(היהדות איננה דת של שאהידים ואיננה דת של מרטירים)

עד שתסתיים קריסת מגדל בבל של השמאל, עלינו להיות דרוכים וזהירים – רעיונות שווא יעלו ויופרחו לחלל כל חדר ומטרתם אחת – טפיחה על שכם הדימוי העצמי של המעלה אותם איש השלום-דוכס האנושות-רוזן זכויות האדם – ברון המאבק בכיבוש, לכם, חבריי האצילים אזכיר – לא לעולם יקרוס – מתי שהוא יפגע מגדל בבל, שבניתם בקפידה, בקרקע – ובלבי אין טיפת צער על קריסת חלומכם הרשלני, הרצחני והבזוי.