כה אמר קופל:פרקליט 'השטן'

על השבוע שהיה

השבוע, מבחינתי, עומד בסימן תחקיר 'מכון מולד' –  והמשיך בתחקיר מרכז אדוה: שניהם מכונים 'דמוקרטים' ו'נאורים'. כל המומחים והחוקרים שבהם לא נגועים בדעות-קדומות, חס וחלילה, שיסיטו אותם מדרך הישר במהלך מחקריהם המדעיים להפליא שמסקנתם תמיד מדוייקת ולעד זהה – המתנחל אשם ב[מלא את החסר].

מכון אדווה מתאפיין בצוות חוקרים איכותי: יו"ר המכון פרופסור סבירסקי, ניאו מרקסיסט שכתב רבות על "עלות הכיבוש" וגידל בן לתפארת, איתי  ממנהיגי תנועת הסרבנים לשירות ביו"ש,  אחראית קשרי החוץ של הארגון, מירה אופנהיים, ממקימי 'סלון מזל' כור ההיתוך של אנרכיסטים בישראל. מי שמעוניין יכול לראות את הוועדה הציבורית על איבת חבריה לציונות:  פרופסור יוסי יונה או פרופסור אורן יפתח-אל, פרופסור יוברט לון-יון, פרופסור דני פילק, ד"ר רחל קלוש, ופרופסור אורי רם שהביע את דעתו לא אחת – מסקנות דו"ח אדווה מפתיעות כמו תוצאות משפטי הרופאים של סטלין.

מולד הוא מאין אחיין-סורר למרכז אדוה הוותיק והמכובד. עיון קצר ברשימת בעלי התפקידים חושף מסקנה או שתיים: ראש הארגון אבנר ענבר, ממקימי תנועת סולידריות שייח ג'ראח או מנהל המדיניות מיכאל מנקין חבר לשעבר בשוברים שתיקה, ראש תחום המחקר אסף שרון שעודנו פעיל בשוברים שתיקה וסולידריות שייח ג'ראח. מצד שני מה נצפה ממקהלה עליה מנצח אברהם בורג, המייסד והיו"ר של מולד,  האדם שסולד מברית מילה, קורא לכיפתו פיסת בד, מעודד הגירה *מ*ישראל וחושב שצריך להקים מדינה דו-לאומית(אנטי ציוני מוצהר).

על כן, ראשית, יש לעמוד על המצב: שני דו"חות העוסקים בנושא זהה ומפורסמים בפער של ימים ספורים מגופים בעליי קירבה לקרן החדשה לישראל? להלן ק-מ-פ-י-י-ן! אפשר לתקוף את הקמפיין מכל מיני זוויות  טכניות כפי שמבצע יגאל דלמוני, סמנכ"ל הסברה במועצת יש"ע בסרטון המצורף. אני דווקא בוחר להתמקד בטקטיקה והתיאולוגיה שנמצאת מאחוריה.

על הקוסמוס האדום | על העיירה יהודונות –התגובות ל'הלאמה' | על המרגלים החדשים-חדשים | על הדו"ח | על הדואט של יריב |

על הקוסמוס האדום

"המשיחיות של ימינו[המשיחיות החילונות – ט.ק] תולה את יהבה רק בתבונת האדם וברצונו. תכליתה האושר עלי אדמות שיזכה בו האדם מתוך שינוי פני החברה…המשיחיות החילונית…אחת גזרה אומר להשליט את דברה בכל הדרכים ובלא פשרה…בשר ודם היודע את חולשתו ירא מפני טעותו…המוניזם המשיחי החילוני חפשי מעיכובים כאלה. דורש הוא את סילוק החשבון מיד ובו במקום."

יעקב טלמון, ראשיתיה של הדמוקרטיה הטוטליטרית, מתוך המבוא.

שני מרכיבי יסוד יש בו, בקוסמוס האדום של מולד את אדווה(וצאצאיו):

1. מבט דואלי: העולם הזה מול "העולם הבא". עמדת שמאל חייבת קונפליקט, השמאל חייב מציאות-חולה שתמלא את תפקיד "העולם הזה". תכלית העולם החולה הוא "העולם הבא" – חלום על עתיד-בריא. אנו למדים כי השמאל הוא זרם מחשבתי רבולוציוני שמהותו 'תיקון' החברה לידי שלמות באמצעות 'דיאלקטיקה' – בכל פעם מעט "מהעולם הבא הבריא" ומ"העולם הזה החולה" מתאגדים בתהליך של התקדמות אל עולם טהור – גן עדן נטול יו"ש.

מימין העולם הזה משמאל העולם שצריל להיות השמאל מאמין כי רק בידיו כלים לתיקון-לגאולה-לקץ ההיסטוריה

מימין העולם הזה

משמאל העולם שצריל להיות

השמאל מאמין כי רק בידיו כלים לתיקון-לגאולה-לקץ ההיסטוריה

  1. מרכיב חשוב בקוסמוס האדום הוא היחס בין הכוחות שבתוך "העולם הזה", המציאות, בעולם הקיים יש כוחות טוב וכוחות רע. לכל עידן יש את צורתו ל'טוב-צדק' ו'רשע-עוול'.בראשית יצרה הנצרות מאבק בין השטן ומשרתיו הדמונים לבין הא-ל ומלאכיו; מהנצרות למד השמאל פרי המהפכה הצרפתית ויצר מאבק בין המסורת (שגיאה=רשע) והבחינה התבונית של עולם הערכים(תבונה=טוב); המרקסיזם יורשו ראה מאבק בין בורגנות קפיטליסטית(ניצול=רשע) ופרולטריון (המנוצל=טוב), השמאל של ימינו רואה מאבק בין 'האוליגרכיה של וול-סטריט'(1%) ו"העם"(99%), השמאל הפוסט-קולוניאליסטי רואה מאבק בין 'יליד'(אורגני ואותנטי=טובה) ובין קולוניאלי-אלים(נטע זר ואלים = רע)

אבל השמאל הישראלי מיוחד, הוא יצר סימנים מזהים לדמון – הוא יצר 'לייטמוטיבים' במחזה הקוסמי שלו. מהו לייטמוטיב? מדובר בקטע מוזיקלי קצר אשר מייצג רעיון, דמות, רגש או חפץ בעלילה, אשר חוזר בנקודות שונות לאורכה, לכל דמות יש צליל מאפיין- עוד לפני שמופיעה הדמות מזהה הצופה את הדמות באמצעות ההקשר המוסיקלי.

השמאל יצר תמהיל ייחודי של לייטמוטיבים: איבה למסורת, איבה לכוח, איבה לדתי, איבה להון, איבה לארץ-ישראל(לא למדינה). מכשמופיעים אותם סימנים, איבה למסורת, לכוח, לדת ולהון,משמע עומד להגיע המוטיב המרכזי, הדמות שכל הרוע מקדם את בואה, השטן החדש, הארכיטיפ הייחודי לתודעת השמאל הארץ-ישראלי – המתנחל.(כל הכתוב לעיל מתייחס גם למתנחלות – השמאל לא מפלה בשנאה)

המתנחל אשם באי הגעת השלום; המתנחל אשם באלימות הערבים; המתנחל אשם בכתם מוסרי; המתנחל אשם ב'אלימות הפושה' בחברה שלנו; המתנחל אשם בגזל אדמות; המתנחל אשם בתג מחיר(כל המתנחלים); המתנחל אשם ברצח רבין(למרות שהרוצח היה בכלל מהרצליה); המתנחל אשם בהחרמת המוצרים האנטישמית של האירופים (שסוחרים, לפי הודאתם עם דאע"ש אבל לא עם ברקן); המתנחל אשם בפערי בחינוך; המתנחל אשם בהזנחת הפריפריה. הקילשון והקרניים שייכים ל'מתנחל' – ישות דמונית נטולת שם, זהות, מגדר, תחביבים, פנים, משפחה, רגשות.

כרזה אנטישמית נגד טרוצקי מטעם מחנה הצאר או שמא הבחורצ'יק באדום הוא המתנחל ותחתיו תקציב הפריפריה?
המתנחל ותחתיו תקציב הפריפריה?

המתנחל הוא הביטוי של השמאל הישראלי ל"רשע-עוול" – הוא השטן ומשרתיו. באמצעות אותן מנגינות-קונפליקט, יצרו בנו התניה כאילו היינו מכלביו של פבלוב. – אם ידברו על מחסור כלכלי המתנחל יעלה בתודעתנו באופן אינטואטיבי; אם ידברו על אלימות בחברה יעלה המתנחל בתודעתנו באופן אינטואטיבי: המתנחל יעלה וממשיך לעלות, מדובר בתהליך מתמשך המתבע באמצעות דו"חות כגון דו"ח מולד, התבטאויות של ח"כים, עיתונאים ואנשי אקדמיה. כך יעשה למי שהשמאל לא חשק ביקרו, כך נברא שטן לדרמה של השמאל.

'התיקון' של השמאל את העולם מתבצע במאבק גאולי-קוסמי, המתנחל הוא כוח הרשע והוא האוייב הקוסמי הנצחון עליו הוא מצווה. אלמלא הכסות הרטורית של החברים בשמאל היינו כולנו קוראים לו, ממזמן, כמות שהוא: משיחיסט בעל מספר דוֹגמוֹת, דת גאולית. לשמאל יריב קוסמי שמעשיו לא ישנו את מעמדו, רק את צורת האיבה כלפיו.

על העיירה יהודונות –התגובות ל'הלאמה'

המחשה של תפיסת השמאל הייתה לאחרונה בסוגיית הלאמת הקרקעות, היהודי הגלותי דיבר בכל במה. מרוב גלות נפלטה קצת פסבדו יידיש על המקלדת ומצאתי את עצמי כותב בשפת הגלות אל אנשי הגלות.

בכל רחבי האימפריה געשו הרוחות, הצאר באַראַקק אבאמא חבר לארכידוכס קאַמערון והמיניסטור מערקעל. מקיר לקיר געשה הממלכה כאילו הייתה אפישערייַ שיפל (סירת דייגים) בלב אוקיאנוס סוער.

כצוזונג גרעגאָריאַן (מקהלה גרגוריאנית) זמרו זימרורי איבה וכעס: " שוין ביטרייד(נבגדנו), נואשנו, נפגענו-בגדתם בנו, נואשנו ממכם, נפגענו על ידכם" ויסיימו בברכת שתבנה פּאַלעסטינע במהרה איימן.

תמונה של ממשלת ישראל לפני כניסת סייעתא דאבאמא, מג'ייסטרעאט. [במקור, וועד העיירה פלונסק -עיר הולדתו של בנ"ג]

תמונה של ממשלת ישראל לפני כניסת סייעתא דאבאמא, מג'ייסטרעאט.

[במקור, וועד העיירה פלונסק -עיר הולדתו של בנ"ג]

פרנס העיירה בנג'ימען נעטאַניאַהו והוועד המנהל הכריזו, רחמנא לצלן, על עקספּראָופּרייישאַן ייקערז (הפקעת כמה דונמים) בשולי העיירה על ידי הוועד. האַרגומענט היה שחיטתם של שלושה מבני העיירה על ידי השכנים האַראַבס. תושבי השטייטל הביטו בתמיהה על הפעולה וזיק של זיקאָרן עלה בראשם – זיקאָרן מעבר שכאילו ובאמת היה; נזכרו בפאַנטאַזיע בימים בהם העיירה מדינה הייתה עוד לפני שהוכרזה, האדמה הייתה וואַסער און עסנוואַרג (מים ומזון), הס! הס מלהזכיר זאת היום, אבל בעבר חוו א גוטע אידן (היהודים הטובים) חירות כקבוצה לקחת חלק בפּראַטעקשאַן – אף קראו כך לארגון השומרים שהקימו.

מילים קשות נאמרו בפאַנטאַזיע. בני העיירה שיצאו אל תרבות הגויים, תרבות אייראפעישער או ברחו מפחדם, שלחו עייס-עיימ-עס אל קרובי משפחתם עם תחילתו של גל הזיקאָרן והפאַנטאַזיע.  נכתב בעייס-עיימ-עס שבארצות הפריצים אטערביאַלאַנט- ווינטן(רוחות סוערות), שפאַנטאַזיע שכאלה על 'גוי ואויים שמויים' אסורים בתכלית האיסור –שמא הקוזאקים יסתערו ואייראפעישער עריסטאַקראַץ יעמדו מנגד ויחזו בשחיטה. סערה אחזה בשטייטל.

וועד העיירה התכנס ודן בסוגייע, עד מומחה לפריץ העליון העיד על סכנות: העד הגיע מן אקאָנטינענט אַמעריקע  וייצג את סייעתא דאבאמא, ג'ייסטרעאט. עם חזרתו פירסמה ג'ייסטרעאט קריאה לפריץ הצאר באַראַקק אבאמא להגדיר את כלל הייקערז בהתנחלות כאינוואַליד(לא חוקי). כנראה שהוועד לא שכנע. בינתיים, בשטייטל הלעפט קרקר כקאַק(תרנגול) על האימה והפחד והכורח והוויתור.

ואני? יושב על כיסא נוח, מקטרת בפי והעיירה פרושה לרגליי – רואה את המחזה וחושב שאני בתקע"ד ולא בתשע"ד.

על המרגלים החדשים-חדשים

"מהמכתבים שקיבלתי מאבא נודע לי שכמה צעירים שחזרו מהארץ מתוך יאוש משמיצים את הארץ. "כל הבאים" כתב אבא, "מתארים את הארץ בצבעים שחורים." במכתב ששלחתי לו מסג'רה…כתבתי לו:"לא מפחד אני שמא ישחירו התיאורים הללו באמת את הראץ בעיני השומעים. היהודים החנוטים שנשקעו כבר בבצות הגלות עד הצואר לא יקיצו אפילו אם ישמעו כי בארץ-ישראל הזהב מתגלגל בחוצות. והיהודי החדש, הגא והלוחם, לא ייבהל ולא ישוב אחור גם אם אמת בפי המרגלים החדשים. אך צר לי על קטנות המוח, טמטום הלב של אלה הצעירים, שאין להם אפילו אומץ הלב להודות כי ברחו משדה המערכה, אלה משתדלים לגולל על ידי שקרים את האשם על רוע המצב שבארץ-ישראל. יודע אני את הארץ יותר מכל אלה שהיו פה ושבו, ובין דבר לא פחות מהם, ואומר אני: דיבה מוציאים הם על הארץ!"

מכתב של דוד בן גוריון לאביו מסג'רה, 1907

נתחיל בהבהרה. חבריי בחו"ל, אחיי עד לא מזמן, אתם לא היגרתם, לא עזבתם, לא ברחתם ולא שיפרתם – אתם ירדתם. 'הירידה' ו'העליה' הם מושגיים ייחודיים לתאר את מצבו של היהודי בעולם מאז תחילת הישוב היהודי בארץ-ישראל ומאוחר יותר מדינת ישראל. היהודי העולה לארץ עולה במדרגת הקיום והרוח, כל אחד לפי תפיסת עולמו: מעבדות אישית לחירות, מקבוצת מיעוט לקבוצת רוב בעלת חירות לחיים יהודיים, מרוח ניכר לרוח קודש, מגלות לריבונות.

הירידה היא הרגרסיה מהמצב הריבוני למצב הגלותי. אלפיים שנות גלות, אלפי שנות נדודים, לא נמחות בין רגע;  פעם ברחנו מפריץ לפריץ בשביל זכויות כלכליות ועכשיו נודדים חלקנו מעצמאות לגלות בשם המשכורת ומחיר גבינת הקוטג'. תופעת הגלות עודנה שורשית ומהותית ביעקב, אנו-עודנו עם מטושטש זהות-ריבונית, הניהול העצמי חורה לנו, ביטולו עודנו אפשרות בעבור לא מעט.

העובדה המתגלה הינה אותה העובדה שחשף בנ"ג עוד מימיו בפ"ת, בימי העלייה השניה: "והחלשים שאדיאליותם היתה רק בדמיונים – יפלו מהר ברוחם, יתיאשו, והשפלים שבהם  יהפוך לבם לשנוא את מה שהעריצו והקדישו  מקודם בעינים עיורות…"

אדם שלא רואה את עצמו בתוך ההקשר של הציונות יעזוב ברגע שתנאיו החומריים ייפגעו, כשהאידיאל שיצר מהמציאות, בין אם רומנטיקה של 'חברת מופת' או התחסדות של 'צדק טהור' יקרוס. אותם לכאורה אלטרואיסטים – למעשה אנוכיים, אמונותיהם יתנפצו במפגש הראשון עם המציאות. אינני מאשים אותם על שירדו, אינני מבקר אותם באם הם אינם רואים עצמם כחלק מהאידיאל שאני ובן גוריון חולקים – תקומה לאומית עברית-יהודית.

כמה פעמים נחזור על חטא המרגלים? בן גוריון בצעירותו.

כמה פעמים נחזור על חטא המרגלים?

בן גוריון בצעירותו.

אני מבקר אותם על גאוותם בגלותם. כולם יחזרו להיות רוגל אלפרים – יהודים נודדים. נטולי זהות, מתפוגגים האלפרים אל חלל העולם כגרגר חול ברוח עזה, כעלה נידף בסתיו. האלפרים מאבדים את עצמם, ובעידן שלנו אין דרך אמצע בין גלות וריבונות, קיום גלותי במדינה ליברלית אמיתית כמו ארה"ב דינו טשטוש ומחיקה מוחלטת – הם המתבוללים, הם המרגלים החדשים-חדשים של ימינו, עתידם עתיד עשרת השבטים.

אין אמצע, בארץ ישראל הֱיֵה כבן גוריון או כנציג שבט ראובן הבכור, מבין המרגלים מוציאי הדיבה, בֶּן-זַכּוּר:

"נמצאתי בין אחי על אדמת ארץ-ישראל. הרגשתי כי גלי-אושר מתנשאים ממעמקי נשמתי ומפכים בלב… התחיה העברית הנה הנה! השלטים העבריים שבכל חנות, הדיבור העברי בחוצות, בבתי המסחר וברסטורנים – ניצני התחיה!  לא, כאן אי אפשר לפקפק, אי-אפשר שלא להאמין! כל מי שעינים לו רואה בחוש, וכל מי שלב לו, לב רגיש, חש ומרגיש את פרחי האביב! הנה נער עברי דוהר לו בבטחה על סוס שוטף; נערה עברית בת שמונה רוכבת על חמור טעון משא – אלה מראות התחיה!

דוד בן גוריון(אז עוד נקרא גרין), מכתב לאביו עם הגעתו לארץ-ישראל, 1906

על הדו"ח

מדינת ישראל אינה סובלת מציאות מדבר בתוכה. אם המדינה לא תחסל את המדבר- עלול המדבר לחסל את המדינה.

בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו – כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה וישובה. מאמץ זה יקבע גורלה של מדינת ישראל ומעמדו של עמנו בתולדות המין האנושי.

"משמעות הנגב" 1955  ד.ב גוריון

דבר נסתר מתגלה בהנחת היסוד של דו"ח מולד ודו"ח אדוה.  דבר מעניין עוד יותר מהעובדה שחברי שוברים שתיקה וסולידריות שייח ג'ראח, אנטי ציונים מוצהרים, מתעניינים לפתע בתקציב ההתיישבות היהודית. מתגלת אותה תפיסה שתיאר ההוגה הצרפתי טוקוויל, אמנם בהקשר אחר, למקרה: "כיוון שהממשלה באה וירשה מקומה של ההשגחה העליונה, טבעי היה שכל איש ואיש יבקש להסתייע בה בשביל צרכיו הפרטיים"

אכן לצרכיו הפרטיים, אולם דה טוקוויל לא חזה עמותות במימון זר, המגובשות כחזית אחד, קמוצה כאגרוף – מולד ואדוה תובעים שוויון. אנו רואים שני יסודות נוספים של מחשבת השמאל מתלכדים: המדינה ככלי-מתקן-עולם ושוויון. שוויון מגדרי, שוויון כלכלי, שוויון סימלי עם המיעוט הערבי שוויון בחלוקת ההקצבות והכל יוגדר על ידי המדינה.

בקצרה, החטיבה להתיישבות משמשת, למעשה, כזרוע הביצועית של הממשלה לבנייה ברחבי הארץ ובשטחי יהודה ושומרון, ותקציבה מגיע מקופת המדינה. כמו כל גוף פוליטי יכולה ממשלה ואפילו המנגנון הבירוקרטי להחליט על עדיפות בהקצאת משאבים מאזור א' לאזור ב'. ייתכן למשל שאזור דימונה זקוק לתמיכה רבה מאשר אזור הגליל העליון ועוד. כאן מתגלה החטא החמור לפי מולד: בין אם מהדרג הפוליטי ובין אם מהדרג הבירוקרטי, ישנה העדפה להשקעה ביו"ש במסגרת תקציב החטיבה להתיישבות.

כותרת עיתון הארץ:"הממשלה מעבירה הכי הרבה תקציבים לנגב - והרבה פחות לעיירות הפיתוח בשאר חלקי הארץ" גם בן גוריון באשמים...

כותרת עיתון הארץ:"הממשלה מעבירה הכי הרבה תקציבים לנגב – והרבה פחות לעיירות הפיתוח בשאר חלקי הארץ"

גם בן גוריון באשמים…?

כאן אנו רואים איך השוויון, כעקרון מוּלד-של-מוֹלד ואדווה משמש ככלי למען מטרת העל – השחרת פני ההתיישבות והפיכת המתנחל לאותו דמון עליו דיברנו קודם לכן. המדינה, כפי שתאר טוקוויל, כיורשת האל היא המנגנון שמעניק לגיטימציה לערך – המדינה, לפי מולד, חייבת לפעול בשוויון מוחלט ועיוור ולכן העדפת יו"ש על חוף אשקלון היא "פגיעה בעקרון", קרי סטייה מדרך ה'צדק'. לכן העדפת הנגב על בקעת בית שאן היא "פגיעה בעקרון", קרי סטייה מדרך הצדק.

לפי הקריטריונים החדשים של מולד לא רק הבית היהודי וממשלת נתניהו אלא גם בן גוריון בעצמו היה עומד לדין משמעתי והשחרה מוסרית. ייתכן ותחקיר דאז היה מגלה כי עודף ההשקעה בנגב הוביל להזנחת הגליל או בקעת בית שאן. והנה בן גוריון בחוטאים.מה חטאיו? העדפה אידאולוגית וריאלית לטריטוריה מסויימת,  בדיוק כמו חברי הבית היהודי וישראל ביתנו. בנ"ג האמין שהקצאת משאבים לנגב היא צורך לאומי וציוני, הבית היהודי וישראל ביתנו חושבים שהקצאת משאבים ליו"ש היא צורך לאומי וציוני. להלן מדיניות של הגורם הנבחר, הם קיבלו מנדט פוליטי – מולד מתקיפים אותם על יישומו.

[אציין כי מבחינתי תקציבי התיישבות צריכים להיות גבוהים עוד יותר ולהקיף את הגליל, הנגב הדרומי, המערבי, הגולן וגם את יו"ש.]

על הדואט של יריב

מצורף להלן סרטון נהדר של דיון בין יריב אופנהיימר 'משלום עכשיו' וטוביה טננבאום כותב הספר "תפוס את היהודי". הדבר המרכזי בוויכוח הוא התעלמותו המופגנת של אופנהיימר מהצורך האינטלקטואלי הבסיסי לדעת במידת האפשר את מושא הביקורת שלך. ארבעה עימותים היו בין אופנהיימר לטננבאום, ארבע פעמים אופנהיימר הודה שלא קרא את הספר, ברם, לא מנעה ממנו בורותו את תיוג הספר כ'תעמולה'.

מר אופנהיימר כמו הגברת אלונה 'המאיימת' קמחי ואחרים בטוח שהצדק אימננטי(פנימי) בעמדתו, אין הוא צריך לרכוש מידע נוסף שכן הוא, אימננטית, יודע לגלות עם תבונתו את הצדק שכבר נמצא בלבו – לגישה שכזאת יש שם: סוליפיסיזם. סוליפיסיזם היא גישה לפיה יכול אדם לדעת בוודאות מלאה אך ורק את עצמו, את 'האני' שלו. העולם החיצוני, שאיננו חלק מ'האני' לא בהכרח קיים, למשל העובדות שבספר – מר אופנהיימר, הספר קיים, המציאות ,לנגד עינינו, קיימת, ואנחנו רואים אותך, רוקד דואט עם עצמך לצלילי מנגינה שרק אתה שומע.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “כה אמר קופל:פרקליט 'השטן'

  1. פינגבאק: כה אמר קופל:סרבנות שמנת ושגעון מונומנטלי | קצת על הרבה

  2. פינגבאק: כה אמר קופל:על השכחה-הרגשית הגדולה | קצת על הרבה

  3. פינגבאק: כה אמר קופל: הדיאגנוזה של השמאל – מחלה סופנית? | קצת על הרבה

  4. פינגבאק: כה אמר קופל: שוברים שתיקה על 'שוברים שתיקה' | קצת על הרבה

  5. פינגבאק: כה אמר קופל: שוברים שתיקה על 'שוברים שתיקה' |

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s