קצת על הרבה – מוצ"ש נוח

"איפשהו, מקננת בתוך האדם שאיפה מתמדת לאוטופיה", היא אמרה. מדי פעם נחתה עליה רוח פילוסופית, מליצית, כאילו היא רוצה לתקן את העולם. "הבעיה היא שתמיד תמיד, הרעיון הזה מתגלגל לאחדות אחידה כזאת, חסרת גוונים, חסרת צבעים, ובסופו של דבר, חסרת פנים". השעה הייתה מאוחרת. הוא הביט בשעון כשהמחוג הקטן התקרב לשעה המסוכנת. שתיים אחר חצות. אם יישאר איתה עוד מעט, אם ייתן לה לשפוך רק עוד מעט את תאוות ליבה הכמוסות על אותה אוטופיה משלה, ייאלץ לשפוך הוא את שלו.

וגם: למה אלוקים ברא את העולם, מה הקשת בענן באמת מסמלת, ואיך חיים את האוטופיה – סיפור קצר

קצת על נוח | קצת על נפאל | קצת על המבול | קצת על הבריאה | קצת על הברית | קצת על הר הבית | קצת על האוטופיה

קצת על נוח

ראשון

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ:

"להתהלך את האלוקים לא אומר להיות הדוס הכי טוב בעולם. זה לא אומר שאתה צריך להיות צדיק זך וטהור. לא שלוש תפילות ביום, לא ציצית, לא לימוד תורה, לא פרקי תהילים, לא עלייה להר הבית, לא עלייה לתורה. זה יכול להיות כל הדברים האלו, אבל זה לא חייב. לפעמים זה אומר שאתה מביט רגע על החיים שלך מבחוץ, או על היום שלך מבחוץ ואומר לעצמך שנגעת באושר. וכשאתה נוגע באושר – הרי נגעת באלוקות עצמה. זה לנהל איתו את דו-השיח, להבין שבכל מקום אליו תגיע – הוא שם איתך, בטוב וברע, גם אם קמת וגם אם נפלת, וגם אם מרגיש שהאור שלו כבה בזמן האחרון." (קצת על הרבה – מוצ"ש בראשית).

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ:

מה מייחד את נוח, היחיד שזוכה לאזהרה זו. הארץ מלאה חמס, והוא משחית את כל בשר, אך לא את כל הרוח, ולא את הכול. הוא מותיר את נוח, הוא מותיר את משפחתו. הוא מצווה עליו לבנות תיבה, למלא אותה בחיות הארץ, ומקים ברית עימו. למה?

בשבוע שעבר תיארתי מהלך בו האדם יוצא לדרך חדשה אחרי שמגורש מגן עדן. נוח הוא שלב נוסף בדרך הצמיחה של האדם לאורך ספר בראשית. אדם הראשון לא היה מושלם, וחטא בעקבות אשתו בעץ הדעת. אך הדעת הזו מילאה אותו ביכולת להבדיל בין טוב ורע. השחיתות שעוטפת את הארץ, החמס שממלא את הארץ, מצביע על אובדן מוחלט של היכולת להבדיל בין טוב ורע. בניגוד לאדם וחווה אשתו, שטרם אכילת פרי עץ הדעת, לא ידעו כלל מהו טוב ומהו רע והיו תמימים לחלוטין, לדור של נוח יש כבר את הידע, אך מרוב ששגו – איבדו את הדרך חזרה, וכאן ה' קובע שיש להתחיל מחדש.

זה מעניין, כי אפילו אחרי שקין הורג את הבל אחיו, ה' מגונן עליו ומציע לו לשאת את האשמה לאורך חייו – אך לא מחסל אותו. כלומר, אפילו ברוצח, יש נקודה טובה ששווה בשבילה להיאבק למען הכלל. כשאדם שוגה, הוא אמנם מגרש אותו מגן עדן – אך לא הורג אותו. גם את האנושות עצמה, ה' לא מחסל, אלא נותן את המושכות לאדם אחד שימשיך את שרשרת הדורות.

 

קצת על נפאל

שני

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה:

מבין כל בני האדם, נוח נבחר, עם בני משפחתו להיכנס אל התיבה ולהותיר את האחרים מאחור. האם הוא הביט בהם, בזמן שהבין שמותם של כולם קרב, האם שקע בקושיות, או אולי עשה זאת בחפץ לב, נוטש את האנשים הרעים מאחור, מלא בצידוק עצמי ובציווי אלוקי?

"אמרתי לנדב שאנחנו עוזבים את תמר. פשוט כל הזמן הרמנו אותה והיא נפלה ואז הרמנו אותה עוד פעם. פעם אחת כשהיא נפלה, פשוט אמרתי לנדב 'עזוב אותה, אנחנו פשוט נאבד גם אותנו". (איתן עידן, ראיון ל"גלי ישראל").

השאלה הגדולה שעולה מהחלטתו של עידן היא שאלה מוסרית עצומה. האם היה על החבורה להמשיך לשאת את תמר ולהסתכן במוות? איפה הרעות, איפה שותפות הגורל?

איתן עידן, תמר אריאל. האומץ לאהוב.
איתן עידן, תמר אריאל. האומץ לאהוב.

"לכדתניא: שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים. אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמים לחיי חבירך". (ב"מ סב.)

תמר, כך מסופר, הצילה את חיי חבריה גם ברגעים האחרונים לפני מותה. עשתה את מה שאפשר כדי לחמם את גופם על ידי חום גופה, נרתמה על מנת לעשות הכול, כדי שהם יוכלו להמשיך הלאה ולחזור הביתה בשלום. האם גם אלו שלא היו מיועדים לעלות אל התיבה סייעו לנוח, האם ניסו לתת לעולם סיכוי להמשיך – גם בלעדיהם?

 

קצת על המבול

שלישי

וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ

בין בראשית ונוח, בין הבריאה והמבול, יש מלא אפיקים שאפשר לזרום בהם. בין נהר פרת ונהר החידקל, לבין המבול הגדול התוקף את היבשה. למה אלוקים ברא את השמיים ואת הארץ, שאלתי פה בשבוע שעבר. אם אצליח לנסח תשובה לשאלה הזו, אולי אוכל להסביר גם למה הוא בחר להחריב את העולם כולו, למה בחר להתחיל מחדש. ואולי התשובה נמצאת דווקא בפן של הבריאה המחודשת.

 

קצת על הבריאה

רביעי

וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:

ראו איזו ברית היא זו. לא עוד ישחית ה' את האדם, לא עוד יוסיף לקלל את האדמה בעבורו. יש פשלה בייצור של האדם. יצרו רע לו מנעוריו, הוא פגום בצורה מובנית. לא משנה מה יעשה הא-ל על מנת לרפא אותו ממעשיו הרעים, הוא אומר, יצרו מדיח אותו לעבר המעשים הרעים.

יום חדש מתחיל. צילום: איתי שרמר
יום חדש מתחיל. צילום: איתי שרמר

בבריאה המחודשת הזו, מצווה ה' את נוח ובניו לפרות ולרבות, ממש כפי שציווה את אדם ואת חווה אשתו. הוא מטיל עליהם את האחריות לבעלי החיים, ומציב אותם במעמד דומה לזה שהיו בנזר הבריאה. אך יש שינוי אחד, מהותי. אכילת בשר, מותרת להם. האם זו באה לשכך את רוע ליבו של האדם, האם אומר הא-ל, מוטב שיאכל האדם את החיה(המתה, חשוב להדגיש) על מנת לספק את תאוות ליבו הרעה?

ועוד:

 וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם:

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:

על שפיכות דמים, כבר למדנו, ה' אינו משחית. המוצא האחרון שלו הוא להשחית הכול. הוא יעדיף להותיר משהו, על מנת שהאדם יוכל לכפר על מעשיו ולהמשיך הלאה. אך את האדם הוא מצווה לעשות אחרת. אדרוש את נפש האדם, הוא אומר על הרוצח. ואם בני האדם לא ישפכו את דמו של שופך הדמים – הרי שהא-ל יעשה זאת במקום.

אב העולם, כך נראה, מיואש מצאצאיו. הוא מטיל בהם דופי, ומשלחם לדרך, בתקווה שלא יטעו ולא יפלו יותר מדי. נראה כי הוא מבין כי האדם ירצה לדרוש לעצמו את הגדרת הרע והטוב, ובכך, הוא קובע, יצר האדם רע מנעוריו. הוא רוצה ליפול בשוחות שלו, הוא רוצה לסטות מהדרך בנקודות שלו, הוא רוצה לטעות בשביל עצמו וללמוד מתוך עצמו. לכך אלוקים מסכים, אך דורש שיהיו חוקים מובהקים כלשהם.

אז למה ברא את העולם?

ובכן, התגלית הזאת מתגלה רק בקצה קצהו של הפרשה, ובתחילת הפרשה הבאה, וחבויה היא במדרשים בלבד. נוח לא תיקן את חטאו של אדם, הגם שהתהלך את האלוקים. רק אברהם יצליח לעשות זאת, וליצור מדרגה חדשה של תיקון בבריאה. על כך, בשבוע הבא.

 

קצת על הברית

חמישי

אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ

הקשת הזו, בכל פעם שהיא מופיעה, האין היא אלא סימן לכך שגם בדור הזה, יש מי שהיה מעדיף להשחית את כל בני הארץ, אך מתאפק מלעשות זאת – רק בגלל הסכם שנחתם אי שם לפני אלפי שנים? יש משהו יפה בזה. שהוא נעצר, רגע לפני שהוא מחריב את הכול.

 

קצת על הר הבית

שישי

וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו

יום שלישי, שמונה בבוקר. המים במקווה של קריית ארבע, מסתבר, מחוממים היטב. היום, כך החלטתי, אעלה אל הר הבית – ויהי מה. לקראת אחת כבר הייתי בשער האשפות, בתקווה שהכניסה להר הבית מותרת. כבר בתור, לא יכולתי שלא להבין כמה העניין איזוטרי. כמה מעטים הם המשוגעים לדבר. מיד סימסתי לאחד הפעילים המרכזיים של העלייה היהודית להר הבית: "אני מוקף בגויים!". דקות ספורות לפני שהשער נפתח, הבחינה מישהי נוספת שאני לא היחיד שחש כך. בחורה בלונדינית, זרה למראה, בחנה אותי, דוגמת אותי מכף רגל ועד ראש. "היי", היא אמרה לי. היא הציגה את עצמה בתור עיתונאית גרמנייה, שעושה כתבה על הר הבית. "המתיחות בשבועות האחרונים", כך סיפרה, "גרמו לי לרצות לבוא הנה".

התור שלפני, מלא בתיירים.
התור שלפני, מלא בתיירים.

היה מביך לדבר עם גרמנייה על כך שהיא ידעה שהיא מחפשת אותי מבין כל הקהל. הכיפה לראשי סימנה אותי היטב, והתיק הגדול שהיה על גבי ייחד אותי אולי אפילו יותר משאר התיירים שהקיפו אותי. דיברנו ממושכות על המתיחות עם הערבים בהר הבית, על כך שהגורם למתיחות הזו הוא הצד השני בלבד. על כך שהערבים מרגישים מאוימים מהיהודים בהר, ובעיקר על כך שבכל נקודה בה ניתן היה לבחון את המצב – מדינת ישראל העדיפה שלא לשנות אותו.

היא שאלה אותי על המשטרה. "מה אתה מצפה שיהיה?", תהתה בקול. "תראי, זו הפעם הראשונה שאני עולה, אבל אני חושב שהמשטרה בטח תעצור אותי, או תתייחס אליי אחרת". הכול היה בסדר, עד שהשוטרים ראו אותי, או אולי בעצם הייתה זו הכיפה שעל ראשי. "חכה בצד", הורו לי. "תביא תעודת זהות", פקדו. "אתה לא יכול להיכנס לכאן עם התיק הזה". וכשהשארתי את התיק בחוץ הם אמרו, "חכה לליווי". לאורך כל הזמן הזה, העיתונאית הגרמנייה התלוותה אליי ואני נאלץ להסביר.

התדריך המשטרתי נשמע כמו ציוויי ההלכה עבור דתל"שים. הכול איסורים.  "אסור להתפלל, אסור ללחוש, אסור להרים שום דבר, אסור לגעת בשום דבר, אסור להשתחוות, אסור להגיב".

חלפנו על פני גשר המוגרבים, כשבשלב הזה הצטרף אלינו יהודי חרדי, שסיפר שהוא פוקד את ההר לעיתים קרובות. כשנכנסתי אל תוך ההר בירכתי ביני ובין עצמי "שהחיינו", וחיכיתי לראות מה קורה. החצר של ההר נגלתה בפניי כעצומה בפני עצמה. השוטרים המלווים, שחיכו לנו, שאלו מיד איזה מן המסלולים נעשה, ודחקו בנו לסיים בהקדם. "עד שתיים וחצי סוגרים", הסבירו. השעה הייתה שתיים, או שתיים וחמישה. שני השוטרים התחלקו – אחד מלפנינו, אחד מאחורינו ויצאנו לדרך.

מול מקום המקדש.
מול מקום המקדש.

זה לקח אולי דקה, מרגע שהתחלנו את הסיבוב על ההר. הערבים, ובעיקר הערביות, שראו אותנו מרחוק לא חיכו יותר מדי. אללה אכבר אללה אכבר אללה אכבר, קראו בקולי קולות. ניסיתי לשמור על ראש צלול, הר הבית בכל זאת. ניסיתי לשאת בליבי תפילה, להודות לבורא על 25 השנים שעברתי עד כה, על המשפחה שלי, על המתנות שנתן לי.

השוטרים האיצו בנו. "יש לכם עד שתיים וחצי", הם דחקו. "אני לא רוצה להעיר לכם שוב", אמר זה שהיה מקדימה. הסיבוב נמשך. הראש החל להתרגל למקום שפעם היה, ואיננו עוד. אם ציפיתי לגלות קדושה, או טהרה בהר הבית לא מצאתי. אך מצאתי דבר אחר, הפוך ממנו. טומאה. טומאה של ממש, טומאה אמיתית. הערבים ביזו אותנו בכל צעד שלקחנו.

"רק גנבים באים עם שומרים", צעק עלינו ערבי. "נראה אתכם באים לפה בלי שמירה!" הוא אמר. ההשפלה נמשכה לאורך כל הדרך. הגרמנייה הבינה את המצב לאשורו. "דיס איז קרייזי", היא אמרה. "האם אתה מפחד?" שאלה. זה לא היה פחד. זה היה שילוב נורא בין זעם ותסכול. זעם עלינו, שלא הצלחנו לכונן את הריבונות שלנו שם ותסכול שהגיע ממעמקי חוסר האונים. העיתונאית הגרמנייה שאלה אותי שוב, בסוף הסיור הקצר על ההר, איך הרגשתי, איך אני מסכם את הביקור ואיך הוא עמד בציפיות שלי. זו הייתה היכרות עם משהו שלא חשבתי שארגיש אי פעם. "באתי להר הבית בתקווה לפגוש קדושה, במקום – פגשתי טומאה", אמרתי.

הם טימאו את היכלך, היה כל מה שיכולתי לחשוב. מי זה הם, לא ידעתי לומר בדיוק. האם היו אלו הנשים והגברים ששהו במעגלים וקראו את קריאותיהם אלינו? האם היה זה הערבי המבוגר שצעק עלינו "החוצה! החוצה!"? אולי דווקא המשטרה שמקבלת את המצב כפי שהוא? אולי זו הממשלה, שראשה מתעקש לשמר את הסטטוס קוו, כאילו יש בו משהו טוב ליהודים.

אין לי מושג מי ריבון על הר הבית, אבל זה בטח לא מדינת ישראל.

 

קצת על האוטופיה

שביעי

 וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת:

"איפשהו, מקננת בתוך האדם שאיפה מתמדת לאוטופיה", היא אמרה. מדי פעם נחתה עליה רוח פילוסופית, מליצית, כאילו היא רוצה לתקן את העולם. "הבעיה היא שתמיד תמיד, הרעיון הזה מתגלגל לאחדות אחידה כזאת, חסרת גוונים, חסרת צבעים, ובסופו של דבר, חסרת פנים". השעה הייתה מאוחרת. הוא הביט בשעון כשהמחוג הקטן התקרב לשעה המסוכנת. שתיים אחר חצות. אם יישאר איתה עוד מעט, אם ייתן לה לשפוך רק עוד מעט את תאוות ליבה הכמוסות על אותה אוטופיה משלה, ייאלץ לשפוך הוא את שלו.

"את יודעת", הוא תהה בקול, "לפעמים צריך לחיות את האוטופיה", הוא ניסה לשנות כיוון. מה זאת אומרת, מבטה שאל. "הרי יש לך איזשהו חזון לעולם מתוקן, נכון?", שאל. היא הנהנה. היא סיפרה לו על החזון הזה פעמים רבות. החזון כלל עולם ללא שאיפות אימפריאליסטיות. של אף אחד! היא הייתה מדגישה, ושפתיה נעו בסנכרון עם ידיה, כאילו התכוננה כבר לנאום בפני העולם יום אחד. היא רק בת שבע עשרה, הבת הקטנה שלו, אך ליבה וראשה חושבים רחוק. כל אומה ואומה, היא הייתה אומרת בפאתוס רב משמעות, תחזור אל המקום הטבעי שלה, תזכה למרחב מחייה ולאוטונומיה מוחלטת לנהל את צורת החיים שלה כפי ראות עיניה, בלי לנסות ולחתור לשלוט על אף אומה אחרת. "ומה תעשי אם מישהו לא יסכים לקבל את החזון?", היה שואל אביה. "מה אם מישהו יטען שמרחב המחייה הטבעי וההיסטורי שלו רחבים יותר?". והיא הייתה מתרגזת כפי שהייתה מתרגזת כשהייתה קטנה והוא היה צריך לנסוע לענייני עבודה כאלו ואחרים. היא כבר לא חבטה ברצפה, כבר לא רקעה ברגליה, כבר לא צווחה בקולי קולות, אך עדיין. הוא ראה שהיא מתרגזת.

"איך חיים את האוטופיה?", שאלה. "איך גורמים למישהו להבין שהעולם שהוא חי בו, אינו עולם מלא כפי שהוא יכול להיות?", היא שוב חזרה לטון של הפאתוס. "מה לא מספק אותך, ילדתי?", שאל. היא לא אהבה את הכינוי בסוף, חשה שהוא שם אותה ללעג קל, אך מבטו המליצי הבהיר שהוא רק מנסה לאתגר אותה לחיות את האוטופיה.

"הצלחנו לבנות מגדלים עצומים, הצלחנו לקצר את מרחק הנסיעה, הצלחנו להגיע לכל חור בעולם ולכמה חורים מחוץ לכדור הארץ. אבל לא הצלחנו לפתור את בעיות העוני, לא הצלחנו לעצור את בעיות הבריאות, לא הצלחנו להפסיק לריב אחד עם השני. להרוג אחד את השני". היא נראתה מתוסכלת. הוא לא מבין.

"מארקס היה אומר שהמהפכות הגדולות הן כמו מיילדות. צירי הלידה גדושים בדם, אך בסופו של דבר יוצא עולם חדש", הוא אמר. "את לא רוצה דם, את לא רוצה לידה, את רוצה חיים טובים ומאושרים לכל. אבל הדברים מורכבים יותר, מסובכים יותר. הרי אפילו בפעם היחידה שהאנושות ניסתה לחזור ולהתאחד, היא פוזרה על ידי אלוקים".

שוב משל המגדל, היא תהתה. "למה בכלל אלוקים התערב שם, הרי הם לא באמת יכלו לו", שאלה. "נראה לי שברגע שאדם גורש מגן עדן, הוא לא נועד למטרה אחת, אלא לכמה מטרות. לכן תמיד יש יותר מרעיון אחד בשוק. לכל אחד יש את האוטופיה שלו", הסביר.

"זה בדיוק מה שאני רוצה, שכל אחד יגשים את האוטופיה שלו – רק לעולם לא על חשבון האחר".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s