כה אמר קופל: סמלים, חמורים, אלימות ורוק N רול

על השבוע – הטור מוקדש למאבקו ההירואי, הציוני והיהודי של הרב יהודה גליק

השבוע שעבר סייע לנו לחצוץ בין שניים, כקרע היום מן הלילה, קריעת השמיים מן הקרקע  כך אנו יכולים לקרוע את העבדים מהאדונים. במקרה היהודי דת העבדים ודת האדונים דומות בצורתן:
לשתיהן סוג של אל כל-יכול – אלוקים לדת האדונים ו'העולם/אנושות' לדת העבדים.
לשתיהן פולחן ותפילות – הסידור ולוח השנה היהודי לדת האדונים, מגילת זכויות האדם של האו"ם לדת העבדים.
לשתיהן חזון גאולי – ימי משיח בעתיד לא ידוע לדת האדונים אל מול גאולה כאן ועכשיו בעולם הזה לדת העבדים.
לשתיהן אתר תפילה מרכזי –  לדת האדונים הר-הבית, לדת העבדים הר הבית-הלבן.
שתיהן דתות -אחת תובעת ממך אחריות לגורלך, השניה פונה לזיגוראת, למגדל בבל שבאו"ם לשם הוראות.
אחת מודה ומתגאה בהיותה תוצר של התגלות שאף קדמה למושג דת, היהדות, השניה מתכחשת לכך שגם היא דומה לאחותה ובזה למושג דת – בזה לעצמה בלא מודע.

הסכסוך היהודי ערבי על הר-הבית הוא סכסוך עומק המקרין על כל רבדי הזהות היהודית בארץ-ישראל. הסכסוך היהודי – פרוגרסיבי(ממשל אובאמה כנציג) הנו סכסוך עומק בין הנצרות-החדשה ליהדות הלאומית הישנה.
וכך מתחיל לו טור…

על יהודה גליק | על הגלות שבפנים | על 'המומחים' |  על הרוק N רול | על הבלוג – על הקופל שאמר

על יהודה גליק – ברוח אב"א אחימאיר – גבורת המעשה אל מול חרדת הסטטוס-קוו

"הגאון אינו דרוש אלא בשביל הצעד הראשון"

זאב ז'בוטינסקי

כולם, כולם וויתרו על הר-הבית – החל מפועלי ארץ-ישראל ודיין המשה שהכריז על המקומות הקדושים כ"מעמסה", ממשיך ביחסם של חלק מה'חרדים', למרות התעצמותם וכוחם בעיר פחדו ופוחדים מרוחות רפאי העבר, בדמות הלכות רבניהם, ולא נכחו ברגליהם, כלה באנשי 'העולם הגדול' –הקוסמופוליטים שלנו, ברלינאים\ניו יורקרים\אוסטרלים\לונדונים בני דת משה בעל כורחם, בעבורם ההר והכותל חד הם: עבר מעיק בדמות אבנים-אבנים.

כולם וויתרו עליו, אף ממשלה מממשלות מדינת היהודים לא הפכה אותו לסמל ריבונותה, כל ממשלה וויתרה עליו – הממלכה ההאשמית קובעת סדרי עליה וראש הממשלה של מנגנון ההסתה, הידוע בשם הרשות הפלסטינית, קובע את סדרי השהייה בראשו. ממשלת ישראל העדיפה לעצור את היהודים המנסים להגיע אל ההר מאשר לגבות את מהלכיהם כהמשך חזונם של בן גוריון, כצנלסון, ז'בוטינסקי, בגין; חזון של דו קיום מלא גם בתחום הפולחן הדתי. דו קיום לפיו התפילה לאל תהיה שווה וסובלנית.

כולם וויתרו על ההר במחי-יד רפה, מבטם מוסט ודעתם נמצאת 'באקזיט' הבא, בדיון הוועדה, בתוצאות משחק הכדורגל או במחיר מעדן החלב בשלזיה-תחתית. מסוגלים אתם להעלות בראשכם תמונת צרפתי המותיר את קתדרלת הנוטרה-דם לידיים זרות? וכי נוכל לשער את הלונדוני מבטן-ומלידה שיטען שכנסיית ווסטמיניסטר היא 'מעמסה על זהותו-משא שעל לבו'? הנדמיין בן לדת-מוחמד, מבטו מורם וגאה, מוותר על המסגד הגדול שבמכה לטובת 'חזון אחרית הימים' או 'גאולת עצמות יבשות' מהיותו מהותו – מוסלמי?

הכל ויתרו על הר-הבית, הכל מכרוהו ללא מחיר,
הכל?

כן! הכל.

הכל. חוץ מאדם אחד, לילות כימים ובלבו בוז למוכרים, לממשכני העבר בשם הווה דל, למבזי תולדתם ומורשתם בשם נוחותם, נוחות הדוניסטית שהפכה לערך יחיד. כולם  מכרוהו חוץ מיהודה גליק.

כאותו
נער פוחז/פרי ההדר/
תקע בשופר/בעת עצרת בית"ר
הנער שלמה ניימאן,  תקע בשופר אחר תפילת הנעילה של תרצ"ג, והרב יהודה 'תקע בשופר' העלייה להר-הבית. תקע בשופרו ולא הרפה משימושו בכלי המפ"מניקי והמפא"יניקי – לטייל ולקבוע גבולות על ידי ועל בסיס סוליות נעליו. היכן שרגלו דרכה תקע שופר לכל ירושלים. הרב גליק שמר על גחלת טענתו של אב"א אחי מאיר:

"לשם צל ספק של אינטרסים של ישראל, מוכנים אצלנו למכור את כבוד ישראל. יצרו פולחן מוגזם של נפש אחד מישראל. אך בשבילנו – הכותל הוא הכל! בשבילנו גל האבנים, המהווה את הכותל, כאילו כל ארץ ישראל נתקפלה בו – כמו שקרא הדבר ליעקב אבינו…הלכנו אל הארץ שבה נמצא הכותל, לפני שידענו על אפשרויות גידולם של מטעים מסויימים בתוכה. ועכשיו, בשל הפרספקטיווה המסופקת של אוצרות חומריים, לא נוותר על האוצרות הרוחניים, שמצאו את תבניתם המוחשית בחומת-אבנים זו."

החליפו את הכותל בהר-הבית ולכם תשובתו של אב"א אחימאיר כמו-גם ביקורתו כלפינו – מחפשי הנוחות ומפקירי העבר.

עצם נסיון ההתנקשות ברב גליק מבליט נקודת-מפנה אפשרית בדיאלוג בין עם-ישראל וזהותו, בין עם-ישראל והשטח הקדוש הנקרא 'הר-הבית'. הניסיון להתנקש בחייו כמאבקו לעליית יהודים הם רגעי מופת, על הטוב והרע, שמזכירים לנו, במפגן עוצמה, מי אנו ומה אופי הדם הזורם בלבנו –דם יהודי שבו כמיהה בלתי פוסקת לארץ, לציון, להר. לא ארץ נוכריה כבשנו, וההר הוא עדותנו הניצחת.

עוד לא יבש דמו של הרב גליק מאבני השפה במקום בו נורה וכמקהלה אחת, יהודי ה'שקט', יהודי הפוגרום והפוגותיו, יהודי חברון של 1929, תרפ"ט; "מה לנו מאבק על גל האבנים?" הם שואלים כעץ שאיבד שורשיו והסופה עליו, מאיימת. "מדובר בחומר-נפץ!" יזעקו בחרדת קודש עלינו, יהודים שאינם כנועים לאיומי אלימות; "הרגיעו את הרוחות" יטענו 'יהודי השקט' בפטרונות למולנו, יהודים רועשים הרואים בשקט כרפש. יהודים המבינים, שלעתים, רעש קונה שקט ושקט קונה רעש – "שקט הוא רפש" ענינו ונענה.

היה זמן בו היה היהודי אדון בארצו, לכל אחד מאיתנו סיפור אישי או סיפור מבית אבא על 'הטיול בחברון', הקניות שבשוק עזה, נסיעה צפונה מב"ש דרך לב חברון וסיורים ללא ליווי וללא מגבלה על הר-הבית עצמו. ימים בהם ראינו בעצמנו כאדוני הארץ, ימים בהם לא ראינו בביטוי גנות אלא שבח. ימים בהם ראינו בעצמנו את דמות שמשון, דמות אהוד בן גרא, דמות שמגר בן ענת, דמותה של דבורה, דמותו של ברק ודמות גדעון. שופטים בארץ, מושלים בארץ, משחררי הארץ. הארץ עליה קמה מדינה.

בבואי לדמות את הרב גליק לדמות מצאתי עצמי מעיין בתלמוד הבבלי, במסורת לפיה נחשון בן עמינדב היה הראשון לקפוץ למימי ים סוף, הראשון לבצע את קפיצת האמונה הנחשונית – באורו של הרב גליק על כולנו להיות נחשון, כל מי שרואה בעצמו כחלק מיהודי 'הרעש', אלו שלא מוכנים להתנהג כקדושי חברון אלא כגיבורי תש"ח. כולנו נחשונים, באור מעשיו של הרב גליק מעשינו יבואו וקריאתם משולשת– לעלות להר-הבית, לעלות להר-הבית, לעלות להר-הבית!

על הגלות שבפנים

"אחד מחטאיה הגדולים של הציונות הוא – אמונתה בחסד-לאומים. הציונות שכחה את העקרון של 'השין-פיין'[תנועת השחרור האירית מראשית המאה העשרים –ט.ק] את העקרון של 'אם אין אני לי מי לי', אותו העקרון  שהאירים הלאומיים העמידו אותו בראש העקרונות של תנועתם…הציונות תתגשם לא על ידי מסבירים, אלא על ידי לוחמים, לא על ידי פקידים, אלא על ידי נוער מוכן לכל…הציונות תלויה ברצוננו. אם אין אני לי מי לי. "שין פיין"…

מתוך מאמרו של אב"א אחימאיר, "שין פיין",28.10.1930

"אלה מעדיפים קיר ברזל של כידונים יהודיים, אחרים – של כידונים איריים, ואנשי מחנה  שלישי, מצדדי הסכם עם באגדאד, מוכנים להסתפק בכידוני באגדאד (זהו טעם לפגם, מוזר ומסוכן ; ) ואולם כולנו טורחים ועמלים יומם ולילה בעניין קיר הברזל. ועם זאת אנו עצמנו  מקלקלים משום – מה את עניננו מתוך שאנו מדקלמים על הסכם ומכניסים בלב מעצמת  המאנדאט את ההכרה שהעניין איננו נעוץ בקיר הברזל, אלא בנסיונות הידברות חדשים."

מתוך מאמרו של זאב ז'בוטינסקי, "על קיר הברזל", 1923

אם יש מאפיין בולט לשמאל הישראלי, מעבר  לשנאתו הפתלוגית של מחנה שלם לכל מה שמכיל את השם 'נתניהו', הוא מאפיין התלות. כל אוושה מכוון הבית הלבן, דאונינג 10(בית ראש הממשלה הבריטי), ארמון השאנז אליזה או הפרלמנט השבדי נענה בציות מוחלט. נדמה כי קו המחשבה הגורס כי ישראל נמצאת בבידוד הולך וגובר בעקבות מדיניות 'ימנית' בורא מציאות יותר מאשר מתאר מציאות – הוא בורא מציאות מנוגדת למה שאב"א אחימאיר תאר בצורה פשוטה: עצמאות בחומר דורשת גם עצמאות תודעתית.

עצמאות תודעתית משמע הצבת האינטרס הלאומי הישיר שלך בראש סדר העדיפויות שלך – השגתו היא היעד המוחלט והאסטרטגי, סייגים כנגדו הנם מכשולים טקטיים כחפיר או שדה מוקשים בעת קרב. הצבת האינטרס שלך כעליון כפופה כמובן לעקרונות מוסר בסיסיים, אך בראשם עומד עקרון השרידות – שרידותך כיחיד, שרידותנו כיחידה קולקטיבית ושרידותנו כריבון הם נקודות היסוד, שגשוג רוחני וחומרי הם המטרות עליונות לכל טיעון מלבד השרידות.

ייתכן ויש ממש בחששות אנשי השמאל, אולם לא ניתן לאבחן זאת מפאת השימוש התדיר של המחנה השמאלי בכלי החרדה – כל אירוע שלא תואם את השקפת עולמם נענה בטענה "העולם יחרים" או לחילופין "אובאמה יתנגד" – מזה 47 שנים חרדת השמאל מפני האחיזה ביו"ש מביאה אותו לזעקות שבר בלתי פוסקות –  לו היה הדבר אפשרי היו מוצאים אנשי מחנה השמאל את הגשמת האינטרסים הלאומיים שלנו ב'מיקור חוץ' לצבאות זרים, כפי שהזהיר ז'בוטנסקי מההסתמכות על 'כידונים איריים'(הצבא הבריטי) או 'כידוניי בגדד'. מחנה השמאל, שוזר את כידוני אירלנד לידי 'כוחות רב לאומיים' שונים או 'בינאום ירושלים' עם האמונה ב'כידוני בגדד' של יוזמת השלום הסעודית.

טענתי ברורה וחדה: מדובר בפגם עמוק, אובדן עשתונות אידיאולוגי של מחנה פוליטי שלם – מחנה הנקרע בין מציאות-תובעת-אלימות והעולם המושלם שברא בראשו, בין ריבונות-תובעת-אחריות ודימויי עצמי 'טהור' מאלימות ואחריות. מחנה השמאל נע ונד בין מסבירים ופקידים בעודו שוכח שתקומה יהודית, שימורה ושגשוגה תלויים ב'נערים' כיהודה גליק(שיזכה לבריאות) ולוחמים. בסיכומו של דבר, המאפיין הבולט של השמאל הישראלי דהיום איננו התיישבות או 'צדק-חברתי', המאפיין הבולט הוא ביטול כל אקטיביזם ציוני מתוכו לטובת הדהוד אינטרסים מהר הבית-הלבן.

על 'המומחים'

"להביא לידיעת הציבור הרחב עמדת אנשים בעלי סמכא ובעלי ידע בנושא הביטחון של מדינת ישראל, וזאת במטרה לאפשר לציבור הרחב קבלת מידע והפעלת שיקול דעת בקבלת החלטות הקשורות בנושא הסדרים פוליטיים בעתיד באזור".

מתוך מטרות העמותה 'המועצה לשלום ובטחון' המרכזת שורה של אנשי בטחון בעבר.

הגיע העת לנפץ מיתוס-חוזר, כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ: כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – הבטחוניסט משמאל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ .
אחת לתקופת זמן קצובה מפרסמים "בכירי מערכת הבטחון בישראל" עצומות…פעם אחר פעם הם מנכסים את הסמכות שיש להם בתודעתנו כ'מגיני נפשנו' לטענות גיאופוליטיות על 'הצורך בהסכם'. פעם כ' בטחוניסטים, פעם נ' בטחוניסטים, הפעם ק' בטחוניסטים, לא פחות, שבו על איוולתם.

אני הקטן תוהה מה לגנרל ולפוליטיקה? מה לגנרל ולהבנה גיאופוליטית ודיפלומטית? מרגע שיצא ממערכת

הבטחון כל שמביא הגנרל, עמו, בקיטבג שבבעלותו, הוא ידע בניהול מערכות בירוקרטיות מסורבלות, ניסיון בניהול יחידה בעת מערכה וניסיון קרבי אישי. מבין שלל התכונות לא מצאתי אחת שתהפוך אותו לידען בכל הנוגע להתנהלות דיפלומטית, יחסים בין מדינות, אידיאולוגיות מודרניות או קדם-מודרניות, ההיסטוריה של האסלאם ועוד.

אין מכאן להבין שגנרל לא יכול להיות פוליטיקאי או מדינאי מוכשר, אדרבא, הוא הוכיח שיש לו יכולות שכליות גבוהות בעצם עמידתו באתגרי מערכת הסינון הצבאית – גנרל משמע חותמת איכות על האדם. אולם חותמת איכות על אדם לא הופכת אותו באופן אוטומטי למדינאי מוכשר או מוצלח. במקרה המדובר, מאה אנשי צבא מצאו את הצורך לחתום על עצומה שחורגת לחלוטין מתחום מומחיותם.

עצומות מן העבר שמעידות כי מעולם לא היה יתרון מיוחד ב'דעתם הבטחונית' בבואם לחזות את העתיד במרחב: מנסיונות לשכנע את ישראל לסגת מהגולן ועד קריאה לאימוץ ההתנתקות כחזון ישיעהו, מתמיכה בלתי מסוייגת(יש שיאמרו עיוורת) באוסלו ועד לקריאתם היום לאימוץ יוזמת ז'נבה, היוזמה הסעודית או שאר בלוני תקוות-השווא, שמפריח השמאל לאוויר מתוך הצורך להגדיר לעצמו זהות.

כשיכורים-לאחר-משתה חתמו ק' אנשי בטחון על עצומה, העצומה קוראת להסיק מצוק איתן את ההיפך המוחלט ממסקנת ההדיוט בעל 'הקומון סנס' – לדידם, 'צוק איתן' משמע הוכחה שיש צורך בהסכם כניעה, בריחה ממולדת, הפקרת בטחוננו, 'צוק איתן' הוא ההוכחה לכך שעכשיו צריך לפעול להסכם!

המציאות כצנינים בעיניהם – כצנינים דוקרת המציאות עיניהם עד דמעות, על כן העצומות יחליפו מציאות; ירצפו, ירפדו, ידפנו העצומות את קרקע כלוב-המציאות עד אשר לא תוותר בנראה מציאות. עליה, כמרבד קסמים, עצומות עצומות – דפים דפים , שיובילו ל'מזרח תיכון חדש' בדמיון האופטימיים-עד-שכרון, לצדק בלב 'המוסריים-לאור-שיכר', ל'שקט' בלב הפחדנים.

ק' חברי וועד קרנבל-השיכורים חושב שאנו נסיק מדבריהם, על משקל סמכותם, כי דרכם היא הדרך הנכונה, מוסרית ומעשית…ואני?
אני אגלה לכם, קוראים אמיצים, אנשי סודי וחברי-דעתי, את המסקנה הראויה שעלינו להסיק, מסקנה קרה ומפחידה, סוד כמוס בלבי משתובב ואגלה לכם אותו:
כל הממסד הבטחוני, כל האליטה הבטחונית, כולם כולם כולם –
חד-דעה, חד-תפיסה, חד-אמונה  –
ניתן להסיק מריטואל העצומות ופולחן השלום דבר פשוט אחד:
'חבר-הביא-חבר' – כך נקראה שיטת הגיוס לאליטה הבטחונית.

כפי שאמר לי, פעם, יהודי חכם – היכן שכולם מסכימים, שוב ושוב, ללא מחלוקת, לא תמצא רועים, תמצא 'לא-רועים' – עדר של גנרלים

 על הרוק N רול

להקת רוקפור הישראלית הודיעה כי הסולן אלי לולאי חוזר לשם הקלטת אלבום חדש, מדובר בלהקה שלעד אזכור לה חסד נעורים – אינני יודע כיצד יראה המשיח ומה תצורת חמורו אולם אני יודע מה יהיה הפסקול שילווה אותו.

על הבלוג – על הקופל שאמר

חברים
הטור שלי יוצא לחופשה.
ייתכן ואכתוב משהו קצר לשבוע הבא(800-1000 מילה).

לאחר כ' טורים מלאי מחשבה וגדושי ציטוטים ברצוני לאגד את המסרים לידי מסר – אני חושב שכאיזמל מנתחים חתכתי מחשבת-השמאל  לידי מסקנה – אני מבין אותה – את הדת שג'יי סטריט, ח"כ גלאון, יריב אופנהיימר, חגי אלעד(מנכ"ל בצלם) וחבריהם לאליטה הלבנה שמשמאל מאמינים בה.
את מחשבת השמאל פרסתי בעבורכם לפלחים בבלוג שלי – כל אחד מוזמן לחלוק איתי את הפלח האהוב עליו. למולי פרוש הדימוי העצמי של מחנה השמאל את עצמו, כמפת הקרב לעיני הגנרל.

אראה לכבוד אם כל אחד ממכם יכתוב לי באופן אישי רשמים והארות, ביקורת והערות, כל שנדרש למען עבודתי תשתפר – מטרתי אחת: איחוד טוריי לידי מחשבה מקיפה והוספת אינדקס לנושאים.

בברכה

טל קופל –

–

– כה אמרתי