קצת על הרבה – מוצ"ש וירא

לכל אדם יש תפקיד בעולם. האנשים האלו, שמקיפים אותנו ואז עוזבים את חיינו אינם עוזבים אותנו, הם מסיימים את התפקיד שלהם בחיינו. התפקיד הזה יכול להיות בן 3 שניות, בהן האדם עוזר לנו להרים משהו ויכול להימשך לנצח. המלאכים הללו, הם שליחי אלוקים עלי אדמות לוודא שלא משנה מה – אנחנו תמיד יכולים לסמוך על זה שיהיה שם מישהו בשבילנו. תמיד.

וגם: מה הקשר בין הדרבי ובין סדום ועמורה? מה למדתי השבוע במכללה? ומה הבסיס לכל הסכם שלום?

 

קצת על תיאורית המלאכים | קצת על וירא | קצת על מכבי | קצת על המכללה למדינאות | קצת על האינתיפאדה | קצת על השלום | קצת על הר הבית

קצת על תיאורית המלאכים

ראשון

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה

לכל אדם יש תפקיד בעולם. האנשים האלו, שמקיפים אותנו ואז עוזבים את חיינו אינם עוזבים אותנו, הם מסיימים את התפקיד שלהם בחיינו. התפקיד הזה יכול להיות בן 3 שניות, בהן האדם עוזר לנו להרים משהו ויכול להימשך לנצח. המלאכים הללו, הם שליחי אלוקים עלי אדמות לוודא שלא משנה מה – אנחנו תמיד יכולים לסמוך על זה שיהיה שם מישהו בשבילנו. תמיד.

מדי שבת בשבתו, כואבת לי הידיעה שאיני יכול לכתוב. כי בשבת ישנה נשמה יתירה, הראש נקי ממחשבות יומיומיות ולפתע מגיח לו שקט. בתוך השקט הזה, ניתן ליצור מחשבות חדשות, לפתח מחשבות ישנות, אך אף אחת מהן לא ניתן להעלות על הכתב. ומרגע שהמחשבה נוצרת, כמו חלום שחלמנו בלילה, ישנו מירוץ נגד הזמן לשמר את המחשבה עד צאת השבת, על מנת שתעבור מהעולם הזה אל העולם הבא.

המסע אל מערת המכפלה תמיד טומן בחובו מאורעות משונים. פעם אלו 'הפרות סדר', פעם הן כוללות מבטים מפוחדים של החיילים, פעמים מדובר בתמונה שלו רק ניתן היה לצלם – בוודאי הייתה מזכה את הצלם בפוליצר. השבת היו אלו שלוש תמונות שדרכן אפשר לחשוב שחברון מתכוננת ללבוש חג.

"גאו-לה, אוי הגאו-לה! שבת שלום! שבת שלום! שבת-שבת-שבת שלום!", שרו חבורה של נערים, או בחורים צעירים. הם היו חסידים, חב"ד, לפי הרוח והשירה. הם ירדו מן הפשפש אל עבר מערת המכפלה ושרו בקצב שמח. בתחילה שר אחד, בעל קול ערב ולצידו שר אחד נוסף, בקולות שניים. דומה שהם רגילים לשיר יחד תדיר. וכשהגיעו אל אחד החיילים החלו להתקבץ סביבו במעגל. דומה שהוא אינו רגיל, לא לשיר, לא יחד, ולא תדיר. הם החלו מקפצים סביבו בתנועה אחידה. כשהגעתי לחייל הבא, לא יכולתי שלא לחשוב שה"שבת שלום" שלי נראה בוודאי יבש מאוד. הפתיעה עוד יותר התגובה שלו לחבורה העליזה. הוא הצטרף אליהם בשירה ובקפיצה. בוודאי הייתה זו השמירה השמחה ביותר שחזיתי בה מאז התחלתי לרדת למערת המכפלה בערבי שבתות.

אך חבורה זו לא הייתה החבורה הייחודית היחידה. בתוך מתחם המערה, במדרגות הכניסה, מסתתרת לה קומה ראשונה, בטרם עולים אל בתי התפילה. יש שם ברזים וספסלים. אולי מיועדים הם לאימהות הממתינות עם ילדיהן לבעליהן, אולי פינה שקטה למתפלל שתש כוחו. אך הפעם נעשה לאיזור שימוש אחר בתכלית. אחרי גרם המדרגות הראשון ראיתי בנות, אמריקאיות למראה, מקבלות את השבת. "טוב להודות לה', טוב להודות לה' ולזמר לשימך עליון", הן שרו בנעימים. המשכתי לעלות ואז גיליתי גם את הבנים שהסתתרו בחסות המעקה. הדבר הכי קרוב למניין שוויוני בקרית ארבע. "ולהגיד בבוקר בבוקר חסדך ואמונך בלילות!". מה נעים היה מראה זה, שכלל תפילה של בנים ובנות. בהמשך, ראיתי, התכנסה החבורה בתוך בתי התפילה עם מחיצה ביניהם.

וכשהגעתי לחצר, למניין קרליבך של מערת המכפלה, גם שם מצאתי שמחה יתירה. הרבה אנשים, תפילה טובה, אווירה טובה. לא משהו שהיה יוצא מגדר הרגיל כשהמקום שמח ממילא, אך לאחר השניים הראשונים טוב היה לראות שגם השלישי, הרגיל, זה ששלי, גם הוא בטוב. חברון מוכנה לאורחיה.

 

קצת על וירא

שני

וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה

מדי פעם, חברים מאכזבים אותנו. אנחנו מצפים מהם להרבה, ומקבלים פחות. לפעמים זו חוסר הבנה, לפעמים הם אפילו מנסים להגן עלינו, לפעמים הם פשוט מאכזבים את עצמם ועל הדרך – גם אותנו. בתוך הכעס הזה, בתוך העצב הזה, בתוך האכזבה הזו, אנחנו עלולים לדחוק את עצמנו לפינה. בתוך הפינה הזאת, אנחנו מתבצרים ושולחים חיצים, או שורפים את הגשר ולא זוכרים שאנשים לעולם לא יסתכמו במעשה האחרון שהם עשו.

בויכוח הזה, בין אלוהים ואברם, מתגלה המוסר. האם יש מקום לעונש מוות? האם החברה רשאית למחוק אדם לחלוטין ממנה? האם יש מקום להותיר דרך חזרה? ובכן, התשובה היהודית, התשובה האלוקית, היא כן. תמיד יש מעט טוב, בבחינת מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. ההבדל בין נוח ובין אברהם מתגלה בדיוק כאן. הראשון זכה לביקורת על כך שלא ניסה להושיע את דורו, בעוד האחרון מתגלה בצלם אלוהים. כפי שאלוקים נהג כלפי אדם הראשון ואשתו וכלפי קין, וכלפי העולם טרום המבול – בזמן שהציל את נוח, כך נוהג אברהם כלפי אנשי סדום. הוא מביט בהם, ורואה הרבה רעה. כמו ריבון העולם, גם הוא מכיר ברעה, אך מחפש בתוכה את מעט הטוב, שבשבילו הוא מוכן להיאבק.

 

קצת על מכבי

שלישי

כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי יְהֹוָה וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהֹוָה לְשַׁחֲתָהּ

את הדרבי לא ראיתי, רק שמעתי את הרעש שהגיע אחריו. אוהד תוקף שחקן. לא משנה שזה ערן זהבי, לא משנה שזה דרבי, לא משנה שזו הפועל, לא משנה שהוא קיבל אדום(הכול משנה, מה נראה לכם?). ברגע שאוהד פורץ למגרש, ופוגע בשחקן הכול לא שווה את זה. ואם השחקן מקבל אדום על כך שהוא מגן על עצמו, משהו כאן לא בסדר וצריך לפוצץ את הכול.

לכן זהבי יצא גיבור כשהוא דרש מכולם לרדת. לכן ג'ורדי יצא מלך כשהוא קרא לשחקנים לרדת מהמגרש. לכן קרלוס גרסיה יצא גבר כשהוא ביקש מאוהדים לרדת מהמגרש. לכן שורה אובארוב צריך להישאר במכבי לא משנה מה. ככה קבוצה מתנהגת. מגבים את השחקן כמה שרק אפשר, בטח מול הפועל, בטח בדרבי, בטח כשהוא קיבל אדום, בטח כשהאדום לא מוצדק, בטח כשאוהד תוקף אותו. אין הרבה דברים שראויים לפיצוץ של משחק, אבל זה אחד מאלו שכן.

 

קצת על המכללה למדינאות

רביעי

 וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים

שלושה שבועות לקח למכללה להיכנס לכאן, אבל היא תישאר כל עוד התכנית תימשך. מדי פעם אעלה כאן דו"ח קריאה – שהוא תגובה או סיכום אל מאמר שקראתי, או אדון באחת הסוגיות שעלו לסדר היום ביום של המכללה.

במאמרו, (הצעה לשני בתי פרלמנט בישראל: בית נבחרים ישראל ובית נבחרים יהודי) אסף ידידיה סוקר את כפילות הזהות של מדינת ישראל – יהודית ודמוקרטית – בבחינה האזרחית שלה. מדינת ישראל, כך הוא טוען, אינה רק מדינת הישראלים, אלא זהותה כוללת יותר ומגדירה גם את יהודי התפוצות. בעיניו, הפרט מחויב להיות חלק מהכלל, ואותו כלל, האומה, מחויבת לערכים מסוימים בהם קשרה את גורלה. מכאן יוצא המחבר למסע ובו הוא מציג את היחס לאורך השנים בין ישראל ויהודי התפוצות: תקופת הסנהדרין, ראשית ימי הציונות, והמצב כיום. יהודית התפוצות כיום נמצאים הרחק מהתפיסה הישראלית.

בעוד אזרחי מדינת ישראל עסוקים בסכסוך הגבולות עם האומה הערבית, במשברים התכופים ביחסי דת ומדינה ובמשברים עדתיים, יהודי התפוצות נמצאים בדיון עמוק על זהותם הפנימית ושאלות בנוגע לשימור הזהות היהודית מאפיינות אותם יותר. הפער רק הולך וגדל, ועל אף שהיו יוזמות שונות לחבר בין יהודי התפוצות וישראל, נראה כי אף אחת מהן לא נושאת פירות של ממש. אל תוך הוואקום הזה, מציע ידידיה להכיל מודל של שני בתי פרלמנט. בנקודה זו הוא עוצר וסוקר מספר חלופות ממדינות העולם של שני בתי פרלמנט, כשהוא מייעד אחד מהם להיות עבור יהודי התפוצות והשני עבור ענייני דיומא במדינת ישראל.

דבריו של ידידיה העלו בי מחשבות עמוקות על המדינה בה אנו חיים. מדינת ישראל קמה בראש ובראשונה להיות בית לאומי לעם היהודי. יש שטועים לחשוב כי היא קמה בעקבות השואה, אך היא קמה כדי שלא תהיה שואה נוספת. ידידיה מערער על שתי תפיסות אלו גם יחד, ויש אמת רבה בטענתו. מדינת ישראל קמה להיות בית לאומי לעם היהודי, אכן, אך לא מדובר רק בארבע חומות של הגנה. היא קמה על מנת לייצג ערכים מסוימים, כפי שהוא מגדיר זאת – ברית ייעוד. יש שיקראו לאותו ייעוד תיקון עולם, יש שיקראו לו מלכות ש-די,

בראיון שעברתי בשנה שעברה בטרם התקבלתי למכללה, שאל אותי המראיין על חלומותיי העתידיים. לקח לי רגע להיזכר בחלום של איחוד וחיבור העם היהודי במוסד ישן נושן, שקיים הקשר היחיד בינו ובין הפרלמנט הישראלי מסתכם בכך ששמו מגדיר את רשת המיילים הפנימית של הכנסת. על כן, אם יש שני בתי פרלמנט שצריכים לקום, בעיניי, הם לא צריכים לסוב בין ארץ ישראל והתפוצות, כי אם בין דת ומדינה. דהיינו, לצד כנסת ישראל, שאל השינויים הדרושים בה בעיניי אתייחס בהמשך, צריכה לקום רשות נוספת דתית גרידא. רשות זו לא תהיה הרבנות הראשית ולא מוגדרת אפילו לא על בסיס הציונות, אלא על בסיס המרכיב הזהותי העמוק יותר של מדינת ישראל: היהדות.

סנהדרין זה יורכב מכל הזרמים השונים ביהדות, החל באולטרה אורתודוקסים וכלה ברפורמים. פרלמנט מסוג זה, ישיב את מימד הייעוד והזהות לסדר היום הישראלי ויקשר בין יהודי התפוצות אל ביתם הלאומי. הבעיה המהותית בנוגע לסנהדרין זה היא שאלת הגבולות. מה יקרה אם יאמר אחד על רעהו כי אינו מזהה אותו כיהודי כלל, על שאלה זו יש לחשוב ולדון בצורה עמוקה, אך נראה לי כי לכל הפחות לא יוכל יהודי להיות מי שקיבל על עצמו אמונה בדתות אחרות ברמה כלשהי(ובכך, עונה על הבעיה של זרמים שמתקראים על 'יהדות משיחית', שאינה אלא נצרות).

כנסת ישראל תעבור אף היא רפורמה. במקום המרכיב המפלגתי, שמשחק כיום תפקיד מרכזי, תחולק הארץ ל-12 נחלות, כפי שנקבע בחלוקת שבטי ישראל. יש בכך משום חיבור מהותי לחיבור ההיסטורי שלנו, שמתוכו ניתן לחזק את אותו ייעוד. בתוך נחלות אלו, ייבחר הציבור את הנציגים שיוכלו לדאוג לצרכיו הישירים, ולא על פי אינטרסים כלליים. שינוי זה יחזק את אלמנט השליחות מול הייצוג שקיים כיום. כל נחלה תזכה ל-9 חברי כנסת שייצגו אותו, כשנחלה נוספת – יהודי התפוצות, יזכו לייצוג של 9 חברי כנסת משלהם. כאן תעלה השאלה בנוגע לקביעה של ייצוג שווה בין כל נחלה ונחלה, שלא על בסיס גודל האוכלוסייה או השטח וזו ביקורת נכונה שלא הצלחתי לתת עליה את הדעת עדיין, אך נראה בעיניי נכון שיהודי התפוצות יקבלו ייצוג כלשהו בתוך כנסת ישראל.

 

קצת על האינתפיאדה

חמישי

וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק

לאט לאט אנחנו יורדים מהפסים,

סוטים ונבהלים.

בורחים מהמציאות

בוחרים באי וודאות.

הכל חבית נפץ,

הבית שלנו הוא הכל מלבד ארץ,

מלבד מולדת

כל זהות היא אחרת.

 

בהתחלה זו אבן,

אחר כך מרכבה של מתכת.

רק שלום, אין דרך אחרת.

 

בהתחלה הם צעירים,

אחר כך אלמונים,

רק שלום, אין דרך אחרת.

 

בהתחלה זה מפגע בודד,

אחר כך זה הסכם עם שודד.

רק שלום, אין דרך אחרת.

 

בהתחלה זו חומה,

אחר כך זו כיפה,

רק שלום, אין דרך אחרת.

 

זה לא הזמן לעלות,

זה לא הזמן לבנות.

זה לא הזמן, ולעולם לא יהיה אחרת

 

קצת על השלום

שישי

וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ

הבסיס לכל הסכם, כמו כל קשר בעצם, הוא אמון. אמון זה חייב להימשך לדורות קדימה, ולא להיעצר רק בדור הראשון – הוא הדור החותם.

 

קצת על הר הבית

שביעי

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהֹוָה | יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהֹוָה יֵרָאֶה:

"הפסיקו את ההסתה שמסיתים בני עשיו. הם עושים תסיסה אצל הערבים, השונאים שלנו, ומוסיפים שמן למדורה. מכאן תצא הקריאה להפסיק את הדבר הזה". צריך להפסיק את הדבר הזה (לעלות להר הבית) רק כך יפסיק להישפך דם של עם ישראל. עלייה להר הבית היא עבירה חמורה שעונשה מיתה בידי שמיים… רבנים שמתירים זאת הם רבנים מליגה ד‘ ואי אפשר שהם יחלקו על גדולי ישראל“. (הראשון לציון, הרב יצחק יוסף)

"הם מפיצים טענות שווא לפיהן אנחנו מתכוונים להרוס את מסגד אל-אקצא או לפגוע בו, או כאילו אנחנו מתכוונים למנוע ממוסלמים להתפלל בהר. הם משתמשים באלימות מילולית ופיזית בניסיון להדיר יהודים מלעלות להר הבית. לא ניתן לזה לקרות, וגם לא נשנה את סידורי הפולחן ואת הנגישות שנהוגים בהר הבית זה עשרות שנים. לצד העמידה האיתנה על זכויותינו, אנחנו מחויבים ונחושים לשמור על הסטטוס קוו ליהודים, למוסלמים ולנוצרים. קל מאוד להצית אש דתית, הרבה יותר קשה לכבותה." (ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו)

קל מאוד להצית אש דתית, והיא אכן בוערת. היא בוערת בכל רחבי המזרח התיכון. רק אש אחת מסרבת להאיר את האמת, זוהי אש היהודים. לפני כמה חודשים עשו שלושה יהודים מעשה שלא יעשה ושרפו נער ערבי בעודו חי. מאז, טועים רבים לטעון, החלה אינתיפאדה. הם שוכחים את התקריות התכופות ברחבי יהודה ושומרון(שלוו פה במדור 'קצת על המינתיפאדה). יידוי אבנים, השלכות בקבוקי תבערה, ניסיונות דקירה. כעת נוספו למדורה גם זיקוקים ודריסות. הצידוק לכל המהומות האלו משתנה.

פעם זהו הייאוש הערבי מתהליך השלום, פעם זה זעם בלתי נשלט על רכישה יהודית בכפר השילוח, פעם זו עליית יהודים להר הבית, פעם זו חטיפה של שלושת הנערים, פעם זה רצח של נער ערבי. בסופו של דבר, יש מקום אחד שעליו הכול קם ונופל. הר הבית. שם, מאיימים הכול נמצאת חבית נפץ. ובכן, הייתי שם. חבית נפץ אולי יש בתוך המסגד, מתחת לכיפת הסלע. גלי ההסתה נשמעים היטב לכל מי שדורך שם. אללה אכבר, אללה אכבר, אללה אכבר, צועקות קבוצות הנשים ללא בושה על כל יהודי.

אבל אנחנו חוששים מהר הבית. זה מפחד מאש מן שמיים, זה מפחד מאש דתית, ובין שניהם – היהודים נקראים לצאת מתוך המקום הקדוש ביותר ליהודים. הם יאמרו 'אל תהיה צודק, תהיה חכם', הם יטענו שזו מלחמה שדינה חורבן. אלא שהיא זו שמכריעה את הכף לכאן או לכאן.

בהר המוריה, שם התרחשה על פי התורה עקידת יצחק, אלוקים מנסה את היהודי. האם זה יהא מוכן להקריב עבורו הכול, או שמא יעצור וייבהל, יידחק אל הקרקע ואל המציאות ויאמר לא. האם זה יעז לסכן הכול על מנת להתקרב אל אלוקיו? והבחירה הישראלית פעם אחר פעם היא כזו: "לא ניתן לזה לקרות". ניצחנו במלחמת ששת הימים, אך סירבנו לעלות להר. קבענו הסכם שלום עם ירדן, ומסרנו את מפתחות ההר לירדנים ומאז מאיימים עלינו בחבית נפץ.

עכשיו, ראוי להודות, ההיגיון בצד המתנגדים במידת מה. יכול להיות שהכול יתפוצץ ברגע שתחול ריבונות ישראלית בהר הבית. יכול להיות שהאיזון בין הדת שלנו – שתתעורר ותיכנס למלחמה – ובין הדת שלהם, שתמיד נמצאת במלחמה, יצור מלחמת עולם. זו אפשרות סבירה, והגיונית. היא הגיונית כמו האפשרות שהריגת יצחק הייתה מובילה את אברהם למות בלא דור המשך, בעצב רב ובתסכול עצום על אלוקיו. ובכל זאת, הוא עשה זאת, וכל זאת לא קרה. יצחק ממשיך את השושלת של אברהם וממנו יצאנו אנו.

הבריחה התמידית מהזהות שלנו, כפי שקורה בהר הבית, מבטיחה שככל שנרדוף את ה'שלום', הוא יברח מאיתנו ויתפוצץ בפנינו. כשכל דבר מצדיק ומסביר את האלימות, אזי האלימות אינה צריכה הצדקות או סיבות, היא הופכת להיות מאפיין הזהות. מול מאפיין זהות שכזה, צריכה לעמוד זהות משלנו.