כה אמר קופל: ה-ב-ג-ץ

פרולוג: על הקרן הציונית החדשה

חברים, אני נכנס לזירה באגרופים מורמים. הצטרפתי לשני חברים נאמנים, יובל מורגנשטיין וליאור שורקה, ויחדיו הקמנו קרן חדשה. מדובר בעמותה שמהותה ותפקידה להיות כאינקובטור לקרנות ויוזמות מן המחנה הציוני(ימין ושמאל). אתם מוזמנים להכנס לאתר ולקרוא על הקרן כאן. מי שהתחבר ומעוניין לסייע יכול לעשות זאת כאן ועל כולכם מוטלת המטלה להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו.

על השבוע: והפעם קצת אחרת

"אפשר להגיד שאז זה נגמר באופן רשמי. לפני כן, היו לכמה אנשים-מן-ההמון תקוות וציפיות לעתיד אמיתי בו יקבע הקולקטיב היהודי את עתידו, יזכה לנהל את חייו בדרכו ועל בסיס תרבותו. לאנשים הללו קראנו בלגלוג "ציונים"."

מדבריו של שופט בג"ץ, בירחון 'האדם הסביר', שנת  2050, ניו-אריתראה.

הוותיקן הוא יישות מדינית בעלת ממון, בנק, נציגויות דיפלומטיות בה ושלה באחרים, משטרה וגם פסבדו-צבא. אותו חצי קמ"ר מתנוסס בראש כל ידען כתשובת הטריוויה האלמותית לשאלה:"מה המדינה הקטנה בעולם – יש אנשים השוגים לחשוב שהמדינה הקטנה בעולם היא הוותיקן, חצי קמ"ר בלב בירת איטליה רומא.

אותם שוגים לא ביקרו מעולם בירושלים, בירת מדינת היהודים שבלבה יש את הוותיקן שבוותיקן, בירושלים-של-מטה יש מדינה ריבונית קטנה ומיוחדת, מאין ירושלים-של-מעלה המשקיפה ממעל על כנסת ישראל(בית הנציגים הנבחרים), משרד ראש הממשלה, משרד האוצר, בנק ישראל ושאר המוסדות המייצגים את חיי היהודים במדינתם: קיסרות בג"ץ.

הכניסה לקיסרות בג"ץ מותרת לכולם מתוקף חוק  זכות העמידה, אבל המשטר הנהוג בה איננו דמוקרטי, הוא בנוי על שליטתו של גזע ייחודי : האדם הסביר או בשמו המדעי, 'ההומו ריזונבל'. רק 'ההומו-ריזונבל' מותר בשלטון.

קיסרות בג"ץ היא המדינה היחידה שעודנה מיישמת את רעיונות תורת הגזע. בנפוטיזם אידאולוגי מזדווגת ,ברבייה אל-מינית, מחשבתם של השופטים, כל אחד עם עצמו, לידי אחידות מרשימה. מדענים בכירים ואנתרופולוגים העלו סברה כי מדובר למעשה באורגניזם אחד המכיל י"ד שופטים.

שארית היסטורית עבשה, חוק מימי 'המדינה היהודית הגדולה', או כפי שבני התשחורת מכנים אותה כיום:"זכרון ארכיאולוגי", חוק אחד נדרש על מנת להמליך את קיסרות בג"ץ על כלל סביבתה, 'חוק יסוד כבוד האדם וחירותו', הוא היה ראשית הפיכת 'ההומו-ריזנובל' לשליט דה-פקטו.

על דמוקרטיה

"חייו של אדם הם משחק הימורים; אולם בעוד שיש להרשות לאדם להמר על פי נטיית לבו(על הסוס המועדף או הסוס שסיכוייו קלושים), על החברה להמר תמיד על כל הסוסים פרט למועדף."

פרופסור מייקל אוקשוט מסביר את מיתוס מגדל בבל

רבה השגיאה על הצדק בחברתנו, בין אם מדובר במתנגדים לבג"ץ או בתומכים בבג"ץ שגיאתם אחת – הם רואים במדינה ובמדיניות כסדנה וככלי לקבוע את "המדיניות הרציונאלית והנכונה" – או בשפה אחרת, את המדיניות הטובה-באופן-אובייקטיבי. במדינתנו וחברתנו כולם מהמרים על הסוס המועדף וכולם חושבים שהמדיניות צריכה לרכב עליו.

החברה מתנהלת יחד עם מוסדותיה כתחרות, כל צד שואף לכפות את 'הסוס המועדף' שלו על האחר: פירוש זה או אחר של הציונות על פני זכויות האדם; זכויות האדם על פני הציונות ועוד. התנהלות שכזאת שוללת מהדמוקרטיה את סוד פעולתה – סוד הפשרה: רפובליקה דמוקרטית מתבססת על פשרות בין המהמרים, המדינה היא פלטפורמה על גבה מתבצע ההימור של היחידים מהמשל של פרופסור אוקשוט אולם היא עצמה, אסורה בבחירת הסוס המועדף – הסוס המועדף הוא הטוטליטריזם המוסרי.

ביהמ"ש העליון של מדינת ישראל, ובצר לי אני אומר זאת, פעם אחר פעם מוכיח כי איננו מבין מהי דמוקרטיה, הוא לא יודע פשרה אמיתית: כפיית מיגון ישובי עוטף עזה בניגוד לחוו"ד המקצועית והחלטת הרשות המבצעת, חוק וועדות הקבלה הפך את העולם הערכי מהתיישבות יהודית ל"התיישבות כל אזרחיה", פסילת חוק טל יצרה מצב בו פשרה שהושגה בין הריבון הנבחר(ממשלת ישראל) ומיעוט מאופיין(המגזר החרדי) נשללה על סמך "חוסר מידתיות של אי שוויון", עתירות נגד מבצעים צבאיים הוגשו וטופלו *בזמן* המבצעים עצמם (למשל בעופרת יצוקה) ועתה השיא לפיו נשללה יכולת הרשות המבצעת לקבוע מדיניות הגירה.

בית המשפט כושל מלהבין כי תפקידו איננו מציאת הצדק המושלם\להמר על הסוס המועדף אלא לוודא שלכל הצדדים יש הסכמה ויכולת להגיע לפשרות שלהם\להמר על כל הסוסים מלבד הסוס המועדף.
בית המשפט הצטרף למירוץ הסוסים המוסרי ושכח להשיל מעצמו את הסמכויות הכמו-דרקוניות שלו כערכאה האחרונה והעליונה מכולן – הייתם מהמרים על משחק ספורט בו השופט שם ממונו על אחד הצדדים?

על מה שמסתתר תחת הפסיקה

"חלק מן היהודים לא הסתפקו בהיותם קרבנות האנושות. הם למדו לקח מן השואה, שהנוכיחה כי זכויות אדם ללא זכויות אזרח – כלומר ללא מדינה, בית דין וצבא – אינן יעילות למען "האדם"…אך לא זה הלקח שהפוסט מודרניסטים למדו. להיפך; בעיניהם, מדינת הלאום והזהות הלאומית מתנגשות עם הקנאות הדמוקרטית…כאשר הדמוקרטיה עוברת ממשטר לאוטופיה על פי דרישה של דמוקרטיה אינסופית, נוצר חוסר יציבות בזהות הקולקטיבית, והטוטליטריזם צומח."

פרופסור שמואל טריגנו, פרופסור לסוציולוגיה של הדת והמדינה באוניברסיטת פריז

"העקרון שישראל הוא מדינת לאום יהודית הוא עקרון יסוד, ועקרון יסוד זה ,בפסיקות המוקדמות של בית המשפט העליון, היה מוכר וקיבל מעמד-על…גם בשנות התשעים, בעידן הפסיקות המוקדמות של השופט דאז ברק אנו רואים את הרעיון של מדינה יהודית כרעיון חשוב מאוד אם כי כבר קיבל מעמד פחות של עקרון חשוב ולא עקרון-על…עכשיו אנחנו רואים מצב שבו השיקול הזה, בכלל, לא נתפס כשיקול רלוונטי."

ד"ר אביעד בקשי מפורום קהלת בראיון לצ'יקו מנשה ברשת ב', 23.9

בסופו של יום יש לעמוד על האמת ולהצביע על המובן מאליו: בית המשפט העליון הוא מועדון סגור. עד לשנות החמישים היו אוניברסיטאות ומועדונים בארה"ב אליהם לא הוכנסו שחורי-עור או יהודים, עם השנים נפתחו המועדונים וכיום עצם האיסור הנ"ל הוא איסור לא חוקי. אותו מוח-על שי"ד איבריו מרכיבים את בג"ץ פתר את הסוגיה אחרת מהאמריקאים – הוא למד שאם, אחת לזמן נתון, הוא יכניס מישהו שאיננו שעתוק של האחרים לא תצוף האפליה שבו.

עלי תאנה היו לרוב, מהשופט כהן ז"ל ועד לשופט סולדברג כיום; אך חדי-העין יכולים לראות כי נוכחותם של עלי התאנה לא רק שלא שינתה דבר אלא הסתירה את העובדה ששופטי בג"ץ נבחרים על בסיס מפתח אידאולוגי(לצד יכולתם המרשימה):
1.זהות אידאולוגית נחרצת. בהתנגשות שבין זהות ליברלית-קוסמופוליטית ובין זהות יהודית-ייחודנית, שופט בעל זהות ליברלית-קוסמופוליטית יזכה לעדיפות על פני זה בעל הזהות היהודית-ייחודנית.
2.שופט חייב לתמוך באקטיביזם השיפוטי.
3.סעיפיםפ 1. ו-2. לא רלוונטים לעלה התאנה התורן.

למרות שמאזן הכוח הפוליטי יצר תקלות בשיטה, למשל הופעת השופט גרוניס כנשיא ביהמ"ש העליון, פעלה ופועלת השיטה בצורה אפקטיבית להפליא. כפי שחשף ד"ר בקשי, אין בפס"ד התייחסות ולו זניחה לעובדת היותה של ישראל מדינת לאום של העם היהודי המתבססת על זכות קולקטיבית של העם היהודי לבית לאומי ותרבותי על בימת העולם הגדול.

על הבמה הגדולה

"כל העולם במה, וכולנו שחקנים"

מיוחס למחזאי הבריטי שייקספיר

"ישנו סוג של מסורות דרמטיות…שברשותן קבוצה קבועה מסויימת של דמויות שהקהל מזהה אותן מיד. דמויות מעין אלו מגדירות באופן חלקי את טווח האפשרוית של העלילה והפעולה….כך הדבר גם ביחס לסוגים מסויימים של תפקידים חברתיים…מדובר בסוג מיוחד מאוד של תפקדי חברתי, המציב מאין מגבלה מוסרית על אישיותו של זה שממלא אותו…מה שייחודי לכל תרבות, חלקו הגדול והעיקרי אינו אלא מה שייחודי בקבוצת הדמויות שלה."
הפילוסוף הסקוטי אלסדייר מקינטאייר, מעבר למידה הטובה.

דמויות מבטאות את היסוד התרבותי של חברה מסויימת, דמויותיינו הן שורש תפיסת המוסדות שלנו את עצמם ושורש תפיסת אחוזים נרחבים מהציבור את עצמו. באמצעות 'הדמות' אנו ממזגים בין מה ששייך למרחב האישי ולמרחב הציבורי – הן כלי משא הנושא בתא המטען שלו את הנורמות החברתיות. זאת הסיבה שרב המורשע בפלילים מרעיד את אמות הסיפים פי כמה מפלוני המורשע בעבירה דומה. זאת הסיבה ששופט הנוהג באופן לא אתי יוקע ויואשם פי כמה מאדם אחר שביצע את אותם המעשים.

יום יום אנו חווים דרמות פוליטיות, פליליות, אידאולוגיות וכלכליות. הדרמה היא בסיס קיומנו ועל כן צדק שייקספיר כשאמר שכל העולם במה. ברם, שגיאתו של שייקספיר נמצאת בטענת ההמשך החלקית כי כולנו שחקנים; כולנו משחקים אבל שחקנים מקצועיים יש רק מעטים – כמה דמויות שמהוות אבן יסוד תרבותית והן אותו "מה שייחודי לכל תרבות" לפי מקינטאייר. כיום, לצד  הרב, שתי הדמויות הרלוונטיות לדימוי המוסרי הנוכחי של היהודים במדינת היהודים הן השופט והאקטיביסט.

על השופט והאקטיביסט

"גישתו של חברי השופט פוגלמן מביאה לכך שלמעשה כמעט ולא נותר מרחב תימרון למחוקק. לדעתו של חברי, שנה אחת הינה תקופה ארוכה מידי וכנראה שתקופה של חצי שנה הייתה מקובלת עליו. ומה לגבי תקופה של שמונה חודשים?! הצגתה של השאלה בצורה זו מלמדת, כי אם תתקבל דעתו של חברי, הופך בית המשפט לגוף שקובע באופן כמעט מדויק את הנורמה, בלא שנותר מרווח תימרון ממשי למחוקק. איני יכול להסכים לעמדה חוקתית זו, שכן לפיה הופך בית המשפט למחוקק, אם לא להלכה הרי למעשה. "

נשיא בית המשפט העליון השופט אשר גרוניס בדעת המיעוט אל מול פסק הדין שביטל את התיקון לחוק ההסתננות.

 "בשנים האחרונות ישראל מתמודדת עם מתקפה מתמשכת על ערכיה הדמוקרטיים והליבראליים. ההקצנה הלאומנית והדתית וניסיונות ההשתקה של כל מי שמתבטא מחוץ לקונצנזוס, לצד תופעות הסתה וגזענות, מעוררים דאגה בלשון המעטה. הקרן החדשה לישראל, עם שותפיה הוותיקים והחדשים וכל מי שאוהב את ישראל וחרד לגורלה, צריכים להילחם במגמות האלה ולקדם בישראל חברה דמוקרטית וצודקת. "

רחל ליאל, מנכ"לית הקרן החדשה לישראל, פירסום באתר הקרן מה-18.9.2014

אקטיביזם קיים, בלשון האליטה השלטת ובלשון פניה בדמות התקשורת הישראלית, רק משמאל. האקטיביזם מוגדר לפי מידת פעולתו לשינוי ערכים בחברה שמאלה: אקטיביזם = 'השמאלה' של דרכי המוסר בחברה. האקטיביזם מוגדר לפי החתירה ל"ערך הנכון" – האקטיביזם חייב לשרת את הערך 'הנכון תבונית' ו'הנכון מוסרית'. במטרה לסייע לנו, המוני העם הנבערים, להבין מהם אותם 'ערכים נכונים' ציפו אדוני-השפה משמאל את הערכים בשמות אסתטיים – 'שנשמעים נכון': "זכויות אדם"; "דמוקרטיה"; "נאורות"; "פגיעה במיעוט" ועוד.

הערכים הללו מתקבלים באופן שרירותי והציות להם מוגדר אוטומטית כ"טוב" כפי שתיארתי ברשומה קודמת. מדובר בהנחת היסוד הדתית של אותם אקטיביסטים, את תפיסת הזכויות הם מקבלים כ'טוב' באופן שרירותי. האקטיביסט לא מודד את מוסריות הערך – אין זה מתפקידו –הוא אמון על קידום הערך השרירותי ביעילות המירבית. הוא מתמחה בהתאמת אמצעים ליעדים לשם מיסיון הזכויות.  אם "זכויות אדם" יוגדרו כ'מוסר' ניתן לטעון כי האקטיביסט מהווה למעשה 'מומחה למוסר'.

האקטיביסט איננו מומחה למוסר במובן בו פילוסוף-מוסר מנסה לחקור את "המוסר הנכון", האקטיביסט הוא המומחה שאיננו נוגע במוסר, את זה קיבל כראה וקדש, הוא מקצוען ביישומו ואין ההקשר משפיע. אין מתפקידו של האקטיביסט לשפוט את הערך ביחס למציאות – תפקידו ציות וקידום הערך ביעילות המיריבית. אדם כמו עו"ד אביגדור פלדמן יכול לייצג טרוריסט נוראי מבחירה ככלי לקידום הערך. ארגון כ'בצלם' ימנע מלחטוא ל'מדעיות' באי שיפוטו את החמאס, שופט ייקבע שחקיקה ערכית מסויימת  'סבירה' או 'שאיננה מן הסביר' במקצועיות משפטית, כאילו אין כאן שאלה של ערכים אישיים – של אג'נדה.

על האג'נדה

"יש לה אג'נדה ולכן אני מתנגד למינוי. ואג'נדה זו אינה מתאימה וראויה לבית המשפט העליון".

אהרון ברק בתגובה לשאלה על מהות התנגדותו למינוי השופטת רות גביזון לביהמ"ש העליון

"החתירה אחר אידאלים מוסריים היא עבודה זרה שדברים מסויימים נחשבים בה 'לאלים'…לעתים כה קרובות מוליכה חתירה מופרזת אחר אידאל אחד להזנחתם של אידאלים אחרים, ולעתים אף להזנחת כל שאר האידאלים…מול כל אידאל נשגב ניצב אידאל מנוגד ונשגב לא פחות…מבחינת החברה[ההימור אחר שיטת מוסר כזאת – ט.ק], אין זה אלא טירוף."

פרופסור מייקל אוקשוט, הרציונליזם בפוליטיקה.

עם הופעת האקטיביזם-השיפוטי, טושטש הפער בין האקטיביסט והשופט. שניהם הפכו, למעשה, לאחד. שניהם 'מומחים למוסר' ועל-כן, עם העדר שיפוט מוסרי של הדּוֹגְמָה , יקדמו את הדּוֹגְמָה. האטימולוגיה של המושג טומנת בחובה את המסקנה הבלתי נמנעת שאין הבדל בין השופט-האקטיביסט ופעיל מרכזי בעמותת הקרן החדשה מבחינת היחס שלהם לכללי המשחק הדמוקרטים. הן השופט והן האקטיביסט – מומחים לצדק ומוסר וכל מהותם הוא רק התאמת הכלים ליעד: גאולת המצב הקיים מהמצב האי-מוסרי אל המצב המוסרי.

אולם אנו, "הישנים",  בנו כדבק הזכרון לא מוותר על העובדות. דמוקרטיה היא שלטון העם. שדה הדיון וההכרעה הערכי הוא המוסד אותו הסמיך העם. אנו רואים בחירות העם ערך נשגב וחשוב לא פחות מחירות הפרט – אנו רואים בהיות המדינה יהודית ערך חשוב במידה רבה יותר מאשר היות המדינה ליברלית – ויש לשים דגש על כך שאין הכוונה לביטול אחד בעבור השני.

אנו רואים את המציאות בגוונים רבים של ערכים כשחלקם עליונים על האחרים, אנו יכולים לבחור ערך שיוביל אותנו במטרתנו ובקיומנו. אני, למשל, רואה בציונות בפרט ובזהות היהודית בכלל כעקרונות יסוד של עולם הערכים שלי – ואם הייתי שופט בג"ץ? אם הייתי פוסל כל חקיקה ליברלית ומשתמש בכללים אמורפיים, חוק יסוד כבוד האדם, לשם כפייה של 'יהודיזציה' במקום ליברליזציה של המרחב הציבורי? או-אז דבריו של פרופסור אוקשוט נעשים נכונים שבעתיים: "מבחינת החברה אין זה אלא טירוף."

טירוף הוא ההתוצר של מדיניות בג"ץ, הציבור מאבד את האמון שהעניק למוסדות שמעליו. סדרי עולם מתערערים. נורמות נגדעות. החברה מאבדת את מסורת הפשרה וסדרי השלטון מתחלפים או יוחלפו במאבק כוח טהור ללא שום נימוק אתי או רציונאל אידאולוגי. במעשיו, בג"ץ מחזיר אותנו לעידן הקדם ריבוני – עידן המוסר הטהור, עידן השעבוד לדימוי המוסרי העצמי, עידן הגלות.

על דואר ישראל

מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את דואר ישראל.