כה אמר קופל: על נפשו של היהודי הנודד

על השבוע

השבוע נפתח בתמונה מרגשת המובאת כאן בצירוף לרשומה. בתמונה רגע חילוצם ההירואי של פקחי UNDOF, כוח הפיקוח על ההפרדה של האומות המאוחדות, מרמת הגולן, רגע החילוץ כבר הושווה לפעולתה ההירואית של בריטניה לחילוצם של מאות אלפי חיילים מדנקירק אל מול לוע תותחי הנאציזם. עם הגעתם מסוריה, אל המדינה המגונה ביותר על ידי מועצת זכויות האדם של הגוף שבשמו הם פועלים, מפקד הכוח הגנרל סינגה וסגנו התראיינו לכותב השורות הנ"ל ולפניכם הראיון המלא.

אני: גנרל סינגה, לאור הכשרתך וכשירות הכוחות שבפיקודך, איך היית מתאר את פעולות הכוח?
סגנו של גנרל סינגה: עשינו מה שעשינו ב-73.
ממשיך אותו גנרל סינגה: שזה בדיוק מה שעשינו בסואץ ב-1967.
אני: מה עשיתם ב-1967?
גנרל סינגה מראה לי על מסך הפלאפון שלו ציטוט מוויקפדיה:

 "ב־17 במאי דרש נשיא מצרים ממפקד כוח החירום של האו"ם בסיני וברצועת עזה שכוחותיו יעזבו את קווי הגבול ויתרכזו במחנותיהם…ב-22 במאי נענתה דרישתו של נאצר בחיוב. 4,000 חיילי כוח החירום של האו"ם שחצצו בין הצבא המצרי ובין הגבול הישראלי התפנו ללא דיחוי"

מסתבר שיש דברים שלא משתנים: הים, השמש, כוחות האו"ם והנטייה היהודית לחפש מישהו לא-יהודי שיאחוז בכידונים לשם הגנה על היהודי.

על הכידון | על השומרוני הטוב | על בצלם – מובאה מהפייסבוק | על האח הגדול | על הסחורה

על הכידון

"בעניין זה אין הבדל ממשי בין ה"מיליטאריסאטים" שלנו ובין ה"צמחוניים" שלנו.  אלה מעדיפים קיר ברזל של כידונים יהודיים, אחרים – של כידונים איריים, ואנשי מחנה שלישי, מצדדי הסכם עם באגדאד, מוכנים להסתפק בכידוני באגדאד (זהו טעם לפגם, מוזר ומסוכן)"

ז'בוטינסקי, מתוך על קיר הברזל, 1923

מהו כידון?
כלי נשק –  מוט באורך משתנה שקצהו מחודד, מתוקף השימוש התכוף בו הפך הכידון גם לסמל של כוח ועוצמה. זה האוחז בכידון לוחם למען מטרותיו ומכאן הפך הכידון לסמל היכולת להגן ולשמור על משפחתך, רכושך וחייך. בנוסף, הכידון הוא סמל ליכולת לתקוף ולהשיג את האינטרסים שלך. לסיכום: הכידון הוא סמל לכוח צבאי, לכוח פיסי פשוט, קר וחד, הכידון היהודי הוא טנק המרכבה, מטוס הקרב, רובה הרובאי ומרגמת הרגם.

הכידון היהודי מצטרף לשפה העברית, לריבונות החוק, לממשלה היהודית ולשליטה ממשית בארץ-ישראל כחלק מגרעין המהפכה הציונית. אין הדבר זר בארצות העולם. הגדולה מכולן, ארה"ב, הוסיפה לחותם המדינה י"ג חיצים שמסמלים את הכוח הפיסי לעת מלחמה; למרות נטייתה לשלום, המלחמה והכוח הפיסי הם עובדה שאבות האומה האמריקאית, שלחמו מלחמת עצמאות כואבת, הדגישו והפכו לאחד מהסמלים של אומתם, הכוח הוא אחד היסודות של כל אומה שואפת חיים.

הכידון הוא סמל לכוח, כוח הוא סמל לחירות. כפי שאמר הפילוסוף והמדינאי הבריטי אדמונד ברק, חירות ואחריות חד הם כשמדובר בקבוצות גדולות. הכידון היהודי עליו נשען קיומנו הוא שורש מרכזי במהפכה הציונית, מהפכה תודעתית שלפיה העם היהודי כקולקטיב, לא מדומיין ולא מומצא, נוטל אחריות על קיומו ורוכש בכך חירות, חירות להיות או לחדול. אדגיש, השינוי מתחיל בחומר, בכוח ובאימון, ויוצר שינוי תודעתי קולקטיבי ופרטני, שינוי שמעצב מחדש את נקודת המבט של העם, של ההנהגה הפוליטית שלו, ועל השימוש בכוח ככלי להגשים אינטרסים. תמצית השינוי התודעתי הוא החתירה האקטיבית להשגת אינטרסים קריטיים – גם "במחיר" השימוש בכוח אלים.

על השומרוני הטוב

"אני צריך לעזוב את הארץ. ישראליותי ויהדותי אינן מרכיבים חיוניים בזהותי. אני נושא דרכון זר. לא רק במובן הטכני.  גם במובן הנפשי. ישראל היא ביתי, אבל זה לא נכון לומר שאין לי בית אחר. כמו כל אדם קוסמופוליטי, חילוני אדוק,      בעל השקפת עולם אוניברסלית, מעורה היטב בתרבות הגלובלית, ודובר אנגלית רהוטה — יכולים להיות לי בתים רבים אחרים"

רוגל אלפר בטורו מהארץ.

"אם ניקח בחשבון את כל מה שהשיגה הגאונות היהודית בתפוצה האירופית, ומה שהיא משיגה עתה באמריקה, ואם נאמין בכל ליבנו שהמדינה הלאומית היא תבנית מיושנת בשביל התקשרות כלכלית, פוליטית ומוסרית – תראה אז ישראל כפתרון שהוא לפחות בחלקו בלתי רלבאנטי ואולי אפילו מתנגד לקני המדיה ולהתחייבויות של ההומניזםהיהודי. מה לו ולשאר-בשרם של שפינוזה, היינה ולדגלים, מה לו ולשבועות נאמנות לאומית?"

ג'ורג' סטיינר, אינטלקטואל קוסופוליטי יהודי ידוע שם, רב שיח מ-1968 במכון וייצמן

לכוח אלים יש מחיר שחכמי הדורות שקדמו לנו לא העזו לחשוב עליו, בעבורם האלימות הייתה הכרח כלפיהם. לפתע נאלץ היהודי הגלותי, היהודי שבנה מערכת אתית שלמה על טוהר חרבו מדם אוייביו(או שמא בעצם טוהר ידו מחרב), להחזיק בידו כלי הרג. להכיל בחברתו מערכת ערכים שמעניקה מעמד גם לזה שהורג באופן אפקטיבי ויעיל למען שלומנו – לגיבור דוגמת מאיר הר ציון. מחיר הנחיתה מ'גולה-של-מעלה' לארץ-ישראל ומדינת ישראל של מטה הוא מחיר חיסולו של הדימוי העצמי הזך מזך, הטהור מטהור, מחירו הוא מרד בכל העולם האתי שבנינו.

האם שכחנו את מוסר החירות והכוח של המרד הגדול, מוסר מלחמה ומאבק למען חירותנו, לטובת מוסר מיטת החולים עליה חמק יוחנן בן זכאי לטובת לימוד בלבדי של הרוח והדת? הפכנו ערכים למוחלטים ושכחנו את נסיבות חיינו – שכחנו שהעם היהודי היה ידוע בעברו בלוחמיו המעולים, במפקדיו האמיצים, בכיבוש הארץ. אמר החכם "עת מלחמה ועת שלום." ומחיר תחייתנו הלאומית מחייב אותנו לזכור כי יש עת למלחמה, יש עת לנשק ולכלי משחית. מחיר זה כבד לעם שלא נשא בעול מלחמה קרוב לאלפיים שנה וכצפוי בתוך העם ישנה שכבה חשובה, אליטה שמתקשה לשאת את המחיר התודעתי המעניק לגיטימציה לנשק, לכוח ולמלחמה – בלשונם ייקרא הדבר פשיזם.

דבריו של רוגל אלפר, כמייצג נאמן לאליטה הנ"ל, חשובים. הוא היהודי הצמא לאנשי 'העולם הגדול' בעידן שלנו – הלא הם יורשי 'העולם המעמדי' הקומוניסטי בעולם שקרס – הם יורשי המתבוללים הגרמנים עליהם מדבר סטיינר. דבריהם מציגים את האמת הריאלית, הבלתי ניתנת לערעור: החיים כאן, במסגרת העם היהודי במדינה היהודית – מדינת ישראל – הם חיים של זהות, חיים של הקשר, הקשר התובע מאיתנו לעתים את השלום ולעתים את החרב, לעתים את הבנייה ולעתים את ההרס.

האדם לא יכול להתנהל עם ערכים מוחלטים בסביבה מורכבת. חירות בעבור העבד היא דבר אחד, בעבור האסיר שרצח אחר, לאחד היא 'טוב' ולשני היא 'רע'; אלימות בידי המותקף נגד תוקפיו היא דבר אחר מאשר אלימות שבידי המתקיף נגד קורבנותיו. ההקשר הוא בסיס כל דיון, ערכי ומוסרי.  אין ערכים מוחלטים, אין השלילי והחיובי שווים אלא בעולם המופשט של המתמטיקה. הדבר נכון שבעתיים כשאנו דנים על האתיקה שלנו.

מי שמאבד את ההקשר לא יבין את הרציונאל המכונן של הציונות. מי שמודד את עצמו לפי ערכים מוחלטים רחוקים, מוצא את עצמו עם 'מוסר של מעלה' על נציגיו, כפי שתאר סטיינר. מוסר הפוסל אלימות, פוסל זהות שדורשת 'מעשים של מטה' כמו אלימות, אדם שכזה פוסל חירות קולקטיבית ותרבותית שכן זאת נקנית בכוח. אותם 'אלפרים' נטולי הקשר כמו אותה חירות. בהעדר זהות מתפוגג אלפר אל חלל העולם. הוא מאבד את עצמו, נטול-הזהות, לדעת, הוא מתבולל.

אנו, היהודים הלאומיים, הריבוניים, חייבים לבנות מוסר של 'העולם הזה', של הריאלייה. מוסר שיכול, בו זמנית, לאפשר מלחמה ושלום, שיסוף עם חרב או רפואה בתרופה, מוסר שכזה מקשיב למציאות ומעניק למחזיקים בו חירות לבחור. מצד שני, מוסר שמנותק מהמציאות איננו 'מוסרי' כפי שאדם המנותק מזהותו איננו, במובן מה, 'אנושי' – הוא מניפולציה של אותו אדם על עצמו – האדם החושב שהוא אידאה מושלמת.  מי שמאבד את הזהות מאבד את הקרקע וממריא לפנטזיה קוסמופוליטית על זכויות האדם.

על בצלם – מובאה מהפייסבוק

"קיומה של רשות עליונה על האדם הפריע לשאיפות האנושיות…רעיון זכויות וחירויות האדם חייב להיות חלק אינטגרלי מכל סדר עולמי…אנו כולנו מחוברים באופן מיסתורי ליקום…(על כן)מכיוון שזכויות האדם מקודדות על חוק אנושי אין בהן מקום לייחודניות, לסינגולריות…ההכרה(כי אנו מעוגנים ביקום – ט.ק) מחייבת את כולנו לעבור התעלות-  עצמית [self-transcendence]. פוליטיקאים בפורמים בינ"ל חייבים לחזור ולשנן אלף פעמים כי כל סדר עולמי חייב  להיות כבוד לזכויות האדם האוניברסליות"

ואצלב האבל בנאום לכבוד קבלת מדליית החירות 1994

בימים אלו, בעת הפולמוס ההולך וגועש על מעמדו של ארגון בצלם, כשהמנכ"ל מכחיש את היות החמאס ארגון טרור ותחקירן בכיר מכחיש את היותה של השואה; זכה בצלם בתמיכה 'מבחוץ' – מועמדות לפרס זכויות האדם על שם פעיל זכויות אדם, דיסידנט אנטי קומוניסטי ונשיא צ'כוסלובקיה לשעבר, ואצלב האבל. בעת פירסום המידע בדף הפייסבוק של הארגון נבחר ציטוט של מר האבל: "זכויות אדם הן אוניברסליות וחלות על כולם".

מה הדומה בין המשפט הזה למשפט "שמע ישראל…"? מה הדומה בין המשפט של האבל ו"טבלתם אותם לשם האב והבן ורוח הקודש" כפי שרשום בבשורה על פי מתי? מה הדומה בין המשפט של האבל ו"אין אלוהּ מלבד אללה (האל); מוחמד שליח אללה"? הדומה נמצא בהגדרה, בכל המקרים מדובר באקסיומות, "עיקרון מובן מאליו", שאינו מצריך הוכחה.

מאידך, יש הבדל תהומי בין הבשורה על פי מתי, השהאדה(עדות) המוסלמית או שמע ישראל ובין דת זכויות האדם. בעוד הראשונים, מתיימרים ויונקים סמכותם כ"עקרון מובן מאליו"  על בסיס ישות בוראת ועל בסיס התגלות הבורא בעולם; בצל"ם וארגוני זכויות האדם אחרים מקבלים את "העקרון המובן מאליו" על בסיס טענה פסבדו מדעית – אנשי דת הזכויות לא קיבלו את העקרונות אלא 'גילו' אותם באמצעות "תבונתם". אם נפשיט את הטיעון מהרטוריקה, בפרפרזה לדבריו של ז'בוטינסקי: כל אדם אל.

על סמך הניתוח שלי מדובר במאבק דתי לחלוטין, בצלם אינם 'אובייקטיבים' כשם שמיסיונר אוונגלי, שליח חב"ד או מטיף דת מוסלמי אינם אובייקטיבים. בעוד שאת האחרונים אנו מכירים כבעלי שליחות וזהות ברורה – ארגונים כמו בצלם מתפארים ב"הצמדות מדעית לעובדות", הצמדות שכולה הסתרה של פרשנותן. בעשותם כן, משקרים בצלם לציבור.

מהדברים נובעת מסקנה הכרחית: בצלם ושאר ארגוני הדת הנ"ל הם למעשה סוכנים מיסיונרים, אין הבדל בינם ובין המיסיון האוונגלי שכן המאבק בינם ובין מדינת ישראל הוא מאבק תיאולוגי. בין היהדות לעולם המערבי יש מאבק ערכי-תיאולוגי דומה בבסיסו למאבק הערכי-תיאולוגי בין היהדות והאסלאם, אינני משווה את זהות היריבים אולם, למרות השוני ביניהם, מדובר במלחמת דת – ובצלם הם חוד החנית של דת זכויות האדם.

על האח הגדול – בעקבות זכייתה של צמחונית רדיקלית

"על דבר אכילתך עיקר כוונתי שתדקדק יפה יפה אם לא תגרום מניעת אכילת בשר חלילה שום רפיון דהו בהתפתחות האומץ הגופני והנפשי, ושלא ללכת שבוי אחרי הדולגים על ההרים של תנועת צער בע"ח, שרובם כמדומה יש במעמקי רוחם טינה גנוזה של שנאת הבריות, וכל הסיבות המסתעפות והמכורכות עמה, ודי לנו ההוכחה של תפיסת המקום אשר לתנועה זו במחנה האפל של שונאי ישראל"

הרב הקוק לבנו ,איגרת תת"ב, שנת תרפ"א

הרב קוק איבחן מבעד לגל ייבוא תורות המזרח, כבר מאמצע המאה הי"ט בגרמניה, את יסוד העבודה הזרה. הדבר מחזיר אותי לטורי מהשבוע שעבר:

אנשי השמאל כגרגרי חול, באינסוף נטול כוח-משיכה. סובבים ומסתובבים מאי לאי, ממטרה למטרה. כדבריו של הגאון המרושע פרי מחשבתו של ניטשה, זרתוסטרא, מדלגים מספינה לאי, מאי לספינה, מספינה לאי, מאי לספינה. אי וספינה היינו הך – מאנרכיזם לפציפיזם, מפציפיזם לסוציאליזם, מסוציאליזם לפמיניזם, מפמיניזם ל'פלורליזם' מפלולריזם  לרפורמיזם ביהדות. ידלגו כצפרדעים וצרצרים, קולותיהם רמים ורגליהם חזקות.

ברצוני להוסיף לרשימה המפוארת של אלילי-השקר את הצמחונות והטבעונות הרדיקליות, אלו שבסיסן ב'זכויות בע"ח' ואמפתיה. דבריי נאמרים אחד לאחד על ידי ניטשה במכתב שכתב לידי צמחוני על צמחונים:

"כאן(במקרה שלך כצמחוני) אנו פוגשים פעם נוספת את אותה אופטימיות שמופיעה שוב ושוב בצורות מופלאות שונות,  פעם כסוציאליזם, פעם כשריפת גופות – ללא קבורה, פעם כצמחונות, ובעוד אינספור צורות שונות: כאילו שבאמצעות חיסול תופעה שהיא לא-טבעית באופן נפשע אנו יוצרים אושר והרמוניה. ואילו הפילוסופיה המרוממת שלנו מלמדת, למעשה, שלאן שלא נשלח את ידינו הן יתפסו את ההרס, את הרצון הטהור לחיים, ובמקרה זה שום משכך כאבים לא יעזור…לא יאומן איזו כמות של כוח ואנרגיה רוחנית מכלה דרך החיים הלא-נורמלית הזו שרק גורמת לריב בכל מקום. מי שניחן באומץ להתעקש באופן מעשי על דבר יוצא דופן כל כך, עליו להקפיד שהדבר הזה יהיה גדול ובעל ערך, אל לא איזו תיאוריה העוסקת בתזונה חומרית."
(מתוךהנה האיש:מכתבים מכתב לקרל פון גרסדורף, 1869)

רב הדמיון על השוני בין אבחנת הרב קוק ואבחנת ניטשה. שניהם רואים את הצמחונות מבעד למעטה אותו היא עוטה בלשונה המוסרית ומעשיה המעריצים-עצמם. מדובר בניסיון לתקן עולם ולגאול אותו ע"ב ערך מוחלט, כפי שדיברנו, נטול הקשר: סבל. שני ההוגים המבריקים רואים מבעד לצעיפי הצמחוני את השנאה שעלולה לצמוח: לחיים, לבריות, לאדם.

ניטשה והרב קוק מסכימים כי אל לנו לגרום לריפיון באומץ הגופני והנפשי, אל לנו להעסיק את כוחנו ויכולותינו בזוטות כמו תזונה חומרית – מטרות הרוח גדולות מההטפות של מנצחת האח הגדול וכוהניה דוגמת אותו בריון אלים גארי יורופסקי.

על הסחורה

“הנכם אומרים להתיר ייבוא גופות לצורכי תערוכה, ולהסדיר את הסוגיה כבדת המשקל באמצעות צו. הנכם אומרים להכשיר פעולה זו תחת המטרייה של פקודת היבוא והיצוא, משל היה מדובר ביבוא צעצוע או פריט לבוש, ולא במהלך שפוגע בערכיה הבסיסיים של מדינה יהודית  ודמוקרטית החרדה לשמירה על כבוד האדם"

פרופסור אביעד הכהן, דיקן מכללת שערי משפט במכתב לשר נפתלי בנט על תערוכת הגופות

תחינתו של פרופסור אביעד הכהן הגיע לאוזני השר בנט שעמד מאחורי החלטה חשובה ומאתגרת – איסור ייבוא גופות משל היו סחורה, תופעה שכזאת יכולה בנקל להדרדר בעתיד לסחר איברים, בסיסה בדה-הומניזציה של האדם וגופו לידי חומר. דוגמה נהדרת לחולשת הרצון הפרטי: אם האדם סחורה אזי הוא חומר גרידא, אם האדם חומר גרידא רצונו בטל מטעמי היותו מכניזם או לחילופין היותו חומר, אם רצונו בטל אזי אין הוא יכול לבחור לתרום או לא לתרום גופו כסחורה.

להלן דוגמה קלאסית לחופש נטול-אחריות, החופש להפוך את גופך לרכיב תצוגה מוזיאוני נטול-אחריות.  למעשה יש השלכות ערכיות-חברתיות כגון פגיעה לידי ביטול של קדושת החיים והאדם. חירות אמיתית חייבת לקחת בחשבון את האחריות הן החברתית והן האישית, הן בהווה והן בעבר.

ולאתגר: יענו לי אותם המגנים על קדושת האדם – כיצד תתמכו בעיסקת חילופי גופות בעבור אסירים?
הרי זהה הגופה בשני המקרים – היא סחורה, היא מקח. להלן טרגדיה, זהו מצב בו לא משנה מה נעשה אנו הופכים את הגופה לסחורה – אם כן, מדוע אנו בוחרים לשחרר? מה העדיפות?
אם המטרה היא קבר, יסלחו לי משפחות המתים, החיים מטרידים אותי יותר.
ואולי המטרה איננה קבר אלא ההסכם עצמו?
ודי לימנים ברמיזא…