כה אמר קופל: המוסר שצריך להשאיר מאחור

על השבוע שהיה  – שיר מאמריקה

ממרחק-כפול-הכאב \ לזר קשה להסביר התבוסה
"היכן לבכם?" שואל\ "היכן מחויבותכם – לאחיכם?"
מפי זועקת דממה.

דממה זועקת מפי\ מרעידה את סורגי העיירה
ויצאו ויתהו "מי ומה?"\ תהו ויצאו יהודי העיירה
ולשוני מקישה דממה.

דממת-לשוני מקישה\ מפלחת וקורעת מפרש הדמיון
מגשר הספינה רוחם רוממה \ בדמיונם שטה – אך במציאות שיטיון.
ורוחי נושבת סערה.

"ניצחון" נקרא לה, לספינתנו\ ישמחו יהודי העיירה.
"ניצחון" אקרא לה – 'לאחר'
ולנו – תבוסה.
בזיון.

 

על הניאו-אלט יודן – היהודי החדש ישן

שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי לא לִמְּדוּךָ לֶאְסר מִלְחָמָה בִּתְבוָּנה וָדַעַת, כוח וּמְרִי-נֶפֶשׁ מַה-יועִילוּךָ אִם אֵין תַּחְבֻּלוֹת שָׂר, אִם אֵין מִשְׁמָעַת  כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים מוֹרִים אִשְּׁרוּךָ, כּוֹנְנוּ בָתֵּי-מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ?…הוֹרוּךָ הָהּ לַהֲלוֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים,  הִסָּגֵר בָּדָד בִּגְדָרִים וּבְחוֹמוֹת, לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם וּבְהָקִיץ לַחֲלוֹם וּלְדַבֵּר בַּחֲלוֹמוֹת; וּבְכֵן נָס לֵחֶךָ, נָבְקָה רוּחֶךָ, חֲמַרְמְרוּ מֵעֶיךָ, יָבֵשׁ כּחֶךָ, אַבְקַת סוֹפְרִים וַעֲלֵי שִׂיחַ מִלְּאוּךָ וּכְחָנוּט חַי לַדּורוֹת הִצִּיגוּךָ.

פתיחת סיפורו הנפלא של יל"ג(יהודה לייב גורדון) 'בין שני אריות'

 

מהפכה שתנופתה פסה וזרם המנהג וההרגל מושך את משתתפיה אל נקודת המוצא זו טרגדיה. הציונות, בכל זרמיה, ראתה בעצמה חזון מהפכני; בעבור חלק הייתה זאת מהפכנות רוחנית, בעבור אחרים הייתה זו מהפכנות בשר ודם, חלק ניסו לראות בה מהפכה אל מעבר ליהדות כמו חברי תנועת הכנענים, אולם כולם ניזונו וצמחו מתוך קרקע מהפכנית – הציונות הייתה רדיקלית במובן הכי שמרני שניתן להעניק למושג.

בבסיס המהפכה מרדו היהודים בעולם שתיאר יל"ג – עולם בו היהודי היה כחנוט וארצו, בהמשך שירו של יל"ג, הוא עולם בו כיהודי,עליך: לְהַקְשִׁיחַ לִבְּךָ מֵחַיֵּי אָרֶץ; …וַתִּמָּלֵא אַרְצְךָ דִּינִים וּסְיָגִים". עולם חיצוני לעולם. אם נפרוט את בסיס המהפך אותו חלקו כל היהודים נראה מרד בן שלושה ראשים:
א. מרד במצב החוץ-היסטורי (נוכחות שאיננה בעולם המעשה).
ב. מרד במוסר הרבנים – מרד בסלידה של היהודי מלאחוז כלי נשק על כל המשתמע.
ג. מרד בא-נורמאליות שלנו כעם נודד ועל המשתמע מכך.

 

על ליטרת הבשר והדם (על המרד במצב החוץ-היסטורי)

עצור רק רגע, יש עוד משהו חוזה זה לא מאפשר לך רְסיס של דם. כתוב במפורש "ליטרת
בשר". אז בוא קח את הקנס; בוא קח את ליטרת הבשר שלך. אבל כשתַחְתכֵנה, אם תשפוך טיפה אחת של דם נוצרי, כל רכושך ואדמותיך מוחרמים על פי חוקי וונציה לַמדינה.

דבריה של פורצה הגבירה מבלמונט לסוחר היהודי שיילוק, הסוחר מוונציה

שייקספיר לא יסיים את המחזה 'הסוחר מוונציה' במות הגיבור וניצחון הארכיטיפ היהודי. המחזה מכיל חטא קדמון יהודי בדמות תביעת ליטרת הבשר וחטא נוצרי בדמות הלוואה שלא יוכל לעמוד בה – המחזה מכיל, בהתאם, גאולה מהחטא הקדמון על ידי הנוצרי בכך שנשללת הליטרה בגלל הדם. בעולם הנרטיבים, בעולם המחזות, יכול להתאים המחזאי את הסיפור לעולם המוסרי הנדרש, החוק מונע את שפיכת הדם. ובעולם שלנו?

בקצרה את שתיארנו בעבר: במציאות ישנו מאבק מתמיד: מחד – אלו המכירים בה כעובדה הכרחית לכל עתיד –  הריאליסטים, ומולם – אלו הנוטים למשכן את ההווה שלהם, את המציאות, בעבור הרצוי – האידיאליסטים. האידיאליסט מחליף את הנחת היסוד מ'מצוי' ל'רצוי' – מאמפירי לנורמטיבי.

באם נבחן את הנחות היסוד נוכל להבין את מדיניות צה"ל בעיני האידיאליסט, נוכל להבין את השפעת האידיאליסט על צה"ל באמצעות ארכיטיפ לאידיאליסט מוחלט – פרדיגמאטי –  המרקסיסט. המרקסיסט מנסה למרוד במכלול המציאות הכלכלית, השוק, באמצעות פעולה וקריאה בלתי פוסקת לטובת 'מצוי' קומוניסטי: שוק מרקסיסטי שוויוני. במהלך המרד השפה משתנה והאידיאליסט מציב סולם ערכים אחר. המרד בשוק (ההפסד הכלכלי) והתגברות האלימות הופכים מ"הפסד" בעולם 'המצוי' ל"ניצחון'" בעולם 'הראוי' של הקומוניסט.

כאדם הקושר את האידיאלים שלו למציאות כקשירת הסוס והעגלה אני מביט בחשש אל האידיאליסט: לפי האידיאליסט של ימינו, מלחמה לא ניתן לנצח! בעולמו של האידיאליסט הצלחה וניצחון הן צורה ולא תוכן, הן מלבוש בהתאם ל'רצוי' – על שינוי זה דיבר אורוול במילון השיחדש בספרו '1984', על שפה חדשה. בעידן 'מוסר המלחמה' הפוסט מודרני הכרעה לא אפשרית, ובעולמו של התומך ב'מוסר המלחמה 'אי-הכרעה ו'פתרון מדיני' הם 'ניצחון הרוח'.

הבנת השסע הנ"ל, בין פלוני-אידיאליסט והמציאות, מאפשר להבין אותנו כיחידה קולקטיבית – כעם. במשך קרוב לאלפיים שנות גלות היה עם ישראל ישות חוץ-היסטורית. מעמנו נעדר הצורך והכורח שבלקיחת האחריות שבמציאות, להלן ריבונות.  במישור האמפירי – במצוי – לא היה בידינו כוח אלים-ריבוני כלפי חוץ, כמו אותו מרקסיסט בנינו על גבי קיומנו פיגומים ערכיים. הפכנו 'חלש' ל'חזק' או במילותיו של אחד העם: "עוד מימי הנביאים למדו אבותינו לבוּז בלבם לכוח האגרוף ולכבּד רק את הכוח הרוחני…". כשאין על גבך את המשא הריבוני אתה יכול לבנות פיגומים אידיאליים, גאולה שבאידיאל, החיים שמחוץ ל'מצוי' – מחוץ להיסטוריה.

עתה תובעת ההיסטוריה את ליטרת הבשר שלה. שלא כמו שייקספיר, אנו לא כותבים מחזה אלא חיים מציאות. הפעם ליטרת הבשר נלקחת גם ולמרות ליטרת הדם הנוספת. הפעם שיילוק זכאי גם לליטרת הבשר וגם לליטרת דמו – במציאות ובהיסטוריה אין חובות שלא נאספים או נלקחים. דם לוחמים ואזרחים משני הצדדים הוא מחיר המציאות ובהתאם, עלינו להביט ולהבין שמחירו של ניצחון הוא הדם הזה, דם יריבינו הוא מחיר הכרחי לא כאידיאל אל כעובדה קרה של מלחמה. רק עם שחי מחוץ להיסטוריה יכול לבנות לעצמו עולם ערכי שכל כולו אידיאלים מוסריים מושלמים, עם שחי בהיסטוריה תולה את עצמו על חבלם. אין תמונות מושלמות במציאות ומחירן של התמונות המוסריות יותר הוא מעשים "לא מוסריים".

 

על "אי – המוסריות" שלנו – על המרד במוסר הרבנים

"ראשית: לאלה, הטוענים שנקודת-המבט של "קיר הברזל" היא בלתי מוסרית, הנני משיב: שקר הדבר. אחת מן השתיים: או שהציונות היא מבחינה מוסרית תופעה חיובית או שהיא שלילית. אך את הבעיה הזאת היה עלינו לפתור בטרם שנהיינו לציונים. ואמנם – אנו פתרנו אותה – ודווקא לחיוב, זאת אומרת הגענו לידי הכרה, שהציונות הנה תופעה חיובית מבחינת-המוסר, שזוהי תנועה מוסרית, אשר הצדק עמה. [ואם העניין צודק הוא – הרי על הצדק לנצח, מבלי שיושם לב להסכמתו או לאי הסכמתו של מישהו.]"

זאב ז'בוטינסקי, המוסר של קיר הברזל

אישים כז'בוטינסקי ואחד העם לא יכלו לדור בכפיפה אחת. בעוד אחד האמין בכוח הזרוע לצד ולמען הרעיון והאידיאל, השני ביטל את כוח הזרוע כ'לא יהודי'. הדיון הרעיוני בין השניים נמדד שוב; אולם בעוד שבתש"ח, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור ובלבנון ניצחה עמדתו של ז'בוטינסקי, מאז 1982 מושלת גישה דומה לגישתו של אחד העם. שורשיה שונים, מקורותיה זרים, אך דה-פקטו השלכותיה זהות. אחינו, בנינו – מוקרבים קרבן למען האידיאל "היהודי" של נביאי ישראל.

למרות שדנו בנושא לא אחת מנקודת המבט של הפרט ביחס למציאות, ברצוני לדון הפעם ביחס בין הקולקטיב והמציאות. אני כעת שוכן במרחק – בארה"ב – ממרחק הזעם החזק .אין זר לשלוות הדיון האינטלקטואלי בארה"ב מאש סירנה המפלחת את האוויר. העובדות כשמן רותח, ניתזות ומכאיבות – הן המציאות הקודמת לכל 'רצוי', לכל אידיאל שהוא: ישראל מופגזת; בעלת הברית הגדולה ביותר פעולת לרעת ישראל; עשרות חיילים נהרגו ורבבות אזרחים נטשו את בתיהם בעקבות התוקפנות הערבית; עזה נאכלת אט-אט, בניין אחר בניין, שכונה אחר שכונה.

דבריו של ז'בוטינסקי לא מהדהדים דיים בין סורגי כלוב קיומנו כאי תרבותי – מוקפים בברבריות המדבר מכל עבר מלבד מערב, אנו נוהגים כאותם יהודים. סופגים בשם האידיאלים שלנו עוד ועוד, חיילינו נשלחים לעזה כשדמם הוא מחיר הלגיטימציה לפעול. איזהו הריבון שזקוק לאישור בשביל הגנתו העצמית? ריבון-שאיננו-ריבון. ריבון משמע יישום בסיס כל המערכת המוסרית של העם הריבון – הזכות הטבעית לקיום.

היכן שיש חתירה מוחלטת אל המושלם נוצר מרחק מהמציאות, והיכן שיש חתירה מוחלטת אל המציאות נוצר מרחק מהמושלם, את המתח הזה פתר בעבר כלי תודעתי הנקרא 'משיח'. הציביליזציה היהודית בנתה כלי תיאולוגי שיצר הרמוניה בין ההווה ובין העתיד, הציביליזציה הנוצרית נבנתה על חוסר הסבלנות להגעת הפתרון מידי שמיים. 'מוסר המלחמה' הוא משיח מוסרני-נוצרי בכסות דין בינלאומי  – הוא המלחמה-בעידן-הגאולה.

 

על הגאולה, או: על האנומליות שלנו

            "הטייסים קיבלו דיווח שעל פיו לפני זמן קצר ירו שני פלשתינים אש לעבר כוחותינו…המפקד של הכוח על הקרקע מורה לטייסים לירות עליהם. טייס א' עונה בקשר: שלילי, אין כרגע אש. מפקד כוח החי"ר חוזר על הוראתו – תפתחו באש. טייס א' אומר לטייס ב': זה לא נראה לי. אין אש לעברנו. אין אש בכלל. אחר כך אומר טייס א' אומר לטייס ב': בוא'נה, זה ממש רצח בדם קר. מפקד הכוח על הקרקע כועס: אני אומר לך שזה אלה שירו עלינו לפני כמה דקות. תירו כבר. הטייסים מסרבים. אחד אומר לאחר: "זה נראה לי מסריח"."

מתוך הראיון המפורסם על מוסריות הטייסים עם הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ בעיתון הארץ – תמליל סרטון שמראה הרמטכ"ל למראיינת ורד לוי ברזילי.

האבסורד ממשיך לרצוח את טובי בנינו, הרצון במראה נאה הורג עוד ועוד מאחיי, מחבריי, רוצח אותם.
מוסר המלחמה המגוחך אחראי להקזת הדם. עור ישראל עור- רצונך להיות האחרון בגויים, וטוב יותר מהם עולה בדם טובי בנייך.לוחמי מגלן, לוחמי גולני, חיילי גבעתי כולם היו אחיי וכולם היו הזבח התורן לרצוננו להיות 'יפים' יותר מכולם, נעלים מוסרית. הב לי כיעור להחזיר לי את דם אחי, קחו את הדימוי 'היהודי' ואת הקוד האתי שנבנה על פיו קחו ותחזירו את נשמת יצחק אותו עקדתם, אנשי מוסר יקרים, שוב ושוב ושוב.

מאסתי ב"מוסר היהודי" שלכם, לא יהודי אלא נוצרי הוא. נוכחות יהודית בתוך העולם הנוצרי לא עוברת בלא השפעה. המוסר הרבני שהתפתח בגולה הוא מוסר אנטי-הרואי, מוסר שלא מסוגל לשאת את הצורך בגבורת המלחמה, שכן יהודי לא נאלץ להלחם בעבור פריץ זה או אחר. היהודי לא היה בעליה של אדמה כריבון ולכן תמיד החזיק במוסר אנטי-הרואי, מוסר נדודים.

רק עידן החילון הלאומי הוציא מהיהודי את הלוחם: הלוחם למען צרפת, למען גרמניה, למען בריטניה, למען ארה"ב ועתה תור הלוחם למען העם היהודי להבשיל. בעבור המוסר הרבני הישן, מדובר בחילול קודש. המשיח המוסרי הוא כלי בו משתמש העולם לתקוף אותנו, ואנו אצים לאמץ אותו בלא מחשבה ובשם הדימוי העצמי המתנשא שלנו –"עם הסגולה".

הפילוסופית ד"ר רבקה שכטר כתבה רבות על השורשים התיאולוגיים של התרבות האירופית הגרמנית, ובלב דבריה אלינו חוזר ומהדהד משפט עליו היא מקפידה לחזור בכל מאמר: "ישראלים עדיין לא השתחררו מסינדרום היותם מיעוט, לכן הם עומדים ביראה מול כל האדונים הקודמים, שהשפילו אותם." אנו נוהגים כעבדים לרעיונות ובכך מאמצים אותם על חשבון קיומנו. הכוח היה השטן הנוצרי – הצלוב נושא החטא לגן עדן, הדיכוטומיה הזאת נכונה גם כיום בעידן 'מוסר המלחמה'.

העולם הרבני חיפש את האסתטיקה המוסרית המושלמת, או את המוסר 'הטהור' תחת המשוואה הברורה: ככל שאתה מתרחק מכוח אלים, אתה 'טהור יותר' מוסרית. הפעלת הכוח האלים הייתה לפעולה 'משיחית' שכן מקומה בעידן הגאולה – הגלגול הסתיים, והיהודי הפך לנוצרי. היהודי 'המוסרי' מזג לתוך המוטיב הנוצרי מוטיב יהודי ידוע: "עם בחירה", וכך עלינו להיות נבחרי הא-ל ובכך פחות אלימים מכולם, גם במחיר חיינו – שאלו את תושבי עוטף עזה.

המהלך התיאולוגי הושלם, היהודי אימץ את העולם הפילוסופי והערכי שסביבו בצורה כנועה. אין איזון בין העוצמה והשלום, רק חתירה עיוורת אחר אחד מהם. הטייסים שלא הטילו את הפצצה לא מוסריים כלפי מפקד החי"ר בשטח, הלוחם שחייו בסכנה קרא לפעולה מוסרית – חיסולה. הטייסים בתוך חופת המטוס הרשו לעצמם שיקול דעת מוסרי על חשבון חיי החי"ר.

 

על חיי החי"ר – עוד על מוסר הרבנים

מה רבה גאוותנו באחדותנו כעם, "כל ישראל אחים" יטענו המאמינים. גאוותנו בעוכרינו, חברים, ופדיון השבויים מימי הקהילה בפרובנס או אלזס הופך לשיטיון המדינאים בארץ-ישראל במדינת ישראל. נכון שלא נחטף אף חייל במהלך המבצע, אך כשעלו החשדות התגובה הפבלובית חזרה ונתעוררה לידי זעקת המונים: "הבנים, הילדים, הנערים הביתה".

שום אסטרטגיה, שום רציונאל ריאלי קר רק אידיאל סולידרי אחד מהדהד – כך מגיבה העיירה, כך מגיב הגטו, כך מגיבה קהילה.

לא כך מגיב ריבון – לא כך מגיבה מדינה.
מה אנחנו?

על רשות השידור

ומלבד זאת אני סבור שיש להרוס את רשות השידור.