כה אמר קופל: על האמת/ או: מהו מוסר?

על השבוע

טסתי לניו יורק, אלפי ק"מ מהמאבק המייגע בארץ, אך לבי במזרח – איתכם.
רצף האירועים המפתיע מעמיד אותנו כעם בפני השאלה הריבונית:האם אכן חזרנו להיות כוח פוליטי או שמא הפכנו למגרש המשחקים המוסרי של התיאורטיקנים?

אני מביט על שמות הנופלים על משמרתם, גיבורים טרגיים שהתגייסו לתמרון המכריע ומתו בדשדוש הפוליטי. אין מותם אשמת מדינאי אלא פועל יוצא-אך-לא-מכוון של מדיניות 'ההכלה'. כמה חרוצים הם מכשפי השפה להמציא לנו מושגים חדשים לצרות ישנות:
רפיסות היא הכלה
גירוש היא התכנסות, בריחה היא התנתקות.
ירי חד צדדי על ישראל הוא הפסקת אש הומניטארית. אתחיל בהומניטארי – שורשו 'הוּמן' מלשון 'אדם' או 'אנוש' ועל "האדם" ברצוני להתחיל ולדבר.

על "האדם"/ או: על אליל מחשבת השמאל

"חוקת 1795(חוקת המהפכה)…שורטטה בעבור האדם. עתה, אין נמצא בעולם דבר כזה כאדם. במהלך חיי ראיתי צרפתים, איטלקים, רוסים וכדומה. בזכות מונטיסקייה אף שמעתי כי אדם יכול להיות פרסי. אבל, בכל הנוגע לאדם, אני מכריז שמעולם לא פגשתי אותו. אם הוא קיים, לי אין שום ידע עליו"

ג'וזף דה מייסטרה 1796

"האדם" – הצללית המושלמת. הצללית מול יוצרַה- האידיאל מול האמפירי. עוד מ-1795 רודפת מחשבת השמאל אחר הצללית ואכן ההפשטה של האדם מכל זהותו הדטרמיניסטית(שלא לבחירתו) היא הקו המחבר בין חוקת צרפת ב-1795 ופסיקת בג"ץ בימינו – קו אחד ויחיד בין שתי נקודות, הדיבור על 'אדם'. מהו 'אדם' אם לא מטאפורה רדודה למשפחה קהילה, דת, עם, לאום, שבט או חמולה. בעבור המאמינים באדם כל פרט הוא ישות גנרית והתרבות היא מלבוש חיצוני(או תודעה שקרית).

תרשים של אשליה- האדם הוויטרובי של דה וינצ'י
תרשים של אשליה- האדם הוויטרובי של דה וינצ'י

תוצרי השמאל של ההשקפה הנ"ל מגוונים וכוללים תחליפים שונים ומשונים לאדם לסבוב סביבם כמו מעמד או  מגדר. השקפה זאת היא בסיס העמדה השמאלית רדיקלית ומכאן הסולידריות עם ערביי עזה; אלו נטולי זהות תרבותית אימננטית, אלו "אדם" ובשפתי את כאב אותה צללית חווה איש השמאל בעל הנחת היסוד האנתרופו-א-מורפית(נטולת צורה ברורה לאדם).
טענתי חדה – זהו מצב מוגדר רפואית: כאב פאנטום.

באם נכרת לאדם איבר הוא עלול, בגלל מצב נוירולוגי, לחוש כאבים עזים באיבר שנכרת. כאביו נקלטים במוחו אולם אינם קיימים במציאות. לחילופין, ישנה תופעה הנקראת היריון מדומה בה מחקה האב את תסמיני ההיריון של אשתו ומפתח פסבדו היריון, היריון פאנטום.
השמאל כואב כאבי פאנטום על "אדם" שאיננו קיים. לכן הדיבור על "הסבל האנושי" לו תנאי יסוד אחד – חוסר הקשר. מדובר באמפתיה לפרי דמיונו ואמונתו של פלוני ולא אמפתיה לאדם ספציפי בעל זהות, סולידריות עם דבר שלא קיים במציאות, עם אשליה.

מכאן הניסיון של בצלם לרכוש זמן אוויר ברשת ב' ולהקריא את שמות הילדים שמתו במהלך 'צוק איתן'; זהו ניסיון וולגרי ונואש להעניק להם שמות ובכך זהות אמפירית, אולם התוצאה הפוכה, החיפוש מחדד את טענת העדר הזהות, אלמלא כן לא היה צורך לחפש אותה בפולחן הקראת השמות. במקום 'יד' אמור 'אצבע' – במקום 'אדם' אמור 'הילד פלוני'.

ההזדהות המוחלטת של השמאל המובהק ומי שהיה עד לא מזמן ראש החץ של דת זכויות האדם עם המופשט לפני הקיים, עם 'הילד' לפני 'היהודי' מהווה בגידה בזכות הלאומית היהודית וביטול הזכות הלאומית היהודית.

על הזכות הלאומית היהודית

"היהודים חלמו את החלום הנ"ל(למדינה ריבונית בארץ ישראל – ט.ק) במשך כל הלילות הארוכים של ההיסטוריה שלהם. 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה' הוא המשפט הישן שלנו. כיום מדובר בשאלת ההיתכנות של הרעיון , האם ניתן להמיר אותו לידי מציאות חיה."

מתוך מדינתה היהודים, תיאודור הרצל, תרגום חופשי מהוצאה באנגלית

ניתן לראות בהרצל כמודל נגדי למודל הפסיכולוגי של השמאל המדובר, של אנשי 'הפרוגרס'. הרצל התנער מגישתו האסימילטורית(המתבוללת) לידי קבוצתו הלאומית, מתפיסה אוניברסאלית לתפיסה שבסיסה זהות יהודית. את המטמורפוזה, השינוי בצורה,  ליוותה התחזקות אדירה של הדימוי העצמי, יהודי מתוך כבוד וכוח – יהודי מנהיג או כפי שהתייחסו אליו ההמונים ברוסיה – משה החדש.

הכריזמה של הרצל.
הכריזמה של הרצל.

כוחו המאגד של הרצל – הביטחון העצמי והכריזמה – הניעו מאות אלפים אל עבר מה שנראה דאז כחלום רחוק. כוח זה התבסס בתוככי הרצל על העבר היהודי או בלשונו:

 "הלאומיות הייחודית של היהודים לא ניתנת להריסה. היא לא ניתנת להריסה כי אויבים חיצוניים  מבססים אותה; היא לא תיהרס כפי שמוכיחות אלפי שנות סבל יהודי בשמה. אסור לה להיהרס, וזאת בשל היותה צאצא לאינספור יהודים שלא נכנעו לייאוש…"

הזהות היהודית הייחודית שנתהוותה לאורך הדורות, היא הבסיס לבעיה ולפתרון הלאומי שבשאלה היהודית – זהות שרלוונטית גם כיום; בתורה מתבססת הזהות הייחודית על ההיסטוריה והתוכן המיתי שבה. מיתוסים מתקבעים ומשתרשים לאורך השנים, אותם מלוות מסורות וטעמי המסורות השונים. מכאן אנו למדים שהעבר הוא תוכן הזהות היהודית בארץ-ישראל, על ארץ-ישראל ועל חיינו בהווה, כבני חורין, בתוכה.

בשפה פשוטה אטען ששכחנו את שורש זהותנו ומכאן את בסיס כוחנו. שכחנו את תפיסתו של בן גוריון, בעודו מרים אל-על ספר תנ"ך מול וועדת פיל, וטען כי "זה הקושאן שלנו!". התנ"ך\העבר הוא בסיס תביעתנו על הארץ. חלקנו 'שכחנו' וחלקנו לא ידע מלכתחילה בסיס מוסרי זה לבעלות על הארץ. הפת"ח-חמאס ודאע"ש בעיראק לא שכחו וידעו מלכתחילה כי מקור זכותנו לן במצבות, הריסות, חפצים, אתרים וחרסי העבר.

 

על העבר

"ההתגבשות הישראלית כוללת הפיכה בתחושת היחס בין שלושת מרכיבי הזמן:עבר, הווה, עתיד…ההווה פירושו מגע בלתי-אמצעי עם העבר וחוויה אינטנסיבית של עתיד מצופה.  העבר אינו מציאות שחלפה, רקעו מאיר תמיד ומחייב עימות…כל דבר שהיה, קיים. הזיכרון העז…הוא מיסודותיה של היהדות"

אליעזר לבנה, ישראל ומשבר הציביליזציה המערבית

התביעה הערבית הבלתי מתפשרת ל'ריבונות' – שלטון בכפייה ושליטה על האלימות – על הר הבית קדמה-אך-נוספה לפיצוץ קברם המשוער של הנביאים דניאל ויונה בעיראק על ידי ארגון דאע"ש. התביעה והפיצוץ שניהם ניסיון מוסלמי לקעקע מן היסוד את הזהות היהודית(ולצדה כל זהות שאיננה מוסלמית) באמצעות מחיקת העבר. הילד שייוולד מחר בעיראק לא ידע כי היו קיימים קברים כפי שהילד הערבי ביהודה ושומרון מודע לבית המקדש כמניפולציה שקרית-יהודית לנישול הערבים מאל אקצה. מחיקת העבר היא עיצוב זהות המחר.

המלחמה בין האסלאם ושאיננו אסלאם נשענת על הנדסת העבר. כתיבה מחדש של ההיסטוריה היא שורש המיתוס המוסלמי – לא אברהם אלא איבּרהים; לא עקידת יצחק אלא עקידת ישמעאל; לא בית המקדש כי אם אל-אקצה; לא דניאל ויונה כי אם הוורסיה הפונדמנטליסטית של דאע"ש לאסלאם. העבר הוא שורש תביעתנו ובסיס זעקתנו לכן אני מאיר על הנקודה שלא זכתה לשום כותרת – מהו קבר דניאל? מהו קבר יונה?

הריסת קבר יונה - הנדסת העבר
הריסת קבר יונה – הנדסת העבר

בפיצוצם, דאע"ש מצטרף למחיקת העבר הלא מוסלמי(לשיטתם) כפי שהפתח חתר למחיקת העבר היהודי בהר הבית. מחיקת העבר היהודי היא מחיקת המחר היהודי. האדמה רועדת תחת רגלינו ואנו משותקים מוסרית.

מחיקת העבר היא כלי השייך גם לעולם הערבי אך גם למחנה השמאל, דוגמה נהדרת היא 'פירות הבאושים' שצמחו בערוגות השמאל האידיאולוגי עד כדי בגידה.

 

על הבוגד/ או: מה גיליתי?

 וַיּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם מֶה עָשִׂיתָ לִי לָקֹב איְבַי לְקַחְתִּיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ:

מתוך פרשת בלק, ספר במדבר פרק כ"ג פס' י"א

בלק, מלך מואב ראה את המון ישראל עולים לעבר ממלכתו וביקש מקוסם-נביא בשם בלעם לקללם. מנקודת המבט של בלק נועד בלעם לקלל אך משפתח פיו ברך את ישראל שלוש פעמים. כוונת בלק נהפכה בדיוק כפי שכוונת מכונני עצומת המרצים הפבלובית נגד המאבק בעזה נהפכה, סיבת המהפך היא נוכחות אחד – דוקטור אודי אדיב.

דוקטור אדיב הוא דוגמה חיה לבגידה. בן קיבוץ שסיים שירות צבאי בצנחנים, החליט לחבור לגורמי טרור בסוריה ולנסות להוציא לפועל פיגועים אלימים בתוך ישראל, נגד ישראלים. דוקטור אדיב  לא הכה על חטא במשך תריסר שנים והשתחרר רק בעיצומה של עוד אחת מכניעותינו הרבות, עסקת ג'יבריל. עקשנותו בבגידתו חוברת לחתימתו – אשמתו היא ה-כותרת של העצומה ולא יעזור ניסוח מחדש של הכותרת.

בוגד מורשע בעל כוונת זדון ומשאלת מוות כנגד בני עמו לא זכאי להטיף מוסר לאדם אחר וכל החותמים איתו שותפים לקלון.

על הקלון

א וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה, וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. ב לַעַזָּתִים לֵאמֹר: "בָּא שִׁמְשׁוֹן הֵנָּה", וַיָּסֹבּוּ וַיֶּאֶרְבוּ לוֹ כָל הַלַּיְלָה בְּשַׁעַר הָעִיר, וַיִּתְחָרְשׁוּ כָל הַלַּיְלָה לֵאמֹר: "עַד אוֹר הַבֹּקֶר וַהֲרְגְנֻהוּ". ג וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו, וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן

ספר שופטים, פרק ט"ז

ארבעה חיילים נהרגו ואחרים נפצעו באורח קשה מפגז מרגמה שנחת בשערי עזה, חמישה אחרים נרצחו בידי חוליית קומנדו חמאסית בשומרם על קיבוץ, קלון מותם ופציעתם עלינו. אלו הם ארבעת הזבחים היומיים אשר נעקדו על מזבח 'מוסר המלחמה' – מוסר הפוך ללקח מסיפורו של שמשון. את מלכודת הפלשתים הביס באמצעות כוח רב ומפתיע – שערי עזה היו לסמל כנגד כל פלישתי, הרתעה מפני שמשון. על שפת תהום הרצועה אנו שכחנו את לקח שמשון. שערי עזה היו למרמס זחלי רכבינו אך בתודעתנו  – עודם עומדים – וחייל אחר חייל כאילו חסום מחוצה להם. חייל נהיה לחפץ הממתין לבואה של המכה, חפץ הקרוע בין הגעגוע הביתה והכמיהה להבטיח את בטחונו באמצעות האלימות הצבאית הנדרשת.

שמשון נושא את שערי עזה - האם גם צה''ל יכול?
שמשון נושא את שערי עזה – האם גם צה"ל יכול?

כבולים בערכינו כשלשלאות; עיוורים מבבואתנו ככיסוי עיניים; קוד אתי במקום פצצה; דיון משפטי במקום אלימות-שבמלחמה. כצאן לזבח חיילינו,  כאותו קורבן שהעלו כוהני האצטקים במקסיקו גם אנו מעלים זבח לשם ריצוי האלילים "המוסריים" שלנו ודמם הוא מפתח זריחת השמש המוסרית. השמש הנקראת 'אדם'.

"איך, אחרת נביט במראתנו?" יאמרו חוגי המאמינים בעודם סוללים את הדרך לגיהינום, דרך ולצדה נהר של דם.

על רשות השידור

ומלבד זאת אני סבור שיש להרוס את רשות השידור.

Advertisements

9 מחשבות על “כה אמר קופל: על האמת/ או: מהו מוסר?

  1. פינגבאק: כה אמר קופל: הלוחות החדשים-ישנים | קצת על הרבה

  2. פינגבאק: קצת על הרבה

  3. פינגבאק: כה אמר קופל: ?Ich bin ein Berliner – אני ברלינאי ? | קצת על הרבה

  4. פינגבאק: כה אמר קופל: תקינות לא-פוליטית | קצת על הרבה

  5. פינגבאק: כה אמר קופל: על 'האדם' V2.0 – מהו 'אדם' ומדוע עלינו, כיהודים, לפחד ממנו… | קצת על הרבה

  6. פינגבאק: כה אמר קופל:זורקים אבנים על הנאורות החשוכה |

  7. פינגבאק: כה אמר קופל: על 'האדם' V2.0 – מהו 'אדם' ומדוע עלינו, כיהודים, לפחד ממנו… |

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s