כה אמר קופל: ביון נגדי (מיומנו של שמאליסטן)

על השבוע או על חוסר הזיכרון שלנו

אינני זוכר פתיחה שלא עסקה בפסיביות היהודית המפורסמת שלנו. השבוע אעסוק בפסיביות שלנו ולאחר מכן אחרוג ממנהגי ואסביר אותה. נדמה כי שורש המאבק בכל ניסיון עתידי לשלול את הזכות ההיסטורית-תרבותית-דתית של העם היהודי על יו"ש צריך להתחיל בביון, הכרת היריב, הבנת התיאולוגיה של השמאל.

בכל הנסיבות הנוראיות של המבצע-מלחמה דבר אחד כואב בי יותר מכל: גם הפעם, עם תום הקרבות ועם שתיקת התותחים, יחזרו אט אט ללמדנו כי המציאות היא שקר והשקר הוא מציאות. יחזרו להטיף לגאולה מדינית, אבו מאזן ומשעל יהפכו לשני חמורים של גאולה ועל גבם משיח-השלום.

 אנו נלכדים, כל פעם מחדש, בגרביטציה של ההווה; 'נוחות-עכשיו' מנצחת את החוכמה שתביא לנו את הנצחון 'אחר כך'(צפו בבקשה בסרטון, מדובר בסרטון חשוב מאוד). הסיבה לכוחו של ההווה הוא כישוף ההדוניזם, הערצת עצמנו-את-עצמנו. נבחר בהעדפת "הצימרים של הצפון" ו"השקט של הדרום" על מהלך אלים.


נשכח כי מדובר במרתון טריטוריאלי על ארץ-ישראל.
נשכח כי מדובר בדו קרב תיאולוגי בין ג'יאהד וציונות.
נשכח את העבר עם חלוף דקותיים. נשכח ונצעד פעם נוספת לעבר פתרון ה"אין ברירה" הבייליני.

'פרגמטיזם' -כך ינמקו את 'הכניעה' הלא היא התהליך המדיני. 'הפרגמטיזם' ינמק איך אנו מוותרים על צדקתנו. 'הפרגמטיזם' ינמק מדוע נגרש בשר מבשרנו מביתו מזה שניים או שלושה דורות.  'הפרגמטיזם יסביר מדוע דם חיילינו ירצף את דרך הלבנים הצהובות של אבו-מאזן אל השלטון בעזה. בשמו של "הפרגמטיזם" נוותר על זכויותינו, נוותר על הפסיכולוגיה של הנצחון, נוותר על חפירות חיינו. 

בשביל הגאולה נוותר על ההווה – לא גאולת א-ל אלא גאולת אליל. לא שלום-ידי-משיח אלא "שלום"-ידי-אדם. עוד רגע זה בא, רק נשכח שמאבק תש"ח מעולם לא פסק. עוד רגע זה מגיע – עם 'פרגמטיזם' עטוף בשלום ככוח מניע. הנה זה בא – הנה זה מגיע – רק שישתקו כבר תותחי החמאס, יש גאולה מדינית לשווק להמון ההדוניסטי.

על המלחמה המדינית | על רוחות הרפאים | על השלום | על Godot של השמאל | על החילוני החרד | על רשות השידור

על המלחמה המדינית – נגיעה אקטואלית

אין ולא היה מעולם תהליך מדיני עם פלסטינים. היה תהליך מדיני עם מצרים, היה תהליך מדיני עם ירדן, היה, אפילו, תהליך מדיני עם שקר(סוריה ז"ל) – אבל עם פלסטינים לא היה תהליך מדיני – מעולם!

פון קלאוזוביץ', הגנרל הפרוסי תמצת את המהלכים הפלסטינים במובאה הנ"ל מספרו "על המלחמה":

"במלחמה ישנן דרכים רבות אל המטרה. לא בכל מקרה דרושה הכנעת האויב; השמדת כוחותיו, כיבוש מחוזותיו והחזקתם, פלישה לתוכם בלבד, פעולות המכוונות ישירות אל קשרים מדיניים ואף המתנה פסיבית לתקיפות מצד האויב – הרי כל אלה אמצעים. שניתן לנצל כל אחד מהם כדי להכניע את האויב".

התהליך המדיני הוא סוג של כלי נשק, פניה לאו"ם היא כלי נשק נוסף.
מדובר במלחמה טוטלית או בפרפרזה לדברים אחרים של קלאוזוביץ' "המדינאות אינה אלא המשך המלחמה באמצעים אחרים"

מועדון הספורט המשטרתי משרטט צלב קרס כתרגיל. חיסול היהודים בא, לעתים, גם על חשבון המאמץ המלחמתי. קווי רכבת הוסתו לשימוש ההשמדה. מה קורה בדאע"שסטן? מה יקרה בחמאסטן או פת"חסטן?
מועדון הספורט המשטרתי משרטט צלב קרס כתרגיל. חיסול היהודים בא, לעתים, גם על חשבון המאמץ המלחמתי. קווי רכבת הוסתו לשימוש ההשמדה.
מה קורה בדאע"שסטן? מה יקרה בחמאסטן או פת"חסטן?

המטרה הפלסטינית קוהרנטית, עקבית ואימננטית בכל ארגון פלסטיני אותנטי- השמדתה של ישראל כהשמדת ממלכת הצבלנים הנוצרית מימי הביניים.

כל האמצעים כשרים, התאבדות, רצח המוני של ילדים, שחיטת ערבים על ידי ערבים והזניית כל מושג מוסרי. אין המלחמה נפסקת שכן היא מלחמת קודש – לא מלחמת שחרור למען חירותו של לאום מומצא – מדובר במלחמה לשחרור המרחב מנוכחות כופרת, מורסה יהודית בלב רקמת העור המוסלמית(מצולקת ומודלקת ככל שתהיה).

ההבדל בין פת"ח וחמאס במהלך המלחמתי משול להבדל בין הציונות המעשית והציונות המדינית. הטקטיקה שונה, האסטרטגיה כבר מכילה נקודות השקה והיעד זהה – חיסולה של ישראל בכל טווח זמן אפשרי ותחת כל נסיבות. לכן מעולם לא היה תהליך מדיני – רק מלחמה: מלחמה בעצימות גבוהה, מלחמה בעצימות נמוכה, מלחמה על פני השטח או מלחמה בניירת דיפלומטית – אבל מלחמה. תהליך מדיני הוא אליל שקר, פולחן לאלוהי הדת החדשה -דת השלום והזכויות.

 

על רוחות הרפאים

"מעי יהמו בי לכוהנים ההם. והם גם פוגעים בטעמי…באזיקים של ערכי כזב וסיסמאות שווא! אהה, לו נמצא מי שיגאלם מידי גואלם! פעם האמינו כי מספינתם הטרופה ניצלו לחוף אי! אך ראה, האי לא היה אלא מפלצת ים ישנה!"

פ.ניטשה, דבריו של זרתוסטרא על הכוהנים, מתוך כה אמר זרתוסטרא

אנשי השמאל כגרגרי חול, באינסוף נטול כוח-משיכה. סובבים ומסתובבים מאי לאי, ממטרה למטרה. כדבריו של הגאון המרושע פרי מחשבתו של ניטשה, זרתוסטרא, מדלגים מספינה לאי, מאי לספינה, מספינה לאי, מאי לספינה. אי וספינה היינו הך – מאנרכיזם לפציפיזם, מפציפיזם לסוציאליזם, מסוציאליזם לפמיניזם, מפמיניזם ל'פלורליזם' מפלולריזם לרפורמיזם ביהדות. ידלגו כצפרדעים וצרצרים, קולותיהם רמים ורגליהם חזקות.

בשורש הדילוג נמצא חיפוש עמוק, חיפוש אחרי אלוהים אחר לאל המונותאיסטי אותו רצחנו. חיפוש אחרי גורם אחד ואחיד שיכול להחזיק על גבו את דמיון המציאות המושלמת. גם אנו, המאמינים בדת היהודית המונותאיסטית, מצאנו עצמנו סובבים סביב השלמות שהא-ל נועד להפגיד, לכן שמותיו רבים לפי דימויינו ויכולותינו לדמיין פועליו. 7 שמות שאינם נמחקים כלל ולפי הקבלה 72 שמות.

שימו לב לדגל אש"ף ממעל. צפרדעים וצרצרים מסרבים להיות אוייבים - משוויון לדו קיום, מדו קיום לפלורליזם - מדלגים אנשי השמאל בין פניו השונות של אל-השלום, מאי לספינה, מספינה לאי.
שימו לב לדגל אש"ף ממעל.
צפרדעים וצרצרים מסרבים להיות אוייבים – משוויון לדו קיום, מדו קיום לפלורליזם – מדלגים אנשי השמאל בין פניו השונות של אל-השלום, מאי לספינה, מספינה לאי.

ברצוני להתמקד בכינוי אחד מיני רבים לא-ל, כינוי שמבטא בשורשו את מהות תפיסת השמאל אותה עלינו להכיר אם ברצוננו להתעמת מולה במציאות. השורש הוא ש.ל.מ והכינוי הוא שלום. גזרון המילה מרעיון השלמות. כאן שורש המשיחיות של השמאל – החתירה לשלמות, לדידם, נמצאת בשלום.

 

 

על השלום – מחכים לשלום

"יכול להיות שישנתי, בזמן שהאחרים סבלו? יכול להיות שאני ישן עכשיו? מחר, כשאני אתעורר, או אחשוב שאני מתעורר, מה אני אגיד על היום? שיחד עם אסטרגון חבר שלי, במקום הזה עד שהלילה ירד, חיכיתי לגודו

הקבצן ולדימיר, מתוך המחזה מחכים לגודו של סמואל בקט, מערכה שניה

ב-1953 כתב המחזאי האירי סמואל בקט את המחזה האבסורדי 'מחכים לגודו'. בבסיסו של המחזה ציפייה שלא נפסקת ל'גודו' דמות, שספק אם קיימת, שממאנת מלבוא; בבסיס המחזה ציפייה של שני נוודים, אסטראגון (גוגו) וולדימיר (דידי) לדמות שלישית בשם גודו. לסקרנים, המילה גודו בנויה מהמילה האנגלית God(א-ל) והסיומת Otמצרפתית שמשמעותה שיוך – 'שלי'.

סמואל בקט - אע"פ שאני לא מאמץ מלוא כוונתו, הוא העניק לנו כלי להבין את תודעת האדם בעידננו.
סמואל בקט – אע"פ שאני לא מאמץ מלוא כוונתו, הוא העניק לנו כלי להבין את תודעת האדם בעידננו.

דידי וגוגו מצפים לגודו בכל יום ויום. הם שוקלים התאבדות, אבל לא מתאבדים בעקבות תקוותם שייתכן וגודו יבוא מחר ואז הכל יהיה יותר טוב.  נראה כי ללא הציפייה- לא יהיה לחייהם טעם כלל, ועדיף להם, אם כך, להתאבד. הציפייה למשהו שיבוא ויציל אותם למשהו שיקרה, הוא זה שמונע מהם מלהתאבד ויוצר את התקווה הכל-כך חיונית לחיים – התקווה לשלם – לשלמות – לשלום!

למחנה השמאל הישראלי יש אלוהים, אפילו במחיר האבסורד נברא אלוהים, הוא דינמי וגמיש, בעל פנים מרובות משבעים הפנים של התורה אך בסיסו אחד: שלמות\הרמוניה. שלום  עם "המדוכא" הערבי, שלום עם המצפון האישי על "הכיבוש" של 1967 או של 1948. שלום בדמות שוויון ותואר של "צדק חברתי" שלום עם דיכוי מגדרי ועוד. לשמאל, לצורותיו, יש את ה Godot – האלוהים שלו – לצורותיו הדומות

על Godot  של השמאל

"המשיחיות של ימינו תולה את יהבה רק בתבונת האדם וברצונו. תכליתה האושר עלי אדמות שיזכה בו האדם מתוך שינוי פני החברה…בשר ודם היודע את חולשתו ירא מפני טעות; יתר על כן מלווה אותו תמיד התודעה שהחיים עלי אדמות אינם עוד סוף דבר. המשך להם ופנקסם בחיי הנצח, המוניזם החילוני חפשי מעיכובים כאלה. דורש הוא את סילוק החשבון מיד ובו במקום."

פרופסור יעקב טלמון, מתוך המבוא לספרו ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית

ללא האלוהים שלו וללא הציפייה הבלתי-נגמרת, מראשיתה, השמאל הישראלי לא יכול להתקיים כפי שהימין הדתי או המגזר החרדי לא יוכל להתקיים ללא מכנזים של גאולה-ידי-משיח או השגחה 'בעולם הזה'. ההבדל העמוק נמצא ברובד הזמן. בעוד 'היהודי-הדתי' יקבל(באופן כל שהוא) גאולה-ידי-אל השמאל חורג אל עבר 'גאולה-מעשה-ידי-אדם'. אכן יש יוצאי דופן משני הצדדים אולם השינוי בזמן הגאולה משמעותי. השמאל חותר להכניס את 'הנצחי', מצב הגאולה, אל 'ההיסטורי', המציאות הריאלית.

השמאל נאבק בעיקשות על חזון אחרית הימים שלו – לא רקטה ולא מרגמה, לא ירי צלף ולא סכין בלב ילדה, לא מחבל מפוצץ מטען ולא מחבל עוטה מטען. הכל בטל, כל מציאות בטלה ורק חזון אחרית הימים עולה.  גאולה היא יעד מוחלט – חזון טוטלי של המציאות כפי שהיא ראויה להיות, המציאות המוסרית למול המציאות החוטאת שלנו. על כן השמאל המשיחי ישיל מעליו כל מעטה של אובייקטיביות.

האנלוגיות יערמו זו על זו, כל אדם שרוצה לזכות בשטר מחילה – באינדולגציה(מכנסיית השמאל) ימצא את הנתיב שלו להזנות את עצמו ואין טוב מהגיהנום שבעולם הזה בשביל לטעון לצורך בגן עדן בעולם הזה: השואה.
יערמו זה על זה, כערימת אבנים, טיעונים פסיכואנליטים שמעידים על מי שמנסח אותם פי כמה מהמושא שלהם. ישראל היא 'פוסט טראומתית' מהשואה, היהודים מחקים את הגרמנים, היהודים נוהגים בערבים כחפצים ומעל הכל טענת "זה לא אותו הדבר אבל זה דומה", סוג של עלה תאנה.

יקוששו טיעונים, דלוחים כמי שלולית, כגון הפלסטינים לכודים ב'מחנה ריכוז עזתי'. יקוששו ניצולי שואה בדמדומי ימיהם שיטענו שישראל מבצעת רצח עם, יודגשו יש מאין חוקים 'מפלים' כמו חוק השבות, ח"כ מהשמאל יכנו את ההמנון של מדינת היהודים "גזעני"  ולפתע כל טענה נגד התבוללות היא לכל הפחות תורת הרייך העברי. השמאל המובהק, זה שמחפש את Godot שלו, לא לוקח שבויים. אין שום מוסריות בדרך התנהלותו, אין לו אתיקה מינימלית הנדרשת מאדם התובע יחס מוסרי. השקר לחמו, הגוזמא יינו, דמוניזציה של ישראל היא בשרו. אבל הכל בשם 'המוסר'. והנה כך מגלה לנו העבד השמאלי.

על העבד השמאלי הוא החילוני החרד

"המוטיבציה הטבעית של אנשים שזהותם המיוחדת נכפתה עליהם היא לסגת ממנה ולהיטמע כליל בסביבתם בו ברגע שתינתן להם הרשות."

פרופסור אליעזר שביד, מתוך המסה 'גלגולי הצורה של הזהות היהודית המודרנית' בתוך 'הציונות שאחרי הציונות'

"יש דבר מה חסר תקדים בזהות היהודית בעולם המודרני שהוא טורד מנוחה מאוד. כוונתי לכך שזה כמה וכמה דורות אנו מבקשים להתכחש למה שבעבר היה לאבותינו מקור לגאווה מוצהרת. במשך ארבעת אלפים שנה חשוב היהודים כי הם שונים מהאחרים. הם נקראים למלא תפקיד מיוחד בתולדות המין האנושי. היהודים התבקשו למלא שליחות…ועם זאת מאז המאה התשע עשרה, יהודים נמנו עם מנהיגי המגמה האוניברסליסטית בעולם…הם תרמו לעולם, מעל ומעבר למספרם היחסי באוכלוסיה, שורה של הוגי דעות משפינוזה עד מרקס ועד פרויד, שביקשו לשים קץ להבדלי הדת בין בני האדם…"

הרב סר יונתן זקס מספרו 'רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו'.

העבד השמאלי לא חווה או, לחילופין, נמצא ברגסיה מהמהפכה הציונית –זאת שמטרתה להכניס תודעת אדונות ליהודי. אדונות על גורלו, על חירותו, על ארצו. מעט אדונות שמנסה לטשטש אלפיים שנות עבדות מחשבתית. השמאל המדובר משועבד לפסלים מוסריים פרי עידננו: זכויות אדם. זכויות האדם הן הדת האוניברסלית האקטואלית, יורשת המרקסיזם, זכויות האדם הן האי החדש או הספינה, כפי שתאר ניטשה, בעבור כוהני השמאל, שייעודה לשים קץ להבדלי הדת והזהות בין בני האדם –חזרה למצב השלם- לשלום.

יערום איש השמאל זכות על זכות ובשמן יערוך את מסע הקלס והלעג, השטנה והשנאה, נגד כל מה שייחשב אדוני-ציוני. אכן חטא חמור הוא ליהודי לחשוב כי יש לו חירות כקבוצה תרבותית ודתית – דמיון מעניין יש בין שניים. בין החרדי מהקבוצות הקיצוניות והחילוני השמאלי ביחסים אל מקום היהודי בקוסמוס.

הכניסה למאה שערים, לפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, הכניסה לכנס מפלגת חד"ש ועולי בעתיד הכניסה לוועידת מר"ץ
הכניסה למאה שערים, לפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, הכניסה לכנס מפלגת חד"ש ואולי בעתיד הכניסה לוועידת מר"ץ

(אוסיף שאני מדבר על החרדיות הקיצונית)
בעבור שניהם האקטיביזם שמייצגת הציונות בזוי, בעבור שניהם הכוח הפיסי שבידי הלוחם היהודי מקולל ומקלל כל יהודי בחטא החומר. בעבור שניהם הצורך לעסוק בניהול אמיתי, בריאליה, של היום יום במחיר כלכלה וצבא בזוי – הריאלייה מפריעה לרוח, הרוח והמוס הם, היא, השער לגאולה: לעולם הבא החרדי או לשערי השלום השמאליים. על כן, לאור תופעות מיכאל בן יאיר ודומיו נחשף לנו זן חדש, צליין חילוני של עידן זכויות האדם: הח"ח – החילוני החרד.

החילוני החרד חי באבסורד, האליל המוסרי התורן, האי או הספינה, הוא סיבתו היחידה שלא לענות 'כן' לשאלתו הגדולה של אלבר קאמי:"אם כדאי לחיות את החיים האלה או לא כדאי". הוא יברא אלילים ויזנק מאי לספינה לאי לספינה. הרדיקליות שלו והצורך האקוטי שלו בגאולה מיידית יביאו אותו לנתח את המציאות בצורה הקיצונית ביותר, פעולות ישראל יהיו קונספירציה אם הן מפריעות לגאולה, פעולות הפלסטינים תמיד יישפטו על הצד המוסרי כיאה לקורבן תמידי. אל מול החילוני החרד עלינו להציג את הצליין החילוני – זה שצועד במסלול אמוני אדיר אל עבר גאולתו כעם – גאולה בדמות חירות וריבונות, בטחון ורווחה רוחנית. אל-עבר גאולה דרך החיים, כאן, ולא על חשבונם.

על רשות השידור

ומלבד זאת אני סבור שיש להרוס את רשות השידור.

 

 

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “כה אמר קופל: ביון נגדי (מיומנו של שמאליסטן)

  1. פינגבאק: קצת על הרבה

  2. ido2267

    "יתר על כן מלווה אותו תמיד התודעה שהחיים עלי אדמות אינם עוד סוף דבר. המשך להם ופנקסם בחיי הנצח, המוניזם החילוני חפשי מעיכובים כאלה. דורש הוא את סילוק החשבון מיד ובו במקום."" מודה באשמה, למעשה אני חושב שזאת ההוכחה לכך שאיננו בני שיח. כי מה שטוב בעיניך רע בעיני ולהיפך. המשפט הזה שאתה מציג ככתב אישום נגד החילוני הוא מבחינתי כתב אישום נגד הדתי ולהיפך. הדתי, כדי להתחמק מחובותיו המוסריים, ממציא לו חיים שלאחר המוות שבהם כבר הכול יסתדר, מי שחטא יקבל את עונשו והצדיק יקבל שכר. אני כאיש שמאל יודע שאין זה כך ואם עשיתי עוול אין לי הזדמנות שנייה לכפר עליו. אני הוא זה שמכיר בעולם שאיננו מושלם ואין שום אבא בשמיים שידאג לי ויציל אותי ולכן עלי להתנהל בעולם גם מוסרית וגם מעשית כאילו אני ברשות עצמי. אני מבוגר אחראי, אתה ממציא לך אבא כדי שלא תצטרך להיות כזה.

  3. פינגבאק: כה אמר קופל: שוברים שתיקה על 'שוברים שתיקה' | קצת על הרבה

  4. פינגבאק: כה אמר קופל: על השבר כזכות ועל הזכות כשבר – עולם קורס ועולם נברא |

  5. פינגבאק: כה אמר קופל: שוברים שתיקה על 'שוברים שתיקה' |

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s