כה אמר קופל: הלוחות החדשים-ישנים

על השבוע – חזרה לדיון המקורי

נחזור לשאלות המוסר, למבנים המעצבים את הכשלונות המדיניים שלנו. דוגמה לכשלון מדיני שנובע מהמוסר הקלוקל שלנו אבטא בחדות ונחרצות – חוסר ההכרעה, הוא מוביל בתורו לאבסורד מתמשך. את הדי השרדות החמאס נשמע בשנים הקרובות. הסוגדים להווה (הפוליטיקאים) כבר חוזרים להקדיח תבשילם להמון, וההמון כידוע חסר סבלנות כמו שהוא חסר זכרון, על תודעת-דג-הזהב שלנו נשלם אחיי-לארץ, עוד נשלם אחיי-לעם.

אין זאת קלישאה 'ימנית' או אפליה ע"ב תרבותי, במזרח התיכון העוצמה הפיסית וטביעת האצבע הפסיכולוגית שלה מכריעות. מרחב של כבוד וצל-כבוד לא מותיר לשכמותנו את הפריבילגיה לשדר חולשה, וחולשה שידרנו – אל נניח לסנגורי 'הנצחון' לשכנע אותנו אחרת, כל עוד היריב שלך חי אתה לא מנצח, כל עוד היריב שלך תוקף אתה מפסיד, זהו המזה"ת וזאת חולשתנו אל מול טוטליטריזם מוסלמי כמו החמאס או כמו דאע"ש.

באם ישראל רוצה לנהל מערכת אזורית מעמדת המעצמה היא צריכה לנטוש את דרך השקלא וטריא עם ארגוני הרצח הערבים, ולכל ימני שמסתייג, מה שמתנהל כיום במצרים, דה פקטו, הוא שקלא וטריא עם ארגון פרוטו-נאצי. באם אנו רוצים להשיג את יעדי המדיניות ולהוביל את העם היושב בציון לשתי מטרות העל של

הציונות בימינו – השרדות ועל גבה שגשוג חומרי ורוחני –  אנו צריכים לחדול משנאתנו אל הכוח ואל העוצמה הצבאית וללמוד, כבימי ינקותנו, לכבד אותו – הכוח הוא המגן שלנו, הכוח הוא היתרון שלנו, הכוח הוא ההישג שלנו אל מול דורות עבר – וכל הסולד ממנו מסכן ומסוכן.

כמו בטור הקודם גם עתה אני פותח בצורך למרוד במוסר העיירה הישן, מוסר הרודף אותנו עד מוות – כשד מסתורי שכוחותיו אופפים את קובעי המדיניות, כך אנו, כעם, עודנו לכודים בדימוי נוצרי לחלוטין, דימוי בו אנו מקריבים את עצמנו בצורה שאין לה אח ורע בהיסטוריה המערבית, למען 'לוחות הברית' הפוסט מודרניים – 'מוסר המלחמה' והיותנו עם הסגולה שלו.

על שבירת הלוחות | על מקור חדלות האישים |  על 'אני' – על עצמנו |  על הנביאים שלנו |  על הכֹּהנים שלנו | על רשות השידור

על שבירת הלוחות

"כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש."

פרידריך ניטשה, אנושי אנושי מדי, 1878

המשא ומתן, הלא רשמי-אך מעשי עד כאב, של ישראל והחמאס חושף את ערוות מוסר העבר שלנו. כבר כתבתי לא אחת לעיני קוראיי המתמידים על כשלי מוסר המלחמה או על היותנו ארץ בעלת אופי לאומי ייחודי – אבסורדיסטן. אין חומת מדיניות שישראל לא נסוגה ממנה בשלושים השנים האחרונות, כולל גירוש אזרחים, וויתור על ישובים, בריחה מטריטוריה (עליה יש לנו זכות אבות), הבלגה על מחיר דמים והאדרת אלו שגבו אותו.

הנסיגה מכל ביטוי ריאלי(חומרי\מעשי\מציאותי) של האידיאלים הרוחניים והערכיים שלנו מחזירה אותנו שנות דור למצב הטרום-מהפכני, למצב קדם-ציוני. אנו מוצאים את עצמנו מוותרים על שגשוגנו החומרי לטובת מצוות מוסריות ספק נרקסיסטיות – ספק בדיחה אולם הן בוודאות שקר, שכן מחיר שמירתן הוא מותנו. מה אירוני הדבר, כי העם שנתקשה להתנתק מפולחן החומר למען מצוות הא-ל בעת חטא עגל הזהב לא מסוגל עתה להתנתק מאשליית מצוות הא-ל, חיים א-חומריים, לטובת הכורח המקראי הידוע של 'תורת חיים'.

תורת חיים משמע כיבוד והבנת האלימות השומרת ומשמרת חיינו – אלמלא כן מה דין תורתו ומה דין אמונתו אם המוות תוצרן?

אל מול תורת החיים חקקנו שני לוחות: אחד של הגלות ואחד של החיקוי. הלוח האחד הוא המוסר הגלותי כפי שביטא אחד העם בטענתו כי "עוד מימי הנביאים למדו אבותינו לבוּז בלבם לכוח האגרוף ולכבּד רק את הכוח הרוחני…". הלוח השני הוא הלוח הנוצרי, הבשורה על פי מתי מיטיבה לתאר:" ואני [ישוע – ט.ק] אומר לכם אל-תתקוממו לרשע והמכה אותך על-הלחי הימנית הטה-לו גם את-האחרת: ואשר יחפץ לריב עמך ולקחת את-כתנתך תן-לו גם את-המעיל… שמעתם כי נאמר ואהבת לרעך ושנאת את-איבך:  ואני אמר לכם אהבו את-איביכם (ברכו את-מקלליכם היטיבו לשנאיכם) והתפללו בעד (מכאיביכם ו) רדפיכם: "

בלוחות הללו שוכנת תורת מוות, תורת אלילות מובלעת בתוך מלל יהודי-נוצרי, תורה התובעת מאיתנו ליטרת בשר. ואני הקטן זועם וזועק – שברו את הלוחות או שהלוחות ישברו אותכם.

על מקור חדלות האישים וחוסר האונים שלנו

“לכל עם יש את הממשלה לה הוא ראוי"

הפילוסוף והדיפלומט ג'וזף דה מייסטרה במכתב לאחר שליחות דיפלומטית ברוסיה, 1851

בוטות וזעם כתבשיל ואש-הבישול; שתיהן לי קרדם לחפור אל עבר הבנת עם ישראל.
אשאל: כיצד זה לכאורה ניגוד בין עם ומנהיגיו? אענה: לא ניגוד כי אם המשך.
העם ומנהיגיו סומים, כשמשון מנוקר עיניים  "בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים", סובב ומסתובב עםישראל(גוף) ומנהיגיו(ראש גזוז מחלפות) בעיוורון.כל רגע בו אנו מתעלמים משאלת קיומנו,  גופנו כגוף שמשון עבד לעיוורונו, בראשית אחרי דלילה ולבסוף עיוורון פיסי, בעקבות ניקור עיניו.

ישראל(גוף) ומנהיגיו(ראש גזוז מחלפות) בעיוורון.כל רגע בו אנו מתעלמים משאלת קיומנו,  גופנו כגוף שמשון עבד לעיוורונו, בראשית אחרי דלילה ולבסוף עיוורון פיסי, בעקבות ניקור עיניו.

המזה"ת פועל ומבין את שפת הכוח אבל חושב בשפת קודש – כוונתי איננה לעברית כי אם לתיאולוגיה. שאלת מקומו של האדם ביקום, שאלת מקומו של אדם בעמו ועמו ביקום, ומעל הכל שאלת תפקידו של האל בעולם האדם, שאלה זאת היא השאלה המרכזית ביותר במזה"ת. הבנת קו המחשבה המזרח תיכוני הנ"ל מחייבת אותנו להביט אל הקיים, אל הפוליטי, אל הצבאי, כמות שהוא – גם כתופעה תיאולוגית, ולא כפי 'שראוי שיהיה', כפי שהאליטה הישראלית ההומניסטית והחומרנית(מטיריאליסטית – מלשון ראיית העולם כחומר גרידא) רואה אותו.

המחשבה התיאולוגית המוסלמית למשל, מערכת מחשבה בה אין שניות והבדלה בין מלחמה צודקת ומלחמה שאיננה צודקת, בנויה על הגדרת כל מלחמה נגד כופר או סיעה פורשת כ'ג'יאהד' הלא היא מלחמת קודש. הטוטליטריזם המוסלמי מיישם תפיסה זאת הלכה למעשה כפי שעשה זאת במאה השמינית. אל מול מצב הלכתי-מוסלמי זה של מלחמה בלתי פוסקת לא ניתן להמשיך ולנהוג תחת התפיסה הנוצרית הרדיקלית הכוללת סלידה מאלימות.

ניתוח על פי מדיניות בטחון ריאליסטית ומדד תועלתני של יעדים והשגתם, מתעלמים מהממד הדתי שמוחמד דף, רמטכ"ל החמאס, הדגיש והוסיף על אמנת החמאס בעלת המאפיינים הברורים שבה. התיאולוגיה הנוצרית על פי מתי מוכיחה את חדלותה אל מול דף והחמאס גם כן. על מנת להתמודד עם תופעה תיאולוגית כמו הטוטליטריזם האיסלמיסטי, הן של דאע"ש וען של החמאס, עלינו להמריא אל-על ולבחון את עצמנו כתופעה תיאולוגית.

על 'אני' – על עצמנו

"אי אפשר להבין את קורותיו של העם היהודי בדור האחרון, אי אפשר לתפוש את המתרחש עתה ולהסבירו בפנים או בחוץ…בלי לזהות את היסוד לכל אלה – ייחודו של ישראל. העם היהודי איננו לאום הנמנה על אחת הציווליזציות הגדולות – הנוצרית-הומניסטית, הבודהיסטית, ההינדוהיסטית והמוסלמית – אלא תופעה אנושית בפני עצמה."

אליעזר לבנה, ישראל ומשבר הציוויליזציה המערבית, פתיחת הפרק השני:ייחודו של ישראל

עם ישראל(לא מדינת ישראל) הוא תופעה תיאולוגית בעולמם של אחרים. אנו שייכים לאותה השפה הסמלית אליה שייכים השמש והירח בתרבויות קדומות. אנחנו מהווים, בתרבות ערב ובתרבות האירופית, ארכיטיפ בסיסי, אנחנו כלי בתודעתם. אדרבא, האם יכול להיות יחס אחר בין האם וילדיה? זהו היחס האקסטרני, המגדירים החיצוניים שלנו.

עם ישראל(לא מדינת ישראל) הוא תופעה תיאולוגית בעולמו פנימה. קיומנו ומהותנו נחים על גב חזיון תרבותי ומוסרי אחר מכל תרבות אשר סבבה אותנו. פרופסור יחזקאל קויפמן היטיב לתאר זאת בנחרצות:

"למונוטאיזם הישראלי שום שורשים בעולם האלילי…תפישת האלילות כפרי ירידה ובערות גלומה בכל השקפת העולם המקראית.". למרות קיומנו בתוככי עמים ותרבויות מתקדמות לזמנן אנו פרצנו ונותרנו, כפי שהיטיב להמשיך ולבטא אליעזר לבנה, "ציוויליזציה מיוחדת בחוויות יסוד, בסולם ערכים ובהוראות התנהגות. הללו טבועים בה[בציווליזציה הישראלית – ט.ק]מראשיתה, אינם ניתנים להפרדה מישראל ללא טמיעתו והם המקור להתפתחותו."

אנו תופעה תיאולוגית בעיני האחרים – ומוטב כי נבין במהרה כי במהותנו אנו תופעה תיאולוגית בעולמנו אנו. כל צעד שאנו מבצעים כעם נושא משמעויות ברבדי הקיום הכמוסים והעמוקים ביותר בתרבות המערב וערב, בנו כפרטים ובנו כקבוצה,  אני כותב כאן ובדמיון רוחי אני 'נביא' בקבוצה בה כמעט וקצו הנביאים אך מתרבים הכֹּהנים.

על הנביאים שלנו

"הנביא הוא 'בעל צד אחד'. רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו…לא כך הוא הכהן. הוא עולה על הבמה אחרי שכבר הצליחה הנבואה לפלס נתיב לרעיונה.

.הכהן, משמש את הרעיון וחפץ בקיומו, אבל הוא איננו מבני ענק, ואין בלבו העוז הדרוש למלחמת עולם נגד ההכרח והמציאות, נוטה הוא יותר להרכין ראשו לפני ההכרח ולכרות ברית עם המציאות…הרעיון המקורי עבר ובטל ביחד עם נביאיו…והכהנים עוטרים את הצורה הזאת(חותם הנבואה – ט.ק) הישנה ומשתדלים לשמרה כולה…"

מתוך כֹּהן ונביא, מאמרו הידוע של אחד העם.

בניגוד לעבר בו בזתי לתפיסתו המוסרית של אחד העם אל מול הריאליזם הצורב של ברדיצ'בסקי. הפעם ורק בהקשר המדובר אני מסכים עם חלוקתו של אחד העם. אין בנו נביאים כיום כפי שהיו נביאים בימי ראשית הציונות ודור יורשיה. ייתכן ודור הנפילים של בנ"ג-בגין-אלון שיתק את דור יורשיו בציונות החילונית. לאור ליקוי מאורות הנבואה הציוני החל המחנה התיאולוגי לתפוס דומיננטה – גוש אמונים.

הרב צבי יהודה קוק היה דוגמה לנביא. שפתו היתה שפת התיאולוגיה ותפיסת דרכו הפוליטית נשזרה עם תפיסתו התיאולוגית כאילו היו זר אחד. אין צורך באמיתות התיאולוגיה שלו, הצורך היחידי הוא הבנת כוחה האדיר של ההתיישבות ביו"ש, שהוא נביאה, התוצר של התיאולוגיה שלו מוכיח את עוצמתו של הנביא.

לצד הרב קוק פעלו 'כֹּהנים' רבים כגון חנן פורת(יש רבים שיחלקו עלי כאן), הרב לוינגר, הרב יואל בן נון, הרב דרוקמן, בני קצובר ודניאלה וייס.

למרות הצלחתה של גוש אמונים ככוח נבואי, המתגשם ומגשים אידאל מוסרי בדמות שיבת ישראל, נפל קרע בעם; הנבואה הלכה למגזר ולא לכלל, אין כיום כוח אידאלי מוביל בחברה הציונית-חילונית(מימין או משמאל) אלא שכבות שכבות של כֹּהנים. אין, נכון לעכשיו, דמות חילונית בקנה מידה ראוי המציגה 'נבואה' לציבור החילוני-ציוני. אין יוצאים מים מסלע ההנהגה.

כחילונים וכדתיים, עלינו לחתור למצוא את 'הנביאים' שבנו, ולא להניח לארס דבריהם של נזירי זכויות האדם, כמרי 'מוסר המלחמה' ודרג הקרדינלים שמעליהם בכנסיית הקרן (החדשה לישראל), לטשטש. זה לא פשיזם, אין זאת משיחיות, אין זאת לאומנות ואין זאת גזענות! דברי ההבל הנ"ל הם כלי נשק של אנשי הלוחות הישנים – עלינו לכרות אוזנינו ולחפש לוחות חדשים – לוחות עבריים. ולדעתי המקום הראוי להתחיל בו הוא ניפוץ מוסר המלחמה השקרי לטובת אמונתנו בקדושת חיינו כיחידים וכעם.

על הכֹּהנים שלנו – כברק היכה הכהן הגדול

"ברק שובר את השיא העולמי בהיבריס שיפוטי…הוא מעין שודד-ים משפט…ואולי זה מה שישראל היתה זקוקה לו".

פרופסור ריצ'ארד פוזנר, חוקר ידוע שם בתחום המשפט ממאמרו במגזין 'ניו רפובליק', 2007

את דבריו כיוון פרופ' פוזנר למהפכה השיפוטית שביצע אהרון ברק, כשמה כן היא, מהפכה בהלכות ניהול המדינה של העם היהודי. המשפט קודם עתה לחירות העם, המשפט קודם עתה לחזון הציוני, המשפט של 'האדם המופשט'. פרופסור פוזנר טועה ומטעה, אנחנו לא היינו זקוקים לברק. עם ישראל לא זקוק לארכיבישוף או קרדינל חדש.

דבריו של פוזנר מהדהדים בראשי בעת שאני קורא כי מבקר המדינה, השופט בדימוס שפירא החליט באופן עצמאי, הרי עצמאות השופט חשובה, לחקור אם ישראל הפרה את החוק הבינ"ל. וכך תקום על על הגבורה שחיילי צה"ל הפגינו מפלצת בת שלושה ראשים: ראש אחד מהאו"ם, ראש שני מטעם ממשלתנו וראש שלישי מטעם מבקר המדינה. ההחלטה של מבקר המדינה היא פרי באושים של זרעי המהפכה השיפוטית.

אנו חוקרים את עצמנו לדעת, מנסים לסתת מציאות מלחמתית לידי פעולה פילוסופית. מנסים להפוך את ההגנה העצמית שלנו ללגיטימית רק בגבולות "המשפט של האדם המופשט". אם טייסי הקמיקזה היפנים התאבדו בצלילה אל עבר אויבייהם, אם מחבלי החמאס והפת"ח התאבדו בפיצוץ מי שהם ראו ככופרים, אזי החסידים השוטים של דת זכויות האדם מתאבדים בשביל 'הזכות' לטעון "אנו מוסריים".

בשביל 'אדם'  אבסטרקטי אחד יקריבו אנשים; בשביל 'האנושות' ימותו חיילינו – אחים, בנים, חברים, אבות ובעלים. חקירת מבקר המדינה היא עוד סימפטום לחברה השבויה במוסר אלי-מוות – מוסר שלא מסוגל להציב היררכיה ברורה למען קיומו ושרידותו. חברה שכל כֹּהניה עמלים על שעבוד ההמון ללוחות החדשים-ישנים.

על רשות השידור

ומלבד זאת אני סבור שיש להרוס את רשות השידור.