קצת על הרבה – מוצ"ש עקב

לפעמים בחיים, אתה יודע שאתה צריך להיזהר. זה קטע שגרתי כזה, לשמור על עצמך. בתשעים אחוז מהמקרים, אתה תעשה את זה אפילו בהצלחה. אתה לא תיפגע, שום דבר לא יכאב. אתה תיפתח לאנשים הנכונים, שום דבר לא יישבר, תכיר אנשים נפלאים. ואז, פתאום משהו ישתנה, אתה אולי לא תדע ששיקול הדעת שלך מעורער. השיפוט המוסרי שלך לא במיטבו. בעצם, השיפוט שלך לא במיטבו. אתה הולך בדרכים מעט מפותלות. אתה תגיע למצב בו תוכל לומר לעצמך, אני אדע לצאת בזמן. אין סיבה ששום דבר יקרה, נכון? זה לא יכאב, ולא ידרוש יותר מדי טיפול. בכלל, זה לא לאבד איבר, זה לא לעולמים. אבל אתה משקר את עצמך. השיפוט שלך, כאמור, לא במיטבו.

 קצת על הטוב | קצת על יום חמישי | קצת על מגדירי היחסים | קצת על המשתה | קצת על עוטף עזה | קצת על ארה"ב | קצת על דעאש| קצת על עקב

 קצת על פייסבוק

ואז הוא שאל את שאלת השאלות, "מה איתך?", וכל מה שיכולתי להשיב היה תשובה רפה של "הכל כרגיל". זה לא שלא עשיתי שום דבר בחמש השנים שעברו מאז שנפגשנו, כמו שלא עשיתי מספיק: לא הגשמתי את כל היעדים ההם. לא הגשמתי אפילו חצי מהם. וכשהוא שאל אותי "למה?", כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "פייסבוק"

– חגית גינזבורג.

 

קצת על הטוב

לפעמים בחיים, אתה יודע שאתה צריך להיזהר. זה קטע שגרתי כזה, לשמור על עצמך. בתשעים ותשע אחוז מהמקרים, אתה תעשה את זה אפילו בהצלחה. אתה לא תיפגע, שום דבר לא יכאב. אתה תיפתח לאנשים הנכונים, שום דבר לא יישבר, תכיר אנשים נפלאים. ואז, פתאום משהו ישתנה, אתה אולי לא תדע ששיקול הדעת שלך מעורער. השיפוט המוסרי שלך לא במיטבו. בעצם, השיפוט שלך לא במיטבו. אתה הולך בדרכים מעט מפותלות. אתה תגיע למצב בו תוכל לומר לעצמך, אני אדע לצאת בזמן. אין סיבה ששום דבר יקרה, נכון? זה לא יכאב, ולא ידרוש יותר מדי טיפול. בכלל, זה לא לאבד איבר, זה לא לעולמים. אבל אתה משקר את עצמך. השיפוט שלך, כאמור, לא במיטבו.

אז יצאתי מהמכונית וסגרתי את הדלת, בלי לשים לב שהזרת שלי נשארה ברווח של הדלת השנייה. בום. נפגעתי.

קצת על יום חמישי

זה כבר תרגיל קבוע,

הוא חוזר על עצמו בכל שבוע,

אני מייחל שתעשה פניית פרסה,

אני מקווה שלא תתלבט,

אני מקווה שתתחלף.

אבל לא,

היא לא תבוא.

 

זה כבר תרגיל קבוע,

איך הוא עובד על עצמו במהלך השבוע,

מתנקה מכל הכאב והגעגוע,

כמעט הלב חזר להיות רגוע.

 

מביט חזרה אחורה בזמן,

ותוהה אם היא עושה זאת גם כן,

היא נסעה רחוק מכאן,

זה נגמר, הייתכן?

לא,

היא לא תבוא.

 

 

קצת על מגדירי יחסים

"אז יש איזה בחור", היא אמרה לי. "אנחנו ידידים מאוד טובים", פה חשדתי. היא סיפרה לי על שיחות ארוכות ביניהם, "אנחנו מדברים על הכול. פילוסופיה, אמונה, יחסים, היום-יום. הכול". הבעיה? החשד שלי התברר מהר מאוד כמוצדק. "אבל", סיכמה את הפרטים אשר צריכים להיות ידועים לי לגבי הבחור, "אני חושבת שאני רוצה קצת יותר". פה החשד כבר לא היה דרוש. המצב היה אמיתי. "אבל אני רוצה לדעת – מה הוא מרגיש?". גבירותיי ורבותיי, יש לנו כאן מצב חירום.

שאלתי אותה, מה קרה בסוף המפגש האחרון שלהם. "האם עדכנת אותו כשהגעת הביתה, או הוא אותך?", שאלתי. "לא", היא ענתה במבט תוהה. "הוא הלך לישון", היא אמרה. "וכשיצאתם, הוא חיכה איתך לאוטובוס?", שאלתי. היא שוב חזרה לספר על כמה עמוקה הייתה השיחה שלהם. מבטה היה חולמני מעט, ואני ידעתי שהבעיה כאן מורכבת, קשה, אך השאלה שלה נוגעת למציאות, לא לכוכבים ולשמיים, לא לאופן בו השתקף הירח על פניו, או למראה של השקיעה כשהוא סיפר לה סוד כמוס שלא אמר לאף אחד. בעצם, הנה עוד סימן. האם הוא אי פעם סיפר לך סוד שלא סיפר לאף אחד – והתכוון לזה.

אני קורא לזה 'מגדירי יחסים', והם נועדו להבחין בין ידידויות ובין התאהבות. או, אם תרצו, ההבדל בין הפרנדזון( Friend-Zone) ובין קשר. בין אהבה אפלטונית לאהבה רומנטית. בין אהבה של אחווה, ובין אהבה של זוגיות. בין קשר שיכול להיות בר-חלוף, ובין קשר שיכול לפרק אותך, עד שזה יחלוף.

אלו דברים קטנים, שיכולים להראות שקשר נמצא בדרך לרומנטיקה, גם כששני הצדדים המעורבים לא מבחינים בהם. אם היא מאחרת לו, זה הגיוני. אם הוא מאחר לה, היא לא נמצאת על הרדאר. אם היא משלמת עליו הוא נתקע בלי כסף, או שבאמת לא אכפת לו להרגיש מושפל לידה. אם הוא משלם עליה, ובכן, יש לנו ניצוץ. אגב, בדייטים, אם מישהי מסרבת לתת לך לשלם עליה זוהי התראה שאומרת "אל תשקיע פה! זה לא ישתלם לך!". האם הוא מסתכל בפלאפון, בגסות משהו, בזמן שאת מדברת? אם כן, חביבתי, את רחוקה מלהיות הדבר החשוב ביותר, ולו רק לאותו רגע. וזה בסדר, כי את בוודאי עושה את זה לו גם, לפעמים. ואם לא? את, כאמור, בבעיה.

ואם אתם בהליכה קבוצתית, והוא מתעכב לו, כי נתקל במכרים ממקום אחר(כן, אלו שהוא לא הציג בפנייך), תמשיכי ללכת והוא יגיע אליכם כשיגיע. זה בסדר, זו דרגת חשיבות כזו שקיימת. יש כאלו שחושבים שאהבה בין ידידים היא אידיאלית. אני טוען שהיא תמיד נמצאת שם מתחת לפני השטח. יש את מי שאתה רואה בתור אופציה, ומתנהג בהתאם, ויש מי שאתה לא רואה כאופציה, ומתנהג בהתאם. זה אומר בעיקר שיש כזה דבר קשר אפלטוני. וזה אומר שאנחנו מודעים באופן תת-מודע לאפשרות שהיחסים האלו יצמחו יש מאין, ממקום אפלטוני ו'חברים טובים', לרומנטי ו'הגעגוע הזה מטריף אותי'.

מגדירי היחסים נמצאים שם כל הזמן – בין אם זה עדכון על הגעה הביתה, המתנה ג'נטלמנית לאוטובוס או תשלום שלו עבורה, סוד כמוס שסופר לראשונה, איחור עצבני בהגעה, מבט בהול בפלאפון, המתנה בשבילו כשהיא עם חברות אחרות, או הצגה לאנשים אחרים – אנחנו מתנהלים בקשר תמיד כפי שאנו באמת רואים אותו, באופן תת-מודע. לא תמיד נראה את זה מגיע, לפעמים נחשוב שהמעבר מידידות לזוגיות יכלול תאונה מרעישה בדרך. לפעמים, התאונה רק חיכתה להתרחש כל הזמן. הביטו ימינה ושמאלה כשאתם חוצים, זו עלולה להיות נסיעה ארוכה.

 

קצת על המשתה

ביום חמישי יצאתי עם כמה חברים לראות את חבורת 'המשתה', שמורכבת מאושיות פייסבוק שונות, כשמרכיב אחד ניצב מעל כולן – הם ימנים, ולמעט יותם זמרי – כולם דתיים. המופע הזה כמו גם הדומים לו, כמו אין ימנים מצחיקים ומצייצים על הבמה, הם בעצם מפגש ישיר עם הפיד. כלומר, במקום לצחוק כמה פעמים ביום מסטטוס שראית, אתה נוסע למקום מסוים, רואה את האושיות פנים אל פנים, ויחד עם קהל צוחק מבדיחות שכבר קראת – או אולי כאלו שתקרא מתישהו בעתיד. ובכל זאת, אם אתבקש לשלם 50 שקל עבור מופע שכזה, אעשה זאת.

לא משנה אם מדובר ב'אין ימנים מצחיקים' או ב'משתה', הייתי עושה זאת. כי זה נורא קל לבוא ולומר שהפייסבוק מחזק את חופש הביטוי, מעניק במה לדעות שלא נשמעו קודם, אבל כשזה נשאר רק שם – אז הביטוי הוא וירטואלי ותו לא. הוא לא מתקיים במציאות. אני לא יודע כמה האושיות מרוויחות, אני יודע כמה הערך שלהן שווה. במבצע צוק איתן כל כך הרבה אנשים הרגישו שזמרי(למשל) משמיע את הדעות שלהן. בכלי התקשורת המסורתיים, כמו ערוץ 2 וערוץ 10, למעט כתבים מסוימים התחושה הייתה שהם מחפשים את נקודת היציאה מהלוחמה.

כשזה מגיע לסקרי דעת קהל לקראת הבחירות, אתה מבין שהשמאל נמחק. איך, למה, מתי זה קרה? את הדופק אפשר לאתר בפייסבוק. שם תמצאו את הדעות האמיתיות של רוב האנשים. אבל כאמור, התחושה היא שהדעות הללו לא יישמעו – מה שמותיר אותנו עם כמות אנשים מצומצמת שהצליחה ליצור לעצמה כמות עוקבים משמעותית ותומכת. כמו חבורת 'המשתה'.

כשאתם קונים כרטיסים ל'משתה', אתם לא מחזקים את התרבות שמייצגת אתכם. אתם מחזקים את עצמכם, את הקולות שמשמיעים על פי רוב את מה שאתם חושבים. הם עושים את זה בצורה שגורמת לכם להרגיש טוב עם עצמכם. אנשים כאלו, שמשמיעים את הקול שלנו, נבחרו על ידינו כדי לשבור את תקרת הזכוכית של האליטה התרבותית. כשאנחנו משלמים כדי לראות אותם, אנחנו יוצאים מעולם הלייקים ועוברים לעולם הערכים.

בעולם הערכים, כשאתה מאמין במשהו, אתה מוכן להשקיע בו. כאינדיווידואלים, עלינו לומר את האמת, כי לולא האמנות הזו, לולא התרבות הזו, לולא האנשים האלו – קולנו לא היה מקבל את אותה התהודה שהוא מקבל כיום. לכן, אני מאמין, מוטב שנעשה מה שביכולתנו כדי לתמוך בהם, גם אם זה דורש מאיתנו הוצאה כספית קלה, אחת לחודש. זה שווה את זה.

 

קצת על עוטף עזה

כאמור, לא הגעתי אל כיכר רבין להפגין יחד עם תושבי עוטף עזה. כמובן, זו הפגנה שאמורה להיות במקום של קונצנזוס, הרי מי לא יתמוך בתושבי עוטף עזה במאבקם הצודק נגד ההפקרה הבטחונית המתמשכת של ממשלות ישראל?

נתניהו אמנם אמר לראשי הרשויות בדרום כי: "מבצע צוק איתן יסתיים כאשר יושב השקט והביטחון, נמשיך להכות בחמאס". אך במהלך הפסקות האש הרבות, לאור הבטחתו הבלתי ממומשת למוטט את החמאס והחייאתו אותו בימים אלו, לאור ניסיון העבר  של תושבי עוטף עזה, יש מקום לפקפק אחר אמינות דבריו. יש מקום להפגין נגד ממשלת ישראל.

אבל עדיין, רק אלפים הגיעו להפגנה. לא הייתה מחאה המונית, לא הייתה הזדהות. תושבי עוטף עזה לא הצליחו לעודד הצבעה ברגליים. למה? יש מי שמצביע על האופי הפוליטי של היישובים שסופגים את מרבית הפצמ"רים במהלך ה'טפטוף' העזתי המתמשך. מדובר בקיבוצים, כלומר באנשי שמאל. בעת ההתנתקות, מתלוננים רבים ממגורשי גוש קטיף, התייצבו תושבי עוטף עזה עם שלטים וקראו ליהודי רצועת עזה לעזוב במהרה. במידה רבה, אותם אלו שיתייחסו רק לאפיון הפוליטי השמאלי של עוטף עזה, מדובר בסופו של דבר באכילת הדייסה שהם בעצמם בישלו – תמכתם בהתנתקות, הם ישאלו. הנה המחיר. תהיו מוכנים לקבל אותו כפי שאנחנו היינו מוכנים לעשות.

אלא שעבור אותם אלו שקולם לא נשמע במהלך חודשי המחאה הארוכים מול ממשלת שרון, אמורים לדעת כיצד מרגיש תושבים שהופקרו על ידי מדינתם. על העוול שנעשה לתושבי גוש קטיף שילמו כלל תושבי ישראל במהלך 'צוק איתן', ואולי יסבלו על כך גם בעתיד. אין מקום לנקמנות, או לדרוש בציציותיהם של המפגינים. זה לא משנה אם הם תומכים בשמאל או בימין, שכן מול החמאס הקונצנזוס נע סביב דה-לגיטימציה לארגון הטרור. הוא לא עבר את המכבסה של אוסלו, כפי שעבר ארגון הפתאח.

מי שעמד במחאה עם שלט כתום לפני תשע ועשר שנים זכה לקיתונות של בוז במקרה הטוב, וליחס מבזה ומשפיל במקרה הרע. אז נכון, עם האנשים האלו, שסופגים את מרבית האש העזתי, כנראה לא נשוב לכל יישוב. הם כנראה לא יתמכו ביוזמה שכזאת. אבל התחושה היא שהממשלה שמפקירה את תושבי הדרום בסה"כ פועלת על פי סדר החשיבות שהעם מקדיש לכך – מעט מאוד.

 

קצת על ארה"ב

"היחסים עם ארה"ב הם נכס אסטרטגי שאסור לו להיפגע", טען יאיר לפיד כביקורת על התנהלות נתניהו מול ארה"ב. גם נשיא המדינה לשעבר, שמעון פרס, חזר על הטענה כי "היחסים עם ארה"ב הם נכס אסטרטגי לישראל ואסור לפגוע בהם". אך, כמובן, הביקורת על נתניהו ובעד ארצות-הברית לא נעצרה בקרב שני האנשים שהשאיפה לקונצנזוס היא פסגת שאיפותיהם בחיים. גם יו"ר מפלגת העבודה, בוז'י הרצוג חזר על הטענה כי "היחסים עם ארה"ב הם נכס אסטרטגי וכלכלי עבור אזרחי מדינת ישראל והממשלה הזאת מצליחה לקלקל גם אותם". אליהם הצטרפה יו"ר מרצ, שבחרה להזהיר כי "התנהלות ממשלת ישראל… מסכנת שוב ושוב את היחסים עם בת הברית האסטרטגית החשובה ביותר שלנו".

כחוט השני בין המבקרים את התנהלותו של ראש הממשלה בנוגע ליחסיו עם הממשל האמריקני שב ועולה הצירוף 'נכס אסטרטגי', כאילו מדינת ישראל תלויה ועומדת רק בזכות ארצות-הברית. אבל, יאמרו המבקרים של נתניהו על נקודה זאת, זה בדיוק המצב. לולא ארצות-הברית, מדינת ישראל לא הייתה עומדת. היא לא הייתה עומדת מול הסנקציות שהיו מוטלות עליה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. היא לא הייתה עומדת בפני העולם הערבי שרואה מאחורי השטן הקטן את השטן הגדול, שומר על הקטן מכל משמר. היא לא הייתה עומדת מול הפצצה אירנית, שהרי ישראל לא באמת יכולה לפוצץ את הגרעין האירני ולכן טוב שאמריקה התערבה. מערכת הביטחון של ישראל, הם יגידו, לא הייתה עומדת בפני האתגרים הרבים לולא הסיוע האמריקני.

אך בכל הטיעונים של אלו שסבורים שישראל לא יכולה לעמוד על רגליה שלה לולא אמריקה, נדמה כי חבוי לו הגורם לחוסר יכולתה של ישראל לעמוד בפני עצמה. ארצות-הברית נמצאת שם בכל רגע נתון. אם ישראל נמצאת על סף קריסה – ארה"ב תבוא ו'תציל' אותה. אם ישראל חזקה, ארה"ב תדאג שהיא לא תהיה חזקה מדי.

הם קוראים לארצות-הברית נכס אסטרטגי, למרות שזו רואה בקטאר (מממנת חמאס), בת ברית. הם מגדירים אותה כנכס אסטרטגי, למרות שזו מחלקת נשק לצבא לבנון (שנשלט בידי חיזבאללה). הם רואים בארצות-הברית נכס אסטרטגי, למרות שזו דורשת מישראל לסכן עצמה פעם אחר פעם, בלחצים בין-לאומיים כאלו ואחרים. הם רואים בג'ון קרי חבר, למרות שזה איים על ישראל בחרם בינלאומי ובעצם כך קידם את החרם. הם מחשיבים את ארצות-הברית כנכס אסטרטגי, אך שוכחים מה קורה כשלישראל יש אינטרסים שונים מאלו האמריקנים. האחרונים נעשים קפוצים בכל הקשור להוצאות שלהם לסייע לנו.

וזה בסדר, כי לארצות-הברית יש את האינטרסים שלה וככה מנוהלת כיום הזירה הבינלאומית, לכל אחד יש את האינטרסים שלו. אבל מה עם האינטרסים של ישראל? האם כל האסטרטגיה שלה נובעת מהאופי של הממשל האמריקני ויחסו כלפינו? אני רוצה לחשוב שגם המצוטטים לעיל יאמרו שלא. תפיסה אסטרטגית הייתה מחפשת להוביל את ישראל רחוק מלפיתת הצוואר האמריקנית. היא הייתה מעדיפה לחיצת ידיים חמה מחיבוק הדוב האמריקני. היא הייתה מעדיפה לחפש אפשרות ליצור פתרונות אחרים מלבד תלות מוחלטת בארצות-הברית במועצת הביטחון. היא הייתה מעדיפה לקבוע לעצמה למי למכור את הנשק הישראלי או ממי לקנות אותו. היא מעדיפה הייתה לקבוע בעצמה ולעצמה את לוח-הזמנים בתהליך המדיני מול הפלסטינים, בלי להתחשב ברצונותיו של ממשל כזה או אחר ביחס אליהם. בראייה אסטרטגית, יכולנו להתמודד עם הבעיה האירנית מבלי לחשוש 'מה יאמרו האמריקנים?'.

אין כאן קריאה להתעלם מן העולם, אלא קריאה להתמודד איתו. לא כתלויים במדינה כזאת או אחרת, אלא כריבוניים. לפני למעלה מ-66 שנים קיים דוד בן-גוריון את חזונו של הרצל והכריז על הקמתה של מדינת יהודית בארץ ישראל, לא על ציורו של עוד כוכב על הדגל האמריקני. הוא קרא על עצמאות. עצמאות היא נטילת גורלנו בידינו, לא התכופפות מתמדת בפני אינטרסים של מדינה אחרת, גם אם היא 'נכס אסטרטגי', כמו ארצות הברית.

 

קצת על דעאש

שימו לב למה שאמרו היזידים על רוצחיהם: "הם שכנים שלנו". לא ארגון דעאש, אלא המאמינים בצורך במדינה האיסלמית, שקום תקום על גופותיהם של ה'כופרים'. הרבה מתפלאים כיצד הארגון מצליח לכבוש עוד ועוד איזורים, אבל האמת היא שלאומיות וערבים לא הלך ביחד מעולם. שאיפתם התמידית היא לאומה אחת גדולה ומוסלמית. תחשבו על הערבים הנוצרים שפתאום מתגייסים לצה"ל. זיכרו זאת כשאתם תומכים בהקמת מדינה פלסטינית.

 

קצת על עקב

כל מידת גאווה אפשרית שיכולה להיות לעם ישראל משה שובר. הוא רוצה להמחיש בפני העם את התלות המוחלטת שיש באלוקים. אין לעם אפילו את הזכות לומר שהכניסה לארץ היא בזכותם. כל עניין הכניסה לארץ הוא בכלל הוצאה מהארץ של עמים שחטאו, ומה היה חטאם? בשביל זה צריך לחזור אחורה לימי נח. חלוקת הארץ שהוריש נח לאחר המבול בין בניו באופן גורף כללה את שם -שקיבל את מה שאנו מכירים כיום את אסיה, יפת שקיבל את מה שאנו מכירים כאירופה, וחם את ארצות אפריקה. כנען היה בנו של חם, ומצאצאיו יצאו כובשי הארץ. לומר שבבריאת נקבעה זכותו של ישראל על הארץ וכשכנען בא הנה הוא גנב את הארץ שלא ברשות, ומתוך חטא זה הוא מגורש מהארץ. מובן שהסטנדרטים הנמוכים של עובדי האלילים למוסריות קובעת אף היא את זכות הקיום בארץ.

בזכות הבטחה עתיקת יומין שהתחייב ה' לקיים לאברהם, ליצחק וליעקב – בברית המילה מובטחת לנו הארץ הזו. משה מונה בפני העם את החטאים שעברו בזמן שהיו במדבר: את חטא העגל-בו חטא העם ארבעים יום לאחר קבלת התורה. משה נמצא בראש הר סיני עם אלוקים, כשזה אומר לו את כל התורה כולה ולא רק את עשרת הדברות. משה מספר כי התזונה שלו באותם ימים הייתה אלוקית בלבד-ללא לחם ומים. העם חיכה למשה ארבעים יום וארבעים לילה, או לפחות כך הוא חשב. הוא ביקש להקים לו פסל, בדמות מלאך. הכול היה בסדר איכשהו עד שאמרו על הפסל ש"אלה אלוקיך ישראל, אשר הוציאך ממצרים". לא. פסל שנוצר בידי אדם לא יכול להוציא אף אחד משום מקום. כבר עברו גם על הדיבר השני-פסל לא תעשה לך. ה' ביקש, כזכור, להשמיד את עם ישראל. להתחיל מחדש. להתחיל ממשה. כשמשה יורד מן ההר, ורואה את ההוללות שבמחנה הוא שובר את הלוחות. אפשר לומר שהוא הפך שולחנות, מה שנקרא. אני רואה באקט הזה משהו סמלי בהרבה. הרי הפסל הוא הבעיה, העבודה הזרה אל דבר מוחשי. משה מסביר לעם דרך שבירת הלוחות כי לעולם דבר מוחשי לא יוכל להיות אלוקי, כי אלוקים הוא מופשט. הוא רוחני. גם על אהרן שהיה שותף מלא ליצירת העגל ה' כועס, ובעבורו ובעבור העם מתפלל משה. הוא משכנע את ה' שלא להשמיד את העם בזכות אבות, להם הוא הבטיח שיכניס את בניהם לארץ, וגם מחשש לחילול ה', שכן יאמרו על ה' שיכל הוא להוציא את ישראל ממצרים אך לא להכניסם לארץ.

משה מזכיר לעם את כל הפעמים בהן התלוננו לשווא על תנאיהם במדבר, באזכור קצר. ביקשו בשר בנוסף למן וקיבלו,ביקשו מים וקיבלו.

נוסף על כל אלה חטא העם גם בחטא המרגלים, כשבחר העם לא להאמין בה' כשזה הורה להם לעלות ארצה. ונוסף על כך, כשה' אמר לא לעלות ניסו לעלות. שוב ושוב רצה ה' להשמיד את העם, אך רק תפילות משה מנעו ממנו זאת. זכות אבות עמדה לישראל, יחד עם החשש לחילול שם ה' בעולם והבחירה בעם הנבחר.

בכל מקרים אלו של חטאי ישראל רואים אנו כמה גדולה הציפייה של ה' מאהוביו. כיום אמנם אין לנו נביא, אך יש לנו את ההיסטוריה היהודית, הישראלית. יש לנו את ספרי התורה, והנביאים והכתובים, וספרי הלכה ומשנה, מהם יכולים אנו לקבל הדרכה לגבי אורח החיים אותו צריכים אנו לחיות, על מנת לעמוד בסטנדרטים של ה'. אלו אינם סטנדרטים פשוטים, אך כל עוד עומד כוח הרצון בפנינו יכולים אנו לשוב אל ה' בצורה המלאה והנכונה לנו. ראו את חטאי ישראל בעבר וראו אותם בהווה. האם שונים אנו מהם? האם לנו מגיע להיענש כמותם, או אולי אנו טובים מהם ולכן זכינו לחיות, ולחיות בארץ ישראל. מרבית המתים שנפלו באירועים שקרו לאחר החטאים(מלחמות, מגיפות וכו') רצו להגיע אל הארץ. מתים רבים במהלך הדורות חלמו להגיע ארצה. יש המון סיפורים על אנשים שרצו להגיע ארצה וברגע שהגיעו נפטרו כי השלימו את חלום חייהם. מה עשינו אנו שזכינו לחיות בארץ? האם כמותם, זוהי זכות אבות, או שכבר הגענו למצב בו אנו יכולים לומר שאנו נעמיד לבנינו זכות אבות?