כה אמר קופל: על מצב הפוסט-טריקולור

        מבוא –

         המהפכה הצרפתית החלה בכיבוש סמל השלטון המלוכני, הבסטיליה. הפלת הסמל נעשתה במהלך אלים הקורא תיגר על הסדר החברתי הקיים, מהסיבה הזאת נתקבעה הבסטיליה, כמעוז הראשון הנפל בפני המורדים, כסמל המהפכה. בפיגועים האחרונים הוכח כי על מנת לערוך מהפכות כיום לא נדרשת פעולה אלימה אלא, אך ורק, נוכחות ליד 'הבסטיליה'. הטרור בנוי לשם העצמת שיטת הפעולה הנ"ל, ואכן כל צרפתי תומך טריקולור חש כי לידו ממש עומד המון אשר מגיע לשרוף את הבסטיליה – לכן המענה לדאע"ש, בתקשורת הצרפתית, ברשתות החברתיות ובפוליטיקה הצרפתית מכיל בעיקר זעקות קרב מימי הבסטיליה "לא נוותר על ערכינו!", "הטרוריסטים לא יהרסו את הדמוקרטיה!" וכמובן הקורבן-התורן-קבוע": "די לפשיזם! לא ניתן לימין הקיצוני לעלות!"

מה אירוני מאשר קבוצה המונית של אנשים מסומאי טכנולוגיה החושבים כי תוקפים את האידאות שלהם. אכן המתקפה מכוונת נגד הסמלים אולם המתקפה הערכית שמדמיין ז'אן פייר פלוני המשיגה את מטרותיה בדיוק בשל כך: המתקפה על הסמלים נועדה לערער את המובן מאליו ולהעלות אותו לדיון, ללחוץ אותו, כמסמר המוסריות המזוקקת שלו, בין זרועות צבת  המציאות. אם נראה בסמלים הללו כמרבדי-ענק הרי המתקפה היא כמקל רחב קצה המכה בו; מטרת הטרור ככלי היא יצירת דה-מוראליזציה, פעולה שלא מתוך תכנון אסטרטגי ובניגוד לאינטרסים ארוכי-הטווח.

הצרפתי הפשוט ברחוב הפסיד בסיבוב המאבק הנ"ל(לא במלחמה) והדיון העבש על הערכים מוכיח זאת, אם פעם נדרש המון זועם וחמוש לשם הפלת הבסטיליה, היום נדרש המון-מבקר-מסגדים בנוכחותו…

            על הדגל כנס: יש מאין

דגל צרפת מורכב משלושה פסים בצבעים כחול, לבן ואדום. הצבעים החליפו את סמל בית המלוכה, ה'פְלֵר דֶה לִיס'(השושן הצחור). הצבעים מייצגים את שלושת המעמדות שהרכיבו את אסיפת המעמדות לפני המהפכה: הכמורה (לבן), המעמד הבורגני(כחול) והאצולה(אדום). כיום רבים מייחסים אותם לעקרונות היסוד של המהפכה הצרפתית – חירות(כחול), שוויון(לבן), אחווה (אדום) – כדי כך שכיום נהוג לשכוח את מקורם המעמדי-לאומי ולהכיר אך ורק את הבסיס הסימבולי הנ"ל. הדעה השלטת היא הגורם שמעצב את הסמל ומשמעותו ולכן דגל צרפת, ה'טריקולור' מייצג את המהפכה על ערכיה.

הדגל מסמל את הרגע שבו נפרשה רשת הקואורדינטות ההומניסטית על המחשבה המערבית, נפרשה והגדירה את העולם המערבי מחדש(ובהמשך אחוזים גדולים מהעולם כולו) בדמות ערכי המהפכה. הפגנת ההזדהות שנערכה בכיכר רבין בת"א, כאשר מאיר ממעל  בניין העירייה בצבעי הטריקולור ממחישה ומפעילה את הסניף המקומי של אלו המאמינים כי פרישת רשת הקואורדינטות על גבי המציאות משנה את המציאות. הנואמים נאמו לאלו המאמינים שדי באמונה על מנת להפוך רעיון-מופשט למציאות-חומרית. דוגמאות לסניף המקומי נוכל למצוא, למשל, ביו"ר האופוזיציה ח"כ בוז'י הרצוג ויו"ר מפלגת מר"ץ, ח"כ זהבה גלאון, אלו ממהרים לעטות על תמונת הפרצוף הציבורי שלהם, פרופיל הפייסבוק, את צבעי הטריקולור יחד עם שאר עדת הקרנפים – תמונת הפרופיל שבפייסבוק נעשתה בעידננו החלון אל הנשמה, וצבע עיניו של ח"כ הרצוג, מבעד לתמונת הפרופיל, הוא הטריקולור – ובמשתמע: ערכי הטריקולור .

ההפגנה והחלפת הפרופילים על ידי דמויות פוליטיות דומיננטיות הנה סמל שלבטח יחזור על עצמו בקהלים מסוימים במדינות רבות(סניפים רבים של המהפכה) וכמובן בדמות ה- fraternité(אחווה)  הצרפתית בצרפת עצמה.

כל הפגנת הזדהות מהסוג הנ"ל מהווה בבסיסה פסיכוזה המונית של אלו המחליפים את התבליט בתכסית, אלו המודדים את המציאות של המאה-כ"א ברשת קואורדינטות שהתיישנה עוד במאה ה-י"ט, אלו שחיים את המציאות בלא מבין כי הם שבויים בתוככי אמונתם הדתית, כדי כך, שהם בראו את החלום כבסיס, כעוגן לכל תפיסת עולם הזכויות לדידם. בטור הקודם תיארתי אותם כחותרים למצב אל-זמני, מצב מרחבי.

על הערכים שמאחורי הצבעים – אינדוקטרינציה

את אבן הפילוסופים המסוגלת להמיר רעיון-מופשט למציאות-אלימה, המסוגלת להפוך רשת-קואורדינטות לחלק ממשי מכל מפה,  נוכל למצוא בימי המהפכה הצרפתית וספציפית בחוקת 1795 שהתקבלה על בסיס הצהרת זכויות האדם הידועה מ-1789. ההצהרה, הכוללת שבעה עשר סעיפים, קובעת שכל בני האדם נולדים חופשיים ושווי זכויות, וכי לכל בני האדם זכויות טבעיות שאינן ניתנות לביטול: הזכות לחיים, הזכות לחירות והזכות לקניין, ההצהרה גם מפרטת את זכויות האדם הנובעות מהזכויות הטבעיות. הזכויות התגשמו בצרפת לידי חוקה פוליטית ב-1795 ויצרו את ראש-החץ של תנועת 'צביעת המציאות' הצרפתית-מודרנית, התנועה אשר צבעה את העולם המערבי בכחול, לבן ואדום. צביעת המציאות מתבצעת כאשר אידאה מופשטת, רעיון פילוסופי, משתלטת על מנגנון יצירת התוכן לפלטפורמה המתקראת 'חברה', כשהחברה נמדדת בקואורדינטות הסינתטיות, ללא אלטרנטיבה וללא מפלט. אנו רואים כי בראה החוקה 'צל-אדם' כ'אדם' ולאותו צל העניקה זכויות משל היה אזרח.

השמרן הקתולי, ג'וזף דה מייסטרה, הספיק, בזמן אמת, לבקר את המהפכה; בעודו עומד על אדמת ה'עולם הישן'(האריסטוקרטי) הצהיר:
"חוקת 1795(חוקת המהפכה)…שורטטה בעבור האדם. עתה, אין נמצא בעולם דבר כזה כאדם. במהלך חיי ראיתי צרפתים, איטלקים, רוסים וכדומה. בזכות מונטיסקייה אף שמעתי כי אדם יכול להיות פרסי. אבל, בכל הנוגע לאדם, אני מכריז שמעולם לא פגשתי אותו. אם הוא קיים, לי אין שום ידע עליו"

 הטריקולור הוא דגלה של כל-אומה ובכך הוא דגלה של אומת-צל, אנו נתקלים באותו צל-אדם, באותו "אדם", כצללית המושלמת של האזרח במדינה הנ"ל. הצללית מול יוצרַה- האידיאל מול האמפירי. החל מ-1795 רודפת מחשבת השמאל(בצורה פוליטית) אחר הצללית, אחרי ההפשטה של האדם מכל זהותו הדטרמיניסטית.
ישנן לא מעט דוגאמות שניתן לשלוף מהמציאות הקרובה ומהזמן האחרון:

• לשם המחשה נוכל לבחון את הקו המחבר בין חוקת צרפת ב-1795 ופסיקת בג"ץ בימינו – קו אחד ויחיד בין שתי נקודות, הדיבור על 'אדם'. הדיון מתנהל ע"ב מטאפורה, הפשטה של האדם. המשפט חייב להתחיל להתנהל בניתוק מכל מרכיבי היסוד הזהותיים של פלוני: משפחה קהילה, דת, עם, לאום, שבט או חמולה. בעבורהמאמינים באדם כל פרט הוא ישות גנרית והתרבות היא מלבוש חיצוני(או תודעה שקרית).
• דוגמה נוספת נוכל למצוא בטור אקטואלי שכתב הסופר דוד גרוסמן לעיתון 'הארץ'. האחד בן לאליטההיורשת את דור תש"ח והשני הוא זירת הדעות של הקבוצה המצומצמת הנ"ל. בטורו מה-12.11 בשם "בכלל לא נראים לי סורים", אומר גרוסמן כך:

  "כולנו יצורים של הֶקשר, ולפעמים אסירים של הקשר: שימו אותנו במצב מתמשך של מלחמה, ונהיה לוחמים, ושונאים, ולאומנים ופנאטים. נהיה אנשים הרמטיים. אבל תנו לנו תנאי קיום מיטיבים, בטוחים, מכבדים, או אפילו רק הביטו בנו: ראו אותנו, התעקשו לחלץ את פני האדם שלנו מתוך המחיקה הגדולה שפוגעת בכל מי שנסחף, שלא בטובתו, בתוך תנועה גדולה שעקרה אותו ממקומו — ויש סיכוי שנחזיר לעצמנו את מה שאבד לנו". 

• בדבריו ניתן לאבחן כמיהה עמוקה, געגוע של גרוסמן ל'מורכבות'. והנה איזה מורכבות מתגלעת מבין לשונו אם לא זאת שהטריקולור ניסה להפוך לפרקטיקה פוליטית? גרוסמן רוצה שנפשיט את כולם למצב 'אדם וחוה' תרבותי, שנביט בהם שלא מבעד ל'הֶקשר' – או במילים אחרות, הס למציאות. כל הכללה שאנו עושים על סמך ניסיון אמפירי מר, הכללה החוסכת מאתנו את ריבוי המחשבה, כל פעולה שמונעת מאתנו להצטנף ולהתערבב בתוככי הגדרות וחצאי הגדרות לפי כל פרט ופרט, כל פעולה שהכרחית למען קיום משותף בחברת ההמונים מחד ובחברת מאבק מאידך.

גרוסמן רוצה שנשמור על ה'טריקולור' – ולי? לי אין לי עניין בהסכמתכם! אני לא חושב שדבריו ראויים יותר או פחות, אני גם לא מתייחס לשאלה של מוסר – אני מביט עליו ורואה כי הוא שוגה. אכן, כל אדם מלך, וכל נשמה כעולם ומלואו, ואע"פ כן, בתוך יקום הנשמות אנו יוצרים גבולות הכרחיים – גבולות שהליברליזם הדוגמטי מטשטש כהנחת יסוד.

• דוגמה נוספת היא מציאות הסהר האדום למות אידאל הסהר האדום – נציג הצלב האדום הבינ"ל, לא ציית לניווט המוסרי שכופה עליו רשת הקואורדינטות שבסיסן בטריקולור ונמנע מלטפל בפצועים/נרצחים מפיגוע הרצח ליד עתניאל. המנעות שכזאת בסיסה בהפקרת כל תפיסה אבסטרקטית של המטופל הפוטנציאלי והכנסתו לקונטקסט, פעולה הפוכה מהטריקולור.

תודעא"ש

הפסיכוזה הנ"ל מתגלה כשהמצב התודעתי הרעבתני מתמודד מול צבעים תודעתיים אלטרנטיביים. אל זה שיתפתה להבין מדבריי שאני תומך בדאע"ש או חושב שהם ינצחו מוטב שיעצור: ידידי, אם זה מה שהסקת פרוש מהמאמר, הוא מורכב מיכולתך. המציאות אחרת, אני מביט על דאע"ש כפי שאני מביט על ה'טריקולור' – כאובייקט. והנה תודעת בן 'האומה המוסלמית', "תודעא"ש", מציגה מודל כה מנוגד, כה רדיקלי למול ה'טריקולור' ובכך חושפת את עצם היותו פסיכוזה – השקר מוכיח את השקר, 'האחרות' חושפת כי 'אני' הוא גם 'אחר' ובמידה זהה מדובר במערכת מסוג כוכב כפול-פיסי (מערכת פלנטרית בעלת שתי שמשות הסובבות אחת סביב השניה כגון מערכת אלפא קנטאורי).

 הסיטואציה שהתרחשה באולם האירועים בטקלן הינה סוריאליסטית בכל קנה מידה, אנו ראינו בסרטי הקולנוע מאות דוגמאות שונות של לקיחת בני ערובה, מסביב לאירוע מתרכזים כוחות משטרה, הימ"מ מגיע ומאיים לפרוץ, המתווך משכנע אותם להמתין בזמן שהוא יוצר קשר מורכב ומשחק מוחות עם החוטפים. עולה רשימת דרישות, המטוס ממתין בשדה התעופה – הפרוטוקול הזה הנו פרוטוקול מערבי לחלוטין – תפיסת עולם הוליוודית שפעפעה לתוככי רשת הקואורדינטות הטריקולורית; דאע"ש, גם אם משתמש בתפוצה ובפלטפורמה של תקשורת ההמונים, לא פועל לפי התכתיבים של המפה האידיאולוגית-פילוסופית-מוסרית של הטריקולור, לכן דאע"ש, מרגע שהגיע למצב בני ערובה, בדמות נציגיו, פעל לפי רשת הקואורדינטות שלו: מאבק קודש טוטלי שמהותו מרטיריזציה בשם קידום הגאולה ובהמשך הוציא את האזרחים להורג ולוחמיו סיימו את המלאכה בפיצוץ עצמי, סופר-נובה מסוג ג'יאהד.

כתבתי בעבר כי כל לוחם חמאס רואה בעצמו כלהב חרבו של צלאח א-דין, בהמשך כתבתי שכל לוחם דאע"ש רואה בעצמו כאברהם(איברהים) העוקד את יצחק(עצמו ועתידו) כמבחן אמונה וציות. כל הניתוחים הפסיכו-פתולוגים מיותרים, הפרשנות חייבת לצאת מתוך העולם הדתי ובהתאם העולם הדתי הוא רשת הקואורדינטות הרלוונטית להבנת התודאע"ש. והנה מול בטקלן עמדו כוחות בטחון מערביים, ומולם סיטואציה, מציאות בלתי ניתנת להכחשה במידה שהמציאות נוצרה ונעשה לבלתי ניתנת להכחשה בתודעת אנשי דאע"ש; אולם אלו הצרפתים השליכו יהבם למפה אותה הקוגניציה שלהם יודעת לקרוא ולפיה מנווטת במציאות. ובינתיים, נערים ונערות הוצאו להורג כבאחד מסרטוני דאע"ש בסוריה – בטקלן היא סוריה, סוריה שהייתה להצגה הפכה בבטקלן למציאות-קרובה(בטווח נגיעה) – ההצגה האלימה של דאע"ש לעיני המערב על במת התיאטרון הסורי התחלפה בהצגה על במת בטקלן, ההיפר-אינפורמציה שהיתה על המסך הקטן הפכה לפתע לתיאור מהימן של המציאות – מלוא כל צרפת סוריה – כפי שמסתבר הדרכון הסורי הוא הדבר האותנטי-ממשי היחידי בסיטואציה הנ"ל. בטקלן הוא דאע"שלנד, בטקלן הוא דיסנילנד תוצרת דאע"ש.

תוצאות המפגש בין הטריקולור לתודאע"ש

אין זה פיגוע אלא פעולת הלם מלחמתית, ופעולה זאת מהווה מכה אנושה לחזון הטריקולורי – על כן ובהתאם יש להציב את המראה הנדרשת אל מול מסמני עצמם, כחיית משק המטביעה סימן בעליה על גופה, ולהציב הדיון במלוא הקשריו.

המציאות משולה למפה נטולת אמצעי אוריינטציה, הקיום האנושי מתחיל בפרישת רשת קואורדינטות היוצרות יעדים, היררכיה בין יעדים ומדדים ערכיים להפעיל בהם את התבונה האינסטרומנטלית המתקראת תועלתנות. הפעולה של דאע"ש מערערת ואף מחריבה את הנחת היסוד של הקואורדינטות הטריקולוריות, לא מכיוון שהיא טובה מהן, לא מכיוון שיש לה כוח פיסי לכבוש את פריס ולאסלם את אוכלוסיית העיר בכוח…הדבר היחיד שנפגע הוא הבלבדיות של החזון הטריקולורי. הבלבדיות הובילה, עד לימים אלו, את המחזיקים בטריקולור באמונה האנטי-'נרטיבית' שתפיסתם היא 'אמת' וסמכות קביעת האמת נמצא בידי אדם בשר ודם. דאע"ש מציג מודל אלטרנטיבי, בזוי ושפל ככל שיהיה, כל  שנדרש לשם פגיעה בטריקולור הוא אך ורק להתקיים לצדו. משהתקיים לצדו והנה המודל הטריקולורי מאבד את הנחת היסוד של יוצריו כגון רוסו, קונדורסה, וולטיר וכולי – הוא מפסיק להיות 'קידמה' ו'אמת לוגית-מוסרית' והנה הוא נהפך לכרך נוסך בסיפורי אגדות העמים לצד האיליאדה, אגדות הנסיך איגור, בייוולף, שירת הניבלונגים ושאר מיתוסים גדולים שאנו יכולים ללמוד כיום אך ורק ממרחק אנליטי, כפלאואנתרופולוגיה(חקר האבולוציה של האדם באמצעות שרידי עצם אנושיים) רוחנית-מוסרית.

הדיכוטומיה הנ"ל אכזרית  – רוצה אדם לשמר את עצמו? חייב להאמין בעצמו כדי סכנת התמוססות לתוככי שקר. העם היהודי מאמין מזה לפחות שלושת אלפים שנים כי הוא 'עם סגולה' בעל 'ייעוד' ו'תפקיד' – האם מדובר בשקר או אמת? האמונה הנ"ל היא המפתח לשרידות הרעיון היהודי, האם הטריקולור מסוגל לחזור ולהאמין בעצמו כאמת? ומה אם הוא שקר? ומה אם המצב הנוכחי כולו מוכיח אותו על שגיאתו?

דעתי

אני, באופן אישי, חושב שרעיון הטריקולור שגוי, הוא מציג מהלך לא טבעי ולא אנושי, רבולוציה. אני חושב שהוא יקרוס מטעמי אי מתאם עם המציאות…אולם השינוי יכול להתנהל בהדרגה או במהפכה; ללא אלימות או כתוצאה של אלימות. המפה הנ"ל לא מסוגלת, כיום, להוביל אותנו ליעדיה, קל וחומר ליעדים אחרים – מפת הזכויות הנ"ל, מרגע שנפרשה, יצרה מערך שלם של שפה פרה-תיאורטית. שפה פרה-תיאורית היא שפה המעמידה משפט מעריך(משפט המייצג עמדה אידיאולוגית) כמשפט עובדה(משפט דיאגנוסטי –מאבחן).
השפה הפרה-תיאורטית תתחיל במושגי גזענות, הדרה, קורנות, ועוד מושגים רבים המייצגים פגיעה באליל: ב-ז-כ-ו-ת!

בראשית  נבראה זכות ועמה חובת מימושה, זכות פשטה מעל כל התהום והיה כל העולם זכות-זכות…עד שלא נתחיל להתייחס לעולם הפוסט-מודרני בכלים דומים נמשיך לראות את יריבינו מבעד לעין האידיאולוגית הפשטנית הנ"ל.הטריקולור לא יכול לחזור להיות אשר היה כל עוד יהיה לצדו יצור כלאיים אנטי-מודרני כמו דאע"ש, לכן נראה פעולה אגרסיבית, אולם גם היא לא תעזור. כל סדק חדש שנוסף למראה משנה את התמונה הכללית; נעלמה הבלבדיות ויתערבבו הצבעים מטריקולור לאונקולור – השוויון יאבק בחירות, החירות תאבק בשוויון, האחווה ראשונה להתמוסס(שכן כולם ישתמשו בה לצרכיהם) –

-לכן הפנייה הפבלובית לחשד מפני 'הימין הקיצוני'. חירות אחווה ושוויון? הרי כל אלו תלויות באיזה שהוא אוייב משותף ומוגדר, מוכר ובולט אולם חשוב מכל אלו, האוייב צריך להיות פנימי – שכן רק ככה מערכת הקואורדינטות יכולה לשמור על אמינותה בעיני המנווטים על פיה, התקיפה של הימין הקיצוני שקשה להאשימו במקרה הנ"ל(בלא לייחס לו איזה שהיא מידה טובה) הנה המיכאניזם הפנימי, מערכת החיסון המחפשת הגדרה-מחדש, רה-דפנציה, של היריב למושגים פנימיים: האידאולוגיה משכפלת את האיום לגורם פנימי ואיתו הגוף יודע להתמודד, כל זאת בעוד להב מוחמד וחניתו של צלאח א-דין מפלחת את גוף הבתולה מאורליאן, אנו מכירים את התופעה מישראל, אצלנו הפך הימין כולו לקיצוני כפי שתיארתי את השבלונה כאן וברמה האפיסטמולוגית כאן, ובשלב הבא המאבק בו החליף את המאבק באוייב הממשי  – המאבק 'למען הדמוקרטיה' ו'נגד ההקצנה והגזענות', המאבק 'למען שלום שפוי נגד מחרחרי המלחמה' או 'נגד הלאומנים' – החליף את המאבק ברוצח, במתאבד הג'יאהדיסט – המאבק הפנימי משמר מערכת גוססת, כפי שתיארתי כאן כך, בעת ויכוח גדעון לוי ומאמרו 'הרעים לטיס':
"הצבר האלמותי" על יורשיו הביולוגיים גוסס – עיתון 'הארץ' משול(כמטאפורה ותו לא) לאותם טפילים שניזונים מגופתו. מבטלי המינויים כשאר איברי "הצבר האלמותי" מוחים כנגד הקיים, חושבים שעל חייו של "הצבר האלמותי" הם מגינים בעודם רוכנים מעליה, גופת הצבר…"הצבר האלמותי".

אנו רואים תסמינים של מערכת חיסונית בריאה בתוככי גוף חולה, ראינו את התסמינים הללו בישראל ועתה גם בארץ הטריקולור. הרפובליקה הפסידה בקרב הנ"ל ולו מעצם סיום בלבדיותה, הקהילה המוסלמית שבצרפת רואה את קריאת התיגר, וחשה אותה, לאן יוביל הדבר? ימים יגידו.