כה אמר קופל: שלושה סימנים

על השבוע

שלושה סימנים נתן בו השבוע: הסימן הראשון הוא האבן, השני הוא החוק השלישי הוא ישראלי בן דת משה.

על הסימן הראשון – על האבן

 אחרי שהכל נגמר  / מישהו נזכר לשאול למה?
וכבר היה מאוחר לענות או לשנות  / ונותר רק לסקל את האבנים מהרחובות
ואיתם לבנות הכל מחדש  / כי הרי יש זמן

מתוך השיר 'יש זמן' של להקת החברים של נטשה

ותאמר האבן אל המתכת "נעמה מכתי בדפנותיך". ותען המתכת לאבן: "התרשמתי ממעופך-נטול-זורקייך".
כבר נאמר על ירושלים רבות וטובות – עיר שכולה רוחניות ומיסטיקה. נדמה שלאחרונה הדברים מקבלים משנה תוקף: אבן אין מטילים כי אם 'מוטלת', בקבוק תבערה אין מדליקים כי אם 'נדלק', פיגוע איננו יוזמה אלא 'תגובה ' למעשי הקורבן. נדמה כי בעולם התקשורת הישראלי קיים אך-רק שימוש 'סביל' בשפה באם מתארים פעולה שמבצעיה שייכים למגזר 'הצעיר'.

מבחינת איש השמאל אין אלימות ערבית ומכאן שאין ערבי מסוגל להשתמש עצמאית בשכלו, בתודעתו,

כבחירה-פרי-חירות מעשיו, לנצח נקרא/נשמע/נצפה בטענת הָא בְּהָא תַּלְיָא – זה בזה תלויים. ולכן דיאלוג שכזה בין אבן המושלכת על קרון הרכבת ומתכת הקרון הוא דיאלוג הגיוני לחלוטין בעולמו של איש השמאל, אם הייתי מדקדק הייתי מתאר את הרכבת נוסעת מתוך אינרציה  ללא אחריות המפעיל. טענת הָא בְּהָא תַּלְיָא – הפתרון של איש השמאל לדיסוננס הקוגנטיבי.

על הדיסוננס

"מי שטוען שניתן להגיע לפתרון בעיית דאעש בלי שייעשה מאמץ אמיתי להסדיר את הבעיה הפלשתינית, זורה חול בעיניים."

שרת המשפטים ציפי לבני בראיון מהשבוע האחרון

דיסוננס קוגנטיבי הוא מצב תודעתי – State of mind –  אי ההתאמה הנוצרת בשכלו ותודעתו של אדם כשיש ניגוד בין עמדותיו-תפיסותיו-מעשיו. לרוב משתמשים בכתות אסכטולוגיות(כתות סוף-עולם) כדוגמה לדיסוננס-קוגנטיבי; למשל כת המאמינה כי קץ העולם קרב ובא, עמדתה בנושא היא 'אמת', רגע האמת מגיע והעולם כמנהגו סובב על צירו – מחקרים הראו כי חברי הכתות מפרשים את המציאות מחדש על מנת שתתאים לנעשה: במקום לטעון שאמונתם שגויה ועמדתם לוקה הם יטענו שתפילתם הצילה את כדור הארץ, במקום לטעון שהאידיאולוגיה שגויה יעצבו את הקוסמוס שלהם מחדש.

כבר חקרנו את מנגנון הדיסוננס בשבוע שעבר עם התמודדות האליטה הישנה במקרה מותה הטרגי של הנווטת הדתיה תמר ז"ל. בעקבות הכותרת הנבזית באתר YNET כתבתי :
"הכותרת מציגה תהליך תודעתי של תודעה כואבת, ניתוק המלאך והשטן על ידי האדרת אחד והדרת אחר. לא ייתכן שטוב ורע –  קדושה וחטא,  ידורו בגוף אחד –בתמר ז"ל. לכן חשוב להפריד את 'האחר' מ'אנחנו' – את 'המתנחל' 'האליטה/טייס'. את 'הציונות הדתית' מ'הצבר יפה הבלורית, היורה-בוכה. כך, באמצעות הקשת מקלדת, חשפו עורכי YNET את מיקומם בחברה."

עורכי האתר, כמו השרה לבני, כמו מסקרי הופעת "האבנים המתגלגלות"(מבית חנינא ושועפט), כמו ב.

מיכאל באנלוגיה לקישינב, כמו זהבה גלאון או חברי השמאל המר"צניקי, כולם מפרשים מחדש את המציאות על מנת להתמודד עם הדיסוננס. אין הסבר אחר לטענה כגון טענת לבני-קרי-גלאון כי הסכם בין ישראל והרש"פ יוביל להרגעת החזית עם השד הדאע"שי, המציאות הוכיחה שהסכסוך הישראלי-ערבי פחות מדרגה, כמעט ונטול מעמד בק"מ אזורי, אע"פ כן לבני-קרי-גלאון לא מוכנים לקבל שקץ-העולם שבראשם ממאן מלבוא – הם יפרשו ויקשרו, יטענו ויתלו – הָא בְּהָא תַּלְיָא, רעות העולם והסכסוך הישראלי-ערבי.

על הסימן השני – על החוק

"מנגנון בחירת השופטים בישראל הוא ייחודי, שכן הוא מקנה לשופטים המכהנים בבית המשפט העליון כוח רב בבחירת מי שיצטרפו לשורותיהם. הרכבו של בית המשפט שיקף בעבר את ערכיה של האליטה הישנה. כל עוד מנגנון בחירת השופטים יישאר על כנו, מובטח לאליטה זו שערכי ימשיכו לשלוט בבית המשפט העליון. בנסיבות אלו יש הגיון רב, מנקודת מבטם של נציגי האליטה ברשות המחוקקת מפני "השתלטות עויינת", להגביר את כוחו של בית המשפט ולהפקיד בידיו את הסמכות לפקח על החלטות המחוקק, גם אם הדבר כרוך בפגיעה בעניין המוסדי שלהם."

פרופסור גדעון ספיר, המהפכה החוקתית – עבר, הווה, עתיד, עמ' 81 – 82

"המספר הכולל של עתירות שהוגשו על-ידי חברי כנסת[בין 2005-1977 – ט.ק] – 260. המפלגות שחברי הכנסת שלהן הגישו את המספר הרב ביותר של עתירות הן: מר"צ-יחד: 78 עתירות של חברי כנסת – 30%; מפלגת העבודה: 38 עיתירות של חברי כנסת – 14%; הליכוד: 34 עתירות של חברי כנסת – 13.07%"

הערה מתוך ספרו של פרופסור מני מאוטנר, משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת,

"אינך מבין שכל מטרתה של שיחדש היא לצמצם את היקף המחשבה? בסופו של דבר נביא לידי כך שפשעי מחשבה לא יהיו אפשריים משום שלא יהיו מלים להגותם. כל מושג שעלול להיות צורך בו יהיה לו ביטוי אך ורק במלה אחת, בעלת משמעות מוגדרת בהחלט, שכל משמעויות-הלואי שלה נמחו ונשכחו."

דיאלוג מתוך פרק א' של הרומן הדיסוטופי 1984.

לאחרונה עלה דיון על הוספת פיסקת הגבלה על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ראשית רקע: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו התקבל ברוב נקודתי של 32 ח"כ תומכים אל-מול 21 מתנגדים, 32 חברי כנסת חוקקו חוק שהפך לבסיס החוקה-שלא נחקקה. 25% מנציגי הציבור יצרו את כלי הביקורת המושלם – מעורפל וגדוש מלל אמוציונלי ובמרכזו המושג רב-המשמעויות 'כבוד'. הכנסת דאז לא תמכה ברצון השופט ברק לשריין את החוק, על-כן חבש ברק את כובע השופט וחוקק את החוק הסמלי לידי מסד לחוקה. בפסה"ד הארוך ביותר בתולדות ביהמ"ש העליון, פסיקת חוק גל, כתב ברק מלל רב על שאלת מעמד חוק יסוד כבוד האדם וחירותו – למעלה מ-90% מפסה"ד עסקו בכך(ורק 10% בסוגיה הרלוונטית).

השופט ברק טען כי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו משוריין 'בשיריון מהותי', או בלשונו מפסה"ד:

 "חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו כולל הוראת שריון. אין זה שריון פורמאלי התובע הדורש רוב מסויים לקבלת החוק הפוגע, זהו שריון מהותי, הדורש כי ניתן לפגוע בהסדר הקבוע בחוק-יסוד בחוק רגיל, ובלבד שהחוק הרגיל מקים דרישה של מהות".

בתרגום חופשי-אישי, ברק כפה כשופט את שלא יכל לכפות כיועץ למחוקקים – בשורות הללו חוקק ברק חוקה לישראל בלא התחשבות ברצון העם – שורות אלו הן, דה פקטו, נקודת ההתחלה של הדיקטטורה!

התיקון ל'חוק המסתננים' מועמד מול מבחן שמעולם לא נועד לעמוד מולו – מבחנה של חוקה שמעולם לא עברה אישור של העם. החוקה נכפתה על העם באמצעות פסיקה של שופט, נשיאו של טריבונל שופטים שנבחר באופן שאיננו דמוקרטי ומייצג. פיסקת ההגבלה שמציעה חברת-הכנסת שקד היא סגירת השער לאחר שברחו הכבשים – לא תיקון או הגבלה אלא ביטולו של החוק, דה יורה או דה פקטו, הוא תנאי היסוד להחזרת ישראל למצב צבירה דמוקרטי.

מעל כל הדיון המהותי בשאלת היותה של ישראל דמוקרטיה או 'דמוקרטיה' מסתתרים מקלסי התיקון הנדרש. בעבור אנשי האליטה הישנה, כפי שתאר פרופסור ספיר, כפי שתיאר פרופס מאוטנר, בית המשפט נועד לשירות תפיסתם הסובייקטיבית לצדק, במקום מכניזם לפתרון סכסוכים הפך למכניזם לכפיית ערכים – וראש וראשון לערכים הללו הוא 'הדמוקרטיה'.
מהי 'הדמוקרטיה'?
דמוקרטיה היא שיטת ממשל ותו לא, בהינתן דמוקרטיה ליברלית ישנן זכויות יסוד לקניין פרט, חירות משעבוד וחיים. אדרבא, צמצום ההגדרה מאפשר לשמור על מה שמוגדר בה – על הזכויות הטבעיות של הפרט.

בלשון מבקרי החוק, הדמוקרטיה הפכה לערך בפני עצמו – מעיל מוסרי, אדרת אתית, צעיף ערכי – את ערכיהם הסובייקטיבים יעטפו ב"בערך הדמוקרטי" ובאמצעות תעלול שיחדש, כפי שהסביר ג'ורג' אורוול,הופכת הדמוקרטיה ל-"בעלת משמעות מוגדרת בהחלט, שכל משמעויות-הלואי שלה נמחו ונשכחו". אנשים הפכו את הציות לעקרונות זכויות האדם והליברלטריאניות הרדיקלית(ניתוק כל זהות מהמרחב הציבורי) להגדרה של המושג 'דמוקרטיה' ובכך שללו מאיתנו – שמרנים, דתיים לאומיים, חרדים – נגישות לשלטון העם, לשלטוננו.

רק עיוות שיחדש מסוגל להסביר איך הצעת חוק דמוקרטית, המועמדת להצבעה באופן דמוקרטי של נציגי העם, מהותה יצירת דיאלוג בין בית המשפט והפרלמנט תוגדר כ"לא דמוקרטית". אם  התיקון איננו דמוקרטי, אזי  דמוקרטיה היא דיקטטורה ועבדות היא חירות…

על השבלונה – עיתון 'הארץ'

מרגע שעוסק עיתון הארץ בסוגיות בג"ץ ניתן לזהת שבלונה:

כותרת: פרשננו לעניני אסקלציה לנאציזם מוסר שהחוק הנ"ל עלול להוביל לאסקלציה לנאציזם.
כותרת משנה: ימין קיצוני לאומני פשיסטי מוביל לאסקלציה לנאציזם

תוכן:
אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם אסקלציה לנאציזם….

רוצים להמשיך לקרוא?
הירשמו חינם לאתר באמצעות הטופס או לחצו כאן לרכישת מנוי ב-4.90 ₪ בלבד לחודש הראשון. כבר יש לכם מנוי? לחצו כאן כדי להתחבר לאתר…

על הסימן השלישי – על ישראלי בן דת משה

"האלוהים הוא תופעה/יישות/עניין פרטי לחלוטין… אין מקום לאלוהים בספירה הציבורית; לא בזו של חטיבת גבעתי ולא באף אחת מגילוייה של הספירה הציבורית המשותפת לכלל אזרחי ישראל…  בנושא האמור אסור באיסור חמור שבמכון שלנו תהיה יותר מדעה אחת!! אין כאן מקום לשתי דעות. יש מקום רק לתמיכה בלתי מתפשרת בעקרונות הדמוקרטיה"

ד"ר אריק כרמון במכתב לרב בני לאו.

כמו שראינו מעלה, דמוקרטיה הפכה משיטת ממשל פורמלית ל"מהות" בעלת טענות ערכיות פוזיטיביות. מכלי לפתרון סכסוכים במרחב הציבורי היא הפכה לכלי רטורי – מאין 'סטיקר' שמטרתו לסתום טענות. את מקום הפולמוס ההכרחי לשיטת משטר משברית כדמוקרטיה תפסה שתיקה דוקטרינרית של כלבי הציד, כלבי התקינות הפוליטית. ד"ר כרמון, לזכותו הרבה יאמר שלא מסתיר את טענתו השפינוזיסטית: לדידו לדת אין תפקיד או מקום במרחב הציבורי.

דבריו של ד"ר כרמון מחזירים אותנו לנושא בו עסקתי בטורי האחרונים, השינוי במפת השסעים משסעים עדתיים ואידיאולוגים לידי שסעים זהותיים. המאבק בין הרב בני לאו וד"ר כרמון הוא מאבק בין שני "כמרים": אחד של דת היהדות ואחד של דת זכויות האדם – האחד "רב" והשני "דוקטור" – מבחינתי, במקרה הנ"ל, הינו הך(נכון שהרב בני הנו ד"ר גם כן, ברם תשובתו לכרמון מעידה ש'הרב' שבו קודם ל'ד"ר'). הנקודה הראויה לבירור היא היות כרמון פחות דמוקרטי מהרב לאו: בעוד שהרב בני לאו פותח פתח לשינוי במרחב הציבורי בישראל בעקבות שינויים דמוקרטים(עליית כוחה של השאלה הזהותית או שינויים דמוגרפים) מר כרמון פונה בנתיב חד-סטרי, בטווח של שני דורות לכל היותר, לדיקטטורה ערכית ומעשית. תביעתו למרחב ציבורי א-דתי משמע קפאון במשתנה המורכב ביותר בעולם – החברה.

אם אסכם: אצטט ואייבא לכאן את שטענתי על אווה אילוז, אין הבדל בין כרמון ואילוז במובן הרחב של המילה, שניהם רוצים מרחב תיאולוגי ריק מזהות פרטיקולרית, מזהות או לאומיות יהודית – אין לזהות היהודית משקל מחייב כי-אם, לכל היותר, "השראה" רפה ל'מרחב הפרטי' של פלוני. תביעתה של אילוז מהשמאל הישראלי היא תביעתו של כרמון מהרב בני לאו ושאר עובדי המכון: השלת העור היהודי האתני-דתי-תרבותי-מסורתי, עור שירשנו על בסיס צווים, חוקים ומסורות, לטובת האמורפיות של זכויות האדם, האידאה הגדולה של תקופתנו וביטויה הרטורי: 'דמוקרטיה'.

תביעת אילוז במאמרה ,בעל השם הזדוני, "איפה היה השמאל כשהמתנחלים גנבו את הציונות." היא תביעת כרמון במכתב שכתב לרב בני לאו. תביעתם היא 'המתת חסד של המדינה-היהודית לטובת המדינה-הדמוקרטית', תביעתם הד לתביעתו של קאנט:

" המתת חסד של היהדות היא הדת המוסרית הטהורה."

"The euthanasia of Judaism is the pure moral religion. "

על מוסד הנשיאות

מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את בית הנשיא.