המוסר האבוד והדור האובד | מוצ"ש ויצא

"במובן מסוים, אנשי "הסהר האדום" מוסריים יותר מאלו של מד"א. הם ראו את תוצאות הפיגוע, בחנו את מצב הדברים והגיעו למסקנה כי הם אינם יכולים לטפל בפצועים. זו מסקנה רציונלית, מתבקשת כמעט בסיטואציה שכזו. סיטואציה של מלחמה. אם הקוד האתי של המלחמה מחייב אותך לטפל באויב שלך שרוצה להשמיד אותך, הקוד האתי עלול להרוג אותך".

למה דווקא צרפת זכתה להזדהות, למה התקופה הזו של השנה מרגשת אותי וקטע חדש מתוך מעגלים של אור.

 

קצת על הסהר האדום | קצת על צרפת | קצת על קפיצות אנרגיה | קצת על הזמן | מעגלים של אור

קצת על הסהר האדום

"אנחנו מחויבים לטפל בכל אדם, ללא הבדלי דת, גזע, או מין", אמר באלפי מקרים מנכ"ל מד"א, אלי בין. הוא חזר על המנטרה השחוקה ואף הגדיל לעשות באומרו כי מדינת ישראל מטפלת במחבלים. "זה חלק מהמוסר שלנו", הוא הצדיק. איכשהו, נראה שברור לכולם שזה אכן צו המוסר, לסייע לכל אדם באשר הוא אדם, אך אני מבקש לערער על הטענה הזו.

כל בני האדם נולדו שווים, אך הם עלולים לאבד את הזכויות שלהם אם הם עושים פעולות מסוימות. כמה מהם יאבדו את השוויון בעצם המשפחה אליה נולדו, כמה מהם יאבדו את השוויון בגלל שלא היו חזקים מספיק מול הסביבה שלהם, כמה מהם יאבדו את השוויון כי הם יטעו. אלו הם החיים. הם לא תמיד הוגנים, אך אלו שעומדים בראש רשימת מאבדי השוויון הם אלו שפוגעים בזכות האחר לשוויון הזדמנויות בכוונת זדון.

מתנדבי הסהר האדום עם מתנדב מד"א. מי מוסרי יותר?
מתנדבי הסהר האדום עם מתנדב מד"א. מי מוסרי יותר?

בשביל זה החברה האנושית יצרה מערכת סנקציות על העבריינים. בחברות מסוימות יסתפקו בארבע קירות בית הכלא, בתרבויות אחרות ידרשו חרטה על המעשה וחזרה בתשובה, ובמדינות מסוימות הפשע עלול לעלות בגדיעת איברים. כל בני האדם אולי שווים, אך לא כל התרבויות שוות.

ובחברה שלנו, כך נראה, משתלם לנסות להרוג יהודים. למה? כי אנחנו מטפלים ברוצחיהם. אמנם, יש בקרב הפלסטינים גוויעה תרבותית מועצת המתבטאות בפיגועי ההתאבדות, אך קידוש החיים שלנו מעביר אותנו על דעתנו.

הרבה הזדעקו השבוע על אמבולנס הסהר האדום שחלף ליד רכב משפחת ליטמן רגעים ספורים אחרי שכמעט עשו בה טבח (תודה לאל על המעצור בנשק) לפני שהמשיך הלאה בקריאת "דברו עם מד"א". אנחנו יכולים להתלונן על חוסר המוסריות שלהם, על הרצחנות שלהם, אבל מוטב שניתן מבט עמוק וקרוב במראה. משהו אצלנו לא בסדר.

במובן מסוים, אנשי "הסהר האדום" מוסריים יותר מאלו של מד"א. הם ראו את תוצאות הפיגוע, בחנו את מצב הדברים והגיעו למסקנה כי הם אינם יכולים לטפל בפצועים. זו מסקנה רציונלית, מתבקשת כמעט בסיטואציה שכזו. סיטואציה של מלחמה. אם הקוד האתי של המלחמה מחייב אותך לטפל באויב שלך שרוצה להשמיד אותך, הקוד האתי עלול להרוג אותך.

הבעיה שלנו היא שאנחנו נלחמים בארגוני גרילה כאילו אנחנו נלחמים במדינה אירופאית שחוקי הלוחמה חלים בה מאז החל נוהג האבירות בימי הביניים, כשבפועל אנחנו נלחמים בצלבנים שמבקשים להרוג כל אדם – ללא הבדלי דת, גזע או מין. אנחנו יכולים להתגאות בכך שאנחנו מטפלים בכל אדם ללא הבדלי דת, גזע, או מין, ובצדק, אבל אולי כדאי שלא נטפל בכל בן תרבות אחרת, בייחוד אם התרבות שלו מנסה להרוג אותנו.


קצת על צרפת

ביום שישי האחרון משהו השתנה ביחס לדאעש. פתאום, הבעיה הפכה להיות הבעיה "שלנו". פתאום הם פגעו בנו. איך אני יודע? כי זה העסיק את כלי התקשורת הרבה יותר משהעסיק אותה המטוס הרוסי המפורק שהרג כמות דומה או גדולה יותר של אנשים. אבל זה בדיוק העניין. הם פגעו בצרפת. במדינת השוויון, האחווה והחרות. הם פגעו בערכים "שלנו".

אסד צדק כשהוא אמר שביום אחד בסוריה נהרגים מאה ומשהו אנשים כבר למעלה מחמש שנים. הוא שכח להזכיר שעל כמה מאות אלפים מהם, הוא אחראי, אבל הוא צדק. צדק גם מי שטוען שהמטוס הרוסי לא עורר את הכאב הזה. צדק גם מי שהסביר שאפריקה סובלת מבוקו חראם. אבל זה לא עניין של צדק, זה עניין של הזדהות.

טריקולור בפייסבוק. עניין של זהות
טריקולור בפייסבוק. עניין של זהות

הרבה אנשים ביקרו את המזדהים עם צרפת, אבל יש בכך מידה רבה של הבנה ריאלית של המציאות. ישראל לא לבד בסיפור הזה. המתקפה האסלאמית היא נגד העולם המערבי, זה שאנחנו כל כך רואים את עצמנו חלק ממנו. לא הייתה כאן שאיפה שהעולם יבין סוף סוף עם מה הוא מתמודד, אלא שההתמודדות משותפת לנו. אנחנו באותה סירה רעועה. זו גם המחשבה שמניעה את נתניהו במאבק אורך השנים שלו מול הטרור – הוא מאמין שזה מאבק שחייב להיות משותף למדינות המערב.

הבעיה היא שהציוויליזציה האירופאית גוועת.

שדר: "אתה מבין למה האנשים האלו עשו את זה?"

ילד: "כן, כי הם אנשים ממש ממש ממש רשעים. רשעים הם לא אנשים נחמדים, הרשעים. אנחנו צריכים מאוד מאוד להיזהר כי צריך לעבור בית".

אבא: "לא, לא, אל תדאג. אנחנו לא צריכים לעבור בית. צרפת היא הבית שלנו".

ילד: "אבל יש כאן רשעים, אבא…".

אבא: "כן, אבל יש רשעים בכל מקום. יש רשעים בכל מקום".

ילד: "יש להם רובים. הם יכולים לירות בנו כי הם ממש ממש רשעים, אבא"

אבא: "זה בסדר, אולי יש להם רובים, אבל לנו יש פרחים".

ילד: "אבל פרחים לא עושים כלום…".


קצת על קפיצות אנרגיה

מדי פעם, יש קפיצת אנרגיה. רגע בו אתה פשוט עולה דרגה בחיים. בדרך כלל, כך שמתי לב, זה קורה באותו הזמן של השנה. היופי הוא שקפיצות האנרגיה הללו אינן תלושות מהמציאות, הן פשוט המשך שלה. כמעט המשך טבעי.

בחודשים שקדמו לנובמבר 2009 החלטתי שנמאס לי. נמאס היה לי מהשירות הצבאי שלי. הוא היה לא מספק, לא מהנה, לא מאתגר. הרגשתי לא מוערך ושהתפקיד שנותנים לי הוא פשוט קטן עליי. ההחלטה לעזוב לא הייתה פשוטה. כן, לשכת גיוס ירושלים לא הייתה טובה לי, אבל גם לעזוב לפעמים צריך אומץ. את האנשים ששרתו איתי אהבתי, אבל הבנתי שזה לא יכול לחסום אותי. אני צריך לעזוב, אחרת אנבול לחלוטין.

בנובמבר 2009, הזכיר לי פייסבוק, עזבתי את לשכת הגיוס בירושלים. איימו עליי שאגיע אל מחסומי המשטרה הצבאית, שהשיבוץ שלי תפור. דמיינתי את עצמי עומד במחסומים, בודק פלסטיני אחר פלסטיני. בודק רכבים. עומד בצומת גוש עציון, או לומד להכיר את הר גילה. דמיינתי בסיס גרוע עם מיטות קומותיים כמו שהיה לי בטירונות (סליחה בה"ד 11 צריפין). דמיינתי ולא אהבתי את מה שדמיינתי, אבל רציתי לצאת. בכל מחיר.

לשכת גיוס ירושלים. אנשים טובים, אבל הייתי צריך להתקדם
לשכת גיוס ירושלים. אנשים טובים, אבל הייתי צריך להתקדם

ביקשתי לצאת, בכל מחיר, וב-19 בנובמבר קיבלתי סוף סוף את צו הפליטה מיחידת 'מיטב', שמפעילה את בסיסי הקליטה והמיון אל צה"ל.

שלוש שנים חלפו מאז והדברים קצת השתנו. התחלתי ללמוד בבר אילן ובתוך זמן קצר הפכתי לפעיל פוליטי בקמפוס. הובלתי יחד עם שרי את לביא גלעד ועשינו דברים יפים למדי, אך תמיד הייתה לי בעיה עם הליכוד. בכל פעם שהוא לא פעל כפי שציפיתי מממשלת ימין, לא יכולתי לשתוק. זו בעיה שקיימת אצלי עד היום.

בכל אופן, ישבנו בחדר 225 במעונות והיינו מתוסכלים, אני, איתן ורפי. בדרום טפטוף הטילים של חמאס הפך לזרזיף ולמבול, אך ממשלת נתניהו השנייה ישבה דוממה בהנחה שחמאס אינו מעוניין בהסלמה. רפי היה זה שאמר שאנחנו צריכים לארגן הפגנה ואיתן ואני התלהבנו והחלטנו ללכת על זה. עשינו את הבירורים, חיברתי אותו לאנשים הנכונים וב-19 בנובמבר קבענו עם ארגוני "אם תרצו" ו"ישראל שלי" בכיכר פריז. עד אז, ממשלת ישראל התעשתה והחלה לפעול מול החמאס.

בעצם, אולי עדיף לא להזכיר איך זה נגמר.

שוב שלוש שנים חלפו, ואחרי שנות כתיבה רבות אני יכול לומר שאני עוד לא יכול לומר דבר, אבל כשכן, אתם תהיו הראשונים לשמוע על כך.


קצת על הזמן

תני לי קצת שקט,
תני קצת זמן להבין
לאן אני צריך ללכת.
זה לא הזמן, אני מסכים.

לא עכשיו, אולי עוד רגע.
אורח לפתע רואה כל פגע.
עוד מעט, עוד קצת, בקרוב הכל ייגמר.
ורק אני ורק את,
רק אנחנו נישאר.

תני קצת זמן,
לא תמיד אשאר כאן,
ואולי הייתי צריך לעזוב,
אולי כבר מזמן,
עדיף לא לחשוב
על מה שלא נשאר.

רק עוד רגע,
רק עוד מעט,
תכף הכול יהיה מאחורינו,
ואז נוכל להתחיל לצעוד בדרכנו.


מעגלים של אור

ההכנות למסיבה היו בעיצומן. אורן פיקח על אימא של אור, תמיר הזמין מקום בבאולינג בעיר ושם יערכו את מסיבת יום ההולדת. אור ביקשה שלא תהיה מסיבה גדולה. "תביאו אנשים שאני אוהבת. ומתנות", אמרה בחיוך. אורן אהב לראות שהיא באמת מתרגשת לקראת האירוע והוא לא רצה לאכזב.

"איזו מתנה את רוצה?", שאל.

היא חשבה וחשבה וחשבה, ולבסוף רק אמרה "תפתיע אותי". הוא לא ידע איפה לקבור את עצמו. הוא הביט בה ממושכות עד כדי בהייה.

"אורן?", היא שאלה.

"סליחה, כן. מה?", הוא התאושש. הפרפרים חזרו לפרפר בבטנה של אור. הבהייה הזו הבהירה לה שהפרפרים שלה הם לא היחידים שיצאו מהגולם, אך היא לא רצתה להיות זו שעושה את הצעד הראשון.

"תוכל להעביר לי את המים?", שאלה בהסחת דעת.

הוא העביר לה את הבקבוק וכך הם המשיכו, עם פרפרים בהדממה מודעת ולא מודעת.

כשהוא הלך, אימה נכנסה לפתע לחדר. היא נראתה שונה, מוארת. משהו טוב עבר עליה, אך אור לא ידעה מה. האם יש מחזר שהיא לא שמה לב אליו? מתי בדיוק היה לו זמן לחזר, אם היא כמעט לא יוצאת מהבית.

"אור, את רוצה לבוא לעזור לי להכין ארוחת ערב?", ביקשה נעמי.

אור הייתה בהלם. היא כבר תכננה להכין פסטה עם רוטב פטריות ושמנת, אך עוד לא החלה אפילו להרתיח את המים.

"קדימה, שנים לא עשינו את זה", דחקה בה אימה.

"כן", אמרה בחיוך נדהם, "בוודאי".

שירן התנדבה לערוך את השולחן ואור ונעמי החלו לבשל במטבח.

נעמי ביקשה לחתום את הארוחה עם מעט דברים. כששירן החלה לפנות את הכלים, אור נזפה בה שתחכה.

"תראו, בנות, אני יודעת שהרבה שנים אני לא עושה את מה שאני אמורה. יש לי הרבה מזל שיש לי את שתיכן. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכן. שירן, אני כל כך גאה בך על מה שאת עושה בלימודים, ואני שומעת כל הזמן מהמורים שלך שאת מקסימה ועוזרת, ואחראית", היא אמרה.

היא פנתה לאור ועיניה נצצו.

"את יכולה לחזור להיות נערה", היא אמרה.

"יותר מדי זמן את עושה את מה שאני אמורה לעשות והגיע הזמן שאני אקח את זה על עצמי. זה לא יכול להיות שאת מפסידה את הגיל הכי כיף שלך כדי שיהיה לנו אוכל על הצלחת, שהמקרר יהיה מלא, שהבית ימשיך לתפקד. זה התפקיד שלי ואני לוקחת את עצמי בידיים".

"אני לא אשקר לכן. היה לי קשה, מאוד קשה, בלי אבא שלכן, עדיין קשה לי. אני מתגעגעת אליו כל כך שזה כואב. אני יודעת שגם אתן. אבל הוא לא היה רוצה שזה מה שיקרה, הוא לא היה רוצה שלא תהיה לכן אמא כי אין לכן אבא. אז חמודות, אמא חוזרת".

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s