כה אמר קופל: אווה אילוזיה

על השבוע: התנצלות ואילוזיות

בקצרה, אני שמח שיש בידי הזדמנות להתנצל על שגיאה. בטורים שכתבתי במהלך מבצע 'צוק איתן' קראתי למהלך הכרעה, מהלך הכרעה כשלעצמו איננו פסול או לא פסול מוסרית; אני עומד מאחורי קריאתי להלום בעוצמה רבה עוד יותר, אני עומד מאחורי טענתי שאלימות אגרסיבית כנגד כל אמצעי שמופנה כנגדי, גם במחיר פגיעה רבה באזרחים, הוא מהלך לגיטימי.

אני לא עומד מאחורי טענתי-שבעבר כי הכרעה היתה המהלך הנבון. לאור מחשבה בנושא ודיון על הנושא, אני מודה שטעיתי. אי-ההכרעה משרתת את האינטרס ההשרדותי שלנו כעם וכמדינה(שני מושגים שאינם חופפים או מתחלפים) בנסיבות הקיימות. וכן, תפסתם אותי, בין השורות והמילים, משבח את ראש הממשלה נתניהו.

ועתה לנושא העיקר, בעקבות מאמרה של הפרופסור אווה אילוז, אישה רבת השפעה בשדה האקדמי בישראל, בעולם ונשיאת האקדמיה הישראלית לאומנות בצלאל. מצאתי לנכון לנתח לתקן ולהבליט את המשתמע מדבריה. הפרופסור אילוז הינה אדם משפיע בחברה הישראלית ודבריה כקול מעניין, גם אם לוקה ושגוי, של האליטה השמאלית בישראל, של שמנת מחנה השמאל, של המחנה האילוזי.

המאמר קשה, גדוש שפה מקצועית, ארוך ומאתגר. הוא כנראה הטור הגרוע ביותר לקריאה שכתבתי – הוא בוודאות הטור החשוב ביותר שניסחתי. המסר קריטי לשם הבנת תודעתו ואמונתו של היריב הגדול ביותר שלי כיהודי מסורתי-ציוני.
הוא חושף את התיאולוגיה הפוליטית-חילונית של השמאל מסוגה של אווה אילוז, של המחנה האילוזי.

על עולמה – תיאולוגיה ואילוזיה – פרולוג

"כל מאבק נגד החשיכה[הדגשה שלי – ט.ק] הוא כוחני וקיומו דורש לעתים אישוש של עקרונות ליבה נגד קונסנזוס לאומי. המטרה של פוליטיקה שמאלית היא לא ליצור קבוצות דיון מתוקות ומרגיעות, אלא להתעקש ללא הרף ואף באגרסיביות על אופיים הדמוקרטי הבלתי מתפשר של מוסדות מפתח ישראליים.”

מתוך מאמרה של פרופסור אווה אילוז לעיתון הארץ

הפרולוג לביקורת של הפרופסור אילוז לן דווקא למרגלות המאמר שלה, באפילוג. בסופו של המאמר מנשבת רוח דתית-תיאולוגית המציגה עמדתה של אילוז מבעד לשמיכת האנליטיות המחקרית לכאורה. סוף 'המחקר' שלה היה טמון כבר במחשבתה עוד בתחילתה – עולמה של הפרופסור אילוז מחולק בדוגמטיות קרה בין 'חושך' ל'אור'. עולמה הוא מצב ביניים הדורש גאולה תמידית-מתמשכת. וזאת מסקנה פנימית-תבונית.

מחיר הגאולה חושף בפנינו את נפלאות המלל, כיצד מילה מאבדת משמעותה בתהליך של שעתוק ובנייה מחדש. בעוד המושג הלשוני 'דמוקרטיה', על משמעותו עובר 'פֶטִישִׁזציה'. מהי פֶטִישִׁיזציה? מדובר בתהליך הפיכת "האובייקט" הלשוני ל'מכושף' – 'ראוי' ו'יפה' מעצם מהותו כתכונה, המשמעות הסימלית\סימבולית שלו עוברת שינוי.

אם אסכם את הפרולוג – אנו רואים כיצד המושג 'דמוקרטיה' הופך לפֶטִישִׁ ומנותק ממשמעותו המקורית. המושג מפסיק להיות 'שלטון העם' ומוגדר אך ורק ביחס לעמדות כגון עמדותיה של פרופסור אילוז. ברם הדמוקרטיה שאילוז מתארת ועל בסיסה בנתה את הביקורת איננה הדמוקרטיה כפי שאנו למדנו משיעורי ההיסטוריה והאזרחות, היא איננה דמוקרטיה כלל וכלל.

על כלי הנשק – חלק א' – האדרה והדרה

על מנת להבין את המציאות כפי שהפרופסור אילוז מבינה את המציאות עלינו להתחבר לתודעתה ומחשבתה. מוח האדם הוא יחידת חישוב מדהימה, היא המכיל של נפשנו ותודעתנו, אדרבא מוחנו הוא אנחנו. מאידך, לטענתי, אין הוא 'מכוייל' אד-הוק מלידה, הוא תלוי במידע שנכנס אליו, מידע אותו הוא מעבד ועל פיו הוא פועל. מבט על מאמרה של הפרוספור אילוז מאפשר לנו ללמוד כי 'המציאות', כפי שהיא רואה אותה, איננה המציאות כי-אם פרשנות דרמטית של המציאות שמקורה בפערי מידע, בכמות ובצורה.

ההבדל בין 'המציאות' האילוזית והמציאות נמצא, בין היתר, בסוג, כמות ואופי המידע שמוחה קלט ומנגד מוחנו. בשביל להבין את התמונה ההפוכה צריך לראות את כלי הנשק איתם המחנה האילוזי בורא את האילוזיה שלו – את 'המציאות': האדרה והדרה. (חובה לציין כי כולנו נוטים לפרשנויות אך יש הבדל בין נטייה ובין היפוך של הפרשנות לכל המציאות)

האדרה והדרה הן שתי פעולות משלימות הבונות דימוי ובוררות מידע בהתאם לתפיסה המוסרית –  האדרה והדרה של פרטים ונתונים במציאות משכיחות מה שפוגע ב'מציאות הרצויה' ומבליטות מה שמשנה את המציאות. האדרה והדרה "צובעות" אובייקט בצבעים הרצויים לנו; באמצעות האדרת מעשה שלילי\הדרת מעשה חיובי של פלוני והדרת מעשה שלילי\האדרת מעשה חיובי של אלמוני נוכל ליצור ביניהם משוואה מוסרית.– כך ניתן ליצור משמעות חדשה למושג קיים.

דוגמאות:

נוכל למשל לשנות את המשתמע מהאובייקט הנקרא 'ימין' למשל, ולכסות את המציאות באותו 'צבע' שקרי של 'קיצון' או 'פשיזם' באמצעות האדרת תכונות זניחות והדרת תכונות מרכזיות.

מתי לאחרונה קראתם כותרת: "ערבי מוסלמי רצח שלושה יהודים בפשע שנאה" או לחילופין, "נרצח הנער היהודי פלוני כהן". מאידך מתי לאחרונה קראתם "6 יהודים נעצרו בחשד לרצח הנער הערבי בירושלים"?
אני קראתי את זה כאן, ב-6.7 באתר וואלה. ישנן דוגמאות רבות מספור כמו הדרת המילה 'לאומני' מרצח שלי דדון הי"ד או ביטול הטענה והדרת המושג 'לאומני' ממותו של נתנאל רואי עראמי עד ל-30.9.

המתקפה הפבלובית על דבריו של השר שמיר כ"גזענים" בהתעלמות מהפוליגמיה והעוני במגזר הבדואי ובניתוק מהיחס הבזוי לאישה במגזר.

ממאמרה של אילוז: שחיטת שלושת הנערים איננה אירוע הזכאי למשקל, אפיזודה, הביטול של מעשה שזעזע את אמות הסיפים, משמע הדרת 'השלילי' מהמחנה הערבי; התהליך מושלם עם האדרת אנקדוטה של אחד, חבר מועצת עיריית ירושלים, דמות זניחה יחסית במפה הפוליטית שהשתמשה בשעת כאב בדימוי רחב – דימוי פסול – לידי קול מייצג של "פקיד רשמי".

על כלי הנשק – חלק ב' – הכללה

ישנה הכללה. כל מערכת תיאולוגית חייבת סדר קוסמי ודרמה בין טוב ורע – התיאולוגיה היא הלוגיקה של הדרמה הקיומית, היקום של המחנה האילוזי מאוכן על ידי יצירת שד, דמון שיכיל את התכונות השליליות של היריב-האוייב-'האחר'. מבט ממעוף הציפור יגלה הכללות אינדוקטיביות רבות במאמר, תכליתן חשובה מהיותן לא מדויקות אך מהותיות בתפיסת העולם של המחנה האילוזי:

 "אותם כוחות שמחו בקולניות על דרכו הפוליטית של ראש הממשלה יצחק רבין היו גם אלה  שעירערו על הלגיטימיות של אזרחים ערבים החיים בגבולות המדינה."

מיהם אותם הכוחות? האם מחאה נגד דרך פוליטית של מנהיג שמאל ושלילת לגיטימציה של  קבוצת המיעוט הערבי חד הם? האם ישנה חפיפה או שמא רק חיתוך? ההכללה האינדוקטיבית של המחנה-האילוזי היא תנאי יסוד ביצירת "כוחות החשיכה" כפי שאילוז עצמה ממשיכה ומתארת:

"רצח רבין היה מעשה של אדם בודד, שעל פי כל אמת מידה ניתן לתארו כחבר פעיל ומתפקד  בקהילה שנקראת "תנועת ההתנחלות"… קהילה זו פעלה ללא ליאות לביטול הלגיטימציה של מאמציו של מנהיג נבחר להגיע להסכם שלום, ומי שענה כהד להתנגדותם היה לא אחר מראש הליכוד, בנימין נתניהו, במה שהוגדר בתקשורת הישראלית מסע הסתה."

בנקישת מקש, במשיכת קולמוס, הכלילה פרופסור אילוז כל התנגדות למדיניות ממשלת רבין לידי "קהילה אחת" והפכה את אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה הליברלית – הזכות למחות, להפגין ולצאת נגד מדיניות השליט הנבחר – לידי "מסע הסתה". אחד מפירות ההכללה הוא הפיכת מעשה של יחיד שהשתייך לקבוצה רדיקלית שהוקעה גם בקרב מחנה הימין לפניו של הימין כולו. העלמת ההבדל בין 'הכלה' ו'חפיפה' הוא שורש הרע של המחנה האילוזי במקרה הנ"ל.

כל איש ימין המביט סביבו יודע כי ההכללה לא מנומקת ולא אמיתית; מחאה כנגד הסכם על בסיס טיעון רציונאלי ונימוק אידאולוגי איננה שלילת זכויות אזרח ממיעוט אלא בדיוק להיפך, הללו מימוש זכויות המיעוט למחות נגד מדיניות הממשלה הנבחרת. ההבדל הקטגורי מוגדר בתורת הקבוצות כדלקמן: 'קבוצות מוכלות' – קבוצות שמוכלות בתוך קבוצות אחרות; 'קבוצות -שקולות' קרי קבוצות בעלות אותו מספר האיברים.

את ההבדל בין הכלה ושקילות שומר השמאל האילוזי אך ורק לעצמו. המחנה האילוזי יבדל עצמו מהרדיקל האנרכיסטי, מהבוגד הקומוניסטי, מהמשת"פ עם תנועת ה-BDS האנטיציונית ומכל מוטיב של בגידה. כל אלו מובדלים מהשמאל "הצודק". ישנם חברים-פרטים המשותפים לשתי הקבוצות אולם אין הן אחת – אין הן חופפות\שקולות\בעלות מספר פרטים זהה. ברם, הימין תמיד יוצג באופן בוטה לפיו קבוצת הימין וקבוצת הימין הקיצוני הן קבוצות בעלי אותו מספר פרטים(זהים), קבוצות זהות.

על כן בשפתה ולשונה של אילוז אין ימין ושמאל, יש ימין-קיצוני ושמאל. אדרבא, בקרב חברי האליטה האילוזית אין צורך לציין את הימין כ'ימין-קיצוני'. בעולם-האילוזי אין מדובר במושגים שונים, כל 'ימין' הוא 'ימין קיצוני' לפי הגדרתה מאחר וקיצוניות היא אחת התכונות המרכיבות את המחנה שאיננו המחנה האילוזי.

על הכשל התיאולוגי – גם המחנה של אילוז דתי ואף משיחי

מהי תיאולוגיה? המילה "תיאולוגיה" מורכבת משתי מילים יווניות שמשמעותן "אלוהים" ו"מילה." בשילוב שתי המילים מתקבלת המילה "תיאולוגיה" אשר אומרת "לימוד על אלוהים."

פן בולט וחשוב במחשבת השמאל בכלל ובמחשבת המחנה האילוזי בפרט הוא הדרתה והאדרתה של התיאולוגיה. ישנה הדרה של התיאולוגיה שבמחשבת השמאל והאדרה של התיאולוגיה שבמחשבת הימין על מנת לטעון את טענת הברזל: הימין לא רציונאלי~השמאל בלבד רציונאלי. דוגמה לכך נמצא בקשירת קשרי 'המשיחיות' רק על ראש מחנה הימין(גם החילוני) בעוד שכתר זהה לעולם לא ימצא על ראשו של איש שמאל(גם המרקסיסט הוולגרי). יש לעמוד בדקדוק על התיאולוגיה המתגלה בדבריה של הפרופסור אילוז שכן, משום מה, התיוג של השמאל כבעל תיאולוגיה מודר באופן עקבי.

באסופת מאמרים שערך בנושא התיאולוגיה הפוליטית, הגדיר ד"ר כריסטוף שמידט מן האוניברסיטה העברית, מומחה בתחום, מספר מודלים של תיאולוגיה פוליטית חילונית, ברצוני להתמקד באחד מן המודלים אותו הגדיר שמידט כ-"אסכטולוגית-אוטופית". תפיסה אסכוטולוגית אוטופית גורסת כי שחרור האדם מכבלי השלטון והכנסייה הם משמעות הקמת מלכות שמים עלי אדמה. זהו בסיס המודל אותו פרופסור אילוז מציגה, במובלע, במאמרה ובתפיסתה, אם כי בשפת 'הליברליזם', זכויות האדם ו"הדמוקרטיה".

'מלכות השמיים' או 'לימוד על האלוהים' של המחנה האילוזי משמע מושג דתי השייך, למה שפרופסור שמואל טריגנו הגדיר, "דת זכויות האדם". מדובר במתח בין מה שפרופסר אילוז מגדירה כ"פן האוניברסלי" של הדמוקרטיה על בסיס "זכויות אדם" והבסיס אזרחי הבסיסי שבנוי על אתוס, אתנוס, דת ותרבות. המחנה האילוזי לא מקבל את הלגיטימציה של הפן 'המקומי' של הדמוקרטיה. הוא רוצה לגאול את האדם מהזהות המגבילה: השלטון, הכנסייה והמסורת.

כמו דּוֹגְמות כנסייתיות אחרות גם הדּוֹגְמָה הזאת כופה עצמה אד-הוק על המציאות כאילו היא עצמה חלק ממנה ולא רעיון עוויים, התזה האילוזית מבטאת רוח מהפכנית כמאמרו של המשורר היינריך היינה: "כבר על אדמת ארץ רוצים אנו/את ממלכת שמיים לכוננה"(היינה, 'גרמניה, אגדת חורף').

מכאן המחאה, האיבה והביקורת החריפה של המחנה האילוזי על ההתמקדות 'היתרה' של השמאל הישראלי 'הקלאסי' בזהות הפרטיקולרית, זהות שטיפח בן גוריון. בתיאולוגיה האילוזית ההתמקדות בזהות הלאומית ולא האנושית – המקומית ולא הגלובלית – הפרטיקולרית ולא האוניברסלית –  היא החטא הקדמון של הציונות.

טענת אילוז דומה לטענת פרופסור זאב שטרנהל, בספרו 'בניין אומה או תיקון חברה':

"מאז ראשית כל מאוויה, כל עוצמתה, כל האנרגיה הטמונה בתנועת העבודה היו מגוייסים למען תקומה לאומית וכתוצאה מכך חסרה התנועה ראייה ממשית של שינויי חברתית…עד מהרה היה הסוציאליזם למכשיר למימוש מטרות לאומיות ולא אמצעי ליצירת סדר חברתי חדש."  

פרוספור אילוז חושפת במילותיה את תפיסתה ל"ממלכת שמיים לכוננה" ומגלה לנו כי היא ושטרנהל בעלי תפיסות דומות:

החולשה המבנית המשמעותית השנייה של השמאל הישראלי נובעת מכך שהדמוקרטיה הישראלית היתה אמביוולנטית מהרגע הראשון: היא הגדירה את עצמה כפרטיקולריסטית, מיועדת ליהודים, וגם כאוניברסליסטית, כלומר כמשטר המעניק זכויות שוות לכל אזרחיו… הדינמיקה הפוליטית של השטחים שינתה אט־אט את היחסים בין הממד הפרטיקולריסטי של המדינה לממד האוניברסליסטי שלה. היא העניקה זכויות יתר למרכיבים היהודיים וסתרה באופן בוטה את הליבה המהותית של  הדמוקרטיה, שהוגדרה על ידי מיסוד האוניברסליזם…ההיבט האוניברסליסטי ההכרחי של     הדמוקרטיה נדחה או הוזנח מאז הקמת המדינה[דגש שלי – ט.ק] והוא פחות ופחות מובן על ידי האליטה הפוליטית של ישראל, כמו גם על ידי אזרחים מן השורה.

מכאן המסקנה האילוזית:

 "לשמאל הישראלי חסרות הבהירות המושגית הדרושה להבנת חשיבותה וקדימותה של אוניברסליות בדמוקרטיה והנחישות הפוליטית לכפות חזון זה של דמוקרטיה בפוליטיקה הישראלית."

על יהודה ושומרון כמושג תיאולוגי

אין נקודה בה הניגוד התיאולוגי בין זהות לאומית ואנושית – מקומית והגלובלית – פרטיקולרית ואוניברסלית – בולט כמו שאלת עתידם של שטחי יו"ש.  מצד אחד של המתרס האידאולוגי נמצא עמדות דתיות או לאומיות, טענות כטענת אליעזר לבנה כי "השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים קרויים רשמית 'מוחזקים'. יותר משישראל מחזיקה בהם, מחזיקים הם בישראל" מייצגות תפיסה לאומית.

המחנה האילוזי מרכיב את הצד שני  – הרצון 'לפתור את שאלת יו"ש' מהזווית האוניברסלית, ע"ב דיס-הרמוניה שנוצרת בגלל "העדר זכויות". תנועת 'שלום עכשיו' מדגימה כיצד גוף שבעבר היה ציוני הפך לגוף זכויות:

"(אנו) מאמינים שמעמדה המיוחד של ישראל במזרח התיכון כחברה דמוקרטית, חופשית  ופתוחה מאציל על הציבור הישראלי אחריות לקדם את זכויות האדם הבסיסיות של חירות, צדק ושוויון לכל בני האדם באזור."(מאתר העמותה)

אין שום איזכור לקשר הפרטיקולרי-היסטורי-דתי של העם היהודי ליו"ש. הזכויות היחידות הנמדדות הן "זכויות האדם".

הפריזמה היהודית לאומית השתנתה והתעצבה-מחדש כהתמקדות ב'שלילת זכויות'; פרופסור אילוז הבהירה את השינוי במאמרה:

"ההתמקדות  היתרה של השמאל הישראלי בסוגיית השטחים הפכה אותו ללא ממוקד דיו בגרעין  המהותי של הדמוקרטיה — זכויות אדם ואוניברסליזם — ובסופו של דבר גרמה לכך שלא יהיה מסוגל לקדם את הסביבה המוסרית המהווה בסיס לשלום."

המיקוד הערכי בזכויות האדם חשוב מכיוון שהוא הבסיס ליכולתו של חברי המחנה האילוזי למקם את עצמם על המפה, המיקוד הערכי בזכויות האדם הוא שינוי תיאולוגי. מזהות פרטיקולרית בעלת מאפיינים אתניים-דתיים-לאומיים כבן גוריון וברל כצנלסון לזהות אוניברסלית נטולת הגבלות.

על הגלובליזציה של הפרט – האוטופיה הדמוקרטית

כאן נחשף השלד התיאורטי תחת כל עור ובשר המלל – השאלה, לפי המחנה האילוזי, היא שאלה זהותית: איך אתה תגדיר את עצמך? לפי המחנה האילוזי, באופן המשתמע-אך-לא-נאמר, כל תודעה אחרת מתודעה ליברלית-אוניברסלית קיצונית לא מסוגלת להבין במלוא המשמעות של המושג את המושג – דמוקרטיה. מדובר בהפרטה מוחלטת וטוטליטרית של הזהות וגלובליזציה שלה.

המדקדקים יכולים לשמוע הדים של הקו המרקסיסטי הישן או של האסימילטורים של המאה הי"ט(יהודים תומכי אמנסיפציה שקראו להתבוללות מלאה וביטול זהות). המחנה האילוזי משמר את החזון הישן לאוניברסליזציה, חזון שנשמר באידאולוגיה המרקסיסטית ועתה באידאולוגיה הפוסט מודרנית, חזון המתעלם מכל הקשר פרטיקולרי(אתני, דתי, לאומי או תרבותי) .

פרופסור אליעזר שביד, מגדולי ההוגים הציוניים, החיים כיום במדינת ישראל, בתארו את הביקורת המרקסיטסטית אחרי מלחמת העולם השנייה הבהיר את הנקודה המדוברת:

" טבעי אפוא שהביקורת המרקסיסטית על הלאומיות  כמקור הלאומנות הופיעה שוב כתנועת מטוטלת…במדינות העולם החופשי שניצחו במלחמה. הביקורת נתמכת על ידיהתעוררות מחדש של האינטרנציונליזם, אך לא במישור הבין לאומי אלא במישור העל-לאומי, כדי ליצור סמכות על…בהתייחסות ללאומיות היה זה תהליך כפול הרה סתירות פנימיות: לגיטימציה של השאיפות הלאומיות בעמים שזכו לעצמאות, ודה-לגיטימציה שלה בשם רעיון אחדות האנושות בעמים שכבשו אותם בעבר. עד היום נוכל לגלות את הסתירה הזאת כמוסר כפול של האליטות המנהיגות את ארצות המערב המפותחות  בייחוד ביחסן אל הציונות: מגנים אותה כשריד לאומני של האימפריאליזם הישן; אך בה בשעה מזדהים עם הלאומנות הפלסטינית הקיצונית…לאן עברה הלגיטימציה העצמית של המדינות הלאומיות המנצחות? היא הועתקה מן הלאומיות המיושנת אל המסגרות הבינ"ל והעל-לאומיות." (אליעזר שביד, לאומיות בעידן של גלובליזציה)

את זרמי-העומק שניטר ומיפה שביד תיאר בעין תיאורטית פרופסור שמואל טרגינו:

"הדמוקרטיה יצרה 'על טבעיות' חדשה וחילונית. רוסו קרא לה 'הדת האזרחית'…האוניבר-  סליזם הדמוקרטי נעצר בגבולות ההיסטוריים, הגיאוגרפים והלשוניים של אומות…מצב זה מסביר מדוע דמוקרטיה היא משטר המאופיין במשבר תמידי, וסובל ממתח יסודי בין מרכביו השונים…התמונה המנוגדת הזאת של הדגם הדמוקרטי עוזרת לנו להבין עד כמה ההבנה בת-זמננו של הדמוקרטיה רחוקה מדגמה הקלאסי…הרב תרבותיות היא הביטוי המסיבי ביותר אשר פוסל את האוניברסליות של האומה…עריצות המיעוטים נגד הפרטים ונגד הרוב הלאומי מתבטאת באידאולוגיה הפוסט קולוניאלית…כל ההתפתחות הזאת נעשית בשם הדמוקרטיה, בהשגחת זכויות האדם. אבל מהי הדמוקרטיה הזאת? בתר-דמוקרטיה.  אוטופיה חדשה אשר מכלילה את כל הזרעים של שלטון העריץ הנאור, טוטליטריזם מסוג חדש."

על המאמר – אפילוג                                

"[היהדות היא – ט.ק] מערכת חוקים, שעל פיה נוסדה מדינה. באותו זמן או מאוחר יותר נוספו למערכת זו תוספות מוסריות, שלמעשה אינן שייכות ליהדות. היהדות בכללה אינה דת אלא איחוד של המון אנשים, אשר כיוון שהשתייכו לשבט מסוים התאחדו תחת חוקים פוליטיים לגוף משותף ההוכחה שאין היא אמורה להיות דת , היא בראש וראשונה: כל הצווים הם מן הסוג שביסוד כל חוקה פוליטית. אלו הם חוקים כפייתיים, כי עוסקים רק במעשים חיצוניים.'"

הפילוסוף הגרמני עמנאול קאנט על היהדות

קאנט רואה ביהדות כמודל אזרחי-תיאולוגי-פוליטי הדומה במידה מה להגדרה היבשה של הדמוקרטיה. היא בנויה על חוקים פרי גוף משותף ומחוקק(האל). הוא מנגיד את "המוסר החיצוני" של היהדות – המוסר הבנוי על מעשים ותוצאותיהם – ל"דת האמת" התבונית שבנויה על "ידע פנימי" וצווים שמקורם בתוך האדם ופרי שכלו.

השקפתו של קאנט, היא השקפתם של שטרנהל ואילוז. הוא דן בחוק פנימי אוניברסלי שלא תלוי בצווים ומעשים חיצוניים – הם דנים בזכויות אדם אוניברסליות השייכות לאדם מעצם מהותו בלא שום חוקה פוליטית המעגנת אותם כתוצר של מחוקק. גם הוא הפריד בין האוניברסלי והפרטיקולרי – בין הנצרות והיהדות. מה המרחק בין טענות האסימילטורים(המתבוללים) לטענות אילוז ושטרנהל אשר רואים בשימור הלאומיות היהדות כחטא-הקדמון של הציונות?

מבחינת הוגים כשטרנהל ואילוז,כל זהות שאיננה 'אנושית' בעלת יסוד אוניברסלי-תבוני כמו זכויות אדם מחזירה אותנו לקאנט; יורשיו של קאנט תבעו אמנציפציה של היהודים מהיהדות בשביל 'הזכות להטמע' בתוככי החברות האזרחיות-לאומיות בהן הם גרו. תביעתה של אילוז מהשמאל הישראלי היא תביעתו של שטרנהל מהעם היהודי: השלת העור היהודי האתני-דתי-תרבותי-מסורתי, עור שירשנו על בסיס צווים, חוקים ומסורות, לטובת האמורפיות של זכויות האדם, האידאה הגדולה של תקופתנו.

תביעת שטרנהל היא תביעת אילוז במאמרה ,בעל השם הזדוני, "איפה היה השמאל כשהמתנחלים גנבו את הציונות. "תביעתם היא 'המתת חסד של המדינה-היהודית לטובת המדינה-הדמוקרטית', תביעתם הד לתביעתו של קאנט:

" המתת חסד של היהדות היא הדת המוסרית הטהורה."

"The euthanasia of Judaism is the pure moral religion. "