מיום ליום | מוצ"ש וישלח

גברים ונשים, נערים ונערות, דוברי עברית, אנגלית וצרפתית, אישי ציבור, אנשי תקשורת וסתם אנשים מהשורה. כולם הגיעו לקחת חלק. במה בדיוק, לא ידעתי לומר. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? למראה של אלפים שמעניקים חסד של אמת כבר התרגלנו. הלוויות של אלפים ואפילו עשרות אלפים. דגלי ישראל מתנופפים בגאווה עצובה אל על והדממה והבכי של האבלים כובשים בשקט את הקהל הקדוש.

וגם: המפגש הסודי של אושיות הפייסבוק, מה עברו יהודי צרפת בשנים האחרונות, מה אפשר ללמוד מפרשיית מגל-רוטנר וקטע חדש ממעגלים של אור

קצת על זהות | קצת על נפוליאון | קצת על ליטמן [1] | קצת על ביגל [2] | קצת על ירושלים | מעגלים של אור

להמשיך לקרוא "מיום ליום | מוצ"ש וישלח"

מודעות פרסומת

הכול בגלל המתנחלים | מוצ"ש תולדות

הרבה ידברו על כך שבזמן שאירופה מסמנת את המתנחלים היהודים, המתנחלים המוסלמים שלה מתפוצצים בתוכה. הרבה יגידו שזה הזמן להוריד את הדגל לחצי התורן, להזדהות עם הצרפתים על מר גורלם. הרבה יגידו שמגיע להם, הרבה יגידו שלא. אני חושב בעיקר שזה עצוב, וזה מפחיד, וזה מדאיג. באמת, בלי ציניות. דאעש פגע בביירות, הוא פעל בפריז, הוא עלול לעשות זאת בעוד מקומות.

וגם: מה חמאס למד ממשפחת שליט, הצביעות של פעילי 'שוד הגז', איפה האפלייה עדיין נמשכת וקטע חדש ממעגלים של אור. להמשיך לקרוא "הכול בגלל המתנחלים | מוצ"ש תולדות"

יש כתמים שלא יורדים | מוצ"ש חיי שרה

מה הבעיה בטרנספר לחתולים? לא, באמת, מה הבעיה? צחוקים בצד על המעווים הפוליטיים של אורי אריאל, על הרצון שאולי יש לו לטהר את הארץ מערבייה, מה הבעיה בגירוש חתולים? הרי המדינה מסרסת חתולים בהמוניהם. במידה מסוימת, זה שווה להרג חתולים. לא? כי אם אנחנו אוהבים את היצור החביב הזה, אנחנו הרי לא רוצים להשמיד אותו. אבל כשאתה מסרס דורות על גבי דורות של חתולים, אתה משמיד אותם דה פקטו.

וגם: למה גם ניסיונות הלינץ' למחבלים מוסריים יותר מהתנהגות הפלסטינים, האירוניה בכשלי המינויים של נתניהו, מי האשם הישראלי בהחלטת אירופה לסמן מוצרי התנחלויות, שני שירים וקטע חדש ממעגלים של אור

קצת על השהידים |  קצת על הזמן | קצת על ברץ | קצת על הסימון | קצת על הטרנספר לחתולים | קצת על הכתם | מעגלים של אור
להמשיך לקרוא "יש כתמים שלא יורדים | מוצ"ש חיי שרה"

למה ניסיתי לעזוב את פייסבוק | מוצ"ש לך לך

השעה הייתה אחת, או שתיים, או שלוש לפנות בוקר. הייתי עייף, ושכבתי במיטה. אפילו אמרתי "לילה טוב" לאנשים הרלוונטיים בגלל השעה. אך ידיי לא  היו נקיות, ועיניי לא היו מרוכזות. הבטתי כמו בהרבה לילות בצג הפלאפון שלי, סוקר את הפיד. שוב ושוב. כמובן, זה היה הפיד שקראתי לפני חמש דקות, או שעה, או שעתיים. בשלב מסוים הוא לא משתנה יותר מדי.

וגם: איפה טועים המבקרים את הסמארטפונים, הגבר שחיפש נעליים, שיעור היסטוריה קל ותחילתו של פרק חדש במעגלים של אור.

קצת על הפייסבוק | קצת על הסמארטפונים | קצת על לך-לך | קצת על הנעליים | קצת על ההיסטוריה | מעגלים של אור להמשיך לקרוא "למה ניסיתי לעזוב את פייסבוק | מוצ"ש לך לך"

מחשב מסלול מחדש | מוצ"ש נח

"התמונות כאן מאוד קשות", סיפרה כתבת השטח למגיש באולפן. עיניה בהקו בדמעות, וקולה נאנק על סף בכי. את מה שהיא ראתה, המצלמה לא יכולה הייתה להעביר. גופות מרוסקות, שלוליות של דם וים של אכזריות. "כוחות הביטחון אומרים לנו כי מדובר באחת מהתקפות הטרור הגדולות ביותר אי פעם, אולי הקשה ביותר שהייתה בישראל", היא אמרה.

להמשיך לקרוא "מחשב מסלול מחדש | מוצ"ש נח"

בר מצווה לבר מצווה | מוצ"ש בראשית

עמדתי שם והבטתי לרגע מסביב. האנשים סביבי היו מבוגרים וצעירים, כמה מהם הגדרתי כחברים, חלקם הפתיעו אותי כשהגיעו. מאוורר התקרה לא הצליח לקרר ולו במעט, כיוון שלא החום הפריע, אלא הלחץ. שאלתי אנשים אחרים איך זה לעמוד שם. אחד אמר לי שברגע שנכנסים לזה, זה מרגיש בסדר. אחר סיפר לי שהוא רק רצה לסיים עם זה. היה משונה להיות שם, כאילו הזרקור מופנה אליי ורק אליי. בראשי שמעתי את הקולות והלחשושים מסביב, מחכים שאתחיל. רק שלא אטעה, חשבתי לעצמי.

וגם: איפה טעיתי בהבנת מהלכי אבו מאזן וקטע חדש של מעגלים של אור

קצת על 26 | קצת על האכזבה| קצת על האינתיפאדה | קצת על בראשית | מעגלים של אור

להמשיך לקרוא "בר מצווה לבר מצווה | מוצ"ש בראשית"

אבן, נייר ומספריים | מוצ"ש האזינו

בכל סוף שבוע בו אני חוזר לבקר את ההורים, כביש 1 מתחלף בציר 60. מנוף של נתב"ג ויישובי עוטף ירושלים, אני זוכה לקבל את בית אומר ואל-ערוב, בואכה חלחול. האפשרות לקבל טרמפים בשעות מאוחרות נפסלת, רק כי המצב הביטחוני קצת נפיץ בעת האחרונה. שוב. ידויי אבנים, זריקות בקבוקי תבערה, מרגישים קצת מטרידים, ואפילו מפחידים. כשאתה שומע את קולותיהם של האנשים שחוו את זה, אתה מבין שחייהם באמת ניצלו.

וגם: השבוע האחרון של וינשטיין בתפקיד מתקרב, תחושות מתפילת נעילה ומה עקב האכילס של הפועל באר שבע? קצת על הרבה, מוצ"ש האזינו

להמשיך לקרוא "אבן, נייר ומספריים | מוצ"ש האזינו"

לא סופרים אותנו | מוצ"ש וילך – שבת שובה

זה היה הלילה הגרוע בחיי. אחרי התפילה בבית הכנסת, התיישבנו סביב שולחן השבת והתחלנו בסעודה. זה היה ערב שבת כבכל ערבי השבת. השיחה הרגילה עם ההורים, האוכל הטעים והספר שהמתין. זה היה אחד מספרי הארי פוטר שחיכה לי. אני לא בטוח אם זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי בו או אחת הפעם ששניתי עליהן. בגיל ההוא עוד יכולתי לחזור על ספר בלי להשתעמם באמצע. זה גם היה הגיל בו היו לי חברים בקריה, אך באותו ערב לא היה לי כוח לצאת, כך שתכננתי להישאר בבית עם הספר. ואז הכול השתנה.

קולות ירי היו רעש רקע באופן תדיר בזמן ההוא. ידענו לזהות את סוגי הפיצוצים על פי הקול, על פי הצורה. לא פעם היינו יושבים במרפסת של אחד החברים וצופים בכדורים התועים נעים בחברון מצד אל צד, או מביטים בפליאה על כמות האור שיוצרת פצצת תאורה. זו הייתה השגרה של האינתיפאדה השנייה עבורנו. כדורים בוהקים בחסות החשיכה, מחליפים צבעים כמו רמזור, אדום, צהוב וירוק. אך בלילה הזה, זה היה שונה. להמשיך לקרוא "לא סופרים אותנו | מוצ"ש וילך – שבת שובה"

קצת על הרבה – כור היתוך שמכוון לשום מקום | מוצ"ש ניצבים

הימין נוטל לעצמו את השמירה על הביטחון, אך בין עמוד ענן וצוק איתן, ברור כי בביטחון אין הבדל בין שמאל ובין ימין.  שניהם חסרי אונים. כולם התבצרו סביב נתניהו בנוגע להסכם הגרעין, על אף שהגישה שלו נחלה מפלה כבר מראשיתה. הימין טוען כי הוא תומך בגישת השוק החופשי, אך אינו מצמצם את הרגולציה. הוא גם אינו מעז להילחם בבתי המשפט. הוא כושל בניסיונו להביא לתחרות אמיתית במשק. הוא גם לא נאבק על זכות נבחרי הציבור לבצע מדיניות מול בתי המשפט.

כור ההיתוך של הימין | קצת על הימים | קצת על הוועדה למינוי דיינים| קצת על מכבי | קצת על 11/9 |  קצת על אלול | קצת על ה'תשע"ה | מעגלים של אור להמשיך לקרוא "קצת על הרבה – כור היתוך שמכוון לשום מקום | מוצ"ש ניצבים"

כשהחופש גובר על הרעב | מוצ"ש שופטים

"תשיגי לי את גלעד", הוא אמר למזכירה, "דחוף!". הוא רצה לדפוק על השולחן המהגוני עליו נשען, אך חשב שזה חסר טעם. הוא הביט בלשכתו בניסיון למצוא פתרון למשבר הזה. הוא קם מכורסת העור החומה והחל להתהלך סביב. הוא הביט בייאוש בספרים, להיזכר אם מישהו כתב פעם משהו על המצב הזה. הרי כולם זוכרים את  נלסון מנדלה, אבל כמה אנשים זוכרים את פיטר ולים בותה?

קצת על הופמן | קצת על החמדה | קצת על הבוקר | מעגלים של אור

להמשיך לקרוא "כשהחופש גובר על הרעב | מוצ"ש שופטים"

כגודל הייאוש, גודל הפיצוץ | מוצ"ש ראה

הם פרצו למחסן באישון לילה, בדיוק לפי התכנית.

"אולי נדליק את האור?", אמר סמי. "לא, לא. אנחנו לא רוצים לעורר תשומת לב עכשיו, אלא אחר כך", השיב לו לירן. ללירן עצמו היו את החששות שלו. הרי אם התכנית תצליח במלואה, כל יפי הנפש יגידו שהם גזענים. אבל זו לא גזענות. פשוט נמאס להם.

קצת על הייאוש | קצת על המסתננים | קצת על הגיור | קצת על שרן | מעגלים של אור

להמשיך לקרוא "כגודל הייאוש, גודל הפיצוץ | מוצ"ש ראה"

המרד הגדול | מוצ"ש עקב

הקול היהודי

בשם הסב: כך תכנן נכדו של ראובן ריבלין את "המרד" שיפיל את מלכות ישראל

אף שגדל בסביבה ממלכתית, וחרף התנגדות הוריו, התפתח מנחם סופר (24) ליעד מספר 1 של משמרות המהפכה. על פי אנשי צבאות ה' הוא הגה את תוכנית "המרד", שמטרתה להבעיר את המזרח התיכון, לגרום לאנרכיה ו"להשיב עטרה ליושנה". אמו, ענת, בתו של ראובן ריבלין, אמרה ל"קול היהודי": "כבר איבדתי כוח לזה"

מרדכי גיורא

עדכון אחרון: כ"ז בתמוז, ה'תשפ"ט להמשיך לקרוא "המרד הגדול | מוצ"ש עקב"

על מה אנחנו באמת מדברים כשאנחנו מדברים על הפצצה הגרעינית | מוצ"ש מטות-מסעי

"שלום לכם, ערב טוב", פתח את המהדורה המרכזית דני קושמרו. הוא ידע מה יהיו השורות הבאות, הוא כתב אותן. עד לרגע האחרון התלבטו אם לפרוץ לשידור קודם לכן, אבל העדיפו – לבקשת משרד ראש הממשלה, לחכות עם ההכרזה עד לשעה שמונה. אם מישהו היה מצלם את הרגעים שקדמו לכך, הוא היה שומע את המפיק צועק שמדובר בראש ממשלה פחדן. "איך הוא לא מסוגל לעמוד מול האומה ולספר לה מה עומד להתרחש?

קושמרו. מהדורת החדשות הדרמטית בחייו
קושמרו. מהדורת החדשות הדרמטית בחייו

  להמשיך לקרוא "על מה אנחנו באמת מדברים כשאנחנו מדברים על הפצצה הגרעינית | מוצ"ש מטות-מסעי"

אובדן הטום | מוצ"ש פנחס

בעודה מסתובבת בחצר, קולה הולך וגובר והיא קוראת בשמו של בעלה, מנסה להסתיר את הפניקה שלרגע תקפה. זה מדרון חלקלק, ההחלטות האלו. החלטה אחת ועוד החלטה, מצטברים לאוסף שנקרא המציאות החדשה. ובמציאות הזו, יש משהו מוזר שקורה עם בעלה. אולי הוא בוגד בה, ואולי הוא עוד לא שם, אבל היא יודעת שמשהו מקולקל. היא פשוט כבר לא יודעת איך לתקן.

 

וגם: איך זה מרגיש להגשים חלום בן 8 שנים, למה בשמאל מדברים עכשיו על ממשלת אחדות וקטע חדש מ"מעגלים של אור".

אובדן הטום | קצת על החלום | קצת על ממשלת אחדות | מעגלים של אור להמשיך לקרוא "אובדן הטום | מוצ"ש פנחס"

הוועדה לפירוק הריכוזיות | מוצ"ש בלק

"קול ישראל מירושלים שלום רב", קרא שדר הרדיו את מהדורת החדשות של השעה 9 בבוקר. הוא אפילו לא סקר את העניינים הביטחוניים הסוערים שעל סדר היום וניגש ישר אל הפצצה המתקתקת שעל שולחן הממשלה. "הבוקר תתכנס הוועדה לפירוק הריכוזיות. מוקדם יותר, בתכנית הבוקר של רשת ב', אמרה חברת הכנסת, נסטיה פרדו ממפלגת מרצ כי "מדובר במונופול הגדול ביותר במדינת ישראל. אנחנו כבר בשנת 2020, לא ייתכן שמונופול כזה יתקיים", והוסיף כי "גם בתחום הזה חייבת להיות תחרות!".

 

וגם: הזווית המזרחית של משבר הגז וקטע חדש ממעגלים של אור להמשיך לקרוא "הוועדה לפירוק הריכוזיות | מוצ"ש בלק"

כשנגיע לגשר | מוצ"ש חוקת

אם יש מישהו שיודע איך זה מרגיש כשמשאית עוברת עליך, זה הוא. וגם מכוניות, ואוטובוסים. כפות רגליהם של האנשים מדגדגות לפעמים, אך מדי פעם בפעם עולים אנשים עם גלגלים קטנים אחריהם, ולפעמים הם מכים ברגליהם על גבו, אותם הוא מרגיש קצת יותר. פעם הוא צחק כל כך, שהחליטו לסגור אותו לכמה שבועות. קראו לזה עבודות תחזוקה.

 

וגם: איזה שיעור למד עם ישראל השבוע, וקטע חדש ממעגלים של אור.

קצת על הגשר | קצת על הנחש | מעגלים של אור להמשיך לקרוא "כשנגיע לגשר | מוצ"ש חוקת"

קצת על הכוח | מוצ"ש שלח-לך

"העורך שמע את השיחות האלו כבר עשרות, אם לא מאות פעמים. כשהכתב יצא, הוא שלף את היומן מהמגירה. את היומן הזה הוא התחיל כשהיה כתב בעצמו. "אני לא רוצה להיות אחד מהם, שגונזים כתבה רק כי הם חברים של מישהו, או מסכימים איתו פוליטית", הוא אמר אז לאשה שאהב. היום הוא לא זוכר את שמה. במחשבה שנייה השם שלה פתאום קפץ. עמית. עמית. הוא נזכר לפתע בשובל הריח שהותירה מאחוריה, מלאת חן ושמחת חיים."

וגם: מהי פוליטיקה באמת, מה מלמדת אותנו פרשת השבוע על משימת חייו של האדם וקטע חדש ממעגלים של אור. להמשיך לקרוא "קצת על הכוח | מוצ"ש שלח-לך"

קצת על החרם | מוצ"ש בְּהַעֲלֹתְךָ

קצת על החרם

זו הייתה תגובה טבעית, פבלובית כמעט.

בשנייה שהוא ראה את הודעת הפוש הכול כבר רץ לו בראש.

"הוא אמר מה?", קפצה השאלה בראשו. הוא לא יכול היה לענות מהר מספיק וכבר הפוסט החל להיכתב לו בראש. "מנכ"ל אורנג' העולמית אמר שהוא מעדיף לנתק את הקשרים איתנו…", הוא החל.

הפוסט לא היה קצר. הוא שילב בו בעורמה את תנועת החרם הכללית נגד ישראל, את אתוס הגבורה היהודית של מעטים מול רבים והמבורגר. הוא לא היה בטוח אם ההמבורגר יעבוד, אבל באמצעים הומוריסטיים, כך האמין, יגיע רחוק יותר.

את הפוסט חתם בקריאה לעזיבה המונית של החברה הישראלית הקשורה אל אורנג'. להמשיך לקרוא "קצת על החרם | מוצ"ש בְּהַעֲלֹתְךָ"

אוהב, לא אוהב, אמת ושקר | מוצ"ש נשוא

מדי פעם המוזרות שלנו היא זו שנחשפת לאור. לא פעם אני מותח בראשי את המציאות למחוזות הדמיון והופך אותה לסיטואציה קומית. כך למשל, בשבת האחרונה, חשבתי על כתיבת סאטירה מודרנית-היסטורית ובה בין השאר שותלים את אפליקציית WAZE בעבר הקדום, כשכולם נסעו ממקום למקום כשהם רכובים על גמלים, חמורים או סוסים. וקולה של המאותתת היה מבשר "היזהר, ליסטים לפניך!", בעודה מתייחסת לשביל האגרה החדש. בכל מקרה, חלק מהבדיחות שלי לא תמיד מובנות, את הקפיצה שהראש שלי עושה בדמיון, לא תמיד הפה מסביר היטב ומה שנראה לי ברור אינו תמיד מתפרש ככזה מחוץ לראשי."

 וגם: ריבלין זוכה לקיתונות של רותחין מהימין על כך שהוא מאמין בארץ ישראל השלמה. מיהו הקפיטליסט הטוהר, ומה באמת קרה לאריאל רוניס?

קצת על המוזר | קצת על ריבלין | קצת על עזה | קצת על השקר | קצת על המכללה | קצת על רוניס | מעגלים של אור 


 

קצת על המוזר

אם בכל פעם שהיינו רואים אדם שנראה לנו מעט מוזר הייתה המוזרות שלנו מכה על פנינו, היינו הופכים לאנשים טובים יותר? אם השיגיונות הקטנים שלנו היינו נגלים לפתע לעינינו, היינו משנים אותם? כי יש הרבה מוזרים בעולם. יש את האיש, שעכשיו עלה אל האוטובוס, כובע מצחייה לראשו וחליפה לגופו.

מה הסיפור שלו? הוא רזה מאוד ועיניו מגלות שעבר לא מעט בחייו. והאיש הזה שכותב, שהחשש הכי גדול שלו מאוטובוסים הוא שילד יקרא לו 'אדוני'. זה אמנם  קרה לי פעם אחת, אך זה היה בגיל 24, ולא אכפת לי כמה מנומס אותו ילד היה – הוא עורר בי בהלה רבתי. הסתובבתי מיד ממנו, במבט מחפש. האם יש מישהו מאחורי? כבר ידעתי את התשובה. עיניו כיוונו אליי, והוא לא היה פוזל. אבל היה בכך משהו מוזר.

מדי פעם המוזרות שלנו היא זו שנחשפת לאור. לא פעם אני מותח בראשי את המציאות למחוזות הדמיון והופך אותה לסיטואציה קומית. כך למשל, בשבת האחרונה, חשבתי על כתיבת סאטירה מודרנית-היסטורית ובה בין השאר שותלים את אפליקציית WAZE בעבר הקדום, כשכולם נסעו ממקום למקום כשהם רכובים על גמלים, חמורים או סוסים. וקולה של המאותתת היה מבשר "היזהר, ליסטים לפניך!", בעודה מתייחסת לשביל האגרה החדש. בכל מקרה, חלק מהבדיחות שלי לא תמיד מובנות, את הקפיצה שהראש שלי עושה בדמיון, לא תמיד הפה מסביר היטב ומה שנראה לי ברור אינו תמיד מתפרש ככזה מחוץ לראשי.

אני זוכר פעם אחת בה עמדתי מול אחת מכיתות הגיור שלי, כמפקד ב'נתיב', וסיפרתי בדיחה. אני חושב שהקדשתי לבדיחה מחשבה מקדימה, בניתי אותה כחלק ממערך השיעור ואפילו אמרתי את הפאנץ' כמו שצריך. במשך עשר שניות, איש לא צחק. הם לא הבינו, האסימון לא נפל. הצחוק הגיע רק אחרי שהשקט ששרר בכיתה היה מוחלט. הם צחקו ממבוכה, כי איש לא צחק. המוזרות שלי התגלתה במערומיה לעיני כל.

למרות זאת, השתדלתי להמשיך כרגיל, כשעמוק בפנים הצחוק הנבוך דקר לי את המוזרות. היא הייתה שלי במשך הרבה זמן, היא הייתה מנגנון ההגנה שלי מהעולם. ההומור הזה, שמרביתו נמצא בדמיון ומעט ממנו במציאות, היה המקום בו יכולתי להתבצר בעמדת ה'איש אינו מבין אותי'. זו עמדה שעל פניו מזכירה את גישתה של נערה בת 16 לעולם, אבל יש בה מן ההגנה. כשהדמיון שלי לא מובן לעולם, אני מקבל מידה מסוימת של כוח מול העולם – כאילו אומר לעצמי שיש בי משהו שטוב מן העולם, מתוחכם יותר.

את הצחוק הנבוך שמעתי פעמים רבות. שמעתי גם חבר שנעלב שלא צחקתי מבדיחה שלו. "אני צוחק מהבדיחות שלך, גם כשהן לא מצחיקות. למה אתה לא יכול לעשות זאת גם בשבילי?", הוא היה אומר. אז לא הבנתי את זה, אבל תגמולי הסביבה משפיעות באופן עצום על ההתנהגות שלנו. במידה מסוימת, בכל פעם שמישהו צחק  או צוחק ממשהו שאני אומר, גם אם הוא לא באמת מצחיק, הוא מעודד אותי להמשיך. כשמישהו לא צוחק או מייבש, הוא מעניק לי תמריץ לוותר על קריירת הסטאנד אפ שמעולם לא חלמתי עליה.

יש במוזרות, כאמור, מזור מפני הכאבים שהעולם הזה נותן לנו. תרופת פלסבו לבעיות שלנו, או אולי ביטוי ייחודי. אנחנו מתקשים להגדיר את הנורמה. אך כשנראה את מי שחצה את הקווים, ירד מהפסים, הפליג למחוזות אחרים – נדע לזהות אותו מיד. ואם יש במוזרות הזו תכונה שמזכירה  לנו את שלנו, האמוציה כלפיה תהיה חזקה, של אהבה או שנאה, הערכה או סלידה. כי זו מוזרות שלנו, ופתאום היא מקבלת פנים אחרות.unique-outreach


 

קצת על ריבלין

 

מאז מונה ריבלין לנשיא המדינה, הוא זוכה להרבה ביקורת מהמחנה הלאומי ששלח אותו לבית הנשיא. יחס זה נובע מאכזבה רבה, שכן כח"כ דגל בפתרון המדינה האחת, על בסיס תורת ארץ ישראל השלמה.  ביום חמישי האחרון, כפי שחשף שי גליק ב"ערוץ 20", ריבלין היה אמור לקבל פרס בגבעת חביבה בכנס שכותרתו "שותפות בין יהודים לערבים". הנשיא זכה לקיתונות של רותחין לאחר שהתגלתה מעורבותה של הקרן החדשה לישראל באירוע. הנשיא הספיק להחרים את עמיר בניון, כנס של ערוץ 7 בגלל מושב שדן בסוגיות המרה, להתבטא נגד אירועים של תג מחיר, להתנצל בפני ערביי ישראל על טבח כפר קנא ועוד.

ריבלין בגבעת חביבה
ריבלין בגבעת חביבה

אגב, אנקדוטה קלה לגבי החרמת כנס ערוץ 7. בשיחה שניהלתי השובע עם דוברת הנשיא, היא טענה שבערוץ 7 הכניסו את שמו לתכנייה של הכנס מבלי לתאם את הדבר עם לשכתו. לא היה אפשרי בכלל שהוא יגיע, היא אמרה. היא גם הוסיפה שאין דרכו של הנשיא להחרים. מנגד, בחיפושים באתרים הגדולים, כמו מאקו והארץ שסיקרו את הפרשה, הכחשה שכזאת לא נמצאה.

האירוניה היא שריבלין זוכה לפרס מארגוני השמאל הרדיקלי בשל אמונתו הימנית. הוא דוגל באמת ובתמים בארץ ישראל השלמה, על כל המשתמע מכך. בניגוד למתנחלים שמתיימרים לתמוך בסיפוח אך דורשים הפרדה מהפלסטינים באוטובוסים, הוא מוכן לקבל את הערבים כפי שהם. זה דורש דו קיום. ודו קיום, פירושו גם סיפוח.

ריבלין אגב בסופו של דבר לא קיבל את הפרס. הנשיא הסביר כי לא יקבל את הפרס – משום שלא הגיע אל היעד שהוא שואף אליו. לא לשווא קרא לממשלת ישראל להקים עיר ערבית, משום שלא נבנתה כזאת כבר שנים רבות, והוא רואה זאת כעוול.


קצת על עזה

ירי מרצועת עזה, ארכיון (צילום: רויטרס)
ירי מרצועת עזה, ארכיון (צילום: רויטרס)

הירי השבוע מעזה? בגלל הכיבוש. הרוגי 'צוק איתן'? בגלל הכיבוש. הרוגי 'עמוד ענן'? בגלל הכיבוש. כל מבצע, כל חדירה, כל מנהרה, כל ירי צלף, כל טיל, כל שיגור? כולם בגלל הכיבוש. הכיבוש הצבאי בשטחי יהודה ושומרון מרתיע את ישראל מעשיית הצעד היחיד שיכול לפתור את הבעיה מהשורש: לכבוש את עזה ולגרש את תושביה. כל מבצע, ירי תגובה, אינו אלא פלסטר המכסה איבר כרות. כל עוד זו ההתנהלות, פלא שדאעש חש בנוח לאיים על ישראל?


 

קצת על השקר

אם תעצום עיניים,

תספיק לצאת בזמן.

מהר, מהר, על הרגליים.

חשוב לא להיתקע כאן.

אם תאמר את זה מספיק פעמים,

זה יישמע גם לך אמיתי.

אם תקשיב לזה שוב ושוב,

גם אתה תגיד שזה חשוב.

האמת והשלום רבו,

השקר והשלום אהבו.

למען האחרון, כבר לא דוברים אמת.

ולמען הכנות, כבר לא מדברים.

 


 

 

קצת על המכללה

 

"שנים שהיו מהלכין בדרך

וביד אחד מהן קיתון (כד, כלי) של מים

אם שותין שניהם – מתים!

ואם שותה אחד מהן –

מגיע לישוב… "

(תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ב ע"א)

 

בבסיס השקפת העולם שלי, עומדת הגמרא הזו. הדיון האולטימטיבי על יחסי בין אדם לחברו. מי קודם למי? האדם או זולתו? ביום-יום, ההתלבטות לא גדולה. אין בעיה להזמין חבר לקפה, לא מציק לוותר על שאיפה קטנה עבור הזולת, לא כואב לעזור לאשה זקנה להטעין את הרב-קו שלה. זה אפילו מרגיש טוב ברוב המקרים. אך מה קורה כשהמציאות דוחקת אותך לקצה, והוויתור לזולת הופך להיות ויתור מוחלט עליך, על חייך?

הדילמה הופכת את הבטן, מרעידה את הברכיים ומרתיחה את הדם. הזולת יכול להיות כל אחד. הוא יכול להיות האדם שאתה הכי שונא והאדם שאתה הכי אוהב, הוא יכול להיות כל אחד מלבדך. האם יש מישהו בעולם הזה שהיית עושה מעשה כזה בשבילו? החיים שלו על חשבון החיים שלך? הכוח ניצב בידיך, אם בחרת בחייך, ויתרת על חייו של הזולת. מה עושים?

 

"דרש (לימד) בן פטורא:

מוטב שישתו שניהם וימותו

ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו.

עד שבא ר' עקיבא ולימד:

'וחי אחיך עמך' (ויקרא כ"ה, ל"ו)

חייך קודמים לחיי חברך."

(תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ב ע"א)

 

רבי עקיבא טוען שחיי הפרט קודמים לחיי הזולת. רבי עקיבא, מר 'ואהבת לרעך כמוך'. זה בסיס התפיסה שלו על החיים – אפשר לוותר, אפשר להתפשר, אבל בסופו של דבר הפרט קודם לזולת. זו נקודת המוצא שלי אל החיים. הפרט, אני, קודם לזולת. אם אני קודם לזולת, הדבר החשוב ביותר לפרט הוא הבחירה החופשית שלו. כל מניעה בדרך למימוש העצמי של הפרט פוגעת בו באופן אנוש ביותר. היא פוגעת באהבה שלו.

מתוך כך, הגעתי אל התפיסה האנוכית ביותר שקיימת עלי אדמות: הקפיטליזם. השיטה היחידה בה אדם יכול ליצור, לצבור הון, להרוויח, לעשות לביתו, לפעול למען עצמו. המדינה מגיעה לשמור על יחסי הגומלין בין האזרחים, אבל היא ממסה, מקציבה, מתמרצת ומפקחת. היא מונעת ממנו את היכולת שלו לממש את עצמו, אך גרוע מכך – היא מונעת ממנו גם את היכולת לדאוג לזולת, משום שהיא נעשית כתחליף עבורו. במקום להיות ערב לקהילה שלו, הוא משלם מסים. במקום לתת צדקה, הוא משלם ביטוח לאומי ומממן קצבאות.

הקפיטילסט הטהור, אפוא, יהא אדם מוצלח, עשיר, שדואג היטב לביתו ומגשים את חלומותיו ומממש את שאיפותיו, אבל מתוך גישה זו יבין שיש אנשים שלא זכו להגשים את כל אלו, ולכן ידאג להם – מרצונו שלו. לא מתוך פיקוח, לא מתוך שאיפה לתדמית טובה, אלא מתוך אהבה.

אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה.

 

ביום חמישי האחרון פגשנו במכללה את ניר זיכלינסקי, האדם הקרוב ביותר לקפיטליסט הטהור. זיכלינסקי מקדם בארץ את תפיסת העסקים החברתיים. פועל חייו רב מלהגדיר, רק אומר שהוא החל בנהיגת אוטובוסים באגד וכיום הוא מהבכירים במשק. תפיסת העסקים החברתיים גורסת כי בעל עסק, כל עסק, צריך לפעול על מנת להפוך את העסק שלו ליותר חברתי ויותר סביבתי. "זו השקעה. בטווח הקצר יש הפסד, אך בטווח הארוך הרווח גדול בהרבה". הרעיון הוא עסקי, כלומר שורת הרווח היא הקובעת, אך לצידה דוגל זיכלינסקי בהצבת יעדים של שקיפות, תקינות, ייצוג מגדרי, זכויות עובדים, שמירה על הסביבה ועוד. כך,

זיכלינסקי
זיכלינסקי

הקפיטליסט הטהור שולח מרצונו שלו את עובדיו ליוזמות חברתיות ומשלם להם על זה. הוא יעניק להם את הזכויות המלאות המגיעות להם – ואף מעבר לכך, עובדים מתוגמלים יעבדו טוב יותר. עסק שישמור על הסביבה, יפעל עם טכנולוגיה ברת קיימא ויחסוך בכך עלויות עבור עצמו – בעתיד.

 


 

קצת על אריאל רוניס

הסיפור ידוע ומוכר, בסופו איש שב"כ מתאבד בגלל פוסט בפייסבוק. הסיפור מוכר וידוע, אך יש בו יותר מדי חורים שחורים. נניח בצד את העדויות על כך שבמשרד הפנים אותו ניהל לא הייתה שום תקרית גזענית. מה נשאר? האשה אינה דוברת עברית באופן שוטף, אך מתנסחת בכתב היטב. הפוסט שלה זוכה לתפוצה ויראלית נרחבת. רוניס מצידו חתום על מכתב התאבדות. היא נעלמת מיד, וכל תיעוד שלה נמחק מהרשת. איך, למה, מדוע, השאלות האלו לא נשאלות. הסיפור ידוע ומוכר, אדם מתגלה בגזענותו ומתאבד לאחר שאינו עומד בלחץ הפומבי.

אז כולנו נדבר על תופעת השיימינג ברשת החברתית, אולי נדבר על הגזענות הממסדית. אולי נמתן את הפוסט הבא שלנו כשנתלונן על עוול שנגרם לנו. בכל זאת, מישהו נדחק לקצה והתאבד. יש מי שיגדיל לעשות וינצל את השיימינג כדי לשבח תופעות חיוביות שקורות סביבנו. אבל האמת שמשהו מריח לא טוב.

אריאל רוניס ופוסט הפרידה שלו
אריאל רוניס ופוסט הפרידה שלו

אריאל רוניס, איש שב"כ לשעבר, התאבד. אשה אלמונית פורצת לתודעה לרגע, מאשימה אותו בגזענות – כך שלא ניתן לדבר נגדה. שומרת עליה חומת הפוליטיקלי קורקט, ונעלמת בין רגע. לחלוטין, מכל מקום ברשת. זה לא יהיה הרצח הראשון שנראה כמו התאבדות בהיסטוריה, אבל זה הרצח-התאבדות הראשון שמבוצע בכיכר העיר.


 

מעגלים של אור

"זה לא הקטע שאתה מרגיע אותו?" שאלה אור את אורן. תמיר הלך הרחק מטווח השמיעה. "מה אני יכול לומר? הוא רוצה לבדוק את השאלה וזהו. אני לא מבין את זה. היסטוריה זה נחמד, אבל לא כל דבר שעברנו צריך לנתח שוב ושוב", הוא אמר.

את תמיר אפשר להגדיר כפרינס צ'ארמינג. הייתה לו את כל החבילה: נראה טוב, חכם, גבוה, בעל חוש הומור ולצד כל זאת – גם אדם טוב. שיערו השטני התאים היטב עם עיניו הכחולות והנחושות. עבודה קשה לא הייתה זרה לו, אך הייתה לו דרך להראות גם שהיא אינה קשה. מישהו אחר אולי היה מתבייש לגשת למורה מיד אחרי מבחן, אולי היה חושב איך אחרים יגיבו לכך – אך לא הוא. הוא תמיד שאף ליותר. את הפירות שהוא זרע, הוא גם קצר. אפילו המורים אהבו אותו. הוא לא היה מאלו שהתחנפו אל המורים, אך הוא נתן את הרושם שהוא מעריך את מה שהוא משיג – על אף, שכאמור, הוא משיג זאת די בקלות.  אם הייתה ממלכה בכיתה, כנראה שהוא היה עומד בראשה.

שגרת הלימודים סחפה אותם במהרה והיום שהחל בקלילות הפך לפס נע של שלושת רבעי שעה שיעור ורבע שעה הפסקה. מתמטיקה, אנגלית וחלוקה למגמות. אור הלכה למגמת קולנוע, תמיר למדעי המחשב ואורן לאלקטרוניקה ומחשבים.

"יש פה יותר מדי מגמות", הוא אמר לתמיר בסוף היום. "אני לא יודע מה מעניין אותי והכול פה נראה טוב".

"אז למה דווקא אלקטרוניקה?", שאל תמיר.

אבא הציע שילך על משהו שיוכל להועיל לו בחיים, אך טען שאומנויות ומדעי הרוח זה "בולשיט אחד גדול". אורן תמיד חייך כשהוא חיקה את אבא שלו מקלל. הייתה לו תנועת ידיים מזלזלת, כאילו מנפנף בידיו את המקצועות הלא-חשובים האלו.

"מה תוכל לעשות עם אמנות פלסטית? ליצור גבס? אורן, אתה אמנם לא תהיה רופא, אבל אין סיבה שתהיה קבצן", אמר לו בזמן שסקרו את המקצועות השונים. ככה אביו תמיד היה עושה, בוחר בפינצטה משהו אחד קטן שלא נראה לו והופך אותו לחזות הכול. הכול, זולת תחום לימודי המדעים.

"אני לא מבין פיזיקה, יש בזה יותר מדי משוואות. כימיה גם. ביולוגיה העדפתי שלא כי מנתחים שם חיות מתות וזה לא אני לעשות דברים כאלו. התלבטתי על מדעי המחשב, אבל רציתי להבין את הרעיון שקורה מאחורי המחשבים עצמם, בבסיס", הסביר לתמיר למה בסופו של דבר בחר במסלול שבחר בו.

קצת על המבוגר שנהייתי | ערב שבת במדבר | חג השבועות

זה קרה כמעט בין רגע. אחרי חצי שנה של שחר, כמה שבועות של המתנה, ציפייה ותקווה זה הגיע. בתוך שבוע הפכתי למבוגר. אחרי שלוש וחצי שנים של חלקיקי משרה, יש לי פול טיים ג'וב. אחרי שלוש שנים של מעונות וטובות מחברים, יש לי חדר משלי.

וגם: איך ירו לעצמם ברגל השבוע תומכי הסיפוח, מה הקשר בין התורה וחלומות, איך מדמיינים חלום וקטע חדש במעגלים של אור.

קצת על מכבי | קצת על ההתבגרות | קצת על הסיפוח | קצת על שבועות | קצת על החלום | מעגלים של אור

להמשיך לקרוא "קצת על המבוגר שנהייתי | ערב שבת במדבר | חג השבועות"