כשהחופש גובר על הרעב | מוצ"ש שופטים

"תשיגי לי את גלעד", הוא אמר למזכירה, "דחוף!". הוא רצה לדפוק על השולחן המהגוני עליו נשען, אך חשב שזה חסר טעם. הוא הביט בלשכתו בניסיון למצוא פתרון למשבר הזה. הוא קם מכורסת העור החומה והחל להתהלך סביב. הוא הביט בייאוש בספרים, להיזכר אם מישהו כתב פעם משהו על המצב הזה. הרי כולם זוכרים את  נלסון מנדלה, אבל כמה אנשים זוכרים את פיטר ולים בותה?

קצת על הופמן | קצת על החמדה | קצת על הבוקר | מעגלים של אור

נלסון מנדלה ואיש שאיש אינו זוכר
נלסון מנדלה ואיש שאיש אינו זוכר

ואיך, איך הוא נתן להם נלסון מנדלה? הוא לא הצליח להבין איפה טעה. הרי כולם לפניו עשו את זה, ולאף אחד זה לא הפריע. הוא הביט בפניהם החתומות שהיו ממוסגרות במשרדו. הוא עבר עליהם אחד אחד. הוא היה בלשכה הזו יותר מכולם כמעט בשלב הזה, אך תחושת השליחות שפיעמה בו נתנה לו שמץ של ענווה. הזקן היה קשוח בהרבה ממנו איתם, הוא לא היה מותיר אותם במעצר, הוא היה הורג אותם. מנחם היה איש דגול, אבל הוא לא היה נוקף אצבע. אצבע הוא לא היה מרים עליהם. והוא? הוא רואה את עצמו הולך בעקבות שניהם.

"עינב, מה עם גלעד?", הוא קרא שוב.

"הוא בדרך, אדוני", היא השיבה מהמשרד הסמוך.

הזקן בטח הרגיש כך כשהביט במתרחש בדרום. מנחם בטח הרגיש כך כשאשתו נפטרה, או אולי כשהוא נתן לאריק לעשות את שלו. אריק? אריק עשה דברים שהוא מעולם לא היה מעז לעשות, הוא ידע את זה. הוא היה נכנס בהם. שימותו, מצדו. הייתה פעם אישה ששרפה את עצמה בגלל מה שאריק עשה, זה לא הזיז לו. הוא רק אמר ליועצים שלו שיוודאו שזה לא יצא לתקשורת וזהו.

"מתישהו בעתיד נסתכל על כל מה שעברנו פה ונצחק", הייתה אומרת לו אשתו ברגעים קשים. אבל הוא הביט אל עבר העתיד וממנו הסתכל חזרה אל העבר – כלומר, ההווה, ולא אהב את מה שראה שם. הרי הכול התחיל בגלל שובת רעב ערבי שעמד למות עד שבג"ץ הציל אותו. "אסיר מנהלי" קראו לזה, כאילו יש להם מושג מה האיש הזה תכנן, וכמה גדולות היו השאיפות שלו. אם הוא היה מגשים עשירית מהן, כל המדינה הייתה עולה באש.

כשהמאסר שלו בוטל, משהו השתחרר.

ההערכות של משה אמרו שאולי עוד אסירים מנהליים יתחילו לשבות רעב, עד שלכולם יהיה נזק מוחי ובמקום בית כלא יהיה לו בית חולים נוירולוגי לנהל, עם פגיעות מוחיות קשות ומלא צמחים. אבל זה לא קרה. אף ערבי לא שבת רעב. כמו תמיד, משה בלבל את המוח עם הפרנויות שלו.

"ראש הממשלה", אמרה לו אז עינב, או אולי הייתה זו אז דריה? הוא לא זכר כרגע, אבל כשהיא סיפרה לו שיש אסיר מנהלי שהחל לשבות רעב. "איך קוראים לו?", הוא שאל, וחשב לבדוק במהרה את המסמכים המלאים, לדעת מה יעשה איתו. השם היה הופמן.

"הופמן?", הוא התרעם.

"הופמן".

הוא התפקע מצחוק. מוחמד הופמן, זה מצוין. די נמאס לו מכל ה-אבו תחת האלה גם ככה. הופמן זה רגוע, משוחרר. בטוח אפשר יהיה לשכנע אותו להפסיק עם השטויות, אולי בכלל הוא במעצר בטעות. ואז הוא נזכר, שזו לא טעות. "רגע, הופמן זה לא…?".

"כן, אדוני, זה הילד מההצתה בכפר דומא".

אם הייתה כוס קפה בידו, היא בוודאי הייתה נופלת ומתנפצת על הרצפה והקפה היה מתפזר לכל עבר. הנעליים שלו היו נרטבות, המכנסיים היו דרושות החלפה. במקום זה הוא ביקש לשבת. הרי הוא ידע שבסיס הראיות לא היה מוצק דיו, אבל אף אחד לא יודע את זה, אז מה זה משנה.

"כמה זמן", היה כל שאמר.

"כמה זמן מה, אדוני?", היא שאלה. תמיד הקפידה על נימוסים איתו, גם כשהוא ביקש ממנה לקרוא לו בכינויו, או לכל הפחות בשמו המלא, אך היא בשלה.

"כמה זמן הוא מתכוון לעשות את זה?", שאל שוב. זו הייתה שאלה רטורית.

בשלב הזה היו לו בעיקר שאלות רטוריות בראש, אבל לא יותר מזה.

הוא קיווה שעד שזה יגיע לבג"ץ הילד ירד מהרעיון של שביתת רעב, אבל זה לא קרה. עכשיו יש ילד בגובה 1.76 מטר ששוקל ארבעים וחמישה ק"ג, שעומד למות כי הוא מסרב להמשיך להיות במעצר מנהלי. אפילו להציע לו לעזוב למדינה אחרת אי אפשר. הוא יהודי. אין מה לעשות, יש דברים שלא עושים ליהודים. מה לעזאזל הוא אמור לעשות? איך הוא הגיע למצב הזה?

כשגלעד הגיע סוף סוף, המילים הראשונות שאמר היו "ביבי, אנחנו בבעיה. מה עושים?".

Khader Adnan


 

קצת על החמדה

 

אחרי שכבר נסעת, חיכיתי לשובך

לא משנה לאן אלך,

אנצור אותך בליבי,

או לפחות כך אמרת לי.

הנהר המשיך לזרום,

והראש לא הפסיק לפעול.

מחשבה רודפת מחשבה,

מה יהיה עם החמדה.

ללכת על ביצים,

לעשות קניות,

להביא את המצרכים,

לעמוד בתור שעות.

עיניים נוגות מביטות. על קירות,

במשך שעות אפשר לבהות.

ואי אפשר שלא לתהות,

מי אפשר להיות.

ובקיץ הזה אולי משהו ישתנה,

הזיכרונות הנוגים כבר חלק מזה.


 

קצת על הבוקר

 

קמת הבוקר עם כאב ראש,
השעון המעורר אומר שלפני שלוש
דקות החלה המשמרת שלך
והבוס שוב ייכנס בכוכב הפנימי שבך.
או לפחות כך אומרת הפסיכולוגית
שאיכשהו כל דבר שהיא אומרת נשמע בולשיט.

את מגיעה לעבודה, באיחור כמובן.
נדמה שכל העולם חיכה שתגיעי לכאן.
עשרות לקוחות צובאים על הדוכן,
ההיא רוצה קפה, ההוא רוצה כריך מוכן.
הוא רואה את השעון שמורה על השעה תשע
ונזכר לפתע
שזו השעה בה הוא צריך לצאת.
נשבר לי מהעבודה הזאת, אני מתמוטט,
הוא חושב לעצמו בעודו מתרוצץ.
הוא מתנחם בעובדה שהקו תמיד יהיה ריק.

לוח הזמנים אומר שהאוטובוס יצא בתשע,
אבל חמש דקות חלפו והנהג לא פה
איזה קטע.
נו כבר, תבוא,
אני קורא לנהג שלא פה.
פתאום הוא מגיע בידיים עמוסות.
כריך ביד שמאל, הגה ביד ימין
הנה, עכשיו הוא זמין.


 

מעגלים של אור

שירן כהרגלה שמחה לראות את אור, אך התאכזבה שזו לא אמה. "היי שירן!", היא ניסתה להתעלם מהמבט המאוכזב על פניה של אחותה הקטנה וחייכה את החיוך הכי גדול – או הכי מזויף – שיש לה. לפתע, ברגע שסגרה את דלת הפלדלת מאחוריה, כאילו נטרקה השמחה האמיתית שהייתה בה, ואפילו הגוש בבטן התאדה לו.

אחותה ישבה על הספה הישנה, ספת בד חומה עם דוגמאות עליה ובהתה במסך השחור והכבוי שהיה מולה, ממש כאילו המסך ריצד תמונות. אור הביטה ברצפה ותהתה אם הגיעה כבר העת לשטוף אותה שוב, או שאולי המרצפות הישנות פשוט לעולם לא יראו נקיות, ויהי מה. הקירות הצהובים דווקא היו בסדר. באחד הימים הטובים יותר של אמא היא הצליח לשכנע אותה לצבוע את הבית ושלושת הבנות צבעו הכול, כולל כמובן זו את זו. היא הלכה לחדר שלה כדי לארגן תיק ולהתכונן לצאת לעבודה.

"שירן", היא קראה מהחדר, "מה את רוצה לעשות היום?". שירן לא ענתה, ואור לא הבינה למה, הרי הטלוויזיה כבויה.

היא הוציאה את ספרי בית הספר והכניסה את שקית בגדי העבודה. בעצם, היא חשבה לעצמה, למה אני צריכה את התיק? היא תהתה אם זו התחלה של מסורת חדשה, מסורת ללא תיק בעבודה. זה יפתור את בעיית הריח שדבק לתיק, היא חשבה לעצמה בחיוך של מנצחים.

"שירן", היא קראה שוב, ושמעה קולות גוברים, כנראה שאחותה הדליקה את הטלוויזיה אחרי הכול.

"שירן, אבל לא יותר מדי, טוב?", אמרה לאחותה הקטנה.

"תפסיקי להגיד לי מה לעשות", ענתה לה הקטנה, שלפתע נראתה פחות קטנה משהייתה זה אך לפני דקה.

"טוב. מה את רוצה לעשות היום? רוצה לאכול משהו?", היא ניסתה שוב ללבוש את מסיכת האחות הגדולה והכמעט אימהית.

היא המשיכה לשתוק, אבל כעת השתיקה הייתה פעילה יותר, היא ראתה את עיניה מחפשות משהו. "בא לי גלידה", היא אמרה בחיוך.

"אוקיי, נשמע טוב", אור השיבה בחיוך משלה, פחות גדול ופחות מזויף מהקודם.

"לאן תרצי שנלך?", ניסתה להניע את אחותה לפעולה. היא קיוותה ששירן תציע ללכת לקניון, ואז היא תוכל להשגיח עליה ולעבוד תוך כדי. אולי אפילו היא תוכל לשכנע אותה לעבוד קצת. כשזה קורה המשמרות נעשות מהירות יותר. אבל, בעצם, אורן יהיה שם. שוב גוש.

מחשבותיה נדדו חזרה אל השיחה עם אורן.

"שירן, זה בסדר אם נלך לגרנד?", היא הציעה.

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s