הימין נוטל לעצמו את השמירה על הביטחון, אך בין עמוד ענן וצוק איתן, ברור כי בביטחון אין הבדל בין שמאל ובין ימין. שניהם חסרי אונים. כולם התבצרו סביב נתניהו בנוגע להסכם הגרעין, על אף שהגישה שלו נחלה מפלה כבר מראשיתה. הימין טוען כי הוא תומך בגישת השוק החופשי, אך אינו מצמצם את הרגולציה. הוא גם אינו מעז להילחם בבתי המשפט. הוא כושל בניסיונו להביא לתחרות אמיתית במשק. הוא גם לא נאבק על זכות נבחרי הציבור לבצע מדיניות מול בתי המשפט.
כור ההיתוך של הימין | קצת על הימים | קצת על הוועדה למינוי דיינים| קצת על מכבי | קצת על 11/9 | קצת על אלול | קצת על ה'תשע"ה | מעגלים של אור
כור ההיתוך של הימין
"כבר ארבעים שנה שהימין בשלטון והוא לא שולט", כולם מכירים את הביקורת הזו. ביחס לשלטון מפא"י, נראה כי בן גוריון קידם את הציונות עשרות מונים. השמאל הקים יישובים, בנה את ראשונות ההתנחלויות, קיבע בחוכמה את אנשיו בתפקידי ציבור באופן שלא ניתן להדיח אותם בקלות (כן, גם ארבעים שנים אחרי).
הימין? הימין נוטל לעצמו את השמירה על הביטחון, אך בין עמוד ענן וצוק איתן, ברור כי בביטחון אין הבדל בין שמאל ובין ימין. שניהם חסרי אונים. כולם התבצרו סביב נתניהו בנוגע להסכם הגרעין, על אף שהגישה שלו נחלה מפלה כבר מראשיתה. הימין טוען כי הוא תומך בגישת השוק החופשי, אך אינו מצמצם את הרגולציה. הוא גם אינו מעז להילחם בבתי המשפט. הוא כושל בניסיונו להביא לתחרות אמיתית במשק. הוא גם לא נאבק על זכות נבחרי הציבור לבצע מדיניות מול בתי המשפט.
יש נקודה אחת בה גישת הימין הצליחה בצורה מוחלטת. תהליך השלום מת. איש אינו מאמין בו יותר. זה לא משנה אם יעמוד בראשות הרשות רוצח המונים כמו ערפאת או מישהו שמשתף פעולה עם ישראל כמו אבו מאזן(לפחות ברמה הביטחונית), עם ישראל אינו מאמין בתהליך הזה ואינו מעוניין במדינה פלסטינית. את הנקודה הזו יש לזקוף לזכותו של אריק שרון. אולי הוא פעל ממניעים זרים, אולי הוא ראה את המציאות מתפתחת כפי שהיא התפתחה, אבל כיום די ברור שתהליך השלום אינו מעסיק אותנו.
יש שני מגזרים שהושפעו מכך מאוד. הראשון הוא הציונות הדתית. היא לא מתעניינת עוד רק בארץ ישראל. ההקפאה לא הצליחה להוציא את ההמונים לרחובות, גם לא הפיגועים היומיומיים שמתרחשים באיו"ש. פתאום המפלגה המייצגת נאבקת על עניינים כלל ישראלים. יו"ר המפלגה מטפל בכלכלה הישראלית ואז בחינוך ובמחאת הסרדינים. סגניתו היא שרת המשפטים ומנסה לתקן סדרי עולם באופן שהימין של הליכוד מעולם לא ניסה.
המגזר השני שהושפע ממות תהליך השלום הוא המגזר הערבי. מוחמד זועבי, לוסי אהריש, גבריאל נדאף, הם כולם יוצאים דופן אך הם מייצגים את ניצני המגמה החדשה: ערבים ישראלים שמצדיקים את ההגדרה. עד השנים האחרונות ראינו בעיקר פלסטינים עם תעודת זהות ישראלית, אך כעת נפער סדק בגישה הזו ולתוך המיינסטרים הישראלי מוזמנים הערבים.
הממסד הישראלי הימני יוצר כור היתוך חדש, רפובליקני. מי שמוכן להתכנס סביב הדגל, מוזמן פנימה. לא משנה באיזו דת הוא מאמין, ובלבד שיהיה ציוני: שיתגייס לצבא, או לשירות הלאומי-אזרחי, שיאמין שזו ארץ היהודים ויכיר בכך שזו מדינת היהודים.
הוא מזמין את מי שבעבר ראה כערבים נוצרים, אל תוך החברה הישראלית ומאמץ בשני ידיים את העדה הנוצרית-ארמית. לא לשווא דווקא גדעון סער היה חתום על ההכרה בעדה הארמית. לא לשווא הממסד הישראלי ניסה להכיר במוחמד אבו ח'דיר, הנער הערבי שנרצח בדם קר על ידי יהודים, כנפגע פעולות איבה. לא כי מדובר באנשי שמאל רדיקלי, אלא כי המאבק הימני הוא אחר ומכיל הרבה יותר.
המאבק הלאומי של ישראל אינו מאבק עוד למען עצמאותו של העם היהודי. את המלחמה הזו כבר ניצחנו. המאבק הנוכחי הוא על מי שמוכן להזדהות עם ישראל ועם ערכיה. לכן כואב לימין כשיהודים רוצחים ערבים – הם מערערים על ערכיה של המדינה, שגם בימין – ואולי דווקא בימין – מאמינים בדמוקרטיה. הרבה יותר משמאמינים בה בשמאל.
הממסד הישראלי תחת תפיסת הימין יזמין את לוסי אהריש להדליק משואה בטקס יום העצמאות. כי כך הוא יכול לתמרץ את הערבים לקחת חלק יותר גדול בציבוריות הישראלית. ראש הממשלה גם הזמין במיוחד את ראשי הרשימה הערבית כדי לתת להם תשע מאות מיליון שקל לפיתוח הרשויות הערביות. אולי תאמרו שמדובר בעסקה פוליטית פשוטה, על פיה הוא קנה את אצבעותיהם עבור מתווה הגז שכה חשוב לו, אבל לאור התבטאותו כי "הערבים נוהרים לקלפיות", קשה לומר שלא מדובר בשינוי משמעותי.
כמובן, צריך שניים לטנגו. אם מצד הממסד הישראלי יש חיבוק ורצון, זה לא אומר שבקרב הערבים יש כזה. אך בכל ניסיון בו ניסה הממסד הישראלי להפריד בינם ובין תעודת הזהות הישראלית – הם זעמו.. מצמד הדיקטטורות שקיימות בין הירדן והים (הרשות הפלסטינית וממשלת חמאס) לא תבוא בשורה. מהכאוס הסורי לא תבוא בשורה. גם לא מעירק המתפוררות ואפילו לא מירדן. לא לשווא מיליוני סורים צפויים לעשות את הדרך לאירופה – הם רוצים חופש. גם במגזר הערבי מבינים את זה ומבינים שהם כבר בעולם החופשי.
מנגד, מי שבחן את הגישה של האזרחים הערבים אל המדינה הראה כי ככל שהשנים עוברות, הם מתרחקים מישראל. ב-2012 פרסם חוקר החברה, סמי סמוחה, מחקר עמוק על יחסי יהודים-ערבים במדינה. על פי המחקר, במשך השנים התרחק הציבור הערבי ממדינת ישראל. חלקו הראשון של המחקר נעשה ב-2002 ומשנהו בשנת הפרסום.
באופן כוללני, ניתן לומר שאזרחי ישראל הערבים מאוכזבים מהמדינה שלהם. מבחינתם, היא מפלה אותם ומזניחה אותם. יחד עם זאת, באחוזים גבוהים – החשש שלהם מפתרונות שיהפכו אותם לפלסטינים ויקחו מהם את האזרחות הישראלית לא היו רצויים כלל – גם כשדובר על סיפוח פלסטיני של שטחי המשולש. זה מזכיר את תגובת הנגד לבלון שהפריחו יחד נתניהו וליברמן בתחילת 2014, כי ישראל והרשות יחליפו שטחים וערביי המשולש יהפכו לאזרחי פלסטין. חברי הכנסת הערבים נזעקו.
אך הבעיה הערבית אינה נעצרת בקו הירוק. היא נמשכת גם אל הגדה המערבית ואל רצועת עזה.
בסקר של מכון וושינגטון למדיניות במזרח הקרוב שבוצע באחרונה בקרב הפלסטינים, עולה תמונה מדאיגה באשר לשאיפות והתפיסה שלהם את המציאות. תוצאות הסקר אמורות להדאיג כל מי שמתעניין בתהליך שמתרחש בצד השני. המשאל, שחולק בין תושבי הגדה ובין תושבי הרצועה, מגלה כי הרוב המוחץ של הפלסטינים (87% ו-80%) מאמינים כי ליהודים אין זכויות לבעלות על הארץ. לא משנה כמה אנשי שמאל יהיו אצלנו, כמה ישראל תהיה מוכנה להתפשר – כשאלו הנתונים בצד השני, המסר החד משמעי הוא: או אנחנו, או הם.
לאור הנתון הזה, לא פלא שבטווח של חמשת השנים הקרובות, למעלה מ-40% בשני ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינים הגדיר את "המאבק לשחרור פלסטין ההיסטורית כולה" כמטרה החשובה ביותר שניצבת בפני הפלסטינים. יחד עם זאת, יש לציין כי בקרב אלו הקרובים יותר אל ישראל, המתערבבים בה מדי פעם, קרוב לעשרים אחוז חושבים כי מוטב הסיפוח מהמאבק, ולמעלה מעשרה אחוז מהנשאלים כבר איבדו דעה באשר לפתרון הרצוי בטווח המידי, כך שאולי דברים כן זזים שם.
יש רבים שטוענים כי ישראל ניצחה במערכות האחרונות שלה ברצועת עזה, אך נראה כי העזתים אינם שותפים לדעה זו. 32% מהם סבורים כי בעוד ארבעים שנה ישראל תושמד על ידי ההתנגדות המוסלמית, ו-42% מהנשאלים מאמינים זה מה שיקרה למדינת ישראל בתוך מאה שנים מהיום.
האם הייתם רוצים לחתום על חוזה עם מישהו שמאמין שבטווח הארוך הוא יפר אותו? האם הייתם בוחרים להתחייב לעסקה שהצד השני מודע לחלוטין לכך שהוא לא יוכל לעמוד בה? אני אישית הייתי חש לכל הפחות חוסר בטחון בצעד הזה. מרבית הישראלים, אני סבור, מודעים לכך.
מה שמחזיר אותנו אל שלטון הימין. בזמן שצאצאי תורת ז'בוטינסקי שולטים בהנהגת מדינת היהודים, הערבים הגרים בתוכה הולכים ונבלעים בחברה הישראלית. אולי זה קיר הברזל, אולי זו המציאות מסביב, אולי בכלל מדובר בפרגמטיות של היומיום, אבל התהליך מתרחש.
מנגד, ככל שישראל אינה מגדירה את יחסי הכוחות בינה ובין הפלסטינים, הם חשים את חולשת הברזל, הם רואים את המציאות כפי שהיא וסבורים כי הפרגמטיזם אינו אלא כלי להחלשת האויב שניצב מולם. הנה שוב נגלית חולשת שלטון הימין. הוא מוביל למדינה דו-לאומית, אך נבהל מעצם המחשבה. הוא מפחד – כמו השמאל – לשלוט על הפלסטינים ומאבד את כבודם.
אם ניקח את המציאות הנוכחית חמש, שלושים או מאה שנים קדימה, ישראל לא תוכל להמשיך כך. אי אפשר להרגיש עם שטחי המולדת ולהיות בלי, ולהיפך. יש מיליוני אנשים שחיים כאן ורבים מהם רוצים בהשמדתנו. יש שתי אפשרויות: לייאש אותם מן האפשרות הזו, או לתת להם לנצח. כרגע, אנחנו נותנים להם לנצח.
קצת על הימים
יש ימים ויש ימים.
יש כאלו שמבט קצר על מה שהיה
מעלה שאלה.
האם הייתה נקודה אחת
שתיזכר מחר
או בעוד שבוע
או בעוד שנה.
ויש ימים שאתה מלא סיפוק,
וברור לך מה ילך איתך, בלי פקפוק.
רוב נקודות האושר,
אלו שישווה לנכדים לספר,
הן אלו ששווה לרדוף אחריהן.
קצת על הוועדה למינוי דיינים
בעקבות ההפסד של רבני צהר בוועדה למינוי דיינים, יקימו בתי דין אלטרנטיביים ויקראו תיגר על הרבנות.
זה הרי מה שקרה עם חוסר מינויו של הרב סתיו לרב הראשי וזה מה שקרה עם בתי הדין לגיור. ניסו להחדיר את הגישה שלהם לרבנות הראשית באמצעים דמוקרטיים ופרוצדורליים ללא הצלחה, נכוו והחלו לצווח שהרבנות הראשית לא לגיטימית.
ביום שיתחילו רבני הציונות הדתית להפרטת שירותי המדינה, הפרדת דת ומדינה, יש להם סיכוי להיבחר. עד אז? מדובר בתחרות של אנשי שלומנו מול אנשי שלומם – ושם החרדים תמיד ינצחו.
קצת על מכבי
צריך להיות עיוור כדי לא לראות את התלות הצהובה בערן זהבי. יוקאנוביץ' גם ער לבעיה והחליט הערב לנסות לפתור אותה. במקום להציב את זהבי בחוד לבדו, הוא ציוות את בן בסט לידו – ולא כשחקן כנף. לראשונה בעידן קרויף, מכבי שיחקה במערך של 4-4-2.
אלא שבין השמירה המצוינת של וובה בראון והמקום החדש והלא מוכר, זהבי קצת הלך לאיבוד. גם בן חיים הלך לאיבוד באגף, בעיקר כי הוא לא זכה לגיבוי מאחור של שפונגין. מגן שמאלי ללא רגל ימין הוא פגם ידוע, ושפונגין הוא לא מאלו שיצליחו לפצות עליו. בצד השני, דווקא ריקן הלך למרכז יותר מדי ולא היה פעיל מספיק באגף, אך דסה פיצה עליו בעליות רבות להתקפה והגבהות רבות.
במידה מסוימת, אגף ימין של מכבי שיחק כאילו הוא במערך הרגיל, כשריקן נותר במרכז המגרש ודסה חורך את צדי המגרש. האגף השמאלי לעומת זאת שיחק לפי ההוראות החדשות, ושפונגין נשמר מעליות מרובות.
לכאורה, ניתן לומר שהמערך החדש שיתק את זהבי, אך הוא עדיין זה שאיים יותר מכל שחקן אחר על השער (8 בעיטות לשער). בן בסט שוב הוכיח שהסיבה שהוא על המגרש היא טקטית: הוא מוכן לעשות הגנה ולרדת לחלץ כדורים כשצריך, אך הוא לא סקורר. בכלל, למעט זהבי, רק רדונוביץ' הטרי נראה כמישהו שידע למצוא באופן קבוע את הרשת – אם כי הערב הוא היה חסר מזל בצורה אכזרית.
ואי אפשר בלי מילה על ראיקוביץ'. הוא צעיר, הוא טעה. מכבי שמה את מבטחה בו והיא תשלם את המחיר על צעירותו. נראה לי שהטעות שהובילה לגול לא תגרום לו לאבד את הראש. זה אחד היתרונות של הביטחון המופרז שלו. בטוח שיהיו לו עוד טעויות בהמשך הדרך, אבל נראה שמכבי מצאה שוער לשנים הקרובות, נקווה שלא לתקופה ארוכה מדי.
קצת על ה-11 בספטמבר
אני חושב שהייתי בכיתה ה' כשזה קרה. המשמעות הייתה ברורה, איכשהו. אנחנו הולכים למלחמה גדולה, ואמריקה הגדולה תנקום את נקמתה בחרון אף רב. 14 שנים לאחר מכן, נדמה כי מדובר באחד הימים הגורליים בעידן החדש. את תוצאותיו, ככל הנראה עוד לא ראינו. באפגניסטן התחלפו הרוסים בטליבן שהוחלפו באמריקאים, שברחו גם הם מפני הטליבן. בעירק האמריקאים לא הותירו אבן על אבן, והמלחמה הובילה לכך שכיום אין יותר עירק, וגם לא סוריה.
הצרה הגדולה ביותר היא שאם בכיתה ה' חשבתי שאמריקה תוכל להביא את הפושעים לדין, והיא אכן הביאה את סדאם חוסיין (שלא היה קשור לפיגועי התאומים בדיעבד ולא פיתח נשק גרעיני) ואת בין לאדן לדין, כיום היא אינה מסוגלת לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר. נראה לי שחלק ניכר מכך נובע מעייפותה של אמריקה מהמלחמה, או אולי מהתפקיד שלה כשריף העולמי.
בימים אלו יש מדינה שמפתחת נשק גרעיני (באמת, לא כמו עם סדאם), ומדינה אחרת שמאיימת להשליט אימה על כל מי שאינו נמנה על בני מאמינה, ואמריקה, באיחור של עשור – אינה עושה דבר.
קצת על אלול
אם יורשה לי להודות, הרי שאלול נמצא במרחק של אלפי קילומטרים מפה.
הוא כבר כאן, ואני עוד באוגוסט פינת ספטמבר. והנה, באה ומתרגשת עלינו השנה החדשה ואיתה חשבון הנפש המתבקש. איפה היינו לפני שנה, מה היה חשוב אז ומה חשוב היום. מי הם האנשים שנמצאים בחיינו ומי כבר לא, ומה קרה בדרך. האהבות שהכזיבו, החברים שהתאכזבו, הזרים שהכרנו, החובות שפרענו.
ועם התקרבות קץ השנה שהייתה, עם תום אלול, הגיע האובך. כאילו אומר, יש דברים שעדיף שהעין לא תראה. ולאן שלא תלך, הוא ידבק בך. כתם עצום של אבק, שלא ילך אם לא תסיר אותו בעצמך. הגשם לא יבוא, לא עכשיו. לא מבחוץ. אם תרצה גאולה מן התחושה, תצטרך להפשיל שרוולים ולעבוד בעצמך כדי להסיר את מה שאתה לא רוצה לראות. ולא משום שהוא לא יראה – אלא משום שהוא לא יימצא.
השירים שפעם הרטיטו לב והזילו דמעות, התחלפו במרוצת השנה בשירים אחרים. השירים שפעם היו שלי והפכו להיות שלנו, חזרו להיות שלי. פעם זה הזמן להתעורר עורר אותי, היום זה סתם שיר של הדג נחש. הדברים שנראו חשובים אז, כבר לא חשובים היום. והחלומות הקטנים שהיו אז, התחלפו ברעיונות גדולים אחרים. והספרים שלא נכתבו אז, אולי עוד לא נכתבו גם היום, אך הם ייכתבו מחר.
רק דבר אחד נותר חסר כשהיה, ונחלם עליו כמו על תקווה בת אלפיים: ירושלים של זהב.
קצת על ה'תשע"ה
מצחיק לחשוב שבמשך חצי השנה הראשונה עוד הייתי מעורב עד עמקי נפשי במתרחש בבר אילן. גרתי בחסות חברים במשך חודשים, נע ונד, בין העולם הסטודנטיאלי ועולם המבוגרים, כשבפועל הייתי סטודנט – רק בלי הלימודים. טוב, היו כמה סמינריונים.
פסח סומן כנקודת האל-חזור, יציאת מצרים האישית שלי. עזיבת הקן והאזור המוכר והנוח והאהוב, ולמזלי מצאתי עבודה של מבוגרים בתחום בו למדתי, על אף שחששתי שהוא לא יהיה פרקטי. בארבעת החודשים בערוץ 20 למדתי המון. לא רק הכתיבה שלי השתפרה. הידע שלי התרחב. טווח הריכוז שלי התארך. למדתי מה חסר בתקשורת הישראלית ומה הוואקום אותו נוכל למלא. למדתי גם על פוליטיקות בין אנשים.
ברמה האישית? חבר אחד יהיה אב בקרוב, שני חברים התחתנו ואחד התארס. אני עוד ממשיך במסע לשם.
מעגלים של אור
"אז אני מבינה שלא היה יום מסעיר היום", אמרה אור.
"לא", חייך לעברה עאבד.
הוא אמר לה שאת הלקוחות שעברו מאז החל את המשמרת הוא לא הצליח לספור על יד אחת אפילו, כיוון שלא היו כאלו. היא הציעה לו לנצל את ההזדמנות ולצאת מוקדם לשם שינוי.
הוא צחק.
"מה?", היא שאלה בזמן ששפתיה החלו להתעקם כלפי מעלה.
"אם אלך הביתה, אצטרך לטפל בתינוק ואת זה אני מעדיף להשאיר לנידז'. היא כועסת עליי שאני לא עובד מספיק. היא חושבת שאפשר לעבוד פה יותר. היא לא מבינה איך זה עובד", הוא אמר. אור שמה לב שעיניו היו כבויות מהרגיל, אך לא ידעה איך הוא יקבל את זה.
"מה קרה, עאבד?", היא שאלה. "אם אתה רוצה לדבר על זה נראה לי שיש לנו הרבה זמן", הציעה. עמוק בפנים היא רצתה לעזור למישהו. לפעמים היא הרגישה שהיא מרוכזת בעצמה ובצרות שלה כל כך, שהיא נחלשת מכך. האפשרות להיות שם בשביל מישהו אחר לשם שינוי קסמה לה. זה העצים אותה.
נידז', אשתו, זרקה אותו לישון על הספה בלילה הקודם. "ידעתי שהיינו צריכים להשקיע בספה טובה יותר", הוא צחק, "היא לא נוחה במיוחד. היא כועסת עליי שאני לא עובד מספיק שעות. היא חושבת שאני יכול להביא יותר כסף הביתה. היא חושב שסאלם צריך יותר אוכל. ההורים שלי גם עוזרים לנו, ובכלל, אני מעדיף שהיא תצא כבר מהבית ולא תהיה עם התינוק כל הזמן, אבל היא לא רוצה. נוח לה ככה, שמטפלים בה ועושים הכול בשבילה. אבל אם אני לא נמצא בבית מספיק, היא גם כועסת עליי".
"אתמול היא שוב דיברה איתי על זה, ואמרתי לה שזה לא הוגן. אמרתי לה שאני לא יכול לנצח, כי אם אני עובד כל היום – היא כועסת שאני לא איתה. אם אני איתה – היא כועסת שאני לא עובד מספיק. בכל מקרה היא כועסת עליי, ובכל מקרה אני לא מביא לה מספיק כסף. אני כבר לא יודע מה לעשות. אז צעקנו ורבנו ועכשיו אני לא יודע מה לעשות. אני מפחד לחזור ואני לא רוצה לישון שוב על הספה".
אור המשיכה להקשיב לו, מנסה לרדת לשורש הבעיה, אבל לא הצליחה להבין מהדברים שלו מה נידז' רוצה. "אולי היא רוצה שאני אמצא עבודה טובה יותר?", שאל לפתע עאבד.
"למה לא, בעצם?", שאלה אור בתמורה.
"אני אוהב את המקום הזה. משלמים פה יציב, לא עושים לי בעיות. יש כאן אנשים טובים", הוא חייך אליה, "ומתחשבים בי כל הזמן. גם לא מקצצים פה. מאוד נוח", הוא אמר.
"נכון", היא הסכימה איתו בתחילה. "אבל יש לך תינוק. זה קצת אחר, לא? כלומר, אם הייתי יכולה לעבוד במקום אחר שיתחשב בי ובבית הספר שלי כמו שפה, הייתי ממהרת לעבור למקום אחר. משלמים פה אולי יציב, אבל לא משלמים טוב. אני בטוחה שאם תהיה במקום אחר תוכל גם להרוויח יותר כסף, ואז גם תהיה לך עבודה טובה יותר וגם יותר זמן אל נידז'. כדאי לך לחשוב על זה".
קצת על הרבה 