דיווח קצר – בעקבות ההפסקה שלקחה אליש מהבלוג, אני אכתוב בתדירות גבוהה יותר.
על השבוע בקצרה
חתימת הסכם הגרעין בין המעצמות ואיראן הביאה אותנו לידי אבסורד. במקום מצב בו אנו נבחר את המיקום, הנוח לנו ביותר, לצאת לחירות ולחתוך את חבל הטבור ביננו ובין המעצמות, בין חירות ובין תלות מוחלטת בקביעת מדיניות החוץ שלנו, מצאנו את עצמנו נולדים לידת עכוז על ידי ממשל אמריקאי שמאס בפונדקאות.
במקום בחירה, חירות וכוח זכינו לכורח, כפייה וחירות כענישה
על הויכוח בין המבדיל בין ישראל לעמים
"הַמַּבְדִּיל בֵּין קדֶשׁ לְחול וּבֵין אור לְחשֶׁךְ וּבֵין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים"
קטע מתוך טקס ההבדלה
"המיקוד הערכי בזכויות האדם חשוב מכיוון שהוא הבסיס ליכולתם של חברי המחנה האילוזי[היהודי הקוסמופוליטי – השמאל המובהק – ט.ק] למקם את עצמם על המפה, המיקוד הערכי בזכויות האדם הוא שינוי תיאולוגי. מזהות פרטיקולרית בעלת מאפיינים אתניים-דתיים-לאומיים כבן גוריון וברל כצנלסון לזהות אוניברסלית נטולת הגבלות."
מתוך מאמרי, 'אווה אילוזיה', העונה למאמרה של פרופ' אווה אילוז
" המתת חסד של היהדות היא הדת המוסרית הטהורה."
".The euthanasia of Judaism is the pure moral religion"
הפילוסוף הגרמני עמנאול קאנט, מאבות הדימוי של 'האדם' המודרני הנאור, על היהדות
אחזור לסוגיה המרתקת אותי באופן יוצא דופן, סוגיה הנדמית כנקודת השסע בין ימין ושמאל בישראל, בין תמיכה במוסדות על-לאומיים ובין התביעה לחירות ריבונית במסגרת מדינת הלאום, בין הרפורמים לאורתודוקסים בארה"ב ובישראל, לסוגיה שמהותה שאלה תודעתית, אפיסטמית, שכל יהודי בעידן שלנו שואל את עצמו: 'מהן הנחות היסוד הזהותיות שלי?'
או בלשוני "האם בראשית אני 'אדם' או 'יהודי'?*
*אין מדובר ב'אדם' כתיאור לקבוצה ביולוגית או למסגרת אנושית בה כולנו לוקחים חלק. אלא ל'אדם' כזהות מופשטת ראשונית הקודמת ומבטלת כל זהות תרבותית העוקבת אחריה – האם אנו חלק מ'תרבות לאומית/דתית/עדתית/קהילתית' לפני שאנחנו חלק מ'תרבות אנושית'?
פעם נוספת, החיכוך בין מדינת הלאום היהודית והמוסדות הע(א)ל-לאומיים מעלה את שאלות הזהות הללו לדיון, בין האדם הליברלי הדוגמטי עליו דיברתי כאן, אדם שמעריציו "[…] מעוררים דה-לגיטימציה לערכים דתיים, בשפתנו – נצפה זאת בכסות של 'סובלנות' המחייבת 'נייטרליות'. נשלול את היהדות כשהיא לא הולמת את "ערכינו הליברליים" (אולם, למעשה, מדובר בערכים אפיקוראים). ובלא משים לב נוותר רק עם ליברליזם דוגמטי.", בינו ובין היהודי הלאומי הרואה בקיום הלאומי כביטוי נדרש והכרחי לשם קידמה תרבותית וגיוון אנושי. המחשבה צפה בעקבות העלאת דו"ח ועדת האו"ם על צוק איתן לדיון וחזרת בית הדין בהאג למשט המרמרה.
טענתי בקצרה: ד"וח ועדת החקירה של האו"ם והעיון מחדש של בית הדין הבינ"ל בהאג בסוגיית משט המרמרה, כמו דו"ח גולדסטון, כמו מסמכים דומים שבאו בעבר ויבואו בעתיד, כולם מסמרים-נעוצים בעץ ארון הקבורה של הפנטזיה הקוסמופוליטית ל"מדינה עולמית אחת" לחלום הקאנטיאני לשלום גלובלי הכרחי. המסקנה הכרחית, היא נובעת בתחילה מהביטוי המעשי שלה, לאחר מכן מהמנגנון שנועד לכפות אותה; בהמשך, מהנחת היסוד השקרית המדברת על 'זכויות' ל'אדם' ומהנחת היסוד המובלעת העומדת ביסוד טענת הזכויותץ הנ"ל, הקוריוז שלצלם אלילי נהפך, לדת-פוליטית, השקר המסוכן ביותר שניתן להעלות על הדעת: שאכן קיים "אדם". אין אדם וכל מוסדותיו המדומיינים מוכיחים זאת בצורה ברורה.
על הטיעון מתוך הביטוי הבין לאומי
"אני מתכוונת, אני חושבת ששיש לך חמש הצעות, לא חמש אלא סך של עשר הצעות הנוגעות לישראל ולפלסטין…זה 'קצת הרבה', לא? אני מתכוונת, אני יודעת…אבל זה לא היחידי…יש דברים אחרים וחמורים שמתרחשים אבל אף אחד לא אומר דבר על הדברים האחרים…התנצלויות!"
המתרגמת מטעם האו"ם במועצת זכויות האדם של האו"ם, דיברה בלא משים לב לכך שהמיקרופון פתוח.
"למועצת זכויות האדם של האו"ם אין דבר וחצי דבר עם זכויות אדם. עד היום קיבלה הוועדה 91 החלטות: 39 מהן עסקו בישראל, 3 בסוריה ואחת באיראן".
ראש הממשלה בנימין נתניהו, 2012
לא ניתן לחמוק מהעובדה, רק עיוור או דילוזיונר לא יכירו בה, שמועצת זכויות האדם של האו"ם דואגת לזכויות האדם כפי שתוכניות 'הריאליטי' מציגות את הריאלטי – את המציאות. אולם רבים לא מחברים את פעילותה הלוקה של המועצה עם הנחות היסוד הכושלות שבבסיסה. מועצת זכויות האדם מייצגת, לכאורה, לפי המנדט שלה, גישה אוניברסלית המייצגת מטא-אינטרס, אינטרס-על אוניברסלי הנמצא מעל האינטרסים הלוקליים או הפרטיקולריים של המדינות והעמים השונים.
פעולתה ההיפותטית, "הפעולה הראויה", של מועצת זכויות האדם מתנגשת בפעולתה המעשית, "הפעולה המצויה"; עיון בפעולתה של מועצת זכויות האדם של האו"ם מעיד כי מדובר במוסד שעיקרו מימוש אינטרסים של רוב לא-דמוקרטי, לא-ליברלי, בטח ובטח שלא יהודי. מרגע שנסיר את משקפי המציאות המדומה, לקליפה מילולית-מוסרית ריקה המועצה נהפכת, מועצה המציירת אשליה: ביצה אדירה, סוגדי הנחות היסוד העומדים בבסיסה(זכויות אדם ו'אדם') דוגרים ודוגרים בתקווה שיבקע עולם חדש מופלא, – עולם של זכויות אדם, עולם ללא גבולות ופערים אתניים שונים, עולם של צדק אוניברסלי. "דמיין" הם יצטטו את נביא השקר.
אולם הביצה עליה הם דוגרים איננה ביצה כי אם קליפה ריקה מכל תוכן אמיתי – כל כולה מלל מוסרי:
זכויות אדם
די בצירוף המילים הללו: זכויות ו'אדם' על מנת להוציא ליברל-פרוגרסיב מכליו. הוא סוגד להן, הן הביטוי הקרוב ביותר בימינו לאליל(אחרי שהאלילות הלאומנית במערב אירופה חוסלה במלחמת העולם השניה). הן הקליפה-הרטורית של הביצה האידיאולוגית משמאל('השמאל חדש' ולא השמאל במרקסיסטי הישן – אם כי גם דב חנין משתמש ברטוריקה הנ"ל). זהו התוכן והצורה – מוסר אסתטי שמהותו הדמות הניבטת – אולם מוסריות מסוג זה איננה אפשרית במודע, אדם המחזיק במוסריות הנ"ל לא יודה ולא יוכל להודות כי הניראות חשובה לו מהמהות, על כן ובהתאם הוא יברא סוג של אובייקט מחליף – מצב ביניים שיהיה כסובלימציה של המצב הריאלי – על כן, לא יבין שאין מדובר כלל וכלל ברעיון חלול, אלא ידמה אותו לאותה ביצה, שאם נעמול ונדגור יבקע מתוכה עתיד טוב יותר.
פעולתן האנוכיות של החברות במועצת זכויות האדם מוכיחה את הטענה הנ"ל טוב יותר מכל ראיה אחרת, הפעולה שלהן מנוגדת לחלוטין למהות שמסתתרת(לכאורה) בטענת חסידי זכויות האדם, אולם יכולתן לנמק את האינטרס הפרטי ולקדם אותו בכלים של 'זכויות אדם' ובהתאם, התגייסותם של רבים ו'טובים' למען 'המטרה' באם נוסחה בכלים הסמנטיים הנכונים – מדובר בתגובה נטולת הגיון או תועלת למטרה עצמה, אלא אם המטרה היא היכולת לאפר את פניך בפודרה/ברטוריקה מוסרית ותחת הילת הסמכות של 'מועצת זכויות האדם של האומות המאוחדות' – זהו הטיעון מתוך הביטוי הבין לאומי.
פלטפורמה נוספת להמחשת זכויות האדם, מן הכוח לפועל הוא בית הדין הבינ"ל בהאג. מוסד שבנוי על נורמות שאזרחי המדינות לא בחרו ולא המליכו כבעלות תוקף, אולם הוא-הוא: שופטיו, סגל התביעה וההגנה וכל הביורוקרטיה המקיפה, פועל כאילו ניתנה לו סמכות יש מאין – הוא בית הדין השופט לפי חוק שנועד לאדם הגנרי: ה- Homo Ipse . 'האדם האמיתי'
על הטיעון מתוך המנגנון הבין לאומי
To maintain international peace and security, and to that end: to take effective collective measures for the prevention and removal of threats to the peace, and for the suppression of acts of aggression or other breaches of the peace, and to bring about by peaceful means, and in conformity with the principles of justice and international law
מתוך מגילת כינון האומות המאוחדת, פרק 1 – מטרות ועקרונות , תת פרק 1 – מטרות, סעיף א'
הואיל והכרה בכבוד הטבעי לכל בני משפחת האדם ובזכויותיהם השוות והבלתי נפקעות הוא יסוד החופש, הצדק והשלום בעולם.
הואיל והעמים המאוגדים בארגון האומות המאוחדות חזרו ואישרו במגילה את אמונתם בזכויות היסוד של האדם, בכבודה ובערכה של אישיותו ובזכות שווה לגבר ולאישה ומנוי וגמור אתם לסייע לקידמה חברתית ולהעלאת רמת החיים מתוך יתר חירות.
הואיל והמדינות החברות התחייבו לפעול, בשיתוף עם ארגון האומות המאוחדות, לטיפוח יחס כבוד כללי אל זכויות האדם ואל חירויות היסוד והקפדה על קיומן.
הואיל והבנה משותפת במהותן של זכויות וחירויות אלה היא תנאי חשוב לקיומה השלם של התחייבות זו.
מתוך ההכרה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם – 1948
הניסיון לביטוי בין לאומי נתלה, פעמים רבות, בכשלון פורמלי – כשלון אינסטיטוציוני – כשלון המוסד. "המוסד לא בנוי טוב" יאמרו אלו שכל אופיים צדקותם והיא מקטינה כל גדולה לגרגר, כל נפיל לננס. "לו רק היה מתוכנן המוסד אחרת" ילינו ויבכו על מר חלומם; "לא ניסחנו נאמנה את הנחות היסוד" יקוננו בקינתם המייגעת כל אדם שעיניו בארובותיהן. והרי רבה תלונת מהנדסי ממשלת 'האדם' – הם מהנדסים את המוסד הריבוני ל'אדם 'המופשט(האו"ם), את מערכת ההגות האתית שלו(מועצת זכויות האדם) ואת כלי הענישה שלו (בית הדין הבין לאומי בהאג) – את זרועותיו ורגליו של הגולם שילד העידן שקדם לנו – העידן המודרני…אבל אנו, היהודים, שייכים לעידן אחר ונמשכים אל עידן אחר – אנחנו תזכורת אמפירית לכשלון התפיסה שאותם ננסים יקדמו.
בישראל ישנו מוסד-תאום בערכיו לאו"ם, הוא נקרא בית המשפט העליון, כתבתי על כך לא מעט כאן, אולם מספיק להבחין בכלים השיפוטיים שהפעיל אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כלים שמהותם אבסטרקטיזציה, הפשטה של אזרחי ישראל מיהודים או בנים ללאום היהודי לידי "אדם אמיתי", לידי Homo Ipse. לא בכדי המשפט הפך לדבר הקרוב ביותר לתיאולוגיה של שוכני מגדל בבל. לביהמ"ש העליון ולמגדל בבל יש שפה משותפת – חוק ל'אדם' בינ"ל; ד"א, מעניינת חלוקת/מריבת הסמכויות בין זה הבינ"ל וזה בישראל – נדמה כי זה בישראל היה רוצה, לו היה יכול, למלא את תפקידיו של זה שבהאג.
לסיכום: אנו רואים כי המנגנון הבינ"ל תוכנן ליישם הלכה למעשה ערכים ועקרונות השייכים אך ורק ל'אדם':שלום בינ"ל, פעולה משותפת נגד איומים על השלום הנ"ל, דיכוי מעשי אלימות – הכל כמובן באספרנטו של ימינו – החוק הבינ"ל.
המנגנון הונדס לעולם-שעתיד-לבוא ולא לעולם-שנמצא-כאן-ועכשיו. משול הדבר לבניית מועצת מלאכים או פרלמנט שרפים, הם יחוקקו את כללי העולם-הבא בעולם-הזה, ואנו הקטנים נפקיר אחריותנו הזהותית, הקונטקסטואלית לזהותנו, לטובת מלבוש חדש – גלימת 'האדם' אליו ועליו מחוקקים המלאכים – דמות האדם הוויטרובי של דה וינצ'י. המנגנון הנ"ל נועד לכשלון מיומו הראשון שכן הוא לא מחובר למדינות ולאזרחיהם כי אם למלאכים ושרפים המרחפים בדמיונם הפוסט-טראומתי של מאמיני אומת 'האדם' – אליטה מערבית שאיבדה קשר למציאות, נפילה למעוף היא תחשיב, שקיעה כשיט תראה.
בתוכו מכיל המנגנון המוסדי בלבול בין ראוי ומצוי, הקדמת הראוי למצוי, הכל נובע מהניסיון לכפות תפיסה מוסרית השייכת ל'אדם' על העולם. מדובר במוסד שמהותו כוונת אותו 'אדם':ביסודו של דבר אין הם מבקשים בתמימותם אלא זאת: שאיש לא יכאיב להם. כל כן יקדמו כל פני כל אחד בחיבה ובמעשה חסד. אולם זאת היא פחדנות: גם אם היא מכונה 'מידה טובה'…
על משמעות המסקנה- " אדם" ו"זכויותיו"
"חוקת 1795[חוקת המהפכה הצרפתית – ט.ק]…שורטטה בעבור האדם. עתה, אין נמצא בעולם דבר כזה כאדם. במהלך חיי ראיתי צרפתים, איטלקים, רוסים וכדומה. בזכות מונטסקייה אף שמעתי כי אדם יכול להיות פרסי. אבל, בכל הנוגע לאדם, אני מכריז שמעולם לא פגשתי אותו. אם הוא קיים, לי אין שום ידע עליו"
ההוגה השמרן ג'וזף דה מייסטרה, 1796
כתבתי על ההקשר בין בצלם, בג"ץ והאדם כאן אולם במקרה הנ"ל אנו עולים מדרגה נוספת אל ראש מגדל בבל . האדם המופשט – אותו אליל שכל רגע נראה כאילו הוא בהישג ידינו – בבואה אבסטרקטית שנדמית כי הבנתה משמע הבנת העולם. המהדנס ימצא אותה(בבואה)/אותו('אדם') בפתרונות לאתגרים, הסטטיסטיקן יגלה אותה (בבואה) / אותו ('אדם') בינות ממוצעי המספרים, המספר והסופר יראו אותה(בבואה)/אותו('אדם') מבעד לדמויות פרי דימיונם, המשורר יחרוז את תכונותיו ,הצייר יתארן והמחזאי ימחיזן למחזה המציאות. והנה מגדל בבל של העידן שקדם לנו – 'האדם' והנה הריסותיו, 'האדם הפוסט מודרני'.
המוסדות שנבנו בשם 'האדם': האו"ם, מועצת זכויות האדם, בית הדין הבינ"ל בהאג, עוברים השתלטות פוליטית עויינת – מטבען של טירות חול לקרוס למול הגל הראשון – החול לא יכול לנצח את הנחשול – הדמיון לא יכול להחליף כורח מציאותי: הפוליטיקה ההופכת את המשפט הבינ"ל לכלי נשק נגד ישראל, הפוליטיקה ההופכת את מועצת זכויות האדם למוסד הבורא תיאולוגיה-פוליטית לפיה ישראל היא השטן, הפוליטיקה הזאת היא האמת – המוסדות שנועדו ל'אדם' הם השקר.הם כפופים לעולם האמיתי גם אם נבנו לשם העולם המדומיין – מוסדות ממלכת המלאכים יחוקקו למלאכים אבל יפעלו תחת תכתיבים של בני אדם בשר ודם, צרפתים, איראנים, סעודים, סינים, אמריקאים – אבל לעולם לא תחת תכתיב המועיל ליהודים.
המוסדות נכשלים וייכשלו, שוב ושוב ושוב, מכיוון שהם חיים במציאות מדומה, בעולם מדומיין, סימולציה שרואה בעצמה כמציאות. סימולציה לפיה חיים בעולם בני אדם גנריים, "אדם" כפי שלעג דה מייסטרה, אולם הסימולציה נעצרת שוב ושוב במציאות הפוליטית, הפילוסופית, התיאולוגית, של העולם האמיתי: אינטרסים לאומיים, עדתיים, דתיים. אני לא מופתע שמוסדות שנבנו לעם-'אדם' שמעולם לא התקיים נכשלים והופכים לכלי שרת של 'הפוליטיקה הישנה'(הסוג היחידי של פוליטיקה לדאבון לבם של משיחיסטים) .
אני מופתע לראות, שוב ושוב, את ההשתעבדות של מאמיני הדת הזאת לתכתיביה. מתיישרים לפי דברי הכוהנים ומחפשים, כאחרוני התיאולוגים, להוכיח שהמשפט הבינ"ל צודק, שבית הדין הבינ"ל חשוב, שמועצת זכויות האדם מקדמת זכויות אדם – ובדרך, למען אמונתם הקאנטיאנית בשלום עולמי מהונדס, הם יוצרים מערכת נימוקים נגד מדינת ישראל – שוב ושוב ושוב – למען יגשימו את חזונו של קאנט:
המתת חסד של היהדות, והפעם בצורתה הדתית-לאומית ולא הדתית בלבד.
המוסדות הן רה-פרודוקציה של פארסה, של שקר, של אידיאה כוזבת, אליל שקר, צלם אלוהים שהפך עצמו לאלוהים – ל'אדם' – ולכן, מהם, אין ולא תהיה תקווה. אין בנמצא נתיב אסטרטגי אפקטיבי שיוביל לתמיכת המוסדות הללו מלבד החזרת היהודי למעמד האוניברסלי שלפני הציונות וגיוסו לדימוי של הקורבן היהודי הנצחי – המוסדות מהללים את הסובל בלשונם בעודם משרתים את מחולל הסבל – המוסדות ינסו לכשף אותנו לויתור הדרגתי על כוחנו וריבונותנו.
"היו קורבן ונאהב אותכם" יאמרו לנו…
"רק חזרו למצב שלפני 1967, כוחכם משחית, הכיבוש משחית"…
אולם השפה מסתירה את העובדה הקרה – המוסדות הללו משרתים את האינטרסים הפרטיקורליים של אלו שמהותם פגיעה בנו, אם לא חיסולנו, תחת רטוריקה שהפכה לאיל ניגוח בזהותנו.
אין ניגוד מעשי גדול יותר בין טקס ההבדלה שכל יהודי שומר מסורת מקיים בצאת השבת ובין מנדט ההקמה של מועצת זכויות האדם. אין ניגוד מעשי גדול יותר בין 'יהודי' ו'אדם'כפי שהם מתגלמים בתורות הפוליטיות והמוסריות דהיום.
ישאל עצמו יהודי האם:
המבדיל בין ישראל לעמים או שמא המפריד וההורס את החזון של עם אחד, ארץ אחת, 'אדם' אחד.
במלחמה המוסרית כפי שהיא מתנהלת בפוליטיקה הבינ"ל, לא ניתן לאחוז את החבל בשני ראשיו.
– זהות אחת מבטלת את השניה-
'אדם' או יהודי
קצת על הרבה 
טוב, בשלב הזה תכתיבי הנורמאליות פוקדים עלי שאניח לך, אבל יצא וכתבת על סוגיה הקרובה לליבי.
captatio benevolentiae: ההסכם עם איראן הוא קטסטרופה לנו ולשאר העולם החופשי; כזו גם מועצת זכויות האדם של האו"ם.
"'אדם' כזהות מופשטת ראשונית הקודמת ומבטלת כל זהות תרבותית העוקבת אחריה." מעשייה מוכרת שיש בה טעמו של שכנוע, אבל מכל הבחינות מצויה בנסיגה (גם מהבחינה שהיא מסופרת פחות, והרי אתה, בגדר פובליציסט מלומד, אמור להיות עם היד על הדופק של השיח הציבורי.)
מתי פגשת אקטיביסט זכויות אדם אחד שמוכן לחתום על מה שכתבת? על קביעותה, תקפותה הבלתי-משתנה, יושרתה של הצורה האנושית? ומכאן שלכל אדם, בהיותו אדם, יש מטלות מסוימות, בלתי-יחסיות, שתמיד עליו לקחת בהן חלק, ולעשות כן לפי סטנדרטים קבועים של אמת, תושייה וצדק? כל האפרטוס הרעיוני הזה, הרי אתה יודע שהוא זר למה שהאנשים האלה מנסים לעשות; אין טעם לדחוק את הדיון הזה למיזמים המאוחרים יותר שלהם: "פוליטיקת זהויות," "רב-תרבותיות" וכהנה וכהנה פרוטות-לשון שחוקות. ואת מה כל הגיוון הזה, הנסיגה הזו ממסגרת האדם הנוקשה בא לשרת, אם לא את אותו מולך קוסמופוליטי שכה טורד את מנוחתך?
קוסמו-פוליטי: הלוא זו מנגינה שנכתבה בסולם הסטואי. הקוסמוס מצוי במחזור של התלקחויות שמעלה אותו למדרגת היסוד המכוון אותו – הדמיורגוס או זאוס. בין מחזור למחזור הגיוון של החלקים השונים בהחלט שם – אלא שעל כל חלק להיענות לקריאת המכלול, לתפקיד שמציב לו הדמיורגוס. כל זה פועל לקראת ההתלקחות, אבל לא תוך כפייה מאחדת, אלא מההרמוניה של כל פרט במכלול. רעיונות קוסמופוליטיים, ע"פ רוב, לא אמורים לדכא את ייחודן של זהויות, או שום דבר אחר מגזע ה-individuum: נהפוך הוא, הן מסייעות להן לשתף-פעולה כדי להביא לאחווה כלל-אנושית, על כל צדדיה וגווניה. שום דבר שנופל מזה, שיקפח אפילו את הפחותה שבגחמות הזהות, לא נחשב קביל.
כמה תלוש, ככה מגוון. "היה 'קודם כל יהודי'," אומר שנוא-נפשך המולך, "הילחם בחירוף-נפש למען 'אחריותנו הזהותית, הקונטקסטואלית לזהותנו'. הלוא אם תהיה אותנטי, האמת הייחדית שלך תוביל לאהבת הכלל, המגונן על הזהויות למיניהן!"
אם תציב אותה בהקשרה ההיסטורי, תיווכח שגם מחשבת זכויות האדם באה לשרת את ההיגיון הזה – לכל אדם, באשר הוא אדם, יש זכויות – לא רק לך וללאום שלך, אלא (וזה העיקר) לכל לאום ולאום. זה בדיוק לא מתווה מסגרת של אנושויות – המסגרת היא מה שמובן-מאליו, שמניחים אותו לצורך העניין, היפותזה משפטית-טכנית. כל מי שנקרא "אדם", לא משנה איפה הוא, על מה הוא טורח, עם מי הוא חי, מה הזהות שלו, חייב ליהנות מזכויות מסוימות; כך לא יקפחו אותו, ואת הדרך שבה מתבטא באיפה שהוא נמצא, מה שהוא טורח עליו, באנשים שחי איתם, בזהות שלו. הרי לך הקשר לליברליזם וכל מה שהוא אומר על חיי הקהילייה – "תמיד תוריד למינימום!"
במוקדם או במאוחר, לדיבור על איזה "אדם" מופשט, לעיסוק במה שמעלה או מוריד מבחינת האנושיות של האדם, לא יהיה כל שחר. "אדם" הוא רק תנאי הסף לריבוד אינסופי. למרבה האירוניה, יכול להיות שהמושג "זכויות אדם" הולך ומתפוגג יחד איתו, וההיגיון שהביא אותו לעולם מתחיל לבקוע מבעד לנשל; התהלוכה הדיאלקטית נמשכת.
האומות המאוחדות(!), "inter-national(!)peace and security", "collective(!) measures" "בכבוד הטבעי לכל (!)בני משפחת(!) האדם", הדגש התמידי על הברית, האחווה-בין: אין לי ספק, חלילה, שכל החולקים עליך הם תמיד הולכי-סומא, נביאי-שקר וכל מיני חולי נכפה, אבל את זה אפילו הם רואים.
(אגב, מהמעט ששמעתי, המשפט הבינ"ל ממש לא דן ב"חוק שנועד לאדם הגנרי: ה- Homo Ipse." אתה יכול להבין למה אף משפטן ליברלי לא ידון בכאלה סוגיות. אבל להקיש מכך על התנהלות העליון… בוא'נה, זה חתיכת שפגט רעיוני שהרבצת עכשיו! לא לשכוח לקחת בנגיי בדרך מפה. אבל אתה מבין שכל מערכת משפטית איסונומית-דמוקרטית חייבת להתייחס לאדם כאדם? אם החוק יתייחס לזהות האתנית ולשייכות לקהילה הלאומית, הוא יעשה זאת באמצעות עוד חוקים ולא בהכנסת אישיות משפטית נפרדת; אחרת הוא פותח צוהר לפריבילגיות, לערעור העז ביותר על השיוויון בפני החוק ולשלטונו. אם ברצונך ללהג על הדמוקרטיה, יש תור ארוך. ואמנם יפה למלעיזים על הדמוקרטיה, שנפשם נפש עבד, לעמוד בתור ארוך.)
הכשלונות של האו"ם כן מעידים, במידה מסוימת, על כשלונה של פרדיגמה – על חוסר התאמתה לטבע האדם ולתביעות של העולם הפוליטי. שוב, לא צריך בשביל זה את היומרה מצידם (שאינה קיימת) להיות ממשל האדם. אם משהו שובק חיים, זו ההתגלמות הנוכחית של רעיון האחווה האנושית. אבל הכשלונות הללו, אלה שאנו מכירים, לא מגרדים את קצה הקרחון – העיסוקים הכלכליים, בניין תשתיות כלכליות ובהכוונת אספקטים מסוימים של המדיניות הבינ"ל, של האו"ם (מה שנכון גם לגבי ה-EU) ויטאליים לחלוטין – וכמו תמיד, זה יותר דומיננטי מכפי שדעת הקהל מציירת לעצמה.
אני מסכים איתך לגבי ההתנהלות הפוליטית של מועצת זכויות האדם, עם סיג אחד: שלשיטתם יש טעמים קונקרטיים לכך. שום "סימולציה," שום אקסטזות כיתתיות. מה שנקבע פוליטית (בתחום של סדר היום) לא פועל מכוח איזה תת-מודע אינטרסנטי, אלא מאימוץ פרגמטי (ואינטרסנטי לא פחות) של עגה ואורחות-חשיבה מסוימים. קצת כמו שמדברים על זכויות אדם במועצת יש"ע.
"…מתיישרים לפי דברי הכוהנים ומחפשים, כאחרוני התיאולוגים, להוכיח שהמשפט הבינ"ל צודק, שבית הדין הבינ"ל חשוב, שמועצת זכויות האדם מקדמת זכויות אדם." באמת שאני לא מכיר אף אחד שמתנהג ככה.
עד כה הדיאגנוזה. פרוגנוזה שאני מציע: יהודי כאדם. אחרת אנחנו לא שונים בשום דבר מהותי מהקוסמופוליטיקאים, כל עוד הקונסטלציה של סברותינו איננה נחשבת הבדל מהותי.
נ.ב: למה לצטט את קאנט באנגלית?
"captatio benevolentiae: ההסכם עם איראן הוא קטסטרופה לנו ולשאר העולם החופשי; כזו גם מועצת זכויות האדם של האו”ם."
לא ולא, יש סוגיות אקטואליות ברורות וחדות – הסכם הגרעין – ויש את סוגיית העומק.
מבחינתי, רוב הסיכויים שרוב האנשים שיציצו יעצרו כאן – לא באתי לתפוס רצון טוב, רק התחלתי במסר הקצר יותר. זהו אכן כלי רטורי, אולם אין זאת טכניקה שמהותה רכישת לבו – אני לא כותב עבור הקהל, שכן הקהל רוצה לקרוא פשוט יותר, קצר יותר, מתומצת.
מתי פגשת אקטיביסט זכויות אדם אחד שמוכן לחתום על מה שכתבת? על קביעותה, תקפותה הבלתי-משתנה, יושרתה של הצורה האנושית? ומכאן שלכל אדם, בהיותו אדם, יש מטלות מסוימות, בלתי-יחסיות, שתמיד עליו לקחת בהן חלק, ולעשות כן לפי סטנדרטים קבועים של אמת, תושייה וצדק? כל האפרטוס הרעיוני הזה, הרי אתה יודע שהוא זר למה שהאנשים האלה מנסים לעשות; אין טעם לדחוק את הדיון הזה למיזמים המאוחרים יותר שלהם: “פוליטיקת זהויות,” “רב-תרבותיות” וכהנה וכהנה פרוטות-לשון שחוקות. ואת מה כל הגיוון הזה, הנסיגה הזו ממסגרת האדם הנוקשה בא לשרת, אם לא את אותו מולך קוסמופוליטי שכה טורד את מנוחתך?
המול הקוסמופוליטי הנו יחס אפיסטמי של האדם לעצמו – התודעה של הפרטים כאן, במדינה המערבת את אחד העם וברדיצ'בסקי, את כצנלסון וברנר, את הרב קוק והרצל. אנחנו מעבדה מעניינת ל'בדיעבד' בתוך ההווה – אילו פילוסופיות שרדו את כור ההיתוך הרעיוני ואילו קרסו. אני מביט אל 'האדם' כנקודת ייחוס אישית, כעמדה אקזיסטנציאלית שמובילה באופן אנליטי לפריקת המהות של הגדרת הזהות: הביטוי המעשי של הייחודיות התרבותית במרחב הריאלי – ברדיצ'בסקי היה לי אב ומורה בהגדרות הללו.
"קוסמו-פוליטי: הלוא זו מנגינה שנכתבה בסולם הסטואי. הקוסמוס מצוי במחזור של התלקחויות שמעלה אותו למדרגת היסוד המכוון אותו – הדמיורגוס או זאוס. בין מחזור למחזור הגיוון של החלקים השונים בהחלט שם – אלא שעל כל חלק להיענות לקריאת המכלול, לתפקיד שמציב לו הדמיורגוס. כל זה פועל לקראת ההתלקחות, אבל לא תוך כפייה מאחדת, אלא מההרמוניה של כל פרט במכלול. רעיונות קוסמופוליטיים, ע”פ רוב, לא אמורים לדכא את ייחודן של זהויות, או שום דבר אחר מגזע ה-individuum: נהפוך הוא, הן מסייעות להן לשתף-פעולה כדי להביא לאחווה כלל-אנושית, על כל צדדיה וגווניה. שום דבר שנופל מזה, שיקפח אפילו את הפחותה שבגחמות הזהות, לא נחשב קביל."
סטואיקה היא אומנות עידן הבהמה – הרעיון לפיה האדם ראוי לדין הבהמה המרוצה משיבול החיטה בצואתה. אני רואה בה גם את ההמשך למעגל האינסופי, לשיבה האינסופית כפי שתאר סמל הנחש הבולע את זנבו. קוסמופוליטיות אמיתית, ברוח דבריך על הסטואה(אם כי אני חולק על חלק אבל אענה ברוח הדברים), תראה בכל מנגינה הכוללת פרוגרס ע"ב פרטיקולרי, אולם פרוגרס אמיתי, כגון זה היהודי, כמושא לכריתה וחיסול, שכן הוא מרחיב את הפער ומרחיק את הלבבות מהאחדות הקוסמית בצורתה הסטואית – ושוב אנו חוזרים כאן לשאלה האפיסטמית,.
כמה תלוש, ככה מגוון. “היה ‘קודם כל יהודי’,” אומר שנוא-נפשך המולך, “הילחם בחירוף-נפש למען ‘אחריותנו הזהותית, הקונטקסטואלית לזהותנו’. הלוא אם תהיה אותנטי, האמת הייחדית שלך תוביל לאהבת הכלל, המגונן על הזהויות למיניהן!”
"אם תציב אותה בהקשרה ההיסטורי, תיווכח שגם מחשבת זכויות האדם באה לשרת את ההיגיון הזה – לכל אדם, באשר הוא אדם, יש זכויות – לא רק לך וללאום שלך, אלא (וזה העיקר) לכל לאום ולאום. "
בהתבסס על כתביהם של ג'וליאן האקסלי, מקים אונס"קו ואחד מיוזמי רעיון האו"ם בגלגולו הראשוני ובכלל, ברוח היחס הפוסט-דתי, לאדם, מדובר בניתוץ "פסל הלאום" על ידי 'זאוס' בעוד, וטענתי ברורה כאן, שמדובר אך ורק בסלמוניאוס…הריאלייה היא להבות וברקיו של זאוס האמיתי.
" כל מי שנקרא “אדם”, לא משנה איפה הוא, על מה הוא טורח, עם מי הוא חי, מה הזהות שלו, חייב ליהנות מזכויות מסוימות; כך לא יקפחו אותו, ואת הדרך שבה מתבטא באיפה שהוא נמצא, מה שהוא טורח עליו, באנשים שחי איתם, בזהות שלו. הרי לך הקשר לליברליזם וכל מה שהוא אומר על חיי הקהילייה – “תמיד תוריד למינימום!”"
זהו ליברליזם שהמריא למטאפיסיקה, בדרך רצח את אביו-מולידו(האל בדמותו בכתביו של לוק) ונותר כדוגמה שלא היתה מביישת את הכנסייה הקתולית.
להעניק זכות משמע לתבוע חובה, בין לבין מוקם מנגנון משפטי בעל סמכות זו או אחרת לאכוף את הסחר מכר בין הזכויות והחובות – והנה הכל נעשה בעולם האנושי, על ידי אנשים, לפי זכויות שהוענקו על ידי אנשים, תחת הטוענה שהן הן הפכו למטאפיסיקה ליברלית – שומע? ברקיו של זאוס מתקרבים לכרכרתו של סלמוניאוס.
"במוקדם או במאוחר, לדיבור על איזה “אדם” מופשט, לעיסוק במה שמעלה או מוריד מבחינת האנושיות של האדם, לא יהיה כל שחר. “אדם” הוא רק תנאי הסף לריבוד אינסופי. למרבה האירוניה, יכול להיות שהמושג “זכויות אדם” הולך ומתפוגג יחד איתו, וההיגיון שהביא אותו לעולם מתחיל לבקוע מבעד לנשל; התהלוכה הדיאלקטית נמשכת."
דיאלקטיקה מניחה שיש סינתזה בסוף התהליך, אני טוען שבמקרה הבנ"ל, אנו נעמוד בפני הכחדות צורת המחשבה הזאת על ידי ניבי העבר. אני מעט דרמטי, יש לי חבר טוב שטוען שאני מפספס את הביקורת של בודריאר בד בבד לכך שהוא מעיר על הנצחיות של העידן הנוכחי…זה ש"לא ניתן להכחידו כפי שלא ניתן להכחיד את מין הפרעוש"
"האומות המאוחדות(!), “inter-national(!)peace and security”, “collective(!) measures” “בכבוד הטבעי לכל (!)בני משפחת(!) האדם”, הדגש התמידי על הברית, האחווה-בין: אין לי ספק, חלילה, שכל החולקים עליך הם תמיד הולכי-סומא, נביאי-שקר וכל מיני חולי נכפה, אבל את זה אפילו הם רואים."
מאחר והנחות היסוד של החולקים עלי הנה שאני נביא-שקר הולך סומא בעל חולי נכפה…אולי מוטב להציב מראה גם כן כ
captatio benevolentiae
שנאה כאהבה מושכת …הפרעוש נמשך למקום בו עוד זורם דם, וכל שאני צריך הוא למתוח קשתי…הפרעושים יבואו.
"(אגב, מהמעט ששמעתי, המשפט הבינ”ל ממש לא דן ב”חוק שנועד לאדם הגנרי: ה- Homo Ipse.” אתה יכול להבין למה אף משפטן ליברלי לא ידון בכאלה סוגיות."
בוא ונסכים על כך: כרגע הצדק איתך, אולם אני טוען שיש תהליך שדינו כדבריי – נעניק לעתיד את חסד ההוכחה?
"אבל להקיש מכך על התנהלות העליון… בוא’נה, זה חתיכת שפגט רעיוני שהרבצת עכשיו!"
להתיוונות יש דרגות
"אבל אתה מבין שכל מערכת משפטית איסונומית-דמוקרטית חייבת להתייחס לאדם כאדם? אם החוק יתייחס לזהות האתנית ולשייכות לקהילה הלאומית, הוא יעשה זאת באמצעות עוד חוקים ולא בהכנסת אישיות משפטית נפרדת; אחרת הוא פותח צוהר לפריבילגיות, לערעור העז ביותר על השיוויון בפני החוק ולשלטונו."
אכן נקודה מרתקת יש כאן בדמות הדמוקרטיזציה של התודעה, הפרטת הייחוד של העם לטובת האוניברסליות שב'אדם' – שאלה טובה העלת במרומז ואענה עליה.
החוק מיושם על ה'אדם' כ'אדם' אולם הוא לא נחקק ככזה. כפי שהדגימו בכל מקום בו הקולקטיב קובע סמלים, במקרה שלנו, קשה להתעלם מהיסוד האתני של הזהות הקולקטיבית, קשה להתעלם מהאספקט התרבותי-פרטיקולרי של תביעת היהדות, אפילו זו הרדיקלית שברנר הבולעת את פאולוס ופטרוס יחד עם הרמב"ם והרמב"ן. מבחינתי, אם שאלתני, הבעיה החלה כשהעליון החל לפעול כמחוקק המוחק את החקיקה בעלת האספקט הייחודי(סוגיות הכשרות בבית שמש, סוגיות ט' באב, הקשר הולך ובא לטענות סוציאליות על בסיס מעמדי ועוד) מרגע שהוא הופך למחוקק הוא הופך למייצג עמדה תיאולוגית – פרופסור עוז אלמוג הגדיר אותה כ'אמונה הדמוקרטית' ותוכל להרחיב על הטענה במאמר חינמי כאן:
"אם ברצונך ללהג על הדמוקרטיה, יש תור ארוך. ואמנם יפה למלעיזים על הדמוקרטיה, שנפשם נפש עבד, לעמוד בתור ארוך.)"
עד כה היחידים המלהגים עלה דמוקרטיה הם אלו שמקדימים 'זכויות אדם' ל'הכרעת הרוב'. מותחים כל דיון, באופן דמגוגי, לשאלת ויימר, ומתעלמים מהמשמעות של הדמוקרטיה כשיטה ריאלית כאן על האדמה, להסדרת סכסוכים במישור הפיסי ולא המטאפיסי.
"הכשלונות של האו”ם כן מעידים, במידה מסוימת, על כשלונה של פרדיגמה – על חוסר התאמתה לטבע האדם ולתביעות של העולם הפוליטי. שוב, לא צריך בשביל זה את היומרה מצידם (שאינה קיימת) להיות ממשל האדם."
אמנת האו"ם רומזת, פעולת ועדות האו"ם מוכיחה – יש כאן יומרה לממשל האדם.
"אם משהו שובק חיים, זו ההתגלמות הנוכחית של רעיון האחווה האנושית. אבל הכשלונות הללו, אלה שאנו מכירים, לא מגרדים את קצה הקרחון – העיסוקים הכלכליים, בניין תשתיות כלכליות ובהכוונת אספקטים מסוימים של המדיניות הבינ”ל, של האו”ם (מה שנכון גם לגבי ה-EU) ויטאליים לחלוטין – וכמו תמיד, זה יותר דומיננטי מכפי שדעת הקהל מציירת לעצמה."
אני מסכים איתך על הנקודה הנ"ל, אם כי אני לא יודע א6ם אני מסכים על החלפתה את העמדה של 'היחידים'; דבר אחד אגיד בודאות, כשהיחידים להמון נעשים, ותנועתם מתחילה, ההון לא יכול לעצור אותם(כפי שההיסטוריה הוכיחה) – ועל תודעתם אני מדבר.
נקודה נוספת: אני מאמין גדול בכוחה של יצירה תרבותית להסמיל ולשנות את התודעה של ההמון הנ"ל, וכאן, לכלכלה, יש 'משקל' עקיף בלבד.
"אני מסכים איתך לגבי ההתנהלות הפוליטית של מועצת זכויות האדם, עם סיג אחד: שלשיטתם יש טעמים קונקרטיים לכך. שום “סימולציה,” שום אקסטזות כיתתיות. מה שנקבע פוליטית (בתחום של סדר היום) לא פועל מכוח איזה תת-מודע אינטרסנטי, אלא מאימוץ פרגמטי (ואינטרסנטי לא פחות) של עגה ואורחות-חשיבה מסוימים. קצת כמו שמדברים על זכויות אדם במועצת יש”ע."
אם תקרא לעומק דברי, הפרדתי בין החברות במועצה, ובין המאמינים במועצה כמקור סמכות אותנטי לזכויות האדם(בעיקר שרשרת הארגונים והמאמינים בהם). אני מאמין שלאור ההבהרה הנ"ל תוכל לראות שאינך חולק עלי אלא מסכים איתי בהקשר הנ"ל – דבר נוסף, חוקרי רטוריקה וחוקרי סמלים יחקרו גם, את מס השפתיים הנ"ל לרטוריקת זכויות האדם כביטוי לתופעה.
“…מתיישרים לפי דברי הכוהנים ומחפשים, כאחרוני התיאולוגים, להוכיח שהמשפט הבינ”ל צודק, שבית הדין הבינ”ל חשוב, שמועצת זכויות האדם מקדמת זכויות אדם.” באמת שאני לא מכיר אף אחד שמתנהג ככה.
ישנו מיעוט, עולמי בעל סניךף מקומי, שרוב רובו שרוי בין הערביים של מושג החברה האזרחית, בעיקר בהקשר הרדיקלי שלו, הניאו0-מרקסיסטי, אפשר לחקור ולקרוא על המודל הנ"ל בכתביו שלעדי אופיר,אורי בן אליעזר, לאה רוזן ועוד.
"עד כה הדיאגנוזה. פרוגנוזה שאני מציע: יהודי כאדם. אחרת אנחנו לא שונים בשום דבר מהותי מהקוסמופוליטיקאים, כל עוד הקונסטלציה של סברותינו איננה נחשבת הבדל מהותי."
אני מציע הפוך, במודל הז'בוטינסקאי, במובן מה, לאמץ את רעיון הגיוון כנורמה, אולם להוסיף ךלו מעט 'בובריאניות' על הייחודניות של העם היהודי.
יהודי איננו 'כאדם' שכן יכולת לכתוב יהודי כנוצרי או יהודי כבודהיסטי, האדם הוא מערכת ערכים אלטרנטיבית ובכך לא ניתן להיות X ו- X- בו זמנית. יהודי הוא יחידה שמקבלת משמעות אוניברסלית אך ורק תחת מודל עם הסגולה – כאן הבובריאניות(בזעיר אנפין) אולם אני לא מקבל את התוכן שלו לסגולה אלא את זה של ז'בו, ריאליזם בעל בסיס תרבותי ייחודי, אולם תחת אמונה עצמית, דלוזיה אותנטית, כ'עם סגולה' – הב לי עוד 3500 שנות דלוזיה יהודית על היותנו 'עם סגולה' על המשתמע של זה לעולם ולאנושות, מאשר שנות 'אפרוריות' כפי שתאר ארנולד טווינבי בצורה מופלאה, כהשלכה אפשרית של הציונות, שתאפשר לעם היהודי "לךחיות מעכשיו בנוחיות של לא-כלום, כבריחה שרוצים בה מהמצב הלא נסבל יותר של להיות 'עם מיוחד במינו'.
נ.ב: למה לצטט את קאנט באנגלית?
🙂
כי זה יותר קצר יותר וברור יותר…הסמיכות בין המילים מחדדת את המסר של קאנט, לדעתי…
עוד קצת.
"יחס אפיסטמי של האדם לעצמו…" – אם אני מבין נכון אתה מציב את המולך כסוג של מנטליות. נגיד; מה תביעותיה של המנטליות הזו? הרי אפשר לבדות איזו מנטליות כדי להצדיק ולגנות כל סוג של פעילות, כמנהג הסיעות, אבל זה לא מכוון אותנו להיבט הנכון על התופעה. אני מתרשם שאתה כ"כ משוכנע בעמדת-המוצא שלך, שקוסמופוליטיות היא מה שלאומיות מהסוג הוולגארי עושה ממנו – האנטיתזה שלה, היעדר זהות מושרשת ומקומית-למדינת-הלאום, כזה מין luftmenschlichkeit ברמה הגיאו-פוליטית, שנדמה לך שברגע שתזכיר "יחס אפיסמטי" אבני הדומינו ייפלו ברצף. אני סבור שהקוסמופוליטיות, אם לרגע נתחום אותה במסגרת המנטליות, פועלת אחרת לגמרי: היא שמה דגש גדול יותר על הקוסמוס ככזה, לא כמולדת. הקריאה זהה: "העולם כולו מהווה לי מולדת". רק שבית מדרשך מוכרח לשים, בגלל העיסוקים שלו והצרכים הרגשיים של תלמידיו, את המושא הישיר לפני הנושא. (!)העולם כולו(!), על כל מה שיש בו, הוא שעומד בראש מעייניו של הקוסמופוליטן. התביעות האבסולוטיות של המולדת, שלך מפריע שהוא מקפח, לא חייבות להיכנס לתחום השקפתו רק בגלל שהן חשובות לך. הקוסמופוליטן איננו האנטיתזה שלך – אתם מצויים בסתירה גמורה (מההיבט הזה).
לכן שום "ממשל אדם" לא יכול לייצג אותו, ואין לו טעם לקדם כזה ממשל. הסיבה לכך פשוטה – ממשל כזה אף פעם לא יוכל להפוך את הקוסמוס, על כל מה שיש בו (כרגע), למולדת בשבילו. כל התארגנות מדינית דוחה משהו החוצה דה פקטו; כל עוד יש דחייה, שום סדר קוסמופוליטי לא ייכון; ולכן מההיבט 'הריבוני' לא ניתן לכונן סדר קוסמופוליטי. התווך של האקטיביזם מצומצם מכורח הרעיון והמנטליות. בבסיס, קוסמופוליטיות נשארת עניין פרטי וסנטימנטלי.
"אני מביט אל 'האדם' כנקודת ייחוס אישית, כעמדה אקזיסטנציאלית שמובילה באופן אנליטי לפריקת המהות של הגדרת הזהות: הביטוי המעשי של הייחודיות התרבותית במרחב הריאלי." וזה רק אתה שמביט עליו כך?
"קוסמופוליטיות אמיתית, ברוח דבריך על הסטואה(אם כי אני חולק על חלק אבל אענה ברוח הדברים), תראה בכל מנגינה הכוללת פרוגרס ע"ב פרטיקולרי, אולם פרוגרס אמיתי, כגון זה היהודי, כמושא לכריתה וחיסול, שכן הוא מרחיב את הפער ומרחיק את הלבבות מהאחדות הקוסמית בצורתה הסטואית."
מה זה בסיס פרטיקולרי? משהו בסגנון הפרוגרס של גורם אחד כחלק במכלול לעומת פרוגרס מהותי שלו לקראת תכליתו? טוב, אצל הסטואים אמנם יש רק את הדגם הראשון, אבל אפשר להבטיח רמה של נחת למרכיבים כחלק מהקוסמוס, כמו הנחת של החכם הסטואי. אם המרכיבים הם קבוצות, הם ימצאו נחת ויישארו מרכיבים, בלי שאיזו מהות תצטרך להתממש. הם לא צריכים לוותר על המסקנה שלהם בגלל שהם מגיעים אליה בדרך אחרת.
ג'וליאן האקסלי: באמת נראה לך שפובליציסט עילג אחד יכול לייצג, על כל פניו ההיסטוריים המתחלפים, מפעל שעשרות-אלפי ידיים עמלו עליו, ושנגע לחייהם של מיליונים? אתה צריך (לפחות) היסטוריון או פילוסוף.
"להעניק זכות משמע לתבוע חובה, בין לבין מוקם מנגנון משפטי בעל סמכות זו או אחרת לאכוף את הסחר מכר בין הזכויות והחובות – והנה הכל נעשה בעולם האנושי, על ידי אנשים, לפי זכויות שהוענקו על ידי אנשים, תחת הטוענה שהן הן הפכו למטאפיסיקה ליברלית – שומע? ברקיו של זאוס מתקרבים לכרכרתו של סלמוניאוס."
אמנם מוקם גורם משפטי, אמנם פועל לאור עקרונות ליברליים – זה לא מחזק את הטענה שלך שזה מחייב "אדם מופשט" ו/או "ממשל אדם". אני מסכים שהטענות "המטאפיסיות" האלה מאוד דלות, נבובות אפילו, ושהן מסתירות פעילויות אנושיות קונקרטיות שראוי להסב את תשומת הלב אליהן. השאלה היא, שוב, לאן כל זה מצביע.
(כפי שאתה בטח מבין, אינני סבור שההשוואה לסלמוניאוס במקומה. סלמוניאוס ביקש להחליף את אבי האלים באמצעים מלאכותיים – שנואי נפשך לא מכירים באותו אבי אלים. אם כבר הם עובדי טיטאנים…)
"דיאלקטיקה מניחה שיש סינתזה בסוף התהליך" אליבא דהגל.
"נעמוד בפני הכחדות צורת המחשבה הזאת על ידי ניבי העבר." אני חושש שהיא נטועה היטב בעבר; צריך לדעת לחפש אותה. מה שאני חייב לציין שנכון גם לגבי כל העידן הזה, בודריאר או נטול-בודריאר.
"החוק מיושם על ה'אדם' כ'אדם' אולם הוא לא נחקק ככזה." אני לא מבין את ההפרדה; חוק שחל על 'אדם' ביישום נחקק כדי לחול על 'אדם' ביישום.
"כפי שהדגימו בכל מקום בו הקולקטיב קובע סמלים, במקרה שלנו, קשה להתעלם מהיסוד האתני של הזהות הקולקטיבית, קשה להתעלם מהאספקט התרבותי-פרטיקולרי של תביעת היהדות…" זה גם תמיד מוצא דרך לקרות; אלא שזה לא קורה מתוך החלפת האישיות המשפטית שעליה החוק חל, אלא מתוך חקיקת חוקים נוספים שעדיין חלים על אדם "מופשט" (אני גם סבור שכתוצאה מכך, זה מייצג באופן הנאמן ביותר את הדרך שבה הזהות הקולקטיבית באמת באה לידי ביטוי, במקום כל מיני הפשטות אנמיות מ'נפש האומה'.)
"הבעיה החלה כשהעליון החל לפעול כמחוקק המוחק את החקיקה בעלת האספקט הייחודי (סוגיות הכשרות בבית שמש, סוגיות ט' באב, הקשר הולך ובא לטענות סוציאליות על בסיס מעמדי ועוד)"
זה מאוד חד-צדדי. לעליון יש רפרטואר לא פחות מכובד של להתקפל בפני דתיים . אבל אם יורשה לי, למה כל זה מוחה את האספקט הייחודי? שלילת ההלכה כמערכת חוקית כן מייצגת את הוויה שלנו: היהודים בתקופת הקוממיות המדינית. אתה אולי תשאל על המסורתיות; רק שזה לא משנה כהוא זה – גם הם לא חושבים על ההלכה כחוק, אלא בתור ההלכה, נורמה. היחידים שמוכנים לחשוב על ההלכה בתור חוק מחייב הם הסרוגים, שכמו שכל ילד מבין לא מייצגים אלא את עצמם.
מחוקק: אנחנו מערכת Common law בסופו של דבר, חוק הוא מה שהאליטות הגיעו לקונצנזוס עליו (אם בדוחק).
"עד כה היחידים המלהגים עלה דמוקרטיה הם אלו שמקדימים 'זכויות אדם' ל'הכרעת הרוב'. מותחים כל דיון, באופן דמגוגי, לשאלת ויימר, ומתעלמים מהמשמעות של הדמוקרטיה כשיטה ריאלית כאן על האדמה, להסדרת סכסוכים במישור הפיסי ולא המטאפיסי." מה אכפת לך שהם מקרקרים על ויימאר? מה אתה שטרייכר?
הכרעת הרוב היא בהחלט העיקר, אבל הרוב איננו א) 70 חדלי-אישים מעונבים בבניין ממוזג, ב) איך שאנליסטים מפרשים את דעת הקהל. הוא לא מצביע בפייסבוק או בקלפי. חשוב מכל, הוא לא צודק רק כשהוא מיישר קו עם ערכי הסיעה שלך.
ב"יישוב סכסוכים" ו"המישור הפיסי" אתה קוצב מעט מאוד זמן למשטר הזה, כפי שנראה לי שאתה מבין.
"אמנת האו"ם רומזת, פעולת ועדות האו"ם מוכיחה – יש כאן יומרה לממשל האדם." תוכל לפרט?
תודעה, הון וכו': דיון מאוד ענף, אחזור אליך עם תשובה מתישהו.
"אני מאמין שלאור ההבהרה הנ"ל תוכל לראות שאינך חולק עלי אלא מסכים איתי בהקשר הנ"ל – דבר נוסף, חוקרי רטוריקה וחוקרי סמלים יחקרו גם, את מס השפתיים הנ"ל לרטוריקת זכויות האדם כביטוי לתופעה."
נכון, ראיתי. אשר לרטוריקה, מההיכרות שלי איתה, היא מיטיבה להוכיח את מה שברצוני לטעון.
"חי בן הערביים של מושג החברה האזרחית… ניאו-מרקסיסטי…" ממש! פרכוסי-הרעיונות הספוראדיים של מספר "חושבים ביקורתיים" וילדים חסרי-ניסיון שיתבגרו מזה. הם לא מצויים "בין הערביים" של שום מושג כי אינטלקטואלית, הם לא מצויים בשום מקום. אין להם כהונה, דוגמה או משנה שיטתית. למותר לציין שהם לא יסכינו עם שום אורתודוקסיה.
לצורך העניין אני גם בעד גיוון כנורמה – אבל חשוב לי להבהיר שהגיוון מגלה את האדם, קצת כמו אותה "עמדה אקזיסטנציאלית" שהזכרת לעיל. אולי זה עניין של סדר עדיפויות. הפנייה לבובר קצת נרקיסיסטית בעיני. אני מבין את הערך החיוני שבמושג הבחירה, אבל אני לא מוכן להקריב אמת לטובת ויטאליות. אם המחלה הקדושה שאתה מתאר תרחיק אותנו מלהיות אנשים טובים, אין לי חפץ בה. פטריוטיזם הוא המרכיב המרכזי בהומניזם שפורש כהלכה: האדם במהותו הוא גם אדם-בקהילה, אדם-במולדת, מה שנקרא בעל בעמיו. בלי מידת האדם כל יומרה לפטריוטיזם קורסת לתוך עצמה, והופכת למערכת בלתי-תלויה של סברות, ומשם לכיתתיות מנוולת.