בסוף השבוע הקרוב ייחשף בעיתון "שביעי" (ג.נ – נמניתי בעבר על כותביו) מכתב ששלח ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין תא"ל דרור שלום לפקודיו בעקבות נאומו של דוקטור מרדכי קידר על רצח רבין.
לדברי שלום, ד"ר קידר נמנה על קבוצת "אנשים חשוכים ומכחישים! כן, בדיוק כמו מכחישי השואה", המקדמים את הכחשת הרצח. במדינה מתוקנת, כל התבטאות של גורם צבאי במישור הפוליטי הייתה נענית בסנקציה, אבל במדינה שבה התבטאות של סגן הרמטכ"ל כנגד עמו עוברת לסדר היום, לא ניתן אלא לבקר את הדברים עצמם.
דבריו של קידר, חשוב לומר, לא היו צריכים להיאמר. לא בזמן – שבוע לפני ציון הרצח; לא במיקום – בהפגנה למען ראש הממשלה נתניהו; ולא בתפאורה – כשפניו של האיש שמואשם על ידי מחנה השמאל בהסתה שהובילה לרצח נמצאות ברקע. דבריו, שאולי קנו אחיזה בקרב חלקים שוליים מהימין, מופרכים. התפירה הגסה של תיקים וחקירות כנגד אנשי ימין אינה מצדיקה השוואה גסה כזו.
אך ההשוואה בין 'הכחשת רצח רבין' להכחשת השואה מקוממת פי כמה ומלמדת היטב על עולמו הפנימי של ראש חטיבת המחקר של אמ"ן. בספטמבר 2009, אמר מנהיג איראן דאז מחמוד אחמדיניג'אד כי "השואה היא שקר המבוסס על טענה מיתית שאינה ניתנת להוכחה." כלומר, השואה היא מיתולוגיה – לא אירוע אמיתי, וכמו כל מיתולוגיה, הסיפור אינו חשוב כמו הלקח שיש ללמוד ממנו.
המיתולוגיה של הכחשת השואה נועדה לגמד את פשעי הנאצים ואת מעלליהם. אם בעולם המודרני רצח עם אינו נחשב למעלה מוסרית, הפיכת השואה לסיפור בדים נועדה להקטין את פועלם של הנאצים לרצח העם היהודי. אך כל ישראלי מכיר היטב את השואה, את הקורבן שהקריבו היהודים על מזבחות אושוויץ, בלז׳ץ, טרבלינקה, מיידאנק וסוביבור. הכחשת השואה אינה אלא הכחשת הרוע המוסרי של הנאצים.
להגן על הדמוקרטיה
האם רצח רבין היה, או שהוא רק מיתוס? כשתא"ל שלום משווה בין הכחשת שואה ובין הכחשת רצח רבין, הוא בעצם ממקם אותנו בצד הרע של השואה. אנחנו לא הקורבן, אלא התוקף שלא זיהה בזמן את שחיקת הבלמים: "הכחשת המניעים לרצח רבין וזהות הרוצח היא בבחינת מעשה בגידה בערכי הדמוקרטיה, הקורא תגר על יסודות החברה והמדינה". בדברים אלו הוא חושף טפח נוסף מכור מחצבתו. ראש חטיבת המחקר של אמ"ן אמור לזהות, לנתח ולאפיין איומים על מדינת ישראל אך במקום זה, הוא מנצל את מעמדו כדי להתריע את פקודיו מפני איומים פנימיים. עזבו את איראן, טיפשים. תקשיבו למה יש למוטי קידר לומר על רצח רבין.
בפרפרזה ליגאל אלון מוסיף שלום: "עם שלא ידע לעמוד איתן מול ראי ההיסטוריה שלו, על מראהו היפה ועל הקמטים והצלקות שבו, לעולם לא יוכל להגיע לביטחון ולשגשוג שלהם הוא מייחל". לא מדובר כאן בדרישה לחיבור למורשתו של העם, אלא בציפייה להכיר את רבדי נפשו הפנימי של העם שלנו, על מראהו היפה, הקמטים והצלקות שבו. מהאיגרת של שלום עולה כי הלקח שלמד מהשואה הוא אותו לקח שיש ללמוד מרצח רבין: הגנו על הדמוקרטיה, ב"עמידה נחרצת ובלתי מתפשרת מול כל חורשי רעתה… מבית". זו רק תזכורת נוספת לאומה אחרת שכשלה במאמציה לעמוד נחרצות מול חורשי רעתה של הדמוקרטיה. ובנוסחה הזו, תא"ל שלום מסמן את האויב, אלו שמכחישים (או מתכחשים ל) מעורבותם ברצח רבין, מאיימים על הדמוקרטיה וקוראים תיגר על יסודות המדינה. בקיצור, ימנים.
אנחנו לא המפלצת
השואה היא לא מיתולוגיה, היא קרתה באמת. במונחים לאומיים, מדובר בשיאה של ההשפלה שחווה העם היהודי בגלות. אבל כאשר קצין מודיעין בכיר מזהה תהליכים פנימיים בתוך העם, חשוב לזכור שאנחנו היינו צד בשואה. לא היינו הצד התוקפן, לא היינו אלו שהוליכו עם אחר לתאי הגזים, או אלו שידעו ושתקו. היינו אלו שהושפלו עד עפר ומצאו דרך לחיות, למרות הכול. היו שדבקו בתורה, והיו שחיפשו את נפשם באומנות, יש שהלחינו מוזיקה ויש שחיפשו קהילה. יש רבים שעשו הכול כדי להציל חיים. בשואה היו הרבה מפלצות-אדם, אנחנו לא היינו אחת מהן.
אז כן, איש ימין רצח את רבין. כן, הוא ניסה לעצור את תהליך השלום. כן, הוא עשה משהו רע שלא צריך לעשות. אבל כשמפסיקים להסתכל על כל אדם באשר הוא כמפלצת בפוטנציה, מבינים שאי אפשר לתלות את מעשיו של אחד ולהאשים את כל המחנה.
כשיהודי, קצין בצבא ההגנה לישראל, מביט בחברה הישראלית ומחפש לעצמו השוואות לשואה – הוא לא צריך לחפש את המפלצת הפנימית שתגיע מתוך התופת – אלא את המלאך, שידבוק בחיים.
קצת על הרבה 