על השבוע
השבוע שלנו עמד בשני סימנים דומים: המשך הקמפיין של דאע"ש לעליונות איסלמית-סונית בסהר וברלין. אכן דומים השניים, ברלין היא המראה שלנו כיהודים לראות וללמוד על זרמי העומק התרבותיים שלנו; עוד לא קצה מלאכת בניית הזהות זקופת הקומה, הזהות ריבונית; הכורדים והיזדים משולים ליהודים אחרי תש"ח – כמוהם אותנו גירשו, חלקם נרצחו וגם אנו נרצחנו כמוהם כמונו נשדדו עד כלות. הלקח המזרח התיכוני דהיום הוא הלקח הברלינאי דאז: שרידות תובעת ריבונות. הלקח הברלינאי דהיום הוא הלקח המזרח תיכוני דאז: לא ניתן לברוח מזהותך העדתית\תרבותית\דתית.
נאומו של נשיא ארה"ב ג'ון קנדי עסק בהיפוך מוחלט של טענות הברלינרים('הטעות' מכוונת) שלנו. נאומו הציג חומה של אתוס אל מול חומת ברלין הקומוניסטית. חומה של זהות תובענית, חומה של חובות הנדרשות לשם מאבק, מאבק בעבור האתוס האזרחי המכונן של ארה"ב. מאבק זהותי וערכי שהברלינרים שלנו לעולם לא יוכלו לחלוק באופן אותנטי עם כל ארץ אליה ירדו אליה. נאומו מסתיים באמירתו הידועה: Ich bin ein Berliner – אני ברלינאי. ובכן אני משתמש בה על מנת ללגלג עליכם יורדים יקרים, הבורחים מאתגר הריבונות היהודית.
על הברלינרים | על היוספוסים | זהות כרשימת מכולת | על הסטריאוטיפ האנטישמי | על המחיר – התבוללות
על הברלינרים
"תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם ממקומו"
המתמטיקי היווני ארכימדס
"היה מי שאמר: תנו לי נקודה אחת, אחיזה אחת קטנה מחוץ לעולם, ואניע את הכול; אבל נקודה כזאת אין, אין דבר מחוץ לעולם…"
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מתוך מאמרות
נשמעו הדים רבים של סלידה מכינוי אותם יורדים-בורחים כ'יורדים', "אנו מהגרים, משפרי איכות חיים" ענו לנו אותם פחותי-מעלה. "אל תשפטום עד שתעמודנה רגליכן בנעליהם" המשיכו מסנגרי "שיפור החיים". "אין לכם זכות" המשיכו מהללי חירות הפרט האינסופית בניסיונם להשתיק כל ביקורת, "אין זאת אותה הגרמניה" המשיכו אותם יורדים-בורחים. בלא משים לב, תשובתם כמו יחסם חושפת את שורשה התיאולוגי של עמדתם.
בעומדם אל מול מראתם בשעת לילה אפלה, ברגע מלנכולי גדוש געגוע או שמא ברגע של לגלוג הולך ומתגבר עלינו – "הנותרים" באותה כברת ארץ לה הם יקראו "שם" ואנו נקרא בית – בעומדם יביטו בעצמם והתיאולוגיה שלהם תחשף; את מקומם בקוסמוס יבקשו ועל מקומם בדרמה הקיומית שלהם ישמרו, יביטו היורדים-בורחים במראתם ויענו בסיפוק: חמקנו.
אבהיר, אין מדינת ישראל מושלמת, אדרבא היא רחוקה משלמות. אין מדינת ישראל מעניקה את השירות הטוב ביותר בעולם בתחום הרפואה, ברמת המחירים לצרכן, בתשתיות התחבורה הציבורית, במעורבות הממשלתית בענפי המשק ובאיכות כוחות המשטרה שזוכה לבולטות בשנה האחרונה. ישראל איננה המקום הטוב ביותר בעולם להיות בו גם אם אלו הזמנים הטובים ביותר שלה, כלכלית, באופן מוחלט ויחסי – ז"א שישראל אינה המקום הטוב בעולם אם כל שכתבתי מעלה הם המדדים הבלבדיים והיחידים לאיכות חיים ולחיים בכללם.
אנשים המודדים הכל אך ורק על סמך המדדים החומריים מעלה מעידים משהו על עצמם – הם מעידים על תפיסה תיאולוגית המאפיינת את העידן שלנו, הם מתחילים את הדיון, לכאורה, מנקודת משען חיצונית לעולם שסביבם – הפרט השופט כל. נקודת משען חיצונית לאקלים התרבותי בתוכו הם גדלו וממנו הם למדו לשון, מוסר, אתיקה, אומנות, אמונות.
תפיסה תיאולוגית זאת מתחילה בהנחת מוצא שתאר בצורה מופתית פרופסור מרק לילה, פרופסור ידוע למחשבה מדינית, במאמר שכתב בירחון שמרני בשם New Republic, כדּוֹגְמָה הליברטריאנית. הדּוֹגְמָה הליברטריאנית הוגדרה במאמרו כסוג של פרספקטיבה וכך תאר אותה: "ההשקפה הזאת[הדּוֹגְמָה המדוברת-ט.ק] רואה את מרכזיות ההגדרה העצמית האינדיבידואלית על פני הקשרים החברתיים המסורתיים". לילה תאר במדוייק את נקודת המשען הדמיונית ממנה חושבים ומפנטזים באקסטזה ילדותית היורדים-בורחים כי ישנו את עולמנו כאן בציון.
היהודים – היוספוסים: הרוכלים הנצחיים? – בהשראת ידידי יוני דראל
"נטל את נבלתה וטמנה בארון ועלה על ראש הגג וטמן את הארון בשלג. הריחו העופות בנבלתה. באו וניקרו בארון ושיברוהו וחילקו ביניהם נבלתה של האדונית. ואותו רוכל נטל את קופתו וחיזר ממקום למקום וחיזר והכריז על סחורתו"
סיום סיפורו של ש"י עגנון – האדונית והרוכל
אותם יורדים משולים לאדם שעושה מעשה זִמְרִי ומבקש שכר כְּפִינְחָס, עושים מעשה יוסף-הרוכל ומבקשים שכר פנחס. מנפצים את המהות הבסיסית ביותר של המהפכה הציונית – העברת היהודים מקבוצה גלותית לתודעה של עם ריבון, של עם בעל עוצמה מדינית, טריטוריה לחירות לאומית ופרטית ויכולת להגנה עצמית. אותם יורדים-בורחים כמעשה יוסף לא רואים את ישראל כביטוי של שינוי תודעתי בעם היהודי –שינוי ריבוני מהסיבה הפשוטה שמהותם מהות-יוסף אך הם מתהדרים בעטרת קוציו של שרוליק הצבר: "שירתתי" יציין כל אחד מהם לפני שינמק לך ארוכות על הסיבות לברוח מכאן.
71 שנים לאחר כתיבת סיפורו של עגנון והדמויות משתקפות אלינו מבעד למראת הזמן במלוא הדרן: בתפקיד יוסף – הרוכל היהודי המחזר על הפתחים 'הברלינרים היורדים-בורחים'; בתפקיד הלנה- האדונית האירופית הנאה, החושנית והעשירה נמצאת גרמניה; בתפקיד האתנן – בית, קצבת מחייה ומזון. יוסף הרוכל החל מן הרפת וטיפס לחדר האדונית – הברלינרים נחתו היישר למיטת אותה אדונית-רעבה. ברם, במחזה החדש לא את גופו של יוסף תאכל האדונית כי אם את נפשו וזהותו.
דיאלוג בין יוסף והלני, הרוכל היהודי והאדונית הגויה רומז לנו על הסוף המטאפורי:
"ישב ושתק. אמרה לו, חביבי שלי מאמין אתה אלהים? נתאנח ואמר, כלום שלא להאמין באלהים, לא יהודי אתה? נתאנח ואמר, כן, יהודי אני. אמרה לו, הרי היהודים אינם מאמינים באלהים, שאילו הם האמינו בו לו היו רוצחים אותו. אבל אם אתה מאמין באלהים התפלל עליך שלא יהיה סופך כסופם. – כסופם של מי? – כסופם שאל אותם ששאלת עליהם. – של בעליך – של בעלי. – מה היה סופם?"
הברלינרים משילים בראשית את זהותם הבסיסית, בצער להם אינם יכולים לחמוק ממהותם, איך יחמקו מזכרונות הילדות ושפת אמם? איך יחמקו מריחות מאכליהם המסורתיים ושלוות חגיהם? מזכרון אבלות מלחמות עמם ושמחת נצחונותיו? לא יחמקו- אך ישנאו; לא יצליחו – אך ינסו. ידידי יוני איתגר בשאלתו: אני תמיד חושב על מצב היפותטי שבו פורצת מלחמה וגרמניה מכריזה על גיוס חובה, האם אותם "גיבורי ניכר" ירימו את נשקם למען גרמניה? יהיו מוכנים למות על המולדת הגרמנית? או שבמשבר הראשון יעזבו את אדמת הרייך? ולאן?
אכן, המודל היוספוסי, היורדים-בורחים כמעשה יוסף עם מותה של האדונית, יקברו את ארצם-המארחת בשלג המשבר הכלכלי או הפוליטי, יארזו את מטלטליהם וסחורתם וימשיכו הלאה בשבילי העפר לאדונית הבאה שתסכים להכניסם לביתה – אותה מלכודת, אותו הדבש-מושך, אותו הרוכל היהודי. היורדים-בורחים הם-הם הרגרסיה מהמצב התודעתי הריבוני אל היהודי הנודד עליו כתבתי בעבר.
אזרחות כצרכנות – זהות רשימת המכולת – בהשראת שגיא ברמק
"כשם שהימאי הוא אדם אחד מתוך צוות, כך אנו אומרים גם על האזרח. ואף על פי שיורדי היום אינם שווים מבחינת היכולות שבידם – שכן זה חותר וזה נווט וזה צופה, וכך גם האחרים, איש-אישד ותארו…ישנה ג הגדרה אחת משותפת לכולם, שכן כולם אחראים לך שההפלגה תעבור בשלום, ולזה שואף כל אחד ואחד מאנשי האונייה."
אריסטו, פוליטקה, ספר ג' חלק 4. מעלות האדם ומעלות האזרח.
"אנחנו מדברים על רצון העם, זה המלאך הממונה על חלקי האומה וכובש לו את חלקי האומה. מה שמאחד אותנו האישים הפרטיים לקיבוץ חברתי, שבטי-לאומי, הוא כוח שנצטרף מחבלי הרצון וןמתגלה על ידי אופני הרצון. כשם שרצון היחיד וחפצו להתקיים הוא קשר המקשר נטיותיו ושאיפותיו במיסיבי חייו, כך הרצון העממי בכלל הוא השליט על האישים הפרטיים משך דורות ומועדים."
מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מתוך מאמרות, על אם הדרך, חזיונות עם – א.על הרצון
המודל המחשבתי-קיומי שאותו מציגים היורדים-בורחים, אותם יוספוסים מחזרי פתחים, הנו מודל כמו-סוליפסטי. סוליפיזם, בקצרה הנה תפיסה פילוסופית שמהותה "העולם שהחושים שלי מציגים בפניי הנו עולם פרטי שלי", תפיסה שלא מקבלת עולם-קיים מחוץ לעצמי. אותו יוספוסים מציגים את המודל האזרחי ,מנוכר וריק מכל תוכן זהותי, המאפיין אנשים בעלי גישה קיצונית זאת. הם בנויים על תפיסת עולם אנוכית.
בעבורם העולם כולו סופר-מרקט, קניון ענקי כפי שדימה הפילוסוף דניאל שליט בספרו "ספר הקניון"(מומלץ מאוד). האדם מרודד מכל 'מידה טובה', אין יותר ערכים קולקטיביים שהם או זהות שתובעת 'חובות' שהן לצד 'זכויות'. זהותם עבר רידוד טוטלי ונותרה על יסוד אחד ויחידי: הפרט(הם) ורווחתו החומרית(מחיר המילקי).
בעבור רוב רובו של המין האנושי זהות נרכשת או מולדת כרכוש תולדתי. זהות נבנתה בעבר על בסיס מניפסטים מלאי פאתוס והצעות, אחרים בנו אתוס על בסיס חוקה תבונית יותר או פחות, נוספים הציגו זהות שבסיסה טקסטים דתיים עבי כרס ואחרים הלכו אחרי מנהיג כריזמטי מרחק אלפי קילומטים – בעבור אותם יוספוסים מהי הזהות? הם הולכים אחרי רשימת המכולת הזולה *מספיק*, המילקי בעל "המחיר המידתי" ופת הלחם בעלת "המחיר הסביר". זהותם היא רשימת מוצרים במכולת – ביטוח, מכשירי MRI, קצבאות סטודנטים. זוהי זהותם ואין בהם תוכן מעבר, לא כאמירה על נפשם, אלא כפרי בחירתם האמפירית –פרי מעשיהם.
לכן הבלבול בעולמם של אותו יורדים-בורחים/יוספוסים בין המושגים ״אזרחות״ ו-״צרכנות״, בעולמם חד הם. אין בעולמם שום תפיסת סולידריות כפי שתאר אריסטו במשל הספינה, באם גרמניה תאלץ מטעמים אי-אילו ואחרים לגייס אותם, כפי שכתבנו, הם יברחו לצרפת. באם צרפת תבקש תרומה בדמות רכישת אג"ח בשביל שיקום ממשבר כלכלי הם יהגרו לבריטניה, באם בריטניה תבקש לכפות ערכים 'הומניסטים' על בסיס ביטול זכות פולחן כגון שחיטה כשרה יהגרו לארה"ב. אין שום מרכיב סולידרטיבי ותחושת שייכות בזהותם כפי שתאר אריסטו בין מלחי הספינה.
אין הם יתגייסו לשום 'רצון' לאומי גדול כגון רפורמה אדירת ממדים, פרויקט לאומי משנה תודעה, חזון של התיישבות ותקומה עממית או לחילופין פעולה למען שינוי ערכי פנימי. היוספוסים זרים לכל אלו, כל דבר שיש בו חריגה מרשימת המכולת יש בו כדי להכביד וכל אחריות קולקטיבית החורגת ממחיר המילקי או הזכות לקיצבה זו או אחרת יש בו כדי להכריע – …
…- מונח תחת מתלה המעילים, בכניסה לביתו של כל יהודי יורד-בורח/יוספוס, מונח מקל הנדודים ולצדו מחשבון התועלת החומרית. אחת לתקופה מדודה ימדוד את כדאיות נוכחותו ובהינתן האות יאחוז במקל וינדוד בשבילי היבשת הישנה – מאדונית לאדונית יכתת רגליו הרוכל.
על הסטריאוטיפ האנטישמי ויוסופס מצדיקו
"חוקת 1795(חוקת המהפכה)…שורטטה בעבור האדם. עתה, אין נמצא בעולם דבר כזה כאדם. במהלך חיי ראיתי צרפתים, איטלקים, רוסים וכדומה. בזכות מונטיסקייה אף שמעתי כי אדם יכול להיות פרסי. אבל, בכל הנוגע לאדם, אני מכריז שמעולם לא פגשתי אותו. אם הוא קיים, לי אין שום ידע עליו"
ג'וזף דה מייסטרה 1796
היורדים מנסים להשיל מעליהם את זהותם הלאומית-יהודית, הם חותרים, כפי שביטאתי בטור קודם שלי, לנהל מרחב זהותי פרטי אינדיבידואלי, אדרבא הם רואים באותה זהות שלהם כ'אדם' כיסוד כל דיון, שכן רק לאובייקט מוגדר כגון 'אדם' יש יכולת לטעון למדדים 'אובייקטיבים' כמו רשימת המכולת שלנו – זהותם פנטזיה, תפיסתם פנטזיונרית ומעשיהם אילוזיה.
הבא נשאל: איזה קולקטיב לאומי אחר, גרמני, בריטי, צרפתי ואפילו אמריקאי יסכים לקבל מישהו שהשיל כנחש את עורו לטובת זהות אחרת על בסיס בצע דולרים? כל זהות, גם זו האמריקאית, תובעת חובות של אתוס – תפיסה מלכדת שיצרה, מלמטה למעלה, את אותה הקהילה והנה מגיעה אליהם, כפרוצה, זהות-נטולת-זהות ותובעת נתח מקצבאות הביטוח הלאומי, תקציב הבריאות ותקציב הרווחה.
מרגע שקהילה אחרת תהיה אטרקטיבית יותר אותה פנטזיה שהתחפשה לזהות תעבור אליה, הרי לאן ילך היורד-בורח/היוספוס אם לא למקום בו רשימת המכולת הזולה ביותר? אותם יהודים יורדים שבויים בפנטזיה אוניברסלית, בעבורם העולם קניון וכל מדינה כחנות, האזרחות כטובין והחבירה בין השניים היא עיסקה. בעבורם העולם כולו בנוי על קהילה של פרטים-צרכנים.
היהודים היו, תמיד, הראשונים לאמץ פנטזיות אוטופיות: מהמרקסיזם ועד לליברליזם הרדיקלי של האמנסיפציה, מהנצרות-נטולת-החובות ועד האנרכיזם בדמותה של אמה גולדמן. מה לא ניסה היהודי על מנת להשיל, להנשיר, את המשא המעייף:זהות בת 4000 שנה ומצוות במקרה הנוצרי או הקומוניסטי; אחריות לאומית תובענית בת 66 שנות תקומה, מהפכה ומאבק. חברת הצרכנים הגלובלית(המדומיינת) כמוהה כקהילת המאמינים הנוצרית הגלובלית – כולם מחפשים להתנצר לנצרות החדשה – תרבות של פאולוסים.
על המחיר – התבוללות
"עוד אנו כואבים את עובדת ירידתם של טובים גם מוכשרים מבני דור ההמשך, עולה שאלה חמורה מעצם הירידה – היציאה מכלל ישראל חמורה מירידה לגולה! אני חושש מלומר, שבמידת היכרותי את הנוגעים בדבר, יהיה אחוז גבוה מבין היורדים שייצאו מכלל ישראל בתוך דור או שניים – דווקא מיוצאי חלצינו. אולי מן הדין לשאול ולתחקר אותם אל כ"כ על סיבות הירידה, כי לרבים היא לא נהירה ולא מודעת לכשעצמה, אלא איז המטען רוחני יהודי ציוני וקיבוצי הם נושאים בקרבם כמקור להזדהות להם ולבניהם? אולי בדרך פארדוקסלית זו נלמד משהו על אובדן הקוד הרוחני שלנו, שתוצאותיו לעתיד עלולות להיות קטלניות יותר מכל חובות הבנקים."
איגרת לחברי הועד הפועל של הקיבוץ הארצי מתוך קובץ כתביו "משלו ועליו".
ירידה לארץ נוכריה, בהעדר זהות דתית או תרבותית מובהקת מובילה, בטווח של דורות ספורים להטמעות
מלאה. יטענו היוספוסים: הרי זה גזעני להכריח את הילד/ה להתחתן עם יהודי/יה, זה מפלה את הבעל/אישה לחגוג רק את חנוכה ולא כריסמס. לבסוף יתהו לשם ולשם מי צריך דת? מדובר בתופעת התבוללות, האסימילציה עליה דיברו נביאי הציונות התרבותית כמו פינסקר ואחד העם; תופעה אליה הגיבו ואליה התייחסו חוזי הציונות המדינית והמעשית כמו הרצל בירנבאום, אוסישקין. לעניות דעתי מדובר בתוצר ההכרחי של חיים נטולי שורש זהותי מהותי.
אדם נטול גרעין זהותי מהותי כיהודי לא יהיה יהודי בטווח זמן קצר. אתה בגרמניה, אתה תדבר גרמנית, אתה תחנך ילדיך במערכת החינוך הגרמנית על ברכי תרבות גרמנית וטלוויזיה גרמנית – אין שום זהות 'יהודית חילונית' יציבה. מעולם , אמפירית, בהיסטוריה, כולה לא הייתה זהות יהודית חילונית יציבה מחוץ לישראל.
על דואר ישראל
מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את דואר ישראל!
קצת על הרבה 
וכי הנמענים, ה"יוספים", קוראים משהו ממין זה? תמהני.
אלא, הורי העתידים לצמוח כאלה אמורים לקרוא ולפשפש במעשיהם, היש דבר להסיק מכאן.
תודה.