מה אלי כהן איבד ב'נטפליקס'?

את סיפורו של אלי כהן הכרתי בקווים כלליים. כהן עלה ארצה ממצרים, התגייס למוסד, התברג בדרגים הבכירים בסוריה עד שנתפס, והוצא להורג. כל זה היה נכון, עד שצפיתי בעניין רב בסדרה אודותיו ששודרה ברשת הסדרות 'נטפליקס'. מסתבר שהייתה לו אישה, נדיה, וילדים. שלושה.

ככל סדרת טלוויזיה, גם 'אלי' מבלבלת ככל הנראה בין אמת ובדייה, למען הצופה ומשתמשת בחופש אומנותי כדי לחדד נקודות או לייצר חדשות. אליבא דנטפליקס, כהן השתעבד כל כך לדמות אותה ליהק עבור הסורים עד שהחל לאבד את עצמו לדעת. הזמן הארוך ששהה בסורים והקשרים שיצר לא בלבלו את נאמנותו, אך כן היטו את צפונות ליבו.

מבקרי טלוויזיה שצפו בתכנית ביקרו אותה על כך שהמשחק בה אינו אמין דיו, או שהדמויות מעט חד-מימדיות, אך בעיניי השאלות הללו שוליות.

זו לא היצירה הראשונה של נטפליקס שעוסקת בהיסטוריה של מדינת ישראל. רק באחרונה יצא הסרט "אתר צלילה בים האדום", העוסק בזווית האמריקאית של מבצע משה והעלייה מאתיופיה. קדם לו "המלאך", שעסק בגיוס אשרף מרוואן שריגל לטובת ישראל. רשת 'רקורד' הברזילאית הפכה את סיפור יציאת מצרים לעלילת טלנובלה בסגנון שמרני. השאלה הגדולה היא זו שמופיעה בכותרת הרשומה: מה איבד אלי כהן בנטפליקס, למה הוא לא יכול היה למצוא את דרכו לחברת הפקה ישראלית, שתציג את סיפור חייו ומותו.

בדו"ח של פורום 'קהלת' מ-2016, כתב ד"ר זיו מאור כי מנגנון המימון הממשלתי לסרטים אינו מאפשר לממן סרטים שאינם תואמים את רצון הלקטורים, שהתנהל כמועדון סגור. כך למשל, יוצריו של הסרט עטור השבחים אודות השואה בשם "הבן של שאול" זכו לתשובה שלילית כאשר פנו אל קרנות הקולנוע הישראליות. הוא זכה למימון מגרמניה. גם סרטה הדוקומונטרי של מנורה חזני על ימיה הראשונים של תנועת ההתיישבות זכתה לכתף קרה לא פחות מ-4 פעמיים. פעמיים אל קרן הקולנוע החדשה לישראל, קרן רבינוביץ', ואל מפעל הפיס.

"כולן ענו שהיו הרבה פניות ולא יכולנו להגיע אל כולן", אמרה לי חזני לפני כשנתיים. "מאחת ביקשתי לקבל מכתב הנמקה. הם אמרו שאמנם מדובר בסיפור מכונן, גישה בלתי אמצעית אל הדמויות וזה יכול לעשות את הסרט מצוין, אבל אנחנו לא סומכים עלייך שתעבירי ביקורת. ושיהיה לך מספיק מרחק מהדמות". חזני נאלצה לפנות למימון המונים כדי לעמוד בעלויות הסרט.

תולדות העם היהודי ומדינת ישראל רצופים בסיפורים מצוינים. אפשר לתרגם אותם לעידן המודרני, באופן מעשיר, מלמד ומרגש. נדמה שרבים בעולם מבינים זאת, אך דווקא פה מסתפקים בבחינה ביקורתית של תקופתינו.

אם תשאלו את הישראלי הממוצע כיצד חווה את קיץ 2014, הוא עשוי להיזכר בהדר גולדין ואורון שאול, אותם איבדנו במבצע 'צוק איתן'. אולי יציין את חטיפתם של שלושת הנערים, אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שער. אולי את שניהם. ב'קשת', בחרו לנצל את הזיכרון הקולקטיבי בנוגע לאותם נערים, כדי להתמקד דווקא ברצח הנער מוחמד אבו-חדיר.

הבחירה בשם הסדרה Our Boys, מצלצלת דומה באופן מחשיד לקמפיין הרשת שליווה את דרישת המשפחות להשיב את בניהן, בטרם ידעו מה עלה בגורלן. ברשתות החברתיות הופץ הכיתוב BringBackOurBoys. אבו חדיר היה רצח נפשע, אך לקרוא לסדרה שעוסקת בו באופן כמעט בלעדי "הנערים" חוטא למציאות ואף מסלף אותה.

מה עושה אלי כהן בנטפליקס, אני מבין. אני רק לא מבין למה הוא לא נמצא בטלוויזיה הישראלית כבר הרבה לפני כן.