כה אמר קופל: הפוך גוטה…הפוך

על טקס הזכרון לחללי צוק איתן

בזמנו, לפני אי אילו חודשים כתבתי טור על המוסריות של המתנגדים לאלימות בכל הנוגע לשאלת 'צוק איתן', הטור הזה חזר אלי בעקבות קריאתו טורו של דוד (דוכי) כהן באתר Ynet. הטור של מר כהן עורר בי מחשבה רבה, עד כה חשבתי שאני ושר הבטחון בוגי יעלון חיים על אותה הפלנטה, באותו הקוסמוס, במציאות אחת, אולם ביקורתו של דוד כהן על הפרקטיקה שנקראת 'זכרון' העירה בי קול זעקה: אנחנו לא חיים על אותה הפלנטה, אף לא באותו הקוסמוס, אנו חיים בשני יקומים ערכיים שונים להפליא, המציאות והאבסורד.

לכן חזרתי לתיאורה של אבסורדיסטן, אותה מדינה שספגה שיתוק בהכנעה, אלימות כנגד אזרחיה ב"הגנה התקפית" והקרבת מיטב בניה, כ"מוסר מלחמה". נזכרתי וניעורתי לכך שבעוד שאנו, תושבי המציאות, חיים ונושמים את אוויר העולם הזה, העולם בו הופגזנו באש ארטילרית מת"א ועד ירושלים, ספגנו שיתוק מוחלט של דרום ישראל בלא מענה מספק, דיממנו בדם חיילים, מבין חרכי אפוד המגן בגלל  'מוסר המלחמה', "מוסר" המוביל את כוהניו להקריב חיילים על מזבח ניסוחים משפטיים פתלתלים. הם, תושבי ארץ האבסורד,  תושבי אבסורדיסטן, ראו במהלך 'צוק איתן' ורואים  כיום את הדברים בצורה אחרת לגמרי.

תושבי המציאות ספגו השפלה אישית וצורבת במהלך 'צוק איתן', ילדיהם איבדו את היום ואת הלילה לטובת ריצה אחוזת אמוק למקלטים וממד"ים, דמיונם הפך כל קול שאון לסירנה המבשרת על ניסיון השחיטה הרקטי-אנטישמי היומי ומחשבתם, שבשגרה עוסקת בשאלות חול, עסקו שוב ושוב באוריינטציה ל'מרחב מוגן' למען קדושת החיים. שדרני החדשות היו לדייגים המושכים אותנו בעצבינו, מלוכתם על האינפורמציה הייתה לנו כפיתיון, וכך אדם החי במציאות נתלש משלוותו וגדשה סיאת סבלנותו.


מאידך – אל מול



במהלך 'צוק איתן',  אחת לארבע עד שש שעות יצאו בשמחה אזרחי אבסורדיסטן לזמן-פולחן במקדשים הקהילתייים הנקראים מקלטים או לחדרי התפילה הפרטיים הנקראים ממ"דים, במשך חמש עד עשר דקות עומדים דום וסוגדים לאלילים – ברקע מסייעת כנסיית אבסורדיסטן באמצעות 'צלצול' בסירנת הכנסייה – צבע אדום –  ודרשת כוהני ערוצי החדשות המספקת להם רציונל-תלוש למען תכלנה נפשותיהם את האיוולת שסביבם כ"מציאות הטובה ביותר".

פולחן המולך - שידור מאולפני החדשות של אבסורדיסטן
פולחן המולך – שידור מאולפני החדשות של אבסורדיסטן

על חברי "האמת שלי" – בית הלל מול בית שמאי

"אנחנו האנגלים מולדתנו רחוקה, ואילו אתם תצטרכו להמשיך ולחיות עם הערבים. אל תזדהמו במעשים כאלה שיתנו בידם אחר כך נשק מוסרי להנצחת השנאה."

אורד צ'ארלס וינגייט מסביר לפקודיו מדוע נאסר עליהם לנקום.

"כעין לורנס של היהודים."

באזיל לידל הארט – מומחה לאסטרטגיה צבאית – על וינגייט

ראשית הערה אישית – אינני קורא לפעולות נקם חסרות מחשבה או רצח לשם הרצח. אולם אין אנו עומדים שם, אנו עומדים מול מתרס. אנו חווים חרדה פנימית וסנקציה חיצונית המונעות מאיתנו להפעיל אלימות במידה הנדרשת לשם נצחון, לשם התקפה. אינני מבטל עקרונות מוסר, אני תובע אותם!

הנה הפתעה – חברי קבוצת 'האמת שלי', הם אלו שמהללים את ה'חרכים שבאפוד'; ההבדל היחידי בין 'שוברים שתיקה' ו'האמת שלי' נמצא במענה לשאלה: "האם עמדנו ברף "מוסר המלחמה"?". שניהם מגדירים בצורה דומה את הילולת המגננה כ'מוסריות נעלה', ההבדל נמצא באדיקות – אלו מ'שוברים שתיקה' כבית שמאי ואלו מ'האמת שלי' כבית הלל –  לשניהם עקרונות הלכתיים דומים. ברצוני להעיר לאחיי מ"האמת שלי" שהבעיה לא נמצאת בשאלת העמידה ברף אלא בהנחות היסוד המוסריות; בלא משים לב, "האמת שלי" מחזקים את "שוברים שתיקה" – אלו גם אלו הם אלו שיקוננו על "חיים שהיה צורך להקריב" למען "נשמור על דמותנו המוסרית", ולבסוף יאכפו על כל אפודי צה"ל להיות 'חדירים', כפי שהעידו באו"ם, עשרות חיילים, אמיצים, כבודם במקומם מונח, אולם לא מוסר של מנצחים הם ביטאו, כניעות מוסרית ככסות מוסרית – ההפסד הפך לנו לפולחן, הנצחון לחטא.  נעטה כסות מוסרית – כך ננמק, באבסורדיסטן, את מותם המיותר של הבנים לאמהות המקוננות. נעטה על עצמנו דימוי נאור – זה לא יעכב או ימנע ממועצת זכויות האדם לבקש ליטרת בשר-ישראל.

חלק מחיילי צבא אבסורדיסטן מגיעים ממקום של כפירה, מדי פעם חבורת כופרים קיצונית ואלימה שכזאת דורשת לתקוף את התוקפן. הכופרים מנמקים טענתם על בסיס איזה ספר בזוי שנשכח מלבבות חלק מכובד מאזרחי אבסורדיסטן: התנ"ך. מצטטים מחז"ל שפירשו את משה 'אם בא להורגך – השכם להורגו' ועוד פתגמים שובניסטים-פשיסטיים. למזלם של תושבי אבסרודיסטן פקודות הצבא מנוסחות לפי חוק-המוסר הקדמון של מועצת זכויות האדם: "בא פלוני להורגך יהודי? שמור על קיומו".

כך נמצא את הגנרלים הבכירים בצא"ל, צבא האבסורד לישראל, קוראים לתגמל את התוקפן למען ילמד ויימנע מלתקוף שוב, לו היו מתמודדים עם בריון שהלם בראש  בנם – האם גם אז היו מציעים לבנם לתגמל את הבריון? ייתכן, לצערנו ייתכן מאוד, אם כן מה הפלא שצא"ל פיתח שיטת לחימה מתקדמת, פרוגרסיבית בלע"ז, למאבק מול בריונות החמאס – מגננה התקפית – מעטפת על מעטפת של מערכות הגנה מגיבות – חזרנו אל תוך החומות. אנחנו מגנים בתקיפות כנגד התקיפה החמאסית את ישראל – הם ישגרו רקטה? נפוצץ את הרקטה! הם יחפרו מנהרה? נפוצץ המנהרה! ישכנעו את ההמון הגנרלים כי בהגנה תעשה לך מלחמה.

על אבסורדיסטן

אמונת אזרחי אבסורדיסטן בדתם איתנה, איך לא תהיה כשכהני זכויות האדם ובטאון הכנסייה, 'הארץ', מפיצים ומציפים תחת כל עץ רענן את עשרת הדיברות של דת המגננה:

א. לא תקדים לתקוף תוקפייך.

ב. לא יהיו לך פחות אבדות מהתוקפן.

ג. 'פשרה' תהיה הכלי היחידי מבין כלייך.

ד. לא תפסיק לספק לתוקפייך מים, מזון, רפואה, וכסף מזומן.

ה. כל הישג של הצד השני יוכחש תחת הטענה שאין הצדקה להסלמה.

ו. תציית לחוק הבינ"ל רק כשזה פוגע בך.

ז. דעת תושבי 'אבסורדיסטן' תמיד תהיה פחותה ביחס לדעת 'תושבי הקהילייה'.

ח. לא תציית לחוק הבינ"ל כשיועיל לך.

ט. המושג 'פשע מלחמה' יוגדר מחדש ומעתה הנו מילה נקדפת למושג 'יוזמה התקפית'.

י. דע כיצד תדווח ולאיזה עמותת שמאל תפנה למען דיווח על 'פשע מלחמה'.

ויאמרו תושבי אבסורדיסטן לאוזני עבדכם הקטן: "נאים העיקרים בעינינו" ויטיפו וירבו פולחן אדם – 'האמת שלי', בצל"ם ולבסוף מועצת זכויות האדם, דם דם ודם.

כה עבדו את 'האדם', את זכויות המדומיינות, את המטאפיסיקה של הנאורות – את אלוהי אבסורדיסטן.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “כה אמר קופל: הפוך גוטה…הפוך

  1. אלקין בא מן הים

    שוב שלום,
    נשמע שאתה קצת רגיש לעניין הזה, אז אני מרשה לעצמי לפתוח ב-captatio benevolentiae, בערך:
    לעניות דעתי, "מוסר המלחמה" שאתה מוקיע כאבסורדי הוא, קודם כל, בלתי-מוסרי. אדם שמוכן לוותר על התביעה שלו, של בני-ביתו, של מיודעיו, ושל העם כולו לחיים, למותר לציין שחוטא לכולם. אבל מהאנשים האלה -וממה שהם עושים יחדיו- חיינו עצמם מורכבים! אם הם נחשפים לסכנה, מה שטבעי לעשות זה לגמול להם טובה, גם תוך לחימה, ותוך שפיכת דם.
    אבל זה לא פוסל את האפשרות של מוסר מלחמה בכלל. למען האמת, סיבה אחת לכך שיש המערערים על עצם תוקפה המוסרי של המלחמה, היא שאותו מוסר מלחמה נעדר מאיתנו.

    המלחמה הייתה על הישראלים לטורח. גם על שתי הסיעות שמתיימרות לייצג אותם. בשביל השמאלנים זו אורגיית טבח אטאביסטית, בהמית ולמעשה סתומה; בשביל הימנים מאבק הישרדות חייתי אך בלתי-נמנע, מוצדק משיקולים של ריאל-פוליטיק וולגארי. וזה צידוק קלוש – הרי אתה צודק, אתה ובוגי לא חיים על אותה פלאנטה, בגלל שהוא לא חושב שמלחמה היא דבר מוסרי אבסולוטית. בשביל הרוב הדומם המלחמה, לפני כל דבר אחר, היא מועקה. הם חווים אותה מהעורף, ולא יותר מכסדרה של צ'אפחות מטאפוריות על אותו עורף. רובם רוכשים די והותר משטמה מוצדקת לאויב; אבל האם הם שוטמים אותו בתור האויב? או שהם שונאים אותו בגלל האלימות שהוא מפעיל כלפיהם, בגלל הסבל שהוא מסב להם – אחרי ככלות הכל, כקורבנות?
    על כך שנמצאנו במלחמה לפני שנה אין עוררין. אתה אולי סבור שלא הסבנו לאויב די נזק; יכול להיות שלעת-עתה, בראייה אסטרטגית שיש בה היקף אך אין בה אורך-תווך, עשינו מספיק. זו לא שאלה של למבקרים חברתיים, זו שאלה לאנליסטים. אבל סוגיית המוראל, שמעסיקה אותך וטורדת אף את מנוחתי, הייתה מתגלית בכל החלטה שהמערכה הייתה כופה עלינו – היא אינהרנטית לתרבות הפוליטית שלנו. גם ביחס לריצה לממ"דים, האמת נמצאת שם איפשהו בין התיאור הנוקב שלך לתושבי "אבסורדיסטן", לבין תושבי אי המציאות.

    ודאי ברור לך, שלא היינו נקלעים לכזה מצב אילולא היינו מצויים בסוג של משבר מוסרי.
    כמשל, מה ייטיב לשרת משבר כזה מהסברה, לפיה במלחמה אין שמץ של מוסר? שהיא לא טובה מתוך עצמה, אלא שמתוך עצמה היא רק נוטלת מאחרים, סוג של ביזה מאורגנת עם קצת פרפרנליה מסביב?
    אפשר לטעון שהביזה מקנה לנו יתרון חיוני, ואפילו מרחב נשימה (שלא לומר Lebensraum) – בכך אולי יהיו לה תוצאות מוסריות אי-שם בעתיד. אך באותה קלות לאמץ את הראייה הילדותית והצינית שפועלת כאן תועלתנות גסה ובלתי-מוצדקת. גבורה בעצם המלחמה, כמו שהימין נורא היה רוצה לראות אך פשוט לא מסוגל (כי לתבוע הוקרת-תודה לחיילים איננה להכיר בגבורה, רק החזות שלה, וגם בצורה מלאכותית ותפורה רע), לא מוצאת קרקע להתפרנס ממנה. ובמלחמה שכולה אינטרסים, שאין בה דבר צודק באופן אינהרנטי אלא רק בעקיפין, אין תימה שזה כך.

    הלוך-הרוח של "אבסורדיסטן" הוא לא פועל יוצא של מוסריות במלחמה, אלא של הסברה שהיא ככלל נעדרת. משקבענו שאין מוסר במלחמה, ויתרנו על הגבורה, ועל הגורם החזק ביותר לקיומן של מלחמות – אינדיגנציה.

    יש לי הרגשה שעל הרבה מזה אנחנו עלולים להסכים(!). אז כדי לא לקפח פולמוס טוב, אעבור ישר לשאלתי אליך :
    משעה שהסכמנו שמלחמה צודקת, עליה להיות צודקת מכל-וכל. זה אומר שיש בה קנה-מידה של הגינות.
    עד איזה גבול אתה חושב שניתן למתוח את זה? כמה דם ביכולתנו לשפוך, לפני שהפעולה תיעשה לא מידתית, ובכך בלתי-צודקת?
    כלשונך: "ללא רחם וללא סייג," אמנם למען יעד מקודש.
    אם אין סיג, אין צדק, ואתה נקלע למלכודת המוראל – מלחמה היא על-מוסרית לטענתך.
    אם יש צדק – יש סיג, ואז עליך לסמן אותו. אבל בכך אתה נבדל מתושבי "אבסורדיסטן" שלך רק במינון, ומן הראוי לחפש את הבעיה המוראלית שאתה מתאר במחוזות אחרים.
    אולי זה יש איזה יסוד מחריד לחיים, אך שיש בו מטעמה של הרמוניה, שגם על דברים יקרים עלינו לכפות איזו פרופורציה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s