קצת על החרם | מוצ"ש בְּהַעֲלֹתְךָ

קצת על החרם

זו הייתה תגובה טבעית, פבלובית כמעט.

בשנייה שהוא ראה את הודעת הפוש הכול כבר רץ לו בראש.

"הוא אמר מה?", קפצה השאלה בראשו. הוא לא יכול היה לענות מהר מספיק וכבר הפוסט החל להיכתב לו בראש. "מנכ"ל אורנג' העולמית אמר שהוא מעדיף לנתק את הקשרים איתנו…", הוא החל.

הפוסט לא היה קצר. הוא שילב בו בעורמה את תנועת החרם הכללית נגד ישראל, את אתוס הגבורה היהודית של מעטים מול רבים והמבורגר. הוא לא היה בטוח אם ההמבורגר יעבוד, אבל באמצעים הומוריסטיים, כך האמין, יגיע רחוק יותר.

את הפוסט חתם בקריאה לעזיבה המונית של החברה הישראלית הקשורה אל אורנג'.

באותה שעה עלו עשרות פוסטים שנונים יותר ופחות בנושא, אך אף אחד מהם לא הצליח לקלוע למטרה בדיוק כמותו. "זה ההמבורגר", יאמר לעצמו בשתיים לפנות בוקר כשישכב במיטה וינסה להבין איך בדיוק הפוסט שלו הפך לכל כך ויראלי בתוך כמה דקות. מאות שיתופים ואלפי לייקים. כך הכול התחיל.

אך הצלחת הפוסט לא הייתה הדבר המשמעותי ביותר שהוא עשה. הוא גם לא הבין זאת, אך איכשהו הוא הפך לאיש שמוביל את המחאה נגד פרטנר.

הוא הוזמן לאולפני טלוויזיה, דיבר בתכניות בוקר ובתוכניות ערב נגד חברת הסלולר. החברה פנתה אליו מספר פעמים בבקשה להפסיק, אך הוא ניתק. פרטנר גם דרשה, גם איימה שיפסיק, אך הוא בשלו. למה שהוא יפסיק? ובכלל, הוא בגולן, מה אכפת לו?

המחאה גברה. עיתון מהגדולים במדינה, ואולי המשפיע בהם, היה במהלך קמפיין נגד תנועת החרם והוא התאים להם בדיוק למה שהם היו צריכים. דמות אנושית, ציונית ואכפתית. "יש לנו סמל!", אמרו בישיבת המערכת. בואו נקדם אותו.

כתבות פרופיל עליו הופיעו ליד כתבות שהסבירו לאיזו חברה הכי משתלם לעבור. הכתבה הזו הופצה בהמוניה, ויותר משכחלון קידם את שבירת הטריואופול של פלאפון, סלקום ופרטנר, הקמפיין נגד תנועת החרם עשה את שלו.

בתוך שבוע ימים, יחד עם קידום וסיוע של אותו עיתון, 012 ו-youphone איבדו מחצית מהמנויים שלהן לחברות המתחרות. פרטנר עצמה איבדה למעלה מ-70%. מי שנותר היה זה שהבין שאין קשר בין פרטנר ובין אורנג' מלבד המותג.

חודש ימים עבר וההמולה חלפה לה, אך עולם הסלולר נותר מזועזע. אחרי שנים מעטות של תחרות בין המפעילים, נעלמו בין רגע שלוש חברות מהשוק. ההשפעה הייתה דרמטית.

3,500 עובדי סלולר פוטרו בתוך חודשיים, מניות החברות קרסו, ושוק התקשורת לא הבין איך להתמודד עם הכול. פלאפון וסלקום הביטו במתחרה הותיקה נעלמת מהמפה בעיניים כלות אך גם קצת שמחות. הן עשו איך לנצל את המצב. הן שכחו דברים שבגולן וברמי לוי עוד לא למדו.

הן הצמידו תג מחיר לציונות.

סלקום השיקה פרסומת. הסצנה דימתה הפגנה אנטי-ישראלית מאירופה. המוזיקה ברקע שקטה. יהודי מפוחד ומבוהל מביט אל עבר ההמון העוין. תחת מעילו, מבצבץ דגל ישראל. הוא בוחן את ההמון, ומסתכל על הדגל. הוא מוציא את הדגל לשנייה, אך מחזיר אותו שוב למקום מסתור. קצב השיר ברקע מתגבר. הוא בבירור מתלבט אם נכון יהיה להניף אותו אל על, להראות להם קצת אומץ יהודי טוב. הוא מביט בקהל הגדול, הקנאי וחושש. המנגינה, התופים וקול הזמר מגיעים תכף לרגע השיא. ובזמן שהוא מתלבט, מופיעה מולו בחורה אירופאית יפה. הוא, המום ממראה עיניו, מאבד אחיזה בדגל והיא תופסת אותו ומנופפת בו אל מול הקהל העוין.

הסחף בכיוון החברה הותיקה היה מידי. הפרסומת הופצה עשרות אלפי פעמים. היו שהצמידו את פסקול נאומה של סתיו שפיר, זו ציונות, אל הפרסומת. ואכן, הייתה זו ציונות בהתגלמותה המושלמת. רק מאמר מערכת ב"הארץ" הצליח להבין מה באמת עשתה החברה בכותרת "פטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל".

והנבל אכן היה נבל.

מנכ"ל אורנג' העולמית הוביל לגל של פרסומים על אמירות אנטישמיות ואנטי-ישראליות של גורמים שונים בחברות שונות. העיתון המשפיע במדינה היה מושקע מעל הצוואר בחברות רבות במשק הישראלי, והניסיון לפתוח את השווקים לתחרות איימו על עסקים רבים מאוד שלו. הוא היה חייב לעצור את התחרות. הספיקה לו התחרות בשוק התקשורת.

מנכ"ל סטארקיסט העולמית אמר משהו על כך שהשוק הישראלי ריכוזי מדי. עוד באותו יום הפכו את הציטוט שלו לחלק מתנועת החרם. הוא לא הבין למה אחרי שנים רבות של נתח שוק גבוה, הסחורה חזרה אליו. מתחת לפני השטח, סיפרו לו שאותו עיתון מושקע עד הצוואר בחברה ישראלית מתחרה.

החרם הישראלי על העולם הלך והתגבר.

אחרי אורנג' וסטארקיסט, גם נייקי ספגה מהלומה, וחברות בינלאומיות שחשבו להשקיע בארץ הקטנה והמסוכסכת הבינו את הרמז וצמצמו את הייצוא אל עבר ישראל.

כתוצאה, השוק הישראלי כילה את עצמו.

ביום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל, ראש הממשלה הטרי סיפר על אלפיים שנות דור בהם קיוו יהודים לגור בארץ ישראל. "הם השתוקקו להיות כאן, בציון. מי אנחנו שנוותר על הציונות בשביל בצע כסף?", הוא קרא. כמובן, לו היה כסף, והרבה. שנים רבות של הכנסה גבוהה דאגו לכך שעתידו הכלכלי יהיה מובטח, גם אם המחירים יעלו קצת ואפילו אם יעלו הרבה.

תגובתו להודעת הפוש הייתה טבעית. פבלובית כמעט. "הוא אמר מה?", שאל את עצמו בראשו.

הניסוח ישב לו בראש כבר תקופה, הוא רק חיכה לרגע המתאים לחזור אל קדמת הבמה. גם ככה נמאס לו מהמחירים היקרים, והנה – סוף סוף ההמבורגר יהיה לאות ומופת על שוק אחד שיכול להתפתח יפה אם רק תהיה בו תחרות. זה היה השוק היחיד בו איכות המוצר עלתה והמחירים ירדו.

הוא לא ידע זאת, אך האמריקאים דאגו שמקדונלדס לא תהיה אחת מהחברות הבינלאומיות שדוחקות את עצמן החוצה בעקבות החרם הישראלי על ישראל.

את הפוסט הזה הוא חתם במשפט: "עם ציונות לא הולכים למכולת", וקרא לביטול תנועות החרם.

כשהוא לחץ על 'פרסם', הודיעה לו החברה הסלולרית כי נגמרה לו חבילת הגלישה והפוסט ירד לטימיון.

---

מעגלים של אור

מסלול יום הלימודים הראשון נגמר, אך היום עוד לא. אור מיהרה לצאת מיד אחרי השיעור האחרון ולא הספיקה להיפרד מהחברים כראוי, אבל זה לא הטריד אותה.

כבר שלושה שבועות שהיא מגיעה למשמרות שלה בזמן, והיא רצתה להמשיך את הרצף למרות שהתחילה שנת הלימודים. היא חששה שבהמשך, כשיתגברו המטלות ושיעורי הבית, היא תאלץ לשקול מה חשוב יותר. היא התלבטה לרגע אם לעבור בבית ולהחליף בגדים שם ורק אז לצאת, אבל הרצף.

הרצף חייב להימשך.

"סליחה", "סליחה", "סליחה", אמרה לאנשים שחסמו אותה בדרכה לרדת מהאוטובוס.

ברגע שנכנסה אל הגרנד קניון, הוא עטף אותה. לרוב האנשים הוא אמנם נראה כמבנה אבן גדול, אך בשבילה זה משהו אחר לחלוטין. זה קרה בקיץ האחרון.

זה התחיל במזגן הגואל, שהציל אותה מהחום והלחות בימי הקיץ הלוהטים. עם הזמן למדה להכיר את האופי של הלקוחות שמגיעים אל הקניון. יש את המבוגרים, שמסתובבים בגרנד כדי להיות קרובים יותר לנכדים. הם מעבירים את האהבה שלהם לזאטוטים דרך המוצרים. גם מבוגרים, שהם פחות מבוגרים אבל כבר הורים, מגיעים מדי פעם.

לרוב מדובר בגברים, רציניים ולחוצים, ממהרים למצוא מתנה שתהיה פיצוי למי שהם לא רואים. חלק לאשה, חלק לילדים.

וכמובן, בני הנוער שמגיעים כדי להעביר את הזמן. נכנסים ויוצאים, נכנסים ויוצאים, עוברים חנות אחר חנות, לרוב בידיים ריקות, ולעיתים נדירות עם ידיים עמוסות בשקיות.

כולם בשלב מסוים מגיעים אליה.

הדחף בלתי נשלט, וכל מה שצריך שיקרה הוא זמן. תני לזמן לעשות את שלו, והם כבר יבואו. הרעב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.

היא נכנסה אל תא השירותים והחליפה את חולצתה. זו אחת משלושת החולצות שצברה במהלך השנים האחרונות. זה משמעותי יותר משזה נשמע.

כל משמרת מותירה בה, בבגדיה, בשיערה ובגופה חותם. ריח של שמן שרוף ובשר מעושן מתערבב בניחוח של מוקפץ. זה מלווה אותה לכל מקום.

אפילו בימים הטובים, בהם ההזמנות הגיעו אחת אחר השנייה ברצף והמשמרות חלפה ביעף, המקלחת שאחרי הייתה מתת אל.

מדי פעם, כשאמה הייתה שוכחת להדליק את הבוילר ואור נותרה ספוגה בריח הלא-נעים.

אבל היום היא נתנה לכל זה לחכות לאחר כך.

עכשיו ריח הכביסה שנידף מהחולצה היה טרי. את התיק שלה היא הותירה בחנות סמוכה, הרחק מהסיני שעבדה בו. היא עשתה זאת כדי לנסות לחצוץ בין התיק ובין מתחם האוכל. לא תמיד אמצעי המניעה שנקטה כנגד הריח עבדו, אבל היא עשתה מה שהיא יכולה.

"היי עאבד", היא אמרה לעובד שהקפיץ את הבשר על המחבת.

"הגעת מוקדם היום", הוא השיב, מחייך לעצמו את השלום שלא אמר.

היא סיפרה לו על יום הלימודים הראשון.

לרגע היא הביטה בעצמה מבחוץ והייתה גאה בעצמה.

למרות הכול היא הצליח להפוך את המקום הזה לסוג של בית. עם הריח המסריח, עם החולצה חסרת הצורה ועם העמידה ארוכת השעות על הרגליים.