אליש: מונולוגים משמאל למחיצה

13 תגובות בנושא “אליש: מונולוגים משמאל למחיצה”

1. שגיאת ייחוס היא קריאת הפסוקים אך ורק בהקשר של ימינו.

   1.במנותק מהשבט, המשפחה במובן המקראי, מושג הכבוד שהזין את העולם עד המאה ה-19 וגם כיום מחוץ לאירופה.
   ההקשר הכרחי להבנת טעם הפסוקים.

   2.רעיון הזנות או ההזניה קשור אדוקות לתפיסת מוסד המשפחה – גם הגבר פסול מזנות, ידוע לכולנו סיפור תמר שם העמידה את הגבר על חטאיו ומהם צמח זרע הישועה.

   3.שאלה אמיתית אשאל, בלא לענות או לבקר, רק לשאול רציתי –
   האם אישה המקושרת אך ורק בהקשר משפחתי – האם מכאן עדות לבוז או לגבורה?
   האם הקורלציה הלוגית בין אישה ומשפחה הנה קורלציה שגויה?

   4.גם אני אחטא בשיר קצר:

   על אישה מוטל רסן
   תפקידה כאטלס-נישא
   נושאת על גבה
   עולם
   יהודי

   להגיב

   1. 1. ההקשר הכרחי להבנת טעם הפסוקים, אבל בשום מקום אחר ביהדות לא ראיתי שכך מענישים איש או אישה שאינם נאמנים. לא ראיתי שממיתים בצמא ונוקטים באכזריות.

      2. גם הגבר, אבל לא כמו האישה. אין מנוס מהעובדה שלגבר חירויות רבות והאישה היא בעמדת נחיתות בכל הקשור למשפחה.

      3. אישה המקושרת אך ורק בהקשר משפחתי – מקושרת על ידי מי? מוגדרת אך ורק בהקשר משפחתי? על מי אנחנו מדברים? מכל מקום, בלי לרדת לסוף דעתך, אני לא מדברת על בוז או על גבורה. זה נשמע לי לא נכון. מה לגבי הקורלציה הלוגית בין גבר ובין משפחה?

      4. בפעם האחרונה שבדקתי, דרושים שניים.
      שיר יפה, אבל מגרד לי מאוד לקרוא אותו.

      להגיב

      1. ראשית אתוודה על חטא: ברכי אותי אחותי כי חטאתי, וכי הכללתי נשים שונות: אלישבע, בת ציון, אפרת, עינת וכולי, הכללתי אותן לאחת ולה קראתי 'אישה'.
         חטאתי וכי הכללתי גברים שונים, הכללתיהם לאחד ולו קראתי 'גבר'.
         ומה חטא ? כי אם רידוד האדם למושג לשוני מוגדר אך אחיד – ריבוי פרטים בעלי צבע אחד.
         על כן ראשית תשובה בווידוי – ודומני כי גם בך מידה של חטא דבקה כהכללה – ולכן אראה כי ניקינו שנינו את עצמנו. ו

         לנושא:

         1.אפשר לנקוט הכללה הפוכה – בכל מקום(כמעט) בו יש חטא חמור, מטעמי הפטריארכיה של העת הקדומה, גברים נושאים בנטל החטא, הם הפנים של הברכה כמו גם פני החטא, הנצרות נעצרה בחטא פרי עץ הדעת, אנחנו הרחבנו מעבר לו.

         2.לגבר מחוייבות רבה ומצוות רבות הנדרשות לתיקונו העצמי, מצוות שרבות הפרשנויות, לחיוב, על העדר חיובן מנשים.

         3. ראשית אקסיומה: משפחה היא מסגרת חיובית, היא מצב פוזיטיבי בעל עליונות היררכית על רווקות(כמובן שאנו מדברים על משפחה נורמטיבית ביחס בין בני הזוג ולא זוגות שבורים או זוגות אנוסים בשידוך) – זוהי אקסיומה קוסמולוגית -זהו היקום האנושי לדידי.

         על בסיס האקסיומה אני אטען שאין קורלציה לוגית בין גבר ומשפחה, בדיוק כפי שאין קורלציה לוגית בין גבר והריון. הגבר, לדעתי, ניתן להגדרה 'שלמה'(ז"א בעלת יכולת שרידות כמושג לוגי-אונתולוגי) ללא משפחה, ולדעתי, האישה נוטה למקום הנגדי, לפיו היא לא ניתנת להגדרה מלאה, קרי אי-שלמות(משפחה כאן כוללת כמובן את ממד הצאצאים). אין זה ממד היררכיה לטובת הגבר, שלמות מושגית איננה שלמות אידיאית, המושג 'גבר' שלם לשם הגדרה אך פחות מהמושג 'בעל'(מלשון בעל לאישה)מצב נשוי הינו שלם העליון על מצב לא נשוי, ללא משפחה – אני חושב שזה מעיד כמה ***מועד הגבר למרחק מהשלם***, וכמה מאמץ נדרש בעבור אופיו הלוקה לשם תיקון במסגרת הבסיס המשפחתית. – ייתכן ותראי כאן שובניזם, אני רואה כאן עליונות נשית מובהקת.

         4.האישה היא אטלס – העולם המשפחתי לן על כתפיה – הוא מוגדר ביחס אליה והיא ביחס אליו -זוהי המשמעות של המושג 'קורלציה' בלוגיקה.
         היא המתחזקת הבסיסית של האחדות בין 'הוא והיא', היא הכוח היוצר את 'אנחנו' – ניטשה אמר, בבוז אמנם, אולם לדעתי יש בכך אמת קוסמת :"[…]בזאת יהיה כבודכן, להיותכן אוהבות יותר ממה שאתן נאהבות, ולעולם אל תהיינה שניות."
         גבר ראוי רואה באישה ממדים רבים של האידאל אליו הוא חותר במסגרת מאבקו להתגבר על עצמו – הגבר נמצא בקרב, מלחמה בלתי פוסקת, ולכן הוא זקוק לתיקונים, האישה לא נלחמת בעצמה, היא לא צריכה להתגבר על גבי 'שלם', לשבור ולבנות מחדש, האישה עוסקת בבנייה בלבד. ולכן, לדעתי, אתן האטלס…הרקיע שמעל ראשו של הגבר תלוי בכוחכן.
         ולבסוף – בל נשכח שאין מדובר בכל עולם – אלא ב-עולם היהודי – בעולם שלנו.

         הסליחה אם פגעתי.
         ראיתי רצינות בכתוב ורציתי להעניק רצינות כמענה
         מתוך כבוד.
         יום טוב

         להגיב

2. הרבה זמן לא קראתי משהו כ"כ כן ואמיתי, תודה.

   להגיב

3. אני רב ופוסק. יש לי כמה דברים על קצה המקלדת שרוצים ממש כעת להיכתב.
   כתבת וניסחת יפה, אפילו יפה מאוד.
   ביטאת כאן הרבה כאב ותסכול. כאב אמיתי ללא ספק.
   ואף שיש באמתחתי מכלול של תשובות ותגובות לשלול ולסתור (בענווה גדולה כמובן), להקשות ולפייס- לא מרגיש לי נכון.
   אני מעדיף לשתוק ולהזדהות כי הכאב הכנה הזה חייב להישמע, חייב ללמד אותי להקשיב ולהזדהות קמעה.
   ואולי אחר כך, אם אעשה מאמץ, אלמד להקשיב טוב יותר.
   אולי לאחר מכן, אדע כיצד להשיב לך ברגישות הראויה.
   אבל כאמור, אני עדיין לא שם.
   מעדיף לשתוק ולכאוב איתך.

   להגיב

4. כתבתי תגובה שאיכשהו הלכה לי לאיבוד 😦
   אז אגיב רק על 2. של קופל- הדוגמא של יהודה ותמר לא תומכת בטענתך, אולי אפילו להפך: לאחר ששני בניו הראשונים מתים בעודם נשואים לתמר (אחד אחרי השני), יהודה מבטיח לייבם אותה באמצעות בנו השלישי. הוא לא עושה זאת ושלה (הבן השלישי) נישא לאחרת. היא תקועה עכשיו- היא כלתו של יהודה ומחויבת להינשא לבנו, אך הבן שהיה דילג מעליה. הביקורת כלפי יהודה היא שלא קיים את חובת הייבום, לא ששכב עם זונה. יהודה לא מתבייש לשלוח שליח כדי לשלם לתמר ולפדות את ערבונו. אבל, כשנודע שתמר בהיריון, היא נאשמת בזנות ובבגידה- בגידה במשפחת יהודה, שכאמור- לא תכננה לאפשר לה להקים משפחה (היא לא נשואה לאף בן משפחה) אבל גם לא משחררת אותה לעשות זאת עם מישהו אחר.
   ובגלל שלא עונים רק על דוגמא- כמו שאלישבע אמרה, בגידה של גבר היא פחות בעייתית, הן לכתחילה והן בדיעבד: לכתחילה, יש מוסד של אישה שניה ושלישית, ופילגשים, כך שגבר יכול למסד קשרי מין פתוחים ולהכניסם לתוך ה"משפחה". ובדיעבד- על המעמד של אישה סוטה- הטקס, והעונש הנוראי- אינם קיימים עבור גבר שמזנה. (ואיפה הקטע הכי חזק? שאם האישה אכן אישה סוטה, מי שמת ביחד איתה, באופן ניסי, הוא הגבר עמו היא בגדה, ללא תלות בשאלה האם הוא זינה גם כן. כלומר, אם גבר פנוי אשם בפגיעה בתא המשפחתי *של גבר אחר*, הוא כן נענש. אבל אם גבר נשוי פוגע בתא המשפחתי שלו על ידי מין מזדמן עם אישה פנויה- אין אשמים ואין נענשים)

   להגיב

5. כתבתי תגובה שאיכשהו הלכה לי לאיבוד 😦

   אז אגיב רק על 2. של קופל- הדוגמא של יהודה ותמר לא תומכת בטענתך, אולי אפילו להפך: לאחר ששני בניו הראשונים מתים בעודם נשואים לתמר (אחד אחרי השני), יהודה מבטיח לייבם אותה באמצעות בנו השלישי. הוא לא עושה זאת ושלה (הבן השלישי) נישא לאחרת. היא תקועה עכשיו- היא כלתו של יהודה ומחויבת להינשא לבנו, אך הבן שהיה דילג מעליה. הביקורת כלפי יהודה היא שלא קיים את חובת הייבום, לא ששכב עם זונה. יהודה לא מתבייש לשלוח שליח כדי לשלם לתמר ולפדות את ערבונו. אבל, כשנודע שתמר בהיריון, היא נאשמת בזנות ובבגידה- בגידה במשפחת יהודה, שכאמור- לא תכננה לאפשר לה להקים משפחה (היא לא נשואה לאף בן משפחה) אבל גם לא משחררת אותה לעשות זאת עם מישהו אחר.
   ובגלל שלא עונים רק על דוגמא- כמו שאלישבע אמרה, בגידה של גבר היא פחות בעייתית, הן לכתחילה והן בדיעבד: לכתחילה, יש מוסד של אישה שניה ושלישית, ופילגשים, כך שגבר יכול למסד קשרי מין פתוחים ולהכניסם לתוך ה"משפחה". ובדיעבד- על המעמד של אישה סוטה- הטקס, והעונש הנוראי- אינם קיימים עבור גבר שמזנה. (ואיפה הקטע הכי חזק? שאם האישה אכן אישה סוטה, מי שמת ביחד איתה, באופן ניסי, הוא הגבר עמו היא בגדה, ללא תלות בשאלה האם הוא זינה גם כן. כלומר, אם גבר פנוי אשם בפגיעה בתא המשפחתי *של גבר אחר*, הוא כן נענש. אבל אם גבר נשוי פוגע בתא המשפחתי שלו על ידי מין מזדמן עם אישה פנויה- אין אשמים ואין נענשים)

   להגיב

   1. בת ציון שלום רב
      אני מקווה ששלומך ושלום משפחת טוב.

      בנוגע לתגובתך:
      ראשית שימי לב שייבום נחשב בעת העתיקה למעשה חשוב המציל אישה, במציאות המקראית, ממצב כמו-מצורע, ממצב בו היא עלולה להיות בנדודים עד מוות ברעב ובחוסר כל. לכן עצם הייבום, כשלעצמו, שונה דאז מאשר כיום.

      ודווקא בהקשר של יהודה, הוא מכה על חטא ונושא אחריות בכך שלא נשא נטל האחריות ולא דאג, כפי שהבהרתי בפיסקה הקודמת, לתמר.
      אכן נקודה בפיך על יחס ההלכה לזנונים בהקשר הגברי מאידך עד כמה שידוע לי יש וויכוח הלכתי על מצב בו אישה רווקה זנתה – אחת הטענות נוגעת בהיותה של תמר בת כהן וכולי וכולי…
      לעניות דעתי קריאה עם ממד היסטוריציסטי הכרחית לשם הבנת הנבואה הנ"ל בהקשר של ימינו.

      יום טוב

      להגיב

6. גם לי צרמה ההפטרה – אני מאוד מאוד מזדהה איתך, אולי יותר מכל מה שכתבת עד עכשיו.

   פעם מישהו הסביר לי, שאין לנו מה לפנות אל הגברים, כי בעלי הכח לעולם לא יוותרו עליו מרצון. למעט יחידי סגולה, טרם פגשתי מסה מספיקה של גברים שיעזרו לנו לחולל שינוי, קל וחומר גברים דתיים. לצערי הרב, אני לא מאמינה שנראה שינוי בקרוב /:

   בכל מקרה – מחזקת את העמדה שלך, האבחנה שלך מדוייקת כתמיד.

   להגיב

7. מרוב הרגל ומסורת הפכנו לבנות "שאינן יודעות לשאול", שלא תמיד מודעות לחסר או חפצות בשינוי. הכתיבה שלך עוררה לחשיבה ולשאלה על סדרי חברה – תודה על השיתוף.

   להגיב

8. האלימות של המילים אכן מזעזעת, והניכור של המחיצה כואב ומכעיס גם אותי. מנסה לחשוב אם יש מקום להפריד בין הנבואה על פורענות שה' נתן (כי בעולם היו באמת פורענויות אלימות ומזעזעות) לבין המילים והדימוי שהנביא/משורר בחר – שהם מכוונות אל אישה. אולי יש מקום להטיל את האחריות בבחירת הדימוי עליו, ועל דורו, ועל מי שהכניס לקאנון – שלא היו רגישים אלינו, הנשים. אכן, זה חוט פטריארכלי שעובר במסורת ומתבטא גם היום, אבל מקווה שזה לא כוונת המשורר העליון, ומקווה שאנחנו מתנערות (אט אט, אך לא מספיק) מהחוט, שהוא חוט ברזל כובל.

   להגיב

9. כתיבה חזקה ומעולה. גם אני ישבתי עם ההפטרה בכאב בטן חזק. לפני שנים רבות שמעתי באלול שיעור מפי הרב יובל שרלו על הפרק הזה. אלול, המשל והנמשל היו מוקד השיחה. עם זאת, למיטב זכרוני, בניתוח הסיפור עצמו הוא לא דילג על האישה, הייתה התייחסות לתהליך הרגשי ששני הצדדים עברו – הבגידה שלה מתרחשת כשהיא מאסה בקשר מבחינה רגשית, לא רק מבחינה גופנית, טעתה בכתובת של תשומת הלב ולא ידעה שתשומת הלב מגיעה מהאיש שלה, (מי זה כותב לך מילים, ילדונת, גלי מי שולח? זר פרחים סגול כשהאביב פורח…) אבל גם הוא לא תקשר אתה ולא הבהיר שהמתנות ממנו ושבעצם הוא אוהב אותה. הסתפק במחוות הפיזיות וזה לא יכול לתחזק קשר. המדבר הוא המקום בו האירוסין מתחדשים כי הוא מקום קשה שבו שניהם צריכים להשתקם ולשקם את יחסיהם, ואחרי סיפור כזה, "בעל", הוא כבר לא יהיה. עכשיו יגיעו מחדש ליחסים ממקום שוויוני יותר. היא במדבר, אבל גם הוא. בכל אופן, זה מענה חלקי מאד כי לא מתייחס לאלימות בפרשה כפי שתארת בצורה מדוייקת ומזעזעת. קשה.

   להגיב

10. פוסט נהדר.
    אם כבר קונטקסט – הושע מנבא על ממלכת ישראל, היינו הממלכה הצפונית, ומנבא לה פורענות. את חורבן ממלכת יהודה, היינו הממלכה הדרומית, הושע לא מכיר.
    עולם הדימויים של הושע הוא מיזוגני לחלוטין, זה ברור וזה מומחש היטב בפוסט. הושע לא יוצא דופן במיזוגניות האלימה שלו, בתאוותו להשפיל את האישה, (ותמיד אחרי ההשפלה מגיע השלב שבו הוא "מדבר על ליבה" (פרק ב פסוק טז), בדפוס פעולה שמזכיר גבר שמכה ואחר-כך מתנצל וחוזר חלילה), יחזקאל הוא אולי גדול המיזוגנים במקרא, ראי למשל פרק כ"ג הידוע לשמצה. העולם המקראי הוא עולם פטריארכלי קשוח, לאישה אין בו קיום עצמאי והיא תמיד תלויה, פונקציונלית, לגבר כלשהו – בית אביה או בעלה או אפילו אחיה (ר' למשל דינה שאביה פסיבי משהו). היוצאים מן הכלל המעטים, למשל בשיר השירים שמעמיד יחסים שיוויוניים כמעט בין הגבר לאישה (אני לדודי ודודי לי) מעידים על הכלל. ובכלל, קריאה צמודה יותר בשיר השירים תעלה שגם הוא נטוע היטב במערכת מושגים פטריארכלית לגמרי.
    מבחינה זאת, אין תמה שהממסד הדתי המושתת על ספר הספרים, ולבו של הממסד הזה, היינו בית הכנסת, משמרים ומנציחים את מאזן הכוחות בין הגבר לאישה, כלומר את נחיתותה הנצחית, את השפלתה ואת הדרתה הפיזית ממוקדי הכוח של הקהילה.
    תמיד תהיתי על הפמיניזם הדתי, מעולם לא הבנתי אותו באמת, הוא תמיד נראה לי מאולץ, אפולוגטי, מגונן על הבעל המכה והמשפיל, חי בהכחשה. כפירה תמיד נראתה לי המוצא היחיד של האישה העצמאית, הפמיניסטית, וכן, גם של הגבר שעמד על דעתו.

    להגיב