קצת על המבוגר שנהייתי | ערב שבת במדבר | חג השבועות

זה קרה כמעט בין רגע. אחרי חצי שנה של שחר, כמה שבועות של המתנה, ציפייה ותקווה זה הגיע. בתוך שבוע הפכתי למבוגר. אחרי שלוש וחצי שנים של חלקיקי משרה, יש לי פול טיים ג'וב. אחרי שלוש שנים של מעונות וטובות מחברים, יש לי חדר משלי.

וגם: איך ירו לעצמם ברגל השבוע תומכי הסיפוח, מה הקשר בין התורה וחלומות, איך מדמיינים חלום וקטע חדש במעגלים של אור.

קצת על מכבי | קצת על ההתבגרות | קצת על הסיפוח | קצת על שבועות | קצת על החלום | מעגלים של אור

קצת על מכבי

יום יבוא ובני הקטן יעיין בספרי ההיסטוריה של הספורט. הוא יביט בטבלאות באליפויות ויסתכל בצד גם על הגביעים. הוא ילמד את שמות המבקיעים והמבשלים הגדולים בהיסטוריה.
הוא יעבור שורה שורה ויתרשם. וואו, הוא יגיד. מכבי היו ממש טובים ויצביע על שנות החמישים של המאה הקודמת. אני אחייך לעצמי, בתקווה שהוא יודע שיוס'לה מרימוביץ' היה אז הכוכב הגדול. בעצם, הוא היה הכול. הוא אפילו קבע את הצבע.
והוא יעבור וידלג, ויתבאס נורא בשנות השמונים וישאל 'אבא, מה קרה?', ואני אומר שאפילו אני עוד לא נולדתי. והוא יחייך, כי הוא תמיד צוחק מהבדיחה הזאת. אבל אבא, הוא יאמר, אתה תמיד היית. ואני אספר לו על הזמנים שאני עברתי בדיוק על אותם ספרים וקראתי את אותן שורות. אבל אבא, זה לא יכול להיות.
ואני אאבד בתוך הרגע ואומר לו, בוא, תמשיך לראות. מה קרה עם מכבי בהמשך. והוא יתלהב קצת משנות התשעים, ויתבאס מאליפות עם כוכבית. ואז עיניו ינצצו.

הכי טובה אי פעם. צילום: דני מרון
הכי טובה בכל הזמנים, עד הפעם הבאה. מכבי תל אביב. צילום: דני מרון

מה, שוב עברו עשר שנים? אני אומר שכן. אבל זה השתלם. זו הייתה שמחה אדירה, רקדנו במשך שעות. אפילו כתבו על זה שיר, שנקרא שנים רבות.
והיה שם את זהבי, אני אומר. הילד יעשה עליי פיו פיו. והיה שם את שרן. זה עם הזקן? והיה שם את פריצה, והוא ירוץ פתאום כמו הענק הירוק. והיה שם את דור מיכה.
ואני אגיד לו, לילד, שזו הייתה מכבי הכי טובה בכל הזמנים.

 


 

קצת על ההתבגרות

זה קרה כמעט בין רגע. אחרי חצי שנה של שחר, כמה שבועות של המתנה, ציפייה ותקווה זה הגיע. בתוך שבוע הפכתי למבוגר. אחרי שלוש וחצי שנים של חלקיקי משרה, יש לי פול טיים ג'וב. אחרי שלוש שנים של מעונות וטובות מחברים, יש לי חדר משלי.

יש לי עבודה. עבודה אמיתית, כזאת של מבוגרים. היא מתחילה בבוקר ומסתיימת אחר הצהריים. ואם לא עובדים ביעילות במהלך היום, משלמים על כך בסוף היום. מדי יום אני מסתכן בצבירה של משהו שלא סבלתי ממנו מאז הצבא. שעות ביציאה. כמובן, בניגוד לימי הצבא, לי הסמכות לקבוע את היעילות ואת התוצר המוגמר לפיו אני קובע מתי הגיע הזמן לעזוב, אבל השעות עדיין נספרות.

ויש לי דירה. כמובן לא שלי. אבל היא שלי. היא מקום לשים את הראש בסוף כל יום, מקום בו אני יכול להיות עצמי, עייף ועירום מהמסכות שלבשתי במהלך היום. בלי הצורך לחשוש לפרטיות שלי או גרוע מכך – לחשוש שחדרתי לפרטיות של מישהו אחר.

ובכל יום אני לומד הרבה. הכתבות שאני כותב, הכתבות שאני עורך, הסרטונים בהם אני צופה ואלו שאני מעלה, כולם גדושים במידע חדש שלא היה שם קודם. אך השיעור הגדול ביותר שלמדתי בשבועיים האחרונים הוא על הדברים שחשובים לי באמת. אחרי יום עבודה ארוך, אתה מבין מה באמת חשוב.

ואתה לומד מה חשוב לך על פי הרצונות שלך, אלו שפועלים דווקא כשהמוח לאה והגוף עייף. זה המקום אליו אתה רוצה ללכת אחרי יום עבודה ארוך. אלו האנשים שאתה מוכן להשקיע בשבילם גם כשאתה סחוט מעייפות. וכמובן, הדברים שחסרים לך עמוק בפנים ואתה יודע שלא תספיק להגיע אליהם.

אתה גם לומד הרבה על הקשרים שיש לך עם אנשים אחרים. אלו שמחזיקים מעמד, על אף מגבלות הזמן, המרחק והמקום, ואלו שלא. אלו שתלויים לחלוטין ביוזמה שלך, ואלו שתלויים בצד השני. הטובים ביותר הם אלו שלא תלויים באיש, אך נשמרים כאילו תמיד היו ותמיד יהיו.

והדברים החסרים. אלו שעמוק בפנים כואב לך שאין לך זמן אליהם, שאתה לא מסוגל לפנות בשבילם את השולחן. ועם הזמן, אתה יודע שבחירה מסוימת פעם אחר פעם תקבע את המציאות. ומשהו שלא היה לך פנאי אליו היום, לא יהיה לך כוח אליו מחר, לא יהיה בראש שלך בכלל מחרתיים. אז אם משהו באמת חשוב – מוטב להילחם עליו.

 


 

קצת על הסיפוח

בשבועות כמו אלו, אני מרגיש שמצדדי תכניות הסיפוח אינם מבינים את משמעות הרעיון עד הסוף. הם יספרו על דו-קיום, מצדדי הסיפוח החלקי יספרו על כמות מזערית של ערבים, רק כמה עשרות אלפים, שלא תהווה איום דמוגרפי כלל. אחרים יספרו כי זו הדרך היחידה ליצור שלום בר-קיימא. הם יטשטשו את סלידתם מערבים בתקווה לחבר את ישראל הקטנה אל ארץ ישראל.

אך בשבועות כאלו, אתה למד על התפיסות האמיתיות שלהם. דו-קיום? ערבים מטרידים נשים מינית באוטובוס. כמות מזערית שאינה משפיעה על הדמוגרפיה? ובכן, שימו לב לטיעוני הימין כנגד הפלסטינים. הם מפחדים. מפחדים מרצח, מאונס, מהטרדה מינית. אולי במאקרו זה יעבוד, אבל כשיורדים לרזולוציות קטנות, המתנחלים מבוהלים. אגב, ממעוף הציפור יש כאלו שרואים אפרטהייד בבידוק הביטחוני שנאלצים הפלסטינים לעבור בעת כניסתם לארץ.

פלסטינים במעבר אייל, ב-2013. מוטי מילרוד
פלסטינים במעבר אייל, ב-2013. מוטי מילרוד

כניסתם. לארץ. כלומר הרשות הפלסטינית שרירה וקיימת, ומוגדרת כחו"ל. שלום בר-קיימא? הפרדה בת קיימא, הפרדה דה-פקטו. לא שווים אחר שונים, אלא שונים ולכן לא שווים. אנחנו מולם, אנחנו או הם. כל אחד בצד השני של הגבול. והערבים הללו, שחיבורם לארץ ישראל הוא סך כל רעיונות הסיפוח. כי מי שרוצה את השטח, חייב לקחת אחריות גם על התושבים.

השבוע, יותר משפגעו בתדמית ישראל ובתדמית ההתיישבות, חשפו אלו שלכאורה תומכים ברעיון הסיפוח את הבעיה הגדולה והעמוקה ברעיון – האזרוח. כי הם לא רוצים להתערבב עם הערבים. הם לא סומכים עליהם, הם לא רוצים לדאוג להם.

כך שבעצם הגענו לסטגנציה רעיונית. איש אינו רוצה להקים מדינה פלסטינית, ואיש אינו רוצה לספח. וכולם מאותם הטעמים בדיוק – החשש מהאיום הערבי. הוא תמיד ייתפס כאיום ביטחוני, כאויב לאומי, ויש די הוכחות מן העבר לא לרצות לשלב את ערביי איו"ש בחברה הישראלית ובמדינת היהודים.

 


 

קצת על שבועות

אתמול (ה') במכללה נתנו לנו מתנה. נתבקשנו להתראיין איש אצל רעהו כשהמציאות שלנו כיום – היא העבר, לפני חמש שנים. כלומר, הריאיון כולו בבחינת "איפה תהיה בעוד חמש שנים". ככל שהראיון התקדם, נכנסתי לזה יותר ויותר, והייתי שם ונגעתי במקום ודברים נעשו ברורים יותר. הרבה מ'מה שאהיה בעוד חמש שנים' הושפע מהמקום בו אני נמצא היום, וברור לי שלא הכול יהיה בדיוק כפי שתיארתי, אך אני חושב שהצלחה ולו חלקתי תסב לי גאווה עצומה.

רות סיפרה לנו על מחקר שנעשה בבריטניה על 400 תלמידי בתי ספר. הם נשאלו את השאלה הפשוטה: איפה תהיו בעוד 7 שנים. לרוב המוחלט, 95%, לא היה מושג. ל-5% היה מושג. הם אמרו שיהיו עורכי דין, רופאים, כדורגלנים ועוד. 7 שנים לאחר מכן שבו אל אותם 400. ובכן, אותם 5% הגיעו הכי רחוק. מחצית מהם השיגו את היעד. מחצית מהם כשלו בדרך, אך עדיין הגיעו רחוק יותר מכל השאר.

במוצאי השבת הקרובה חל חג השבועות, הוא חג מתן תורה. בחג הזה, יש רבים המתקנים את הרגליהם ולומדים תורה במשך הלילה – כתיקון לחטא בני ישראל שנרדמו בהכנות למאורע הגדול בהר סיני. בלמידת התורה יש מעין נגיעה בחלום, יש סימון מטרה וסימון דרך.

אחד הדברים שאני הכי אוהב ביהדות הוא הרדיפה המתמדת אחר המצוות, על אף הידיעה הברורה שלא כולן יושגו. זה מירוץ תמידי, שחרית-מנחה-ערבית, מ'מודה אני' ועד קריאת שמע, אדם משתדל להיות עטוף במצוות הללו. הוא לעולם לא יגיע למטרה, אך הוא חייב להמשיך לנסות. התורה, אפוא, היא הקושאן האלוקי לאנטי-פרגמטיזם.

התורה היא לא רק ספר חוקים, או המלצות. היא לא רק מתווה לנו את הדרך איך לחיות. ככל שהוגים בה יותר, הוגים בחלום העברי יותר ומתוך כך הוא מתממש יותר. הפירוט, אורך היריעה ועומק הירידה לפרטים הופכת אותה לכל כך עוצמתית וחזקה, כך שהאנשים שלומדים אותה, חיים ומגשימים את החלום שהיא מייצרת.

 


 

קצת על המכללה

כפי שהבאתי בקטע הקודם, התראיינו איש אל רעהו. אני מציע לכם, הקוראים, לקחת את הזמן ולהתראיין למישהו – כאילו אתם חמש שנים אל העתיד. ברור שיש כאן קטעים מפחידים, ברור שיש אפשרויות שלא נלקחות בחשבון, או כאלו שכן נלקחות בחשבון – ולכן מפחידות אותנו, ברור שיש קשיים, יש חיים אישיים שצריכים להילקח בחשבון, ואף על פי כן, עלו נעלה כי יכול נוכל לה.

 

השאלות בראיון הולכות כך:

 

למה בחרת דווקא בתפקיד הזה?

האם התפקיד הוא במערכת הציבורית או בעולם היזמות?

למה לדעתך דווקא את/ה הגעת לתפקיד הזה?

על איזה צורך ענית בשטח?

איזה אתגר עומד לפתחך?

מה היו נקודות המפנה בדרך שהובילו אותך למקום בו אתה נמצא?

אילו שינויים חלו בתפקידך מאז התחלת בו?

כמה הצלחת עד כה? במה אתה גאה?

באילו קשיים נתקלת בדרך? מה היו החסמים?

מה בתפקיד הוא החלק הכי קשה מבחינתך? מדוע?

אילו תכונות שלך עוזרות לך לקדם את התפקיד שלך? אילו יכולות שלך קידמו אותך?

מי עזר לך להגיע למקום אליו הגעת? מה הכוחות שהובילו לכך?

אילו תכונות שלך מקשות עליך להתקדם בתפקיד, לבצע את הנדרש?

מי השותפים שלך לעשייה?

עם מי יש לך ממשקים בעשייה?

מה מקור התקציבים שלך? איך אתה משיג אותם?

מה ההיררכיה בתפקיד שלך? באיזה מקום אתה בהיררכיה? מדוע דווקא שם?

 


 

מעגלים של אור

אור הביטה בדף ואז חזרה אל התקרה.

"את מרחפת קצת, חולמת על דרייפוס?", לקח לה אורן.

אור גיחכה והתאמצה שהגיחוך לא יתפתח קדימה.  "בהצלחה גם לך", אמרה בחיוך.

גברת פופינס ביקשה מהם לשמור על השקט, והסתובבה בין התלמידים, מחכה שמישהו יניף את ידו ויבקש את עזרתה. אור התלבטה אם להיעזר בה בשאלה על פוגרום קיילצה, אך החליטה שהפוגרום לא היה חלק ממאורעות שקרו לפני השואה ולכן סימנה ג'.

גם אחרי שסיימה את המבחן, אור המשיכה לחלום. "מה את מסתכלת עליי?" שאלה אירינה."מה נראה לך את במוזיאון שאת יכולה להסתכל עליי ככה?". אור המשיכה במחשבותיה, ללא תגובה." הלו, יש שם מישהו?" נענעה אותה, מקווה שהמבט יפסק. אף אחד לא אוהב שמביטים בו. "מה? אה, אוי סליחה, לא התכוונתי. סתם ריחפתי קצת", התנצלה אור.

"לא אכפת לי, אני לא אוהבת שמסתכלים עליי ככה", אמרה אירינה בתקיפות.

אור הבינה את הרמז, קמה ויצאה אל חצר בית הספר. תמיר ישב עם אורן לנתח את שאלות המבחן. "מה הקפת בשלוש?" שאל תמיר את אורן, שלא אהב לעשות את המבחן פעמיים. הוא אמנם אהב היסטוריה, אך לא היסטוריה של מבחנים.

"תזכיר לי מה הייתה השאלה?" ענה בחוסר יחס, מבטו מתמקד באור המתקרבת.

"נו", תמיר דחק בו, "על השינוי באנטישמיות בין העת העתיקה, עם הפן הדתי, בין המאה שעברה וזאת של היום". "מזל שזה לא היה מבחן בכתב", אמר אורן, "אם הייתי צריך לכתוב תשובה לשאלה הזו, הייתי מסיים את המבחן עוד שלוש שעות".

"דווקא נראה שרצת במבחן הזה. יצאת לפני שתמיר סיים לחלק את המבחנים לכולם" אמרה אור, שהחליטה להשתלב בשיחה.

"זה לא מדויק. נתתי לו לשבת קודם". אמר אורן בהלצה.

"לאן ריחפת?", שאל אותה תמיר.

"סתם, מחשבות", היא דחתה אותו. שוב. במקום סיפרה לשניים על השיחה המשונה שהייתה לה עם עידן דיוויס. "זה היה ממש מוזר. הוא לא הפסיק לדבר, והוא כל הזמן ניסה לגרום לי לדבר איתו, להיפתח אליו. זה הרגיש נורא פולשני".

"כן, האמת שהוא ביקש לדבר איתי גם קודם. ממש קצת לפני שהשיעור התחיל", סיפר אורן.

"האמת שכשהוא דיבר עליך הוא רשם משהו לעצמו. אולי זה היה זה", היא ענתה.

"מה זאת אומר דיבר עליי?", שאל אורן.

אור המשיכה וסיפרה על הרושם שדיוויס קיבל מכולם. "הוא ממש הסביר איך כולם רק סיפרו על משהו שקרה להם, ולא על משהו שהם עשו. לכן הוא רצה לדבר איתי".

השיחה בין אור ואורן המשיכה להתפתח. תמיר, לפתע חש לא בנוח, כאילו נכנס לתחום שהוא לא שייך אליו. ההרגשה הזאת הייתה חדשה לו.  הוא בחר להתרחק. "אתם יודעים מה?", שאל לפתע. "אני צריך ללכת רגע למורה, אולי אדבר איתה על שאלה שלוש" אמר, לא בטוח אם מישהו מהם מקשיב.

"תמסור למרי ד"ש", אמרה אור.

"די, תמיר, רק התחלנו את השנה. כמה פעמים אתה רוצה לעבור על המבחן הזה? תעבור הלאה. אם לא תקבל את הבונוס זה לא יפגע לך בציון" ענה אורן.

אור הנהנה בהסכמה, מהדהדת את אורן. "אחי, שחרר. אל תלך", המשיך אורן לומר ועיניו נעוצות בעיניו של תמיר. תמיר הבין שאורן מרגיש לא בנוח להישאר לבד עם אור, למרות שעוד לא השתכנע שירגיש בנוח אם יישאר. הוא לא קינא, אלא הרגיש כאילו אורן נכנס לתחום שלו.

תמיר היה מרוצה מכך שהשניים דווקא הקשיבו, אך עדיין פנה ללכת בעוד הצביטה עדיין שם. האם הוא מתחיל לאבד את חבריו הטובים?

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s