"אלים רבים יש לה למיתולוגיה הרומית, אך אחד נעלם מעיני רבים. זהו אל האנפולו. כמה משעשעת היא הידיעה שכולנו מכירים אותו, אך איש מאיתנו אינו יודע איך נולד, מתי נוצר, מאין בא ולאן הוא נעלם. הכול החל כשאחד החיצים של קופידון פספס את המטרה ופגע בשניים, איזבו וסרניקה. בחור ובחורה. הלבבות פעמו, השניים נדמו, הרגשות פרחו, אך השניים ידעו היטב כי גם ככל שהרגשות גוברים, על אף החץ של קופידון, השניים לא מתאימים. איזבו היה בן עניים וסרניקה הייתה בת עשירים. לטובתו, לטובתה, היה עדיף לולא השניים היו נפגשים. אלו לא רק המשפחות, אלו גם המעמדות, התרבויות, הרקעים. עתיד בין השניים לא נראה היה אפשרי, ואפילו קופידון הודה בינו ובין עצמו כי החץ הזה יצא משליטה."
נכון לעכשיו, זו הרשומה האחרונה בסגנון הזה ב"קצת על הרבה". אחרי שנה וחצי של פרסומים, אני משוכנע שלא יהיה לי את הזמן הדרוש כדי לכתוב שבעה מאמרים שונים מדי שבוע. ברשומה הזו תוכלו למצוא את הסיבה לכך. תוכלו גם לגלות את התשובה לתקיפות שלי את הליברלים בעת האחרונה, הבעיה שלי עם פונדקאות – על אף דברי ההלכה שהבאתי כאן שבוע שעבר, סיפור חדש מהמיתולוגיה הרומאית וגם כמובן קטע חדש ב"מעגלים של אור".
קצת על ליברליזם | קצת על אחריות | קצת על אנטי-פרגמטיזם | קצת על נעלה | קצת על אנפולו | קצת על אור
קצת על ליברליזם
יש הרבה אנשים שמתיימרים להיות ליברלים. הם טוענים שחופש הוא המזור לכל. אך האמת היא שאין אדם אחד שמאמין בחופש. ואם כן, אין הוא ליברל, אלא אנרכיסט. כולנו מאמינים בחירות, לכל היותר. אין דבר כזה חופש גישה, חופש פולחן, חופש ביטוי.
ובחופשים האלו, שאנחנו מאמינים שהם קיימים, בכולם יש מגבלה.
חופש העיסוק? לא אם את/ה מתחת לגיל 14 ורוצה לעבוד. לא אם אתה מתחת גיל 18 ורוצה לעשות משהו בניגוד לרצון הוריך. חופש הגישה שלך נחסם אם את מסכנת במידה מסוימת את שלום הציבור. כך גם חופש הפולחן. ואם דברייך עלולים לגרום למישהו לעשות משהו, סתמי פיך, את מסכנת את שלום הציבור. כולנו ליברלים גדולים עד ש. עד שהליברליות פוגשת את ציפור נפשנו. אם אנחנו דתיים, יש שלושה דברים שעליהם ייהרג ובל יעבור. אין חופש, יש מסגרת. היא נורא ברורה. אם אנחנו הומואים, כל המתנגד לזכויותינו הבסיסיות, הוא מחוץ לתחום. מתנגד לנישואים חד מיניים? אתה חשוך, מתנגד להורות חד מינית? אתה מונע מאיתנו הגשמת חלום.
לכל אחד יש ציפור נפש קטנה, שבה ורק בה אסור לפגוע. כלומר, החופש הגדול שכולנו מאמינים בו, קיים – ובלבד שלא פוגעים בערכים שאני מאמין בהם. הם הערכים הנעלים על כולם. ואם תאמר, אני מאמין בערכים האלו, אבל אני לא רוצה לכפות אותם על הכלל, אשיב לך כי מרגע שיש מצב קיים ומעוגן בחוקי המדינה, כל נקודה שיש בה שינוי היא כפייה ערכית לכל הפחות.
ובשנים האחרונות, אולי בעשורים האחרונים, ה'ליברלים' לקחו את ההיגיון הזה כמה צעדים קדימה. הרי מובן לכל שחופש נשמע טוב מכפייה. אז הם מספרים על כל מיני זכויות מצוצות מן האצבע, ומספקים אותן מן השפה ולחוץ. הם עושים זאת כל כך הרבה פעמים עם כל כך הרבה דברים עד שאפשר להאמין שמדובר בזכויות טבעיות ממש. ואין בכך שום דבר טבעי.
קצת על אחריות
לכולנו יש חלומות, לכולנו יש מטרה בחיים. אך לפעמים הדרך להשיג את המטרה הזאת יכולה להגיע רק באמצעים שהמוסר שלנו, המצפן הטבעי שמונח מעל דש ליבנו, מסרב לקבל. האם מצב זה הופך את המטרה ללא ראויה, או שהמטרה מקדשת את האמצעים? איפה נמתח הגבול בין החלום שלנו ובין המחיר שהוא עולה לאנשים אחרים כדי שאנחנו נגשים אותו?
לכולנו יש רצון להמשיך את עצמנו, את השושלת. ההורים שלי הגיעו מארצות הברית, אז אני יודע שבשבילם אני לא יכול לעבור לגור שם. את השושלת אני חייב להמשיך מפה. יש כאלו שהיה חשוב להם להביא לסבתא ניצולת השואה נכד, כדי שתראה את הניצחון שלה על רוצחי משפחתה. ואת, אולי את רצית להביא את הילדה שלך לעולם, כי את כל כך אוהבת את בעלך ואת יודעת שאת תאהבי אותו בגרסה קטנה יותר. ויש כאלו שאין להם איך להביא ילד לעולם, אז הם מחפשים אפיקים אחרים.
אחת מרעידות המשנה של רעידת האדמה האדירה בנפאל הוא נושא הפונדקאות שעלה לסדר היום, בעקבות התינוקות שנולדו זה מכבר ונמצאים במדינה המפורקת בעקבות הרעש. לפני מספר שנים אימצתי את הדעה כי פונדקאות אינה מוסרית בשל מספר טעמים. רבים טוענים כי מדובר בניצול של נשות העולם השלישי, וכיוון שחוקי המדינה שלנו מקשים על הפונדקאות, הטיעון אף מתחזק, כיוון שיש בכך מוסר כפול. עבור הנשים הישראליות, הדבר בזוי. עבור נשות העולם השלישי? את הרחם שלהן אפשר להשכיר.
לצד זאת, יש גם את המטרה, שבעיניי נפגעת גם היא. המטרה היא הרי הילדים. בשם 'הזכות להורות', מבקשים משתמשי הפונדקאות להביא ילד לעולם שיש לו יותר הורים משהטבע נתן. יש את מספקת הביצית, את המארחת ברחם ואת מספק הזרע. כשמדובר בזוג חד-מיני, הבעיה אף מחריפה. לילד יהיו שני אבות ושתי אימהות. זה קורה גם במקרים בהם ילד נמצא במשפחה שהוריה נפרדו, התגרשו והתחתנו. אך אם במקרה זה מדובר במקרה של בדיעבד, כעת הילד מובא כך לכתחילה. במקרה של פונדקאות, תמיד יהיה הורה שלא לקח אחריות על מעשהו. לכן, אגב, גם אימוץ אינו רצוי. אך בניגוד לאימוץ, שם את הנעשה אין להשיב, פונדקאות נעשית כך מראש.
קצת על אנטי-פרגמטיזם
"הוא [בן עזאי] היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום".
כשהייתי בשנה א', עבדתי מאוד חזק כדי שתא הסטודנטים שהייתי חבר בו יצליח. באירוע הראשון שקיימנו, הצלחנו למלא כיתה. באירוע השני כבר הצלחנו למלא אולם. הרגשתי על גג העולם ומעבר לו. אך רציתי תגמול. רציתי תפקיד מוגדר, לא להיות סתם פעיל. חתרתי להנהגה ומהר. האנשים שקבעו את הדברים אמרו לי "לאט לך", ואני התרגזתי. "אל תדאג", הם אמרו, "מי שחשוב שיידע שאתה פעיל וטוב, יודע". אני המשכתי לדאוג. רק לפני חודשיים הבנתי שהם צדקו.
לפני כשמונה שנים התחלתי לפרסם את מעגלים של אור – אז באנונימיות. לפני כשבע שנים התחלתי לפרסם טורים באתר הנישה ניוז1, ומשם הכתיבה נמשכה לאתרים כאלו ואחרים. כשהגעתי לשנה ג' אמרתי לעצמי שהגיע הזמן להיכנס לקלחת התקשורתית ולהתפרנס ממנה.
מי שהיה חשוב שיידע שאני פעיל וטוב, הוא חנן גרינווד (עורך 'כיפה' כיום). הוא בדיוק סיים את תפקידו בעיתון 'שביעי' שחיפש לו מחליף. מילה אחת שתיים שלו, והעורכת החליטה לקבל אותי. אגב, מאז שהוא נכנס לאתר, האתר מספק לא מעט כותרות. הזכורה בהם היא כמובן בנוגע למועמדי הפריימריז האחרון של הבית היהודי ויחסם לקהילה ההומולסבית. הכישרון אמנם גרם לעורכת לקבל אותי, אך בלי הקישור של חנן – כנראה שזה לא היה קורה עכשיו.
את הלימודים סיימתי בתור הבטחה. לא מעט אנשים אמרו לי 'אתה בטוח תגיע רחוק', או 'יום יבוא ונשמע עליך'. כששמעתי את זה, החשש בפנים עלה. מה אם לא אממש את ההבטחה שיצרתי? מה אם מה שעשיתי בעולם הסטודנטיאלי, או בכלל, לא באמת שווה משהו. עמוק בפנים, נקודת סיום התואר הפכה לדבר מאיים. אם בבר אילן הייתי מהאנשים המעורבים והמוכרים בקמפוס, אז בעולם האמיתי אני מתחיל מלמטה.
כמובן, כשסיימתי את התואר, שלחתי קורות חיים לכמה וכמה מקומות. כשאלו לא השיבו, התחלתי לפקפק בעצמי. האם מה שעשיתי באמת לא שווה שום דבר? שאלתי, ודחיתי את המחשבה. לא ייתכן. יום אחד, לפני כמה חודשים, פנה אליי חבר לספסל הלימודים. לא היינו החברים הכי קרובים בתואר, פשוט כי לא יצא. "היי, תשמע. אני עובד בערוץ 20 ואנחנו מחפשים מישהו שיעשה עבודת עריכה באתר…". הוא תיאר את המשרה ואני התחלתי לקוות שוב. איכשהו, מישהו שלא ידעתי עליו יותר מדי ידע שאני פעיל וטוב.
איכשהו אז זה לא הסתדר. התקן שהיה אמור להיפתח עבורי נותר תקן שאמור להיפתח, ואני המשכתי הלאה. חבר אחר קישר אותי אל ערוץ 7 שחיפשו כתב. מדיני, כך הוא אמר. הגעתי לבית-אל, התראיינתי, עשיתי רושם טוב והתקבלתי. "קח את הזמן לחשוב", אמר לי מי שראיין. האמת היא שלא רציתי. לא רציתי לקחת זמן לחשוב – ואם הוא לא היה מציע אותו, הייתי מקבל את העבודה בו במקום. אך עמוק בפנים גם לא רציתי את העבודה. התקשרתי לחברים, התייעצתי עם זרים, והפור נפל. אתן להם כן 'מחר'.
ואז 'מחר' הגיע. אותו חבר מספסל הלימודים התקשר. אולי אפילו העיר אותי. "שומע, נפתח התקן. אני רוצה שתגיע לראיון פה", אמר. "דבר עם העורך". ערוץ 20 חזר להיות אפשרות. הדד-ליין שנתתי לעצמי לדבר עם ערוץ 7 נדחה – אבל רק בשביל ראיון עבודה. החלטתי להגיע ולהתראיין. יהיה מה שיהיה. מה שהיה הוא שהראיון הלך טוב. מקצועית, התקבלתי. אך הבירוקרטיה עוד נותרה בעינה. כשדיברתי עם ערוץ 7 שוב, הרגשתי התקררות מצידם. ההיסוס שלי גרם להסכמות שהיו בראיון להתבטל, אך לא התעצבתי על כך.
בינתיים, הצעת עבודה אחרת הונחה לפתחי. במקום שארצה יום אחד להשפיע בתוכו מאוד. זו יכולה הייתה להיות דריסת רגל גדולה בכיוון, ובראיון הרגשתי שאני מה שהם מחפשים. אך גם כאן, הגיע שלב של היסוסים. מצידם, כנראה. עניינים בירוקרטיים. המשכתי להמתין לערוץ 20.
"תקבל תשובה ביום שני", אמר לי אותו חבר לספסל הלימודים. ביום רביעי, רגע לפני שנכנסתי לראיון בירוקרטי למדי, התקשר אליי אותו אחד מהצעת העבודה בפסקה הקודמת – ואני ידעתי שהתקבלתי. זו הייתה תחושה ולא יותר, אך ביקשתי לדבר איתו רק אחרי הפגישה, כדי לוודא שאחריה אכן אהיה בפנים.
מהתהליך הזה למדתי הרבה דברים. האחד הוא שאם אתה עובד קשה מספיק, מישהו שם לב. אי אפשר לדעת מי מהסובבים אותך שם לב למה שאתה עושה בצורה מסוימת, מה הוא רואה שאתה עושה, אבל ברור לי שאם מישהו רוצה להגיע למשהו מחר – הוא צריך להתכונן כבר היום. אם יש לך חלום, זה הזמן להפשיל שרוולים ולעבוד קשה. כשהזמן יבוא, תגיע גם ההכרה.
הדבר השני שלמדתי, הוא שלא צריך להתפשר על מה שבאמת רוצים.
הדבר השלישי שלמדתי הוא שהסבלנות משתלמת. כמוה גם האופטימיות.
קצת על נעלה
באמצע שנות השמונים הגיעו אנשי התעשייה האווירית למערב השומרון עלו על הגבעות והקימו את היישוב 'נעלה', יישוב קהילתי חילוני. היישוב הפסטורלי נעלה מונה כ-350 משפחות, מתוכן כ-17 משפחות דתיות ומסורתיות ומי שמגיע למקום יכול לחוש את השלווה והשקט הנעים שמסביב. אלא שמתחת לפני השטח רוחשת מהומה. הישוב, המורכב משתי גבעות, אמור להתרחב לגבעה שלישית, גבעה בה, חוששים התושבים, ישתנה צביון היישוב.
"יש גבעה חדשה בבנייה", אומר ל'שביעי' תושב המגדיר את עצמו חילוני אשר העדיף להישאר בעילום שם. "היו פרסומים עם הסלוגן 'וילה בנעלה' וסמנכ"ל החברה לפיתוח בנימין הגיע וסיפר לנו על החלטות שהתקבלו במועצה לגבי היישוב. הוחלט שיוקם ביישוב מקווה שהמועצה הדתית לקחה על עצמה את עלות ההקמה והתפעול שלו. בנוסף, בית הכנסת, שכרגע נמצא בקרוואן ליד מזכירות היישוב יעבור למבנה קבע".
באסיפות היישוב, דיברו התושבים על ההתפתחויות השונות. "יש חשש גדול מכניסה של דתיים לישוב ועוד בדרך ממוסדת של קבוצת רכישה. באסיפה הוחלט לא לקבל קבוצות רכישה כמכלול", סיפר. "לדעתי זה גובל באנטישמיות. אתה שומע התנגדות לכניסה של כל אדם דתי באשר הוא. אני חושב שטוב ונכון יהיה שהישוב יגדל גם אם הגידול יהיה כתוצאה מהגעה של דתיים. תושבים דיברו באסיפה ממש בזעם, מישהו צעק שהוא לא מוכן להקים פה בית כנסת. אנשים הגיעו לקיצוניות".
האסיפה הייתה פרודוקטיבית, והתושבים החילונים של נעלה הקימו קבוצת מאבק. לצד שרשורי מיילים, הוקם פורום ב'תפוז' הנושא את השם "נעלה יישוב חילוני". בתכתובות פנימיות של קבוצת המאבק, נכתב בין השאר כי "כל הקבוצות הן משפחות דתיות שהגעתן ליישוב תאלץ שינוי צביון היישוב כהליך מתוכנן או מאולץ".
ביום שישי האחרון נערך כינוס של קבוצת הרכישה, ומטה המאבק נערך לכך בהתאם מבעוד מועד. בפורום בתפוז הפיץ המשתמש הרשמי של מטה המאבק הודעה הקוראת לתושבים להתייצב: "עלינו לקיים משמרות מחאה: בשער היישוב 2 אנשים עם שלטים ודף מסרים לחלוקה לכל רכב שנכנס ויוצא מן הישוב. מול משרד המכירות קבוצה של 5-6 אנשים עם שלטים ודפי מסרים וממש להציק לכל מתעניין דתי שמגיע למשרד המכירות."
אנשים שהתעניינו במגורים ביישוב הגיבו גם הם בפורום. "היה מאוד כואב ורע לנו לראות קבוצה של כמה משפחות מהישוב שנטפלות למשפחה שנראית דתית. כנראה שבאו להתעניין בפרויקט כמונו", כתבה משתמשת המכונה 'מתעניינת 58'.
יוסי ווהבה, חבר ועד הישוב וממארגני ההפגנה מסר כי: "לאחרונה נעשה ניסיון נלוז של החברה לפיתוח מטה בנימין למכור את הפרויקט "וילה נעלה" לקבוצת רכישה אשר תשנה את צביון היישוב וזאת תוך הפרת הסיכומים שהיו עמה בשנים האחרונות. אין ולא תהיה לנו כל התנגדות לקליטת אדם כלשהו אלא למכירת הפרויקט לקבוצת רכישה מכל צביון שהוא, גם אם היא חילוניות. לצערנו, המידע הזה לא הועבר למתעניינים אשר הגיעו תוך הבנה מוטעה כי אנחנו מעוניינים לשנות צביון ולהפוך ליישוב מעורב/דתי/תורני.
ההפגנה ביום שישי נועדה לאפשר לנו לפנות למתעניינים ולהציג עמדתנו. ההפגנה הייתה עניינית ומכובדת והשתדלנו לא לפגוע ברגשות אחינו שומרי המצוות אשר אין לנו דבר או חצי דבר כנגדם. הצגת ההפגנה כחלק ממלחמת דת רחוקה מן האמת ונועדה להסיט את המחלוקת העניינית לפסים אישיים ולא מכבדים.
מהחברה לפיתוח מטה בנימין נמסר כי "כיום בישוב נעלה ישנה אוכלוסייה מגוונת הכוללת למעלה מ-30 משפחות מסורתיות/דתיות המקיימות אורח חיים דתי לרבות בית כנסת פעיל במהלך כל ימות השבוע ובשבת בפרט. החברה מעולם לא התערבה בסגנון האוכלוסייה המבקשת לרכוש בתים בנעלה ואין בכוונתה לעשות זאת. משימת עיצוב אופיו של היישוב מופקדת אך ורק בידי הישוב עצמו. לא יעלה על הדעת שקונה המבקש לרכוש בית בנעלה יופלה על ידינו לרעה בשל מוצאו הדתי."
*
כתבה זו, שפורסמה השבוע במסגרת עלון 'שביעי', עוררה ביקורות מסוימות על ההטיה המובנית בכתבה. מדוע אתה נטפלל ליישוב חילוני בו דתיים לא יכולים לגור, כשברחבי יהודה ושומרון מרבית היישובים הם דתיים באופן מובהק וחילונים הם אלו שאינם יכולים לבוא בשעריו, שאלו אותי המבקרים. יש לומר כי מדובר במידה רבה של צדק. הסינון הדתי שקיים בישובים מסכן את עתיד ההתיישבות ומונע את האפשרות שלהן להפוך לקונצנזוס בקרב ישראלים. טענו גם שהכתבה צבועה, ולכך אני מסרב. אני מאמין שדתיים שיראו את הכתבה ירימו גבה, יחשבו בעצמם כמה חוסר צדק באמת יש בסיפור. בעולם אוטופי, אגב, הייתי עושה כתבה מקבילה. אני מקווה יום אחד שאכן אספר את הסיפור מן הצד השני.
קצת על סאגת מפוצלים: המרד
הסרט השני בסאגה נפתח בהגעתם של טריס, פור, קיילב ופיטר אל פלג הידידות. בפלג זה, הם מקווים למצוא שקט. כזכור (למי שראה/קרא), בסרט הראשון נחשפים הצופים לעולם הדיסטופי בו העולם מחולק בעל כורחו לחמישת הפלגים: הקרבה עצמית, ידידות, כנות, אומץ לב ואוריינות. חלוקה זו נועדה להשכין שלום בין בני האדם לאחר 'המלחמה הגדולה'. בחלוקה זו יש באג – המפוצלים – אלו שמתאימים להיות במספר פלגים. טריס היא אחת מאותם מפוצלים.
זרועות השלטון הופקדו בידי אנשי ההקרבה העצמית, אך נלקחות לאורך הסרט הראשון בידי 'אוריינות', אשר משתלטים באמצעים אלימים ועל ידי ברית עם אנשי אומץ לב. במציאות זו, הופכים המפוצלים לאיום על השיטה כולה ובייחוד על ניסיון ההפיכה של אוריינות. במהלך ניסיון ההפיכה הזה ראשת פלג אוריינות, ג'נין מת'יוס, מעודדת הוצאות להורג המוניות ואף ניסויים בבני אדם – במפוצלים.
התפתחות הסרט והעלילה בו צפויות למדי, אך שתי נקודות זכות עומדות לו. האחת, היא כמות האוהבים של הגיבורה: 1. העלילה דביקה בבעיות המוסריות העולות לגיבורה, אך לא מדביקות לה התלבטויות מדומות בין אוהב אחד למשנהו, כפי שקרא בסרטים דומים אחרים (משחקי הרעב, למשל). השנייה היא המוכנות של הטוב להרוג את הרע, דבר נדיר כשלעצמו, המעיד על פוטנציאל להתפתחות מוסרית מעניינת.
קצת על האנפולו
אלים רבים יש לה למיתולוגיה הרומית, אך אחד נעלם מעיני רבים. זהו אל האנפולו. כמה משעשעת היא הידיעה שכולנו מכירים אותו, אך איש מאיתנו אינו יודע איך נולד, מתי נוצר, מאין בא ולאן הוא נעלם. הכול החל כשאחד החיצים של קופידון פספס את המטרה ופגע בשניים, איזבו וסרניקה. בחור ובחורה. הלבבות פעמו, השניים נדמו, הרגשות פרחו, אך השניים ידעו היטב כי גם ככל שהרגשות גוברים, על אף החץ של קופידון, השניים לא מתאימים. איזבו היה בן עניים וסרניקה הייתה בת עשירים. לטובתו, לטובתה, היה עדיף לולא השניים היו נפגשים. אלו לא רק המשפחות, אלו גם המעמדות, התרבויות, הרקעים. עתיד בין השניים לא נראה היה אפשרי, ואפילו קופידון הודה בינו ובין עצמו כי החץ הזה יצא משליטה.
יום אחד הוא ראה את סרניקה בוכייה על אהובה. מה יהא עליה ועליו, על אותו איזבו שעזב. לאן הלך, ולמה בא, ואיך תיפתר מהזיכרון שמביא כאב כל כך נורא? היא קראה לאלים, ואמרה: "השכיחו אותו ממני, בטלו את שהיה". אל הזמן, סטרונוס, שמע את דבריה והשיב בקור רוח כי את הנעשה אין להשיב וקופידון הרגיש כי החץ שירה בזוג רצוץ העיניים ושבור הלב הופנה כעת חזרה אליו. הוא היה מאוכזב. מעצמו, מתשוקתו ורצה להקהות את יגונו. הוא עצמו ביקש את הזמן להשיב אחור, ומשהבין שלא ניתן לעשות כן, ביקש להביא אל חדש לעולם.
הוא פנה אל אפולו, שהיטיב במילים וקסמו המוזיקלי השפיע על רבים. שיריו של אפולו רק הזכירו לשניים נשכחות, וקופידון אף הוא נזכר בשובל של לבבות שבורים שהותיר עצמו לאורך השנים. מרוב כאב ירה קופידון חץ באפולו, שהתאהב תכף ומיד באותה סרניקה ובלי לחשוב פעמיים ניגש אליה להגשים את אהבתו הטרייה. כדרכם של בני אלים ושל בני תמותה, היא הרתה במהרה. יום אחד ראתה סרניקה את איזבו, אהובה משכבר הימים ולא זיהתה. הוא היה מוכר, אך לא ידעה מאיפה. האם הזקן בלבל אותה, האם הייתה זו האהבה שנשכחה, היא לא ידעה. איזבו ראה את בטנה הטופחת וזעם בליבו אך שמח בראשו. הוא רצה לנשק את אהובתו אך התאפק. היא לא שווה את זה, אמרה לו אחותו. תתרחק. הוא אכן נותר מרוחק, אך מרותק. אל אהובתו שכעת לה אהוב אחר. היא ביקש לזכות בגורלה, לשכוח ממנה ומהר.
כעבור כמה שנים, אחרי שזירוק הקטן כבר גדל, הוריו גילו שהוא אל לא רע בכלל. קופידון, דוד האהבה בין אל ואישה, ביקש להשגיח על הקטן מקרוב. אפולו לא התנגד, הוא לא היה בנוי לא למשפחה ולא למונוגמיה וסרניקה התרסקה בכל פעם שגילתה על אחת ממשואי החיזור של אפולו. בנה הקטן נשבה בקסמיו של קופידון אך ביקש לתקן את אי הדיוקים שהופיעו מדי כמה חיצים. הוא אימץ לעצמו את תכונת ההשכחה.
*
לא רבים יודעים זאת, אך העונש שהוטל על סיזיפוס, לגלגל אבן אל מעלה ההר ולראות אותו מתרסקת מטה ואז להרים אותה שוב, היה אמור להיות מוגבל לשנה. בגלל זירוק, או אנפולו בבגרותו, נשכח הדבר מזיכרונו של האדס וסיזיפוס נותר שם עד היום הזה.
קצת על אור
הכיתה התרוקנה כמעט לחלוטין כאשר ניגשה אור לשולחן של המורה עידן.
"אני הולך אל חדר המורים", הוא אמר. "אכפת לך להתלוות אליי?".
אור הנהנה והפנתה ידיה קדימה, כאומרת הולך את הדך.
"זמן", הוא אמר. "זה מה שלמדת בקיץ". אור שתקה, מביטה בעיניים הבוחנות של התלמידים שהקיפו את המורה החדש ואותה בעודם חוצים את מסדרון בית הספר.
"מה גרם לך להבין את מה שהבנת?", שאל ומשך את תשומת ליבה חזרה אל השיחה.
היא בחנה את שפת גופו. הוא היה נינוח, מוכן לחכות, הוא שידר סבלנות – אם בכלל אפשר לשדר מסר כזה דרך שפת גוף. אולי למד זאת במארבים בצבא, אולי האמין שהסבלנות משתלמת, או אולי זו האופטימיות. אור תהתה אם השיחה תהיה ממושכת. לא עזרה העובדה שהוא לא אמר דבר, כמצפה בכיליון עיניים למוצא פיה. אך לא היה זה כיליון, אלא סבלנות. ים של סבלנות יש למורה עידן, היא כבר תכננה לספר לטל. הציפיה שתגיד משהו גרמה לה לזוע באי נוחות. היא הביטה בשעון, מנסה לאותת לו שהשיעור הבא תכף מתחיל.
"תראי", הוא אמר לפתע. "רוב התלמידים סיפרו על דברים פשוטים, דברים שקרו להם. הם סיפרו על חופשה שההורים לקחו אותם אליה, אורן סיפר על מעבר דירה", עצר וסימן כוכבית ליד אחד משמות התלמידים. אולי זה היה אורן? היא חיפשה כוכבית ליד השם שלה, אך עידן הפך את המחברת כששם לב לעיני הנץ שהופנו לעבר העט שבידיו. "את היחידה שסיפרה על משהו שהיא עברה. היית היחידה שהייתה מוכנה להיות פגיעה מספיק לחשוף את עצמה בפני כולם".
"אצלך שום דבר לא היה תלוי במישהו אחר. הכול היה מרוכז בך". היא המשיכה לשתוק, הוא המשיך לדבר.
"ביקשתי ממך להישאר כי רציתי לשמוע ממך איך הגעת לחשוב על הזמן במונחים עמוקים כל כך". דקה נוספת של שקט מצדה חלפה וכל מה שהוא יכול היה להוסיף היה "את תצטרכי לדבר מתישהו".
כשדקה נוספת חלפה, הוא התייאש סופית. "כשהזמן הנכון יגיע, אני אשמח שתשתפי יותר. תרגישי בנוח. בדיוק בשביל זה הגעתי לכאן. את יכולה לסמוך עליי".
היא ידעה שזה מה שהוא מתכוון לשדר, שהיא אמורה לסמוך עליו. זה פשוט לא קרה.
קצת על הרבה 