על השבוע
מאחר והקואליציה עוד לא הוקמה וההסדרים בין הצדדים לא נוסחו במלואם אני נמנע מלהציף את ביקורתי. כתבתי במאמרי "על הסיכוי לרפובליקה שלישית" את הנדרש – את המהפכה הנדרשת ביחסי הרשות השופטת והרשויות האחרות.
הערת אגב: הרדיו מנפיק מחשבות אבסורדיות. במהלך האזנה למשדר חדשות שמעתי כותרת לפיה 'נער פלסטיני נפצע באורח בינוני בעקבות ירי לרגלו' ולאחר מכן כותרת על רצח עם בסוריה, ניסיונות פיגוע בגדר הגבול בין ישראל וסוריה על ידי דרוזים ועוד. חשבתי לעצמי, כמה מעוותת תפיסת העולם שלנו שפציעה של פורע ברגל זוכה לקדימות על פני ניסיון פיגוע שיכל לעלות בחיי חמישה או עשרה חיילים וסוכל, על פני כאוס אלים המתגלגל לעברנו.
דיפרופורציה היא עוד אחת ממחלות העבר היהודי הא-ריבוני, דיספרופורציה שמהותה צליבה עצמית על הצלב המוסרי – הכיבוש!
ולנושא אחר לגמרי
על פינת החי – בשם החיים עצמם
ברוח דיוני כחלון והצעות הפתרון השונות והמשונות למשבר הדיור, הצעות שלא כוללות את הגדלת ההיצע. חשבתי על טור קישוני למהדרין – אני לא ברמתו של הגאון-קישון, אולם בהשראתו, גם אנו, הפחותים רשאים לחטוא בכתיבה 'קישונית' כשהמציאות מחייבת.
בני היקר הודיע לי שמורתו חמורת הסבר הטילה על כל אחד ואחד משוכני הכיתה לאמץ חיית מחמד – ואני ידעתי את חובתי. כשזה נוגע לחינוך הרך והטף שבביתי יש להשקיע ולתור אחר כל פרוטה בין קפלי כיסי וספתי על מנת לדאוג לו, לינקוא, "לעתיד זוהר" כך האישה טוענת בכל פעם שהוא דורש שעור פרטי שעלותו בתרי בחזקת בתרי ז"ח, זוזים חדשים. אלמלא כן עלול ינקותא-הרך לעשות רושם שלילי, נגטיבי, על הוד מורותה, שמרטפית לעת-המצאותי והמצאות זוגתי, שתחייה, בזירת העמל והרכילות הארגונית. מיד פניתי בשיחה בהולה לחברי הטוב משכבר הימים, עזרא רבא, עזרא מבלה את זמנו בין מרפאת הוטרינר העירוני והספארי ברמת גן כסבל-תרופות למניעת עצירות בקרב אוכלוסיית הקרנפיים, הוא גם בעלים גאה של חנות למכירת חיות מחמד במצב משומש. תפקידו דוחק ומשכרתו, למן קבלתה, נמצאת תמיד על קרן הקרנף.
– במסגרת העסק, הוכיח עזרא מלוא תושייה ועזות רוח שנדיר למצוא מחוץ למסגרת המיליטריסטית, בתוספת חיוך וקריצה קרא לזה ביזנעאס. זכורה לי לקוחה, שחיפשה דביבון בר, הסבריו של עזרא לא סייעו בידו על מנת להבהיר לאישה שהוא מוכר חיות משומשות ולא חיות מוגנות, המצוקה ועקשנותה של האישה, שאיימה בדיווח לעמותות העוסקות בזכויות הענימלס, אילצה את עזרא לאזור עוז ותושיה; מיד פנה לאחור, הבטיח מטמון לגברת ושלחה עד למחרת. משנכנס למחסן פנה עזרא לחתולו האהוב, רכוס כרס לבטנו, ושם, במהירות בזק, עמל על בריאת 'דביבון משומש' באמצעות מעט צבע, מעט דבק וקמצוץ שערות –. כשחזרה השטינקריסטית מכר לה עזרא את חתולו תחת הבטחה שמדובר בדביבון פרא אוסטרלי, והרי מן הידוע שכפי שאמרקינע משמע איכות אוסטרליע משמע אקזוטיקע.
ובכן, אם נחזור לנושא, ידעתי שלמען הינקותא נדרשת פעולה מיידית ופניתי לתושייתו של עזרא
– עזרא – שאלתי – אני זקוק לעזרתך?
– במה אוכל לסייע – שאל ידידי – לשכמותך?
– ובכן – התחלתי בעודי עוקב אחר תגובתו של עזרא – אני זקוק לחיית מחמד בעבור הילד – השלמתי – מטלה מילקוט המורה.
– נהדר! – ענה עזרא בעודו לוטף-מושך זקנו הקצר – אבדוק מה בנמצא – עזרא הפנה ראשו מעלה אל תקרתו המתקלפת, שאף מנת ריח חנות, השתעל, חזר והפנה ראשו ולבסוף פנה אלי – למי מיועד השי?
– לילד – עניתי באנחת מועקה ייחודית לזה שאחריות על גבו.
– ומה דרישותיך?- שאל עזרא- תכונות, גודל?
– כמה שפחות – עניתי בפשטות
-ובכן – ענה בעודו חושב , ניתן היה לראות את מהלך שכלו חופר וחופר – אני יכול להציע לך צב!
– צב? – שאלתי בפליאה ותמיהה – צב? אתה מציע שהינקוא יציג בזירת האיגרוף הבית ספרית, כיתתו, צב לצד האריות והנמרים שחבריו יביאו?
– עזרא חייך – צב לא בורח, לא מלכלך, ריחו לא מבאיש שערות אפך בצחנה ומעל הכל – המתין וקרץ קריצת הבזינעאס שלו – יש לי צב משומש במצב חדש.
-צב? – המשכתי לתהות
-צב. – ענה עזרה והחל לשווקו – שריונו צוחצח ופתחיו שומנו בתכשירי סיכוך, אני מאכילו אך ורק בחסה אורגנית ולגימותיו? אך ורק מים מינרליים!
-צב? צב! – צהלתי.
– אם כן מוסכם הדבר – ענה עזרא והמשיך – הצב רשום בכל טפסי משרד החקלאות המשומשת לממכר.
שילמתי לעזרא את מלוא הסכום, בתרי בחזקת בתרי בחזקת בתרי זוזי ופניתי לעבר הכניסה לחנות.
– עצור! – צעק עזרא – יש כאן עוד עניין קטן לטיפול
– עזרא ידוע כמהפכן, הוא הופך הרים לצל הרים, והתחלתי לחשוד כי בפני פיסגה לכיבוש – מה הבעיה? – שאלתי בנימוס.
– לא דבר רציני – ענה עזרא בנונשלנט מתחום שמאות הרכב ומיד החל להפליא בנזקיו – אני זקוק לחתימתך על טופס 31893574/ק/3457 בכל הנוגע לשיריון הצב.
– תהיתי על קנקנו של טופס ועזרא המשיך – מדובר בטופס אישור מגורים זמני לבע"ח משומש.
-צריך לחסן אותו? – שאלתי בתמימות.
– עזרא חייך – חו"ח לחסנו, ובכלל ידוע שצבים סולדים ממחטים, הם נוטים לדחוק את ראשם לשריון
-אם כן לשם מה הטופס? –שאלתיו.
– מנהל מקרקעי ישראל והמשרד לגביית ארנונת-בר החלו במבצע אכיפה ותביעת ארנונה גם משכבות מוחלשות שאינן מוכרות לצרכי הצבעה.- ענה עזרא בפורמליות המזכירה את מכונת הכתיבה הישנה של סבי.
– משכבות מוחלשות שאינן מוכרות לצרכי הצבעה? כוונתך לבע"ח? – שאלתי בעודי בולם עילפון
-אכן –ענה עזרא בקרירות – לא ייתכן כי הנטל ייפול רק על האוכלוסיה האנושית, אני אישית הצבעתי לשם כך למפלגת 'כולנו בע"ח' (נזכרתי בסיסמאת הבחירות המוצלחת של המפלגה:"די לטפילות של הטבע")
-אחתום – אמרתי והושטתי ידי אל עט סוררת שעל דלפק החנות – חתמתי והותרתי את הטופס המקושקש בידיו של עזרא המאושר.
למחרת, דפיקות רמות בדלת הכניסה לבית, השעה 6:00 בבוקר, תהיתי לעצמי, בעודי פורם את קורי-השינה שהסתירו את מדרגות הירידה, מי מעז? דמיינתי את ידי מושטת ומכה את הארחי-פרחי, אותו שובב מקדים לקום, שמעז להפריע את מנוחת הלוחם לפני המלחמה עם ינקוא, הגברת ושאר מרעיו. לכשפתחתי הדלת נגלה למולי מחזה בלהות, זוג שוטרים חמושים ופקיד לבוש חליפה ממתינים ועל פניהם חיוך מאיים:
– שלום – אמרתי
-שלום רב – ענו כמקהלה – האם אתה מר בורנשטיין? – שאל הפקיד
– אנוכי – עניתי – אפשר לדעת במה מדובר? מה עניין הגעתכם המוקדמת?
– קיבלנו מידע – ענה הפקיד
-מידע – חזר אחריו השוטר מגודל השרירים וגחך על רע מזלי
-הס! – אמר הפקיד לשוטר המגודל – אינך רואה שאני עסוק? – השוטר השפיל מבטו – ובכן, בקו החם שפתחנו במשרד החדש "המשרד לגביית ארנונת-בר" התקבלה שיחה, הראשונה!, שרמזה כי אתה בעליו של חוב גאה שבדיעבד.
– חוב שבדעיבד? אינני יודע באיזה חוב מדובר אבל אני מכחיש– אמרתי בתקיפות משקרת
– המטלפן הפטריוט זכה בגמול וטען שדבריו 'אמת לשעתה' – אמר מר פקיד בקרירות אופיינית – אפשר להכנס?
– מבט אל השוטרים הבהיר שלא בידי הבחירה – בבקשה – הזמנתי את מר פקיד – אם רק אפשר לדעת את שמך?
– מר פקיד חייך וביקש שאקרא לו ה'.
– השוטרים החלו לחפש בחדר המגורים בלא הצלחה, לבסוף הציע אחד מהם לחברו "נבדוק למעלה" ולפני שהספקתי להזהיר אותם מפני אשתי כבר צעק אחד מהם לה', "מצאתי", שניהם ירדו ובידם קופסת קרטון עליה רשום "חיית המחמד שלי", ואחריהם ירד ינקוא, ממרר בבכי על גזל צב-הרש.
– ה' אחז בצב ושאל אותי – מה פשר הדבר?
-צב – עניתי לו
ה' הוציא מכיסו נייר חתום למשעי, כמדומני, רבות החתימות( 'מהגורמים המוסמכים') מהמילים, והחל להקריא: "על פי צו ביהמ"ש הזמני לסוגיית ארנונה-מן-החי לפי הוראת תקנות השעה מספר 7544/נ/85546 של המשרד לגביית ארנונה, צבך חייב לנו סכום של 135,285 זוז בארנונה שבדיעבד. האדון בורנשטיין מרחוב 'ללא מוצא' 18, הנו האפטרופוס החוקי ועל כן הוא מחוייב על החוב בסך 135,285 זוז, אגרת פיגורים ופיגולים בסך של 20,000 זוז, גמול תוספת עבודה בשעה מוקדמת של 5000 זוז ועמלת העברת חוב בסך של 15% מהחוב המקורי, באם לא ייגבה מלוא החוב, על סך של 180,577 זוז, יופעלו כל האמצעים החוקיים לשם גביית החוב."
-הבטתי אל הצב היקר בכאב, איך זה לא סיפר את החוב שהוא נושא עמו – לאחר שניות מספר ניעורתי לעובדה שהוא צב והערתי לה' – אבל הוא צב!
-ה' חייך ושאל אותי בחזרה – ומה על גבו אם לא שפ"מ?
– שאלתי את ה' – הכיצד זה שפם על פניו של צב?
– ה' מתח חיוכו אלי אוזניו וציין – לא שפם אלא שפ"מ – שטח פרטי מכוסה –ה' השאיר את המכתב לאחר שהחתים אותי בשלושה עשר עותקים שונים ועזב את ביתי, לאחריו יצאו שני השוטרים כשאחד מסנן – ראית את זה? עוד מעלים מס, "הוא צב!" , זה הטיעון שלו אני אומר לך שאנשים כמוהו…-כאן התרחקו מהבית.
לאחר שעת תדהמה, בה פי נותר פעור התעוררה הגברת שתחיה, – מה הבעיה? – שאלה
-כלום – עניתי כמקיץ אל סיוט
ינקוא ישב על השטיח, הצב בידיו.
מה יעשה שכמותי במדינתי, המדינה בה יחס עורכי הדין-אוכלוסיה, הוא הגבוה בעולם?
פניתי לפרקליטי שעיין במסמך, ניגש לספרייה עתירת אבק, הוציא ספר, הביט בו ארוכות, מדד את האינדקס, שב לתוכן העניינים, עלעל בין דפי הפרק הרלוונטי. לבסוך הרים את ראשו ואמר שאין בספר שום תועלת.
לבסוף הציע פרקליטי לנקוט יוזמה ולתבוע שינוי הגדרת שריון הצב מנדל"ן לנד"ד(נכס דנייד), הוא טען ששיעור המס החדש על נדל"ן במסגרת הרפורמה, גבוה משמעותית מזה הנדרש לתשלום על נד"ד, הוא המשיל את ההבדל בין הגדרות שיריון הצב להבדל בין בית פרטי וקראוון וטען ש"אם מדובר בנכס ללא תנועה המשמש לצורכי מגורים" תשלום הארנונה גבוה משמעותית מאשר "נכס נייד לשימוש מגורים", כל אותו הזמן הבטתי בצב ותהיתי בשקט "אבל הוא צב" – מצד שני חוק הוא חוק. בהתאם לעצת הרב-המשפטי שיגרתי מברק בהול למשרד השיכון והעתק למשרד לגביית ארנונת-בר וביקשתי את שינוי הגדרתו המשפטית של שיריון הצב מנדל"ן לנד"ד.
עוד באותו השבוע הגיעו פקידים ממשרד השיכון ומשרד גביית ארנונת-בר והפנו את תשומת לבי לכך, ששכחתי לציין במברק את שם הצב דנן.
– "שולטהייס" – אמרתי מיכאנית – -השם 'שולטהייס' צלצל מוכר בכנסיית זכרוני, אולם מיד נזכרתי שאינני נוצרי והנהנתי בהסכמה – מוסכם.
משרד השיכון הודיע לי כי מן האפשר לשנות את הגדרת שריונו שולטהייס מנדל"ן לנד"ד אולם הדבר ידרוש אישור תקינות וניידות של משרד התחבורה – מאחר ולא יכולתי לקחת את שולטהייס למוסך תחת האיצטלה שהוא צריך אישור תקינות לקראוון מצאתי את עצמי פונה בשנית לפרקליטי האמיץ – הלה לא איכזב והחל מיד בשצף ביקורת:
– אין להם סמכות לדרוש ממך אישור תקינות רק אישור ניידות! – חשבתי לעצמי שאת זה נוכל לבטח להוכיח בהינתן מעט חסה שתפתה את שולטהייס להתקדם. בהתאם כתבתי מברק נוסף, הפעם למשרד התחבורה, הפצרתי בהם לבוא ולבדוק את הניידות של שולטהייס, הפצרתי בפקידי המשרד להבין כי מעבר למגורים ניידים הנו צעד משמעותי היכול לתרום להורדת מחירי הנדל"ן למען טובת העם, את המברק שלחתי בבוקר, אחה"צ הופיעו שני בלשים מטעם המשטרה וערכו חיפושים אחר מפתחות רכבים לא מדווחים, מכיוון שהתובע הכללי הוציא נגדי צו מעצר באשמת "הונאה מתוך זדון".
– אתה רוצה לספר לנו חביבי שאפשר להוכיח שצב הוא קראוון?! – שאלוני הבלשים בלעג – אתה חושב שבמשרדים שלנו ישובים אידיוטים?
-לא רציתי לענות את שחשבתי.
לאחר שלא מצאו מפתחות חשודים החליטו לאסוף אותי לתחקיר בתחנת המשטרה, שם הודעתי שאני עומד מאחורי בקשתי להוכיח את ניידותו של שולטהייס – לאחר התייעצות בכירה הוחלט לשחרר על בסיס חוסר עניין לציבור.
עם הגעתי הביתה הושיטה אשתי שתחיה מכתב בהול ממשרד התחבורה – הוא המתין לך שלוש שעות? – אמרה וסנטה באפה – גמר את הביסקוויטים האיכותיים – הוסיפה ועלתה למעלה. פתחתי את המכתב ולבי נתמלא גיל רינה ודיצה, המכתב מאשר למעשה את הגדרת שולטהייס כנייד – הדף השני נסתיים בשורות הבאות:
"כמו כן, בהמשך לשינוי הסטטוטורי של כלי הרכב המתקרא שולטהייס אתה נדרש בתשלום קנס אי-בדיקת ניידות בהתאם לגיל הרשום במסמכי משרד החקלאות, על סך של 120,000 זוז"
לנוכח החוב החדש התפטר עורך דיני מתפקידו ונותרתי לבדי אל מול תשלום החוב. ללא ייעוץ מקצועי נקטתי בקו שכל אזרח זקוף קומה ומלא עוז היה נוקט בו – זייפתי בדיקות לשולטהייס ושלחתי בתוספת מכתב נזיפה, כמברק, למשרד התחבורה. למחרת, שעה שש אפס אפס לפנות יום, דפיקות בדלתי ביתי, אצתי במורד המדרגות פן יקירתי שתחיה תתעורר ופתחתי את הדלת, מולי עמד ה', מהמשרד לגביית ארנונת-בר ולצדו שני השוטרים מן הפעם הקודמות, בראשי נתגלגלו שורות הרומן של הסופר הרוסי דוייסטוייבסקי, 'אידיוט', וה' החל לנאום. כגזיר עץ הצף על פני הביצה מתברר ששינוי הסטטוס של שולטהייס מציף תקנות חדשות, מסתבר שעל פי חוק הקרקעות העות'מני, נד"ד כגון שולטהייס חייב במס הקו-הירוק שכן הוא נולד לפי הרישומים של משרד החקלאות, בשטחי יו"ש, כמו כן עלתה שאלת הברקת השריון שנוגדת את ההקפאה שכפה קח"ב – קצין חיות הבר – במנהל האזרחי.
בבית המשפט שפטו אותי על הברחת חומרי בניין אסורים מעבר לקו הירוק ועל אי-תשלום אגרת תקינות – עבירות חמורות יותר מחברות בארגון טרור – פסק הדין נקבע לחמש שנות מאסר אך עברי הנקי ואופיי המהוקצע צמצמו אותו לארבע שנים ועשרה חודשים – נלקחתי לתא מעצר ולבסוף הושלכתי לתא בבית הסוהר הממשלתי בתל כביר. ביום הראשון ישבתי חפוי ראש וגלמוד, מקונן על מצוקתי, ביום השני נפתחה הדלת ולפתע הכניסו את עזרא ידידי, מסתבר שהגברת לה מכר את הדביבון החתולי גילתה בדיעבד שרימה אותה לאחר ששטפה את פרוות הדביבון ונותרה עם חתול רכוס-כרס. נפלנו זה על כתפו של זה – גם הוא לא עקב אחר שינוי הסטטוס ומסתבר שעל דביבון בר נדרשת ארנונה הגבוהה פי 2.5 מהארנונה הנדרשת על חתול – בשילוב עם הריבית נאלץ עזרא לגנוב רכבים ולבסוף נתפס כשניסה לגנוב קראוון.
"צרת רבים חצי נחמה" אמרתי ונפלנו זה על זה.
ברגע זה – נ ת ע ו ר ר תי.
כלומר שמתי לבי לכך שעזרא הוא כחלון, הוא מכר לי את שולטהייס והכל באשמתו…
על האנקדוטה של עיתון הארץ ויואב אליאסי("הצל")
"הזמר יואב אליאסי יצא בביקורת על כך שגן החיות התנ"כי מכנה את הצבי הישראלי Palestine Gazelle באנגלית. בגן החיות לא נשארו חייבים… "[תגובת גן החיות לפוסט של 'הצלה'] זהו השם המדעי של הצבי, כפי שהוא מקובל ע"י הקהילה הבינלאומית. כאשר אנו רושמים שמו של בעל חיים אנו מחויבים לשמו כפי שהוא מופיע בספרות המדעית. מדובר בכללים המקובלים בעולם כולו, ללא שום קשר לפוליטיקה."
מתוך כתבה בעיתון הארץ העוסקת בסוגיה הנ"ל.
"כולם נולדים, כידוע, לתוך מכלול של שדות שיח שכבר עוצבו על ידי יחסי כוח אידיאולוגיים קודמים. שיעורי ההיסטוריה, האזרחות והתנ"ך במערכת החינוך, החגים הלאומיים, ימי האזכרה, הטקסים הממלכתיים, שמות הרחובות, האנדרטאות, סדרות הטלוויזיה החינוכיות וזירות זיכרון נוספות ומגוונות יוצרים יחדיו יקום מדומיין המציג בעיני רוחו של החוקר את העבר עוד לפני שהיו בידיו הכלים להתמודד עמו באופן ביקורתי. בשעה שבה ההיסטוריון מתחיל ללמוד ולכתוב כתיבה מקצועית באשר לקורות הזמן, כבר נטוע בראשו גוש עצום של "אמת" שאין לו כל יכולת שלא לחשוב דרכו. אם ההיסטוריון הוא תוצר פסיכולוגי ותרבותי של חוויות אישיות, הרי שלא פחות מכל אחד אחר, הוא מוצרו התודעתי של זיכרון מושתל."
מתוך ההקדמה לספרו של שלמה זנד 'מתי ואיך הומצא העם היהודי?'
" אין בנמצא דבר כזה טריטוריה לאומית ששייכת לעם היהודי מאז תקופת המקרא, ואני מוכיח זאת בספר. המקרה הציוני הוא לא היחיד. כדי לייצר אומות בהווה ולקראת העתיד, מייצרים אחורה עמים נצחיים. "
מתוך ראיון של פרופסור שלמה זנד על ספרו 'איך ומתי הומצאה ארץ ישראל?'
עיתון 'הארץ' העלה לאתר שלו כתבה המלגלגת על 'הצל', הזמר יואב אליאסי. בכתבה מוצגת בורותו של 'הצל' באמצעות התייחסותו לכך שגן החיות התנ"כי מציין את שם הצבי הישראלי באנגלית כ"Palestine Gazelle" הנה כשל, "הצל" טען שהשם האנגלי צריך לייצג את השם העברי ובעצם את השם בעל המהות הפוליטית: "צבי ישראלי". תגובת גן החיות התנ"כי שמה את דבריו בפרופורציה, לכאורה.
אני טוען כי אין הבדל בין מעשיו של אליאסי ביחס לקונבנציה המדעית ובין מעשיו של שלמה זנד בקונבנציה המיתולוגית-פוליטית. אין מה להשוות בין עומק טענת 'הצל' ובין עומק טענת זנד, אולם במובנן המהותי – טענותיהם זהות, כל אחד למישוריו. 'הצל' טוען כי השם המדעי, הקונבנציה, לקויה וגן החיות טוען כי השם המדעי הוא הקונבנציה ולפיה הם מתייחסים 'באובייקטיביות' – לפי המקובל בקוד המדעי. פרופסור זנד עומד מול ציור שכתוב עליו לא 'צבי ארץ ישראלי' אלא 'העם היהודי' ו'ארץ ישראל' וטוען טענת אליאסי.
אם נרצה אז זנד הוא "הצל" של העולם האקדמי ובבוטות הוא מתריס לשם כותרת.
בטענתו של 'הצל' יש רציונאל ברור – מצד אחד שיעתוק של השם בעברית ומצד שני הרעיון שהצבי שייך לארץ עליה הוא חי – ארץ-ישראל. טענתו גורסת כי הקונבנציה המדעית הנתפסת כ'אובייקטיבית' שוגה. זוהי טענת גן החיות ל'צל' – " אנו מחויבים לשמו כפי שהוא מופיע בספרות המדעית. מדובר בכללים המקובלים בעולם כולו, ללא שום קשר לפוליטיקה". לטענתם יש מישור אובייקטיבי של הגדרה ודעות הקוראים/מבקרים לא רלוונטיות.
זנד, באותות ומופתים, לצד טענות בעלות ארומה אישית מחד ואידיאולוגית מאידך, טוען, כמו 'הצל', שהכיתוב העברי 'צבי ישראלי' צריך להתחלף בכיתוב האנגלי – 'צבי פלשטיני/פלסטיני' – זנד מציג תזה פשוטה הדומה לזאת של 'הצל' – השם המקובל, הקונבנציונלי, לא לגיטימי. השם שהגיוני לפי תפיסתי את ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, וכולי הוא השם הלגיטימי.
ההחלפה הזאת מעניינת, שכן זנד מנצל את התואר שרכש במו ידיו להוכיח את התזה בה החזיק בצעירותו, ב'מצפן', אידיאולוגיה שהגיעה, לפי דבריו, בעקבות טראומה שחווה כשראה חיילים מתעללים בפלסטיני, ביריחו. עלינו לחשוד במלומד שמחקריו מוכיחים בצורה מדוייקת, מדי, את עמדתו הפוליטית הרדיקלית בצעירותו. על ספריו של זנד נכתבו לא מעט ביקורת מקצועיות יותר או פחות, אולם תוכנן לא רלוונטי – זנד קיוו אך לא האמין שיצליח לקבוע דבר בקרב ההמון, הצלחתו נמדדה ותמדד אך ורק ביכולתו להחדיר את סימן השאלה לקונבנציה: עם יהודי, וארץ-ישראל.
אליאסי, 'הצל', ערך מהלך דומה, פשטני, בוטה, אינטואטיבי ,נטול נימוקים, אך דומה במהותו ובכך חשף את זנד, לדעתי. לו היה 'הצל' נוהג בצורה דומה אך ממקומה של האידיאולוגיה בה מחזיק זנד, הוא היה כותב פוסט זהה לפוסט שכתב 'הצל', הפוסט המקורי שאל שאלה גסה:
"שאלה לכל הפחי אשפה השמאלנים הגאונים למה בעברית השם של הצבי הוא ישראלי ! ובאנגלית זה משתנה לפלסטיני?! נו חלאות אדם מתנשאים זחוחים ובילתי נסבלים תענו"
לו זנד היה הראפר היה כותב פוסט קוטבי, היפוכו של דבר:
"שאלה לכל הפחי אשפה הפשיסטים הגאונים למה באנגלית השם של הצבי הוא פלסטיני! ובעברית זה משתנה לישראלי?! נו חלאות אדם מתנשאים זחוחים ובילתי נסבלים תענו"
אין הבדל בין השניים – שניהם תוקפים את הקונבנציה שאנו תופסים כאובייקטיבית; לדעתי, היא אכן אובייקטיבית במידה שמושגים שבני אדם מגדירים יכולים להיות אובייקטיבים: המדע וההיסטוריה.
בעוד המדע זוכה, עדיין, לסמכות(למרות שכאן מדובר בסוגיה לשונית גרידא) ההיסטוריה איבדה מסמכותה לטובת האידיאולוגיה של זנד – הוא רוצה גאולה מהחטא המוסרי של שייח מוניס(הכפר בעבורו הוא מציע לבנות אנדרטה באוניברסיטת ת"א) ולשם כך הוא ישנה את הקונבנציה ההיסטורית. 'הצל' רוצה טוטליטריות והיררכיה, לפיה הרעיון הלאומי עליון ומגדיר כל קונבנציה רלוונטית ולכן הוא ישנה את הקונבנציה המדעית.
במקרה הנ"ל המשקל זהה(לשם תת-המין של הצבי אין שום משמעות על תכונותיו האמפיריות והממצאים המדעיים – החוקרים, 'המדע', יכלו לקרוא לו 'צבי כנעני' או 'צבי גילגשי' או 'צבי דרום-סורי' על משקל זהה).
זנד זכה לראיונות של כבוד על ידי כל מחזיקי דעתו – 'הצל' זכה לגינוי וגיחוך שלא הולם עיתון רציני.
יחס שונה למהות דומה…
על התחתית של השפל
"על איש חולה – "מצבו רע!" – וכי מה הבעיה? – "הוא חולה תשובה לשבחים מפי בני-אדם, אך אינו מוצא מזון להשביעה." – לא יאומן! עולם ומלואו מלאים כבודו, ולא רק על כפיים לדברי שבח. אם משבחו ידיו נשמע לו הדבר כאילו הלז את עצמו שיבח; ואם אוייב, נשמע לו הדבר, כאילו ביקש הלז שישולם לו בשבח; ואם ישבחהו אחד הנותרים – והלא מעטים כל כך אשר נותרו, כה רב תהילתו! – עלוב ייעלב, שאין ההוא רוצה בו כידי או כאוייב; וכה מנהגו לאמר: "וכי מה מעניינת אותי דעתו של אדם המסוגל אף ביחס אלי לשחק את הצדיק!"
פ. ניטשה, מתוך המדע העליז, קטע 168
לעתים לא נותרות מילים. השפל המוסרי אליו מגיעה תרבות המערב בתפיסתה 'הפלורליסטית' והרלטביסטית מדבר בשם עצמו. שישה סופרים ידועים החליטו להחרים טקס המעניק ל'שארלי הבדו', המגזין הסאטירי הצרפתי שכותביו הוצאו להורג על ידי סמי-דאע"ש, פרס למען חופש הביטוי.
איך לא, הם נימקו את העדרותם בכך שהמגזין פוגע ברגשות מיעוטים.
קצת על הרבה 