הרב שעל שמו נקראתי אומר כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה. אך מיהו אותו רע, ואיך נבין אותו, אם לא נאהב את עצמנו? השבוע אגע במעבר החד בין הזיכרון והעצמאות, על אסונות שפקדו עמים זרים, על החיבור המתרקם בין המגזר הערבי והממסד הישראלי וגם נתון מעניין על הקהילה ההומולסבית.
קצת על השמחה | קצת על נפאל | קצת על לוסי | קצת על הקהילה | קצת על הישראלי המכוער | קצת על הארמנים | קצת על אור
קצת על השמחה
ראשון
וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָֹה וַיָּמֻתוּ:
'שמחו את ירושלים, וגילו בה כל אוהביה. שישו איתה משוש – כל המתאבלים עליה'. מכאן אמרו – כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה. ושאינו מתאבל על ירושלים – אינו רואה בשמחתה." (מסכת תענית ל')
ברוך ה', במשפחתי אין שכול. לא הרוגי מלכות, לא חללי מלחמה ולא הרוגי פיגוע. הכי קרוב שהגענו לזה קורה בכל שבוע, עם יידוי האבנים ובקבוקי התבערה על קו 160. ב"ה, לא קורה דבר. מכאן, טבעי שמרבית ימי הזיכרון לא נקשרו עמוק אל טבורי. הטקסים, במרביתם, דיברו על אנשים שלא באמת הכרתי. וכך, כשהגיע יום העצמאות, השמחה הייתה שמחה, אבל לא הייתה בה שמחה אמיתית. שמחתי, כי הייתה מסיבה טובה והייתי עם חברים, לא שמחתי באמת על מדינת ישראל.
כמובן, יש זיכרונות מאירועי עבר, יש שמות שרק תספרו, רק תגידו, רק אראה את קרוביהם וברז הדמעות יפתח. זה יקרה מאליו, בלי צורך לתת הסבר. סחיווסחורדר, על שמונת בני המשפחה שנרצחו בסבארו בירושלים הם כאלו. משפחת פוגל מאיתמר היא כזאת. סיפורים עצובים שפשוט חורכים את הנשמה.
כשאביחי לוי נרצח, 'סירבתי' לתת אותו לזיכרון הלאומי. הוא הזיכרון שלי, הסיפור שלי. את מותו הייתי מציין בי"ז בסיוון, עם העלייה לקבר. בכל שנה, זה היה כמו טקס יום הזיכרון. היה סופד מי שהיה סופד, אך העצב היה מגיע כמעט תמיד עם אחותו, ורק איתה. היא הייתה מצליחה להגדיר במילים את הכאב, לחתוך אותו קצוץ קצוץ ולהגיש אותו במדויק.
בקיץ האחרון הכול השתנה. זו הייתה הפעם הראשונה מאז אביחי נרצח שלא עליתי לקבר ביום האזכרה. לראשונה, הזיכרון האישי השתחרר. מנגד, החל הקיץ המחורבן של כולנו. חטיפת שלושת הנערים הכניסה גם אותי למעגל הדאגה, התקווה וההכנה לגרוע מכל. כשהגרוע מכל הגיע, בכיתי כאילו הכרתי אותם. במציאות יכול להיות שנתקלתי בפניהם, אבל יכול להיות להיות שלא. כשרצחו את מוחמד אבו ח'דיר הנפש שלי הזדעזעה, בעיקר מהדרך בה זה נעשה. דאע"ש, הארגון הלא מוסרי ביותר בימים אלו, יכולים היו ללמוד מהם. החיבור הושלם עם הכניסה הקרקעית של מבצע צוק איתן.
יצאנו ל'גולה' בפתח תקווה, אני וחברים. היו שם חנוך דאום ומשה פייגלין, שדיברו על כל מיני דברים. הגדוד של אחד החברים נכנס לעזה, והוא נכנס לסרטים. מעולם לא ראיתי אותו, או מישהו ככה. הוא דאג לשלומם, באמת ובתמים. הוא היה מבוהל. ואני לראשונה הבנתי באמת את המשמעות של מלחמה. אנשים יכולים ללכת ולא לחזור.
כששון כרמלי לא חזר, לא יכולתי לנסוע לחיפה. לא זוכר מה היה. אך ביום שאחרי נסענו אל מקס שטיינברג. היינו שם עשרים אלף איש, בהלוויה, של חייל בודד. זה היה מטורף. עם ישראל יצא ללוות חייל אחר חייל, בעוד חסד של אמת ועוד חסד של אמת, ואני השתתפתי בהלוויה אחת נוספת, של הדר גולדין.
בקיץ הזה התווספו כאמור כמה וכמה סיפורים, אך בי יותר מכולם נגעו גולדין ושלושת הנערים. הם הצטרפו לסיפורי הדמעות, לפחות בשבילי. ברור לי שלכל אחד יש את נקודת החיבוק שלו והסיפורים שתפסו אותו יותר, אך אלו הם. ובהגיע יום הזיכרון, הגעתי לאירוע 'זוכרים' בבריכת הסולטן בירושלים. היו שם עדנה סרוסי, ארוסתו של הדר גולדין, הייתה שם נידאל סייף, אשתו האלמנה של זידאן – שנהרג בחילופי אש בניסיון למנוע את הטבח בבית הכנסת בהר נוף. היו שם חברי מקהלת מקור חיים ורחלי פרנקל שדיברה על הצורך לשחרר את העצב. את הלילה ההוא סיימתי באחת וחצי לפנות בוקר, כשעיניי עדיין לחות.
הרבה אנשים תוהים איך אפשר לחבר כך את יום הזיכרון ליום העצמאות, הרי המעבר מיגון לשמחה חד מדי. אך כשהחלה תפילת יום העצמאות ב'עולי הגרדום', החיבור בעיניי נעשה ברור מאי פעם. השמחה על המדינה לא יכולה להגיע בלי להבין את הקשיים ואת המאמץ שנאלצו אבותינו לעבור כדי להביאה לאן שהיא היום. הרי אושר הוא סך כל הרגעים הקשים והאתגרים שכבר עברנו בהצלחה.
הקשיים הללו כללו עם ששרד את התופת ויצא בקושי רב מהשואה, הקשיים הללו כללו את המנדט הבריטי שהקשה על העלייה הנה. הקשיים הללו כללו מלחמות רבות שבהן איבדנו הרבה מבנינו ובנותינו. האתגרים שעמדו בפני המדינה כללו את העולים החדשים, שלא ידעו איש את שפת רעהו. אתגר נוסף שעמדנו בפניו הוא לבצר את מעמדנו כאן כמדינה שאינה הולכת להיעלם. כשאנחנו ניצבים בצפירת יום הזיכרון, אנחנו לא נזכרים רק בעצב, אלא גם בגבורה, ובערב, עם פתיחת יום העצמאות – אנחנו נזכרים בהצלחה, שממשיכה כבר 67 שנים.
קצת על נפאל
שני
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָֹה תִּטְהָרוּ:
כולנו חיים את החיים שלנו, בשגרה מסוימת. לכל אחד יש את העבודה, את הלימודים, את החברים, את הספרים או הפייסבוק שלנו. אנחנו חיים חיים די פשוט, בסופו של דבר. מתחביב לתחביב, מקידום לקידום, עוברים ממקום למקום כמו על פס נע, ואז בא מערבב הקלפים וזורק אותנו למציאות חדשה. זה היום שבו אנחנו מתבגרים פתאום, בעל כורחנו. היום בו ההורים פתאום כבר לא לצדך, היום בו החבר שלך נרצח, היום בו אתה נלקח בעל כורחך לצבא.
זה היום בו אתה קרוב קצת יותר ל-1500 איש(ויותר, כנראה) שנהרגו ברעידת אדמה בנפאל. וממרחק של אלפי קילומטרים, אתה קורא לזה 'ערבוב קלפים'. כי זה גדול מכדי להבין, וזה מוקדם עוד כדי לסכם, אבל די ברור שהחיים של עשרות אלפי אנשים, אם לא מיליונים, השתנו היום ללא היכר. והכי נורא שזה לא מעשי אדם, כי אז יש את מי להאשים ואת מי להעניש ואת מי לעצור. אבל זה הטבע, מה תגיד לו 'ברגוע, אחי'?
קצת על לוסי
שלישי
וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:
"אני לוסי אהריש, ביתם של סלווא ומערוף, אחות של סאידה וסוזן, מתכבדת להדליק משואה זו של יום העצמאות הששים ושבעה למדינת ישראל. לכבוד כל בני האנוש באשר הם, שלא אבדה תקוותם לשלום. לכבוד הילדים מלאי התום, החיים על האדמה הזאת, שהבטחנו להם השכם וערב עתיד טוב יותר. לכבוד מי שאינם איתנו עוד ונפלו קורבן בשל שנאת חינם בידי מי ששכחו כי כולנו נולדנו בצלמו של אל אחד. לכבוד המזרחים והאשכנזים, הדתיים והחילונים, הערבים והיהודים. לכבוד בני המולדת הזאת שמזכירה לנו כי אין לנו ארץ אחרת. לכבודנו הישראלים, לכבוד בני האדם ולתפארת מדינת ישראל". (לוסי אהריש, טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-67' למדינת ישראל).
את נאומה נשאה אהריש באיפוק. הדמעות כמעט הכניעו אותה כשהיא החלה לשאת את דבריה בערבית. החיבור העמוק שהורגש בקולה דווקא כשהיא הזכירה את השסעים הפנימיים בתוך ישראל – מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים – מציבה את השסע הערבי יהודי בפרופורציות אחרות, כאילו הוא אחד מיני רבים. עוד אחת מן הבעיות שיש למדינת ישראל, ולא יותר מכך.
לוסי אמנם ניצבת כיום במרכז הגשר בין יהודים ומוסלמים, אך התהליך הזה גדול מסך חלקיו. גם באירוע 'זוכרים' בבריכת הסולטן בו נכחתי עלה לבמה מוראד אבו פארס ובאמצע "את פרי בגנך", החל לשיר בערבית. מזה כשנה שאזכור השם זועבי אינו מזכיר רק את חברת הכנסת שעלתה כמשתתפת לסיפון המרמרה ב-2011. אחיינה הצעיר, מוחמד, מזכיר אפשרות אחרת ליחסים בין יהודים וערבים.
מחד נראה כי יש לנו פה אפשרות לשינוי מהות המתרחש בתוך המיעוט הערבי שחי במדינה הזאת. ניתן לראות זאת גם בזירה הפוליטית, שהמפלגות ה'ערביות' פעם אחר פעם אינן מממשות את מלוא הפוטנציאל אליו הן יכולות להגיע באוכלוסייה(שכן 20% מהכנסת הם 24 מושבים). אגב מפלגות ערביות, רק השבוע פורסם כי הרשימה המשותפת סירבה להזמנת הליגה הערבית להשתתף בכנס של העולם הערבי – מפני שהיא מעוניינת להתמקד דווקא בעניינים הנוגעים למגזר הערבי בישראל.
מאידך, דווקא ההזמנה אל טקסים המייצגים את עומק הזהות הישראלית – יום הזיכרון, יום העצמאות, מראה כי זהו הממסד הכופה עצמו על המיעוט הערבי הר כגיגית. דוגמה שלילית שהפוכה לאותו רצון, היא הכנסת שמו של הנער מוחמד אבו ח'דיר אל תוך רשימת נפגעי פעולות האיבה. מובן כי המשפחה שרואה בבנה שאהיד הזדעזעה עמוקות מן המחווה שלא נועדה אלא לטשטש את הפערים ולגשר עליהם על מנת לחבר בין היהודים והערבים החיים יחדיו במדינת ישראל.
אך למה בעצם נדרשת דווקא המדינה על שלוחותיה להזמין את הציבור הערבי אל תוך עומקי האתוס הציוני פתאום, מדוע חשוב לה דווקא בעת הזאת לנסות לחבר בין השנייה? שתי סיבות בעיניי נראות הגיוניות כאן, והא בהא תליא.
ראשית, הייאוש העמוק מתהליך השלום. תהליך השלום משמעו, בסופו של דבר, היפרדות מוחלטת מן הפלסטינים. בפרספקטיבה של ששים ושבע שנים לעצמאות ישראל, ארבעים ושבע שנות כיבוש, עשרים שנים אחרי אוסלו וכישלון חוזר ונשנה בהשגת פריצת דרך, נראה כי הפרידה שרבים מייחלים לה בשני הצדדים פשוט אינה נראית עוד לעין. לא ברור לי כמה אהריש, אבו פארס וזועבי הצעיר מייצגים את הציבור הערבי, אך ברור לי שמי שמביט החוצה, אל עבר המדינות השכנות רואה את הכאוס ובוחר באופן מודע לחזק את מעמדו כמיעוט כאן.
שנית, שלטון הימין המתמשך. לא מעט ישראלים רצו להחליף את נתניהו בבחירות האחרונות, אך לצד הייאוש העוטף את כל הקשת הפוליטית בישראל מתהליך השלום, נראה ששוב ושוב הימין הוא זה ששולט בישראל. בניגוד לתדמית שאולי יצאה לימין, הוא אינו מחפש להיפרד מהפלסטינים (כפי שהשמאל רוצה) אלא לחיות לצידם. תאמרו שזו פשרה מוגזמת עבור הרצון להמשיך ולקיים את מפעל ההתנחלויות אם תרצו, אך האמת היא שגישה זו כלפי הערבים טמונה עמוק בדי אן איי של המחנה הלאומי, כבר מימי 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי. זו גישה שחושקת בדו-קיום, אך דרוכה לשינוי במצב.
כך נוצר שילוב בין הבנת החברה הישראלית ויותר מכך, הממסד שלה, כי אין ברירה אלא להכיל את המגזר הערבי כמיעוט בקרבה ומנגד במגזר הערבי נוצרה ההבנה כי החלופות האחרות אינן קיימות עוד ומוטב להתחבר לכלל. מצד הישראלים מדובר בתהליך מעט כוחני, אך מצד החברה הערבית נראה כי ככל שהשנים גוברות, החשדנות יורדת בקצב של עקב בצד אגודל.
קצת על הקהילה
רביעי
וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא:
לקראת יום העצמאות הנפיקו ב"כלכליסט" מסמך מרתק על ישראל. המדהים בו הוא שהוא מנסה לנתח את כל 8.3 מיליון האזרחים שכאן באופנים שונים, על פי אורחות חייהם. לצד נתונים גיאוגרפיים וסמי דמוגרפים, אחד הממצאים המרתקים בעיניי שמוצג הוא על אופי המשפחות הקיימות בישראל: 30% מאיתנו רווקים, 28% אלמנים או ילדים(מבוגרים או צעירים מדי בשביל זוגיות) 30% נישאו בנישואים דתיים, 4% הורים יחידנים(חד-הוריים), 4% נשואים לבני דת אחרת, 2% ידועים בציבור, אך נתון הנישואים המעניין ביותר הוא סביב המשפחה החדשה שעושה הכי הרבה רעש. הקהילה ההומולסבית. כמה נמצאים בזוגיות? 1% בלבד מכלל אזרחי ישראל. אחוז.
אז כמה מאזרחי ישראל הומוסקסואליים? אני לא יודע, את הנתונים האלו אין לי. כמה הומואים רווקים יש? אין לי מושג. אבל מהנתון הזה קל לי לשער שלא מדובר באחוז דו-ספרתי. ברור לי שלמי שתומך בנישואים חד-מיניים, התרת פונדקאות לכל וכו' הנתון הזה לא משפיע, כי כל פרט שסובל מפגיעות בו בשל נטיותיו המיניות הוא עולם ומלואו. ברור לי שמי שמתנגד לנישואים חד מיניים לא ישתכנע מהכמות המזערית שעליה המגבלה הזו מוטלת, אך נראה לי נכון וחשוב לשים דגש על הנתונים עצמם.
קצת על הישראלי המכוער
חמישי
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָֹה:
ביום שישי האחרון רץ בפייסבוק סרטון חדש של ה'ישראלי המכוער'. בסרטון מופיעים מספר נערים בחצר ואחד מהם תופס כלב שנמצא שם ומשליך אותו מעבר לגדר הגבוהה, אשר עליה ניצב שיח. עד כה נמנעתי מלצפות בסרטונים האלו, כי מה יועיל לי לראות את הצעקות הללו, אך הפעם סיפור הכלב משך אותי. רציתי לראות איך תגיב קבוצת הנערים, בתקווה למצוא מישהו שיעשה מעשה נגד אותו 'עומר' טיפש.
ואכן, מצאתי לי נחמה. האחת קריאה "לא, עומר, לא!", והשנייה בדמות נער שנעמד ליד הקיר אחרי שהכלב מושלך ושפת גופו משדרת בלבול ותהייה, בעודו מנסה להבין מה לעשות. הייתי רוצה לחשוב שאותו אחד מטפס על הקיר, או יוצא מהמתחם (חצר?) וחוצה אותו אל הצד בו מוצב כעת הכלב, ומטפל בו. בפעולה זו תהיה גבורה של ממש, כי לעמוד אחד ויחיד מול חבורה מגובשת זה אומץ של ממש.
אבל האמת היא שכנראה שאותו הילד הוא בן למשפחת בעלי הכלבה העיוורת שהושלכה כך. והדביל? נראה כי הוא חסר אלוהים, ואם יש משהו שמאפיין את אותם סרטוני השוקולד הוא זה. כתכונות האל, גם השופט שלהם יודע טוב ורע, גם השופט שלהם רואה הכול, גם השופט שלהם רוצה להעניש. אך כיוון שלטיפש הזה אין אלוהים, אז השופט שלו הוא הציבור.
קצת על הארמנים
שישי
כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר | הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:
השנה יכולה להיות 2045, מאה שנים אחרי השואה. כבר לא יהיו ניצולים, איש לא יזכור. הסרטונים כבר לא יניעו רגשות, לאורחי הכבוד יימאס מהביקורים ביד ושם. איראן תשיג לא רק פצצה גרעינית, אלא השפעה תרבותית נרחבת. אירופה המערבית שלא עשתה ילדים בתחילת שנות ה-2000 תתמלא במוסלמים, וכתוצאה מכך תופעת הכחשת השואה תגבר. השואה, שמזכירה לנו כמה עולה לנו לחיות בלי מדינה, תהפוך לנושא שלא קרה. וכשמדינת ישראל תפנה למדינות זרות, הן יסבירו לנו בנימוס שגרמניה מבקשת מאוד יפה לא להתייחס לנושא זה. הוא מזכיר לגרמנים תקופות אפלות, ועבר מספיק זמן ולא צריך לדון בזה. זה פוגע בשמה הטוב של המולדת הארית, וכמובן שעם גרמניה אף אחד לא רוצה להתעסק, אז מכחשים, מוחקים, מעלימים. לא הייתה שואה, אולי מעשה איום ונורא, בלחץ רצח עם. שואה? למה להתבטא ככה, לא יפה.
אז בקיצור, שואת הארמנים.
קצת על אור
שביעי
וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים:
"היי",
אור התעוררה. זה היה תמיר.
"לאן ריחפת?", שאל.
"סתם, לשום מקום", היא אמרה.
"קדימה אור", הוא ענה. "אפילו את לא מאמינה לעצמך. מה קורה?".
היא לא הייתה בטוחה איך לספר לו את זה. הם כבר היו במעגל הזה מספר פעמים, רקדו את הריקוד המוכר. היא מרגישה משהו, הוא מתעקש שהיא תספר. היא משתוקקת לספר, אך מפחדת מהחשיפה. "אני מפחדת מהפגיעות" היה משפט היציאה שלה. אם הייתה אומרת אותו, היה מניח לה.
פגיעות? הוא שאל.
קולו היה עמום, היא שוב חזרה לחלום בהקיץ.
"מה?" , שאלה. "לא, לא, סליחה. לא יודעת מה קורה איתי היום. באמת שזה סתם".
"את זוכרת מה קרה פעם קודמת שאמרת לי שזה כלום, נכון?" , הוא שאל.
בפעם הקודמת היא התעוררה באמצע הלילה. סיוטים. היא התקשרה אליו בבהלה, בוכה ללא הפסקה. זה היה חלום על אמא, ועל אבא, ועליה נופלת עם אופניים מצוק. הנפילה הבהילה אותה כהוגן. "אתה סוג של עוגן", היא אמרה לו אחר כך. ארבע בבוקר, והעוגן נרדם בלי ששניהם שמו לב. למזלו, או למזלה, היא הצליחה להירדם במהרה ולא השגיחה בעוגן שקרס אל תוך הלילה.
בבוקר שאחרי הוא שאל אותה מה הוביל את החלום. "לא היית על צוק לפחות שנתיים ולאופניים לא התקרבת מאז גיל שש. איך זה קשור פתאום?", הוא שאל. תשובה לא הייתה לה. רק אמא ואבא. זה תמיד ברור. ועם אמא זה תמיד נפילה מצוק ואת אבא היא לא ראתה מאז. גיל שש.
"זה באמת בסדר הפעם", אמרה, מאלצת חיוך על שפתיה.
אוקיי, הוא אמר. מנסה להאמין לה ולא ממש מצליח.
"אז מה את עושה הערב?" , העביר נושא.
"אני עובדת" אמרה, ולא הבינה למה הוא שואל. "אה, נכון", השיב, והשתתק. המורה בדיוק נכנס לכיתה. הם לא הכירו אותו. "שלום לכולם", הוא אמר. קולו היה מחוספס, החולצה הכחולה המכופתרת שלבש הייתה צמודה והבליטה את שריריו, ופדחתו נצצה מפאת הקרחת שעשתה בשערות ראשיו שמות. מבטיהם הבוחנים של אור ותמיר גילו לאורן כי גם הם לא מכירים אותו. "הוא חדש?" הוא לחש, אך הם לא הספיקו לענות לפני שהוא קיבל את תשובתו מהמורה עצמו.
"שלום לכולם", חזר על דבריו. "אני עידן, עידן דיוויס, ואני אהיה המחנך שלכם השנה", אמר. "אציג את עצמי ואספר לכם מעט על הדרך שעברתי לפני שהגעתי הנה, ואז אתחיל להכיר אתכם. אני בן 39, נשוי לטליה, אב לשלושה ילדים". דיבורו היה חתוך, כאילו רגיל היה לדבר מהר ולהעביר את המסרים שלו באופן חד וברור. "עד לפני כמה שנים הייתי קצין בחיל האוויר, משם המשכתי לעולם ההיי טק ואחרי שעשיתי קופה", אמר בציפייה לתגובה שלא הגיעה מהתלמידים. "החלטתי לעבור לעולם החינוך".
מבטו בכיתה חשף בפניו כי הכיתה עוד בוחנת אותו. "אוקיי, בואו נעשה משהו אחר", אמר. "קומו כולכם. קדימה, קדימה, ברור שהתרגלתם בקיץ לישון בשעות האלו. תעמדו בעיגול. לא, בעצם לא. אל תעמדו בעיגול, עם השולחנות פה זה לא יעבוד", אמר בתסכול הולך וגובר, אך אט אט החל לקנות את עניין התלמידים. "הוא די חתיך", לחשה טל באוזניה של אור, שחייכה בתגובה.
"אוקיי, בואו נעשה את זה יבש ורגיל. לשיעור הבא נעשה משהו מיוחד", אמר. "אני רוצה שכל אחד מכם יציג את עצמו ויספר לכולנו על הדבר המשמעותי ביותר שעשה במהלך הקיץ. רק בקשה אחת יש לי, ואני אתעקש עליה – בלי תגובות שליליות מהקהל. אם מישהו אומר משהו ואין לכם משהו טוב לומר, וכשאני אומר טוב – אני מתכוון לטוב, אל תגידו אותו. ברור?".
כולם החלו להציג את עצמם בסדר אלפביתי.
תמיר הדר היה הראשון מהחבורה שהציג את עצמו. הוא סיפר על נופש "אדיר", כהגדרתו, שמשפחתו ערכה באירופה. "עשינו רואוד טריפ מספרד ועד יוון. זה היה מדהים", הוא סיפר. הוא שיתף את הכיתה בחוויות השונות מכל מדינה ומדינה. אור זכרה את התקופה הזאת. היא לא תספר זאת לכיתה, לא כך, אבל היא הגדירה את התקופה הזאת כתקופה בה היא למדה להסתדר לבד, לעמוד על רגליה שלה ולהרים את המשפחה שלה לבדה – בלי תמיר.
יותם וטל, ועוד שני תלמידים קדמו לאורן להב, שהיה מעט לחוץ מהסיטואציה. "אתה התלמיד החדש, נכון?", שאל אותו המורה. "כן", השיב. גרונו כבר יבש מעט, אך כמו כולם הוא מצא את רגליו מרימות אותו והוא נעמד מול הכיתה, מציג את עצמו ואת מה שעבר. "יש לי שני אחים, ערן, בן 13 עוד מעט ואסנת, בת 11", סיפר. "הדבר המשמעותי ביותר שעברתי בקיץ הזה הוא עצם זה שאני עומד כאן", עצר וחייך במבוכה. "עד לפני שבוע גרתי בזיכרון יעקב, מקום שהיה טוב אליי".
"למה עברתם?" שאל המורה.
אורן כבר רצה לחזור לשבת, להקשיב למישהו אחר אך נאלץ להמשיך לדבר. "אבא שלי קיבל הצעת עבודה פה בחיפה, והשתלם יותר לעבור לכאן".
"מה אהבת שם?", שאל אותו פתאום יותם. המורה חייך. הוא שמח באופן גלוי לראות עניין בתלמיד החדש.
"הכול. האמת. הטיילת שם מדהימה, יש שם נוף שלא מהעולם הזה, שקט שם, ובכלל, הייתי שם די פופולרי".
"אתה מפחד?", שאלה אותו טל, אחרי שאור ביקשה ממנה לשאול אותו.
"מפחד?", אורן לא הבין את השאלה, וקיווה שהמורה יתערב. הוא הרי אמר שאסור שתהיינה תגובות שליליות. "אני לא חושש קצת. זה מקום חדש, אני לא מכיר כאן את כולם ומהמבטים שלכם נראה שאתם בוחנים אותי באופן בולט כמו הילד החדש בחבורה, וזה מה שאני".
הוא קלט את החיוך בקצה שפתיה של אור, והמשיך לספר על המעבר על פרטיו הטכניים. העברת הציוד, החיים על הארגזים, הבית החדש והתקווה ללכת כבר לים הסמוך.
קצת על הרבה 
1. האם בקטגוריה של "בזוגיות עם בני אותו מין" נכללים גם אלו שנישאו בחתונה אזרחית עם בני אותו מין לבני אותה הדת/לא אתה הדת (1 + 4 אחוז).
2. האם בקטגוריה הזאת נכללים גם אלו שחיים כידועים בציבור עם בני אותו מין? (+ 2 אחוז).
3. מדוע לא מוצג בסטטיסטיקה אחוז הסטרייטים החיים בזוגיות?
אלו שאלות שחייבות להישאל כשמציגים תוצאות כאלו. יכול להיות שהתוצאות האלו מראות על אחוז גבוה בהרבה של זוגות חד מיניים (בין אחוז לבין 8 אחוז). ו יכול להיות, מאחר ואין סטטיסטיקה, שהתוצאות מראות שיש הרבה יותר זוגות חד מיניים שלא נישאו ושאינם ידועים בציבור, מאשר זוגות של גבר ואישה שלא נישאו ושאינם ידועים בציבור.