קצת על הרבה – אנשים, אמן, סל"ה | מוצ"ש שמיני

 

"אני לא זוכר מתי היה היום בו הבנתי שהדבר הכי מעניין בעולם הוא אנשים. מתחת לכל המסכות הרגילות שאנחנו לובשים, החיוכים והכעסים, השמחה והעצב, מסתתרים ימים, חודשים ושנים של חוויות. ומאחורי כל התנהגות שאנחנו לא מבינים, מסתתר לו סיפור שלא סופר. ואם הסיפור היה מסופר, אז היינו מבינים. כמו שלכל איש יש שם, לכל אדם יש סיפור. הסיפור שמתחיל עם לידתו ונמשך בגידולו. הוא מעוצב על ידי הוריו, על ידי חבריו, על ידי חוויותיו ובתוך כך נעשה הוא הוא. אך הסיפור לא תמיד נותר שלם."

וגם: למה עזבתי את 'סטודנטים למען הר הבית' ועוד קטע חדש מתוך מעגלים של אור.

קצת על אנשים | קצת על הגברת ורבורג | קצת על החצי השני של הלילה | קצת על מהיר ועצבני 7 | קצת על הר הבית | קצת על אור

קצת על אנשים

אני לא זוכר מתי היה היום בו הבנתי שהדבר הכי מעניין בעולם הוא אנשים. מתחת לכל המסכות הרגילות שאנחנו לובשים, החיוכים והכעסים, השמחה והעצב, מסתתרים ימים, חודשים ושנים של חוויות. ומאחורי כל התנהגות שאנחנו לא מבינים, מסתתר לו סיפור שלא סופר. ואם הסיפור היה מסופר, אז היינו מבינים. כמו שלכל איש יש שם, לכל אדם יש סיפור. הסיפור שמתחיל עם לידתו ונמשך בגידולו. הוא מעוצב על ידי הוריו, על ידי חבריו, על ידי חוויותיו ובתוך כך נעשה הוא הוא. אך הסיפור לא תמיד נותר שלם.

 

לפעמים אנחנו שוכחים. כשאנחנו שוכחים את הסיפור של אחרים, זה עלול לכאוב להם. זה עלול ליצור אי הבנות. אבל לפעמים אנחנו שוכחים משהו הרבה יותר חמור. אנחנו שוכחים את הסיפור שלנו, לא זוכרים מאיפה באנו ומה רצינו, ולמה נכנסתי לחדר הזה בכלל. לפעמים הייתה זו הדלת שהאפילה על הזיכרון, לפעמים נסחפנו ולפעמים פשוט רצינו לשכוח. וכשאנחנו שוכחים את הסיפור שלנו, אנחנו קצת שוכחים את עצמנו.

והסיפור הזה שאיתו באנו, הוא המטען שאיתו אנחנו נוסעים לכל מקום. הוא ה-25 ק"ג שאנחנו מוגבלים לקחת איתנו למטוס שנקרא החיים והאנשים שאיתנו הם התיק שאנחנו לוקחים איתנו למטוס. וכל כמה זמן, החיים עצמם אומרים לנו "אדוני, המזוודה שלך כבדה מדי". הם מכריחים אותנו לוותר על כמה פריטים ואנחנו מוותרים על מה שנראה לנו פחות חשוב. אז נוותר על גרב חברות הילדות שכבר מזמן נשחקה עד כדי קריעה. חולצת המחזור מהתיכון שדהויה ואפילו לא מתאימה לטיולים גם היא תלך לפח או אולי תהפוך לסמרטוט. נוותר על המקום שהיה הבית שלנו – כדי לפנות מקום לבית החדש וחוויות חדשות.

אנשים מספרים סיפורים כל הזמן. הם מחפשים לספר את הסיפור שלהם, כי הוא שלהם. כסף בא והולך, חברים מאכזבים, מהורים משתחררים, ורק הם נשארים עם עצמם. ועם הסיפור שלהם. הם ידברו אתכם על מה שעברו היום, אבל הם מנתחים את זה מתוך כמה שנות זיכרונות מהחיים. הם מקשיבים למוזיקה מסוימת, בלי לדעת שזה מזכיר להם דברים שהם חושבים שהם לא יודעים ששכחו.

מתוך: איך פגשתי את אמא (5, 23)
מתוך: איך פגשתי את אמא (5, 23)

*

יש כמובן גם את הדברים שאנחנו הולכים איתם ביום יום. לצד המזוודה המתגלגלת לצידנו. אותם דברים שאנחנו יכולים לשלוף בין רגע. הטישו, הארנק וכמובן החברים. הם מרכיבים את העלילה שלנו ביום יום, ואם הם נמצאים מספיק זמן, הם מקבלים ייצוג הולם גם בתוך המזוודה. הם אלו שעוזרים לנו להיזכר באותם הדברים ששכחנו שאנחנו יודעים.

הצד השני של המטבע הזה אומר שפיסה קטנה שלנו נמצאת בתיקי הגב של אחרים. חוויות שיצרנו, חוויות שהשתתפנו בהן, רגעים שהיינו שם בשביל מישהו ורגעים שאכזבנו. וכשאנחנו משאירים חלק קטן שלנו בתיק של מישהו אחר, זה מטיל עלינו לא מעט אחריות. זה אומר שאנחנו צריכים להיות שם בתוך המזוודה, לנסות לשמור על המקום שלנו טוב כשהיה כשנכנסנו למזוודה.

אנחנו בעצם הופכים לעמוד בספר של מספר הסיפור. ומה נורא הוא הרגע בו הוא ילקק את אצבעו ואת אגודלו, ויאחז בקצה העמוד שלנו עם הרגע בו עיניו ייתקלו בעמוד שלנו וידפדף הלאה בין רגע.


קצת על גברת ורבורג

אריך פרום פעם כתב שהאהבה, הזוגיות, הן משהו ייחודי בעולם. "זה המקום היחיד בו שניים הופכים לאחד, ועדיין נותרים שניים", אם אני זוכר נכון. בספרה החדש, עירית לינור, לוקחת את הלוגיקה הזאת עד לקצה. אין אהבה במובן הפשוט, המצועצע והספרותי שלה. אין וחיו באושר ועושר עד עצם היום ההוא, אין תהליכים בהם אתה מתאהב בדמות ומקווה שאהובה/תה תתאהב בה או תגלה את שאהבה נפשה. יש אהבה קצת אחרת. אהבה כואבת.

עטיפת הספר גברת ורבורג
עטיפת הספר גברת ורבורג

יש את הגיבורה, הדמות המרכזית שמספרת את סיפורה. אך היא חסרת שם, מלבד השם שניתן לספר. וכפי שניתן להבין מהשם הניתן לספר, למשפחה יש חלק מרכזי בחייה. אמה אשה כנועה בדור שכבר מסרב להיכנע. אביה מכתיב את הטון, ומשוכנע שבכך הוא מספק את אהבתה.

מרבית הדמויות תאוותניות למדי, אך הגברת ורבורג מחפשת אהבה. כמובן, במונח האהבה שמגדירה לינור-ורבורג, אין האהבה פירושה מונוגמיה וכל דמות אוהבת בדרכה. לעיתים הבגידה נעשית כלאחר יד, לעיתים מתוך תשוקה אדירה, אך תמיד תמיד כדי להציל את הדמות מעצמה.

 


קצת על החצי השני של הלילה

שפרה קורנפלד פורשת בפני הקורא את עלילותיו של הרעבי ישרואל ווייסגלאס, בחור צעיר שזכה בדיבור רהוט ובטון שובה, המעביר דרשות תורה באופן יוצא מן הכלל. אך לבחור הצעיר יש רצון גדול להיות רב בפני עצמו. כמו שאין מלך בלי עם, כך אין רב בלי קהילה. קורנפלד, כידוע, הגיעה מעולם חרדי ועל אף שעזבה אותו, מתכתבת איתו תמיד. היא עשתה זאת בטור המקסים שלה במעריב(בימי מקור ראשון) שניסה להסביר את תרי"ג מצוות מעיניים קצת אחרות.

קורנפלד.
קורנפלד.

חזרה אל הספר. העלילה מתפתחת כשישראל הצעיר בוחר לעזוב את אשתו שמפסיקה ללדת, מפר בלא ידיעת איש את חרם דרבנו גרשום ועולה במהרה לארץ ישראל, שם הוא מקים קהילה. אך הפלא ופלא, איש אינו מתרשם ממנו כאן. אט אט הוא מוצא את הפתח ומושך לצידו אמריקאים סטלנים, שהופכים לקהילת בעלי תשובה שנותרו קצת ספקנים. או יותר נכון לומר, שהותירו מאחוריהם שובל של תאוות המתפרצות מעת לעת.

קורנפלד שוזרת בתוך הספר את שפת החרדים, המשלבת בין אנגלית, עברית ויידיש. היא גם לוקחת שאלות ספרותיות מהתנ"ך כמו הכאת משה את הסלע, אך גם את אמו של ישוע, נביא הנוצרים. היא עושה זאת בתחכום מהודק, כפי שבונה את עלילת כל הספר.

 


 

קצת על מהיר ועצבני 7

 "אתה לא יכול לומר למישהו שהוא אוהב אותך".

 

בום. בום. בום. הסרט נפתח עם הרבה. מנועים, חריקות, רעשים. מכל מקום ובכל העוצמה האפשרית, מותחים את קצה גבולות האוזניים והווליום. השורות האלו, כמו גם התחושות האלו, גורמות לי לחוש זקנה, אבל גם שותפיי לצפייה הלינו על הקול, אז אני מרגיש בסדר סה"כ. אך העוצמות לא חודלות לאורך הסרט, גם לא לדקה. רכבת הרים של ממש. אקשן, מתח, דרמה. הכול מגיע.

מהיר ועצבני 7. מהיר, ועצבני ומרגש.
מהיר ועצבני 7. מהיר, ועצבני ומרגש.

העלילה של הסרט נפתחת במשימה חדשה שמוטלת על החבורה. בחור שהרגו את אחיו בסרט הקודם (מסתבר. לא ראיתי את הסדרה לדעתי מאז הסרט הראשון, אבל זה לא הפריע) בא לגאול את הדם של הורגי אחיו – חבורת אוכפי החוק הנוהגת במהירות עצבנית. החבורה במצב קצת אחר. בראיין או'קונר(פול ווקר) כבר מגדל משפחה, 'דום' ולטי מנסים להתמודד עם אובדן זכרונה ונראה שכולם מחכים למנוחה ולנחלה. אך, כאמור, דקארד שואו מגיע להפר את השלווה. מטרת החבורה היא להרוג את שואו, ומטרתו שלו היא לחסל את כולם.

הדבר הכי מעניין מגיע בסוף. זאת משתי סיבות. האחת היא סיום העלילה – שכמובן לא יכולה להסתיים בסוף רע. והשנייה היא לגבימותו של פול ווקר, ממנו היוצרים צריכים להיפרד, היות ומת בחיים האמיתיים בזמן צילום הסרט.

לגבי הראשונה, כבר הבאתי כאן מספר פעמים את הצורך של יוצרי הסרטים בהוליווד למנוע מהטובים הפעלת כוח כדי להכריע, מתוך אמונה שהכוח משחית. ובכן, גם בסרט זה הטובים לא מסוגלים להרוג את הרע, אלא לתת לו להשמיד את עצמו. הטוב יכול לנצח רק כשהוא כולא את הרע, אך לא מבער אותו.

שנית, היוצרים בוחרים להספיד את ווקר, אך לא להרוג אותו בסרט. הבחירה הזאת הותירה כמה דמעות טובות בקולנוע. (לא, לא שלי).


 

קצת על הר הבית

לפני חודשיים וחצי השלמתי את מטלותיי האקדמיות. המשימה האחרונה שלי הייתה סמינריון שכתבתי על חופש הפולחן, כשמקרה הבוחן היה הר הבית. ביקרתי בהר מספר פעמים וברובן החוויה הייתה קשה ומשפילה. שעות הפתיחה המעטות, ההפרדה מהתיירים, ההבדלה בין דתיים וחילונים, הבדיקה הגופנית, האיסורים שמוטלים על היהודים, צעקות המוראיביטון והמוראביטת'(גברים ונשים שצועקים על היהודים המבקרים בהר), הליווי המשטרתי הצמוד כולם נותנים למבקר את ההר את התחושה שהוא איננו רצוי שם. לא על ידי השולטים בהר, ולא על ידי אלו שמתיימרים לשמור עליו. זו תחושה שלא ניתן להתעלם ממנה.

מצב זה פסול ולא ראוי. חופש הגישה, חופש התנועה וחופש הפולחן הן זכויות יסוד בכל משטר דמוקרטי ובכל יום ויום הם נמנעים ממישהו. משטרת ישראל נוהגת באופן שמנסה לייבש את הביצה: היא מצמצמת את הגישה ובכך גורמת לייאוש בקרב המעוניינים לעלות להר, תוך ציפייה כי הביקוש יצטמצם מאליו. לפני כשנה יזמו חברים צעירים הלומדים בירושלים את הקמת תנועת 'סטודנטים למען הר הבית', שקיוו להנגיש את סוגיית הר הבית לצעירים כמוהם: חילונים, ליברלים, אקדמאיים צעירים. "אנחנו לא קיצונים, לא משיחיים, ולא מחפשים לבנות את בית המקדש מחר. אנחנו רוצים שוויון זכויות בהר הבית", הם אמרו. הם גם התכוונו לכך. גם יהודה גליק דיבר באותו הטון. לא גירוש, אלא שותפות.

ביום העצמאות בשנה שעברה התקיימה עצרת על המצב בהר הבית. ההפגנה נערכה בחסות אחת מתנועות המקדש הקיצוניות יותר. שם לא מדברים על שוויון זכויות, אלא על פירוק מסגד עומאר ועל הקמת בית המקדש במהרה, בימינו – ואם אפשר מחר – אמן. תנועת הסטודנטים החליטה לא להשתתף. אנחנו לא באותו מקום אמרו, ובצדק.

תרגיל קורבן פסח. קו פרשת המים של פעילי הר הבית
תרגיל קורבן פסח. קו פרשת המים של פעילי הר הבית

בתרגיל קרבן הפסח השנתי השתתפו פעילים של תנועת הסטודנטים, ובכך חצו את הקו הדק בין שיח הזכויות אותו דיברו, ובין הניסיון להרתיח את כל האיזור. ברור לי שהמצב בהר הבית קשה ולא הוגן. אך עדיין, בשורות האלו בחרתי לסכם את הסמינריון שלי:

"במקרה זה, נדמה כי כל המציע פתרון אינו אלא פיל הצועד בחנות חרסינה. ניסיתי מספר פעמים לכתוב הצעה כלשהי, אך הגעתי בהדרגה רק אל נקודות קיצון. במצב הזה, יש לומר, נראה כי הסטטוס קוו הוא הרע במיעוטו. האיזון בין ביטחון הציבור ובין שמירה על חירויות הפרט אינו אידיאלי ועוד יש בו פגיעה באינטרס ציבורי רחב יותר מזכויות הפרט, אך בהינתן האפשרות של פריצת אלימות כנגד העולים להר וכנגד אזרחי מדינת ישראל, כפי שהתגלם בניסיון ההתנקשות ביהודה גליק ובפיגוע בקו 40, נראה כי צווארון הבקבוק שנוצר בפתח הכניסה להר הבית מוצדק. מנגד, נראה כי ידה של המשטרה על שערי הכניסה להר קלה על ההדק והיא צריכה לעשות ככל יכולתה לשמר את זכויות הפרט, גם בהר הבית"

אני מאמין שקו פרשת המים נמצא במרכז מורשת בגין, ביום בו יהודה גליק נורה. גליק בעיניי הוא הכהן הגדול. אך כשהוא נורה, הכול השתנה. במקום להבין שהאיומים על החיים הם רציניים ומהותיים, נראה שפעילי הר הבית החליפו הילוך חמישה קדימה והפכו לפעילי המקדש, כמו השאר. וכאן אני חולק עליהם, לא רק ב'איך', אלא גם ב'למה.'

*

"כשהייתי ילד קטן, היה לי דוד אהוב, מביא מתנות. יום אחד רכש לי מצפן קטן ולימד אותי למצוא את כיוון הצפון. לכל מקום שהלכתי נשאתיו איתי, וראשית דבר ביררתי היכן הצפון. בכל מקום הראתה המחט היכון הצפון. בבית הספר, בגן המשחקים, בחדרי, בחנותו של אבא. בביקורו הבא חד לי דודי חידה, שאל אולי: ואם תעמוד ממש על הקוטב המגנטי הצפוי, להיכן תצביע המחט?

השאיר אותי חסר אונים. מוחק כל תשובה שעלתה בראשי, עד שהודיע לי, שם, בקוטב, המחט תשתגע. תצביע מעלה, מטה, הצידה, לכל מקום יפה המצפן להראות את הצפון בכל מקום עלי אדמות חוץ מהצפון עצמו.

כך אמר דודי. ומה הנמשל? כמה קלה הציונות כשכל כולה הייתה כיסופים לציון. בכל מקומות הגלות, בפולין וברוסיה ובתימן ובמרוקו הראתה המחט היכן הכיוון, מה נדרש לעשות, אבל מרגע שבאנו לכן, לציון, השתגעה המחט. כאן נכון שם נכון והכול סחרחר". (גוטפרוינד, מתוך העולם קצת אחר כך).

בעיניי, המצפן שלנו מכוון אותנו אל מקום אחר. אל מקום בו הדברים שבית המקדש חרב עליהם יתוקנו. כשנתקן את שחטאנו בשפיכות דמים, בגילוי עריות ובעבודה זרה, או אז תגיע העת לבית המקדש. והקורבנות? הציווי התורני עליהם ניתן בעת בה הכול מסביב הקריבו, אך בעת הזו איש אינו מקריב קורבנות לאל עליון, וכולם נושאים תפילה. בית המקדש צריך להיות "בית תפילה לכל העמים", ותו לא. כשהשיח של התנועה דיבר על זכויות, הוא ניסה לממש את מקומו של העם הזה בבית התפילה הגדול שניצב על ההר. כשהשיח עבר למימוש הזכות להקריב קורבן, הוא חצה קו שלא זו העת לחצותו, אם בכלל.

 

 


 

מעגלים של אור

הבחור החמוד הביט מסביב והרגיש זר. זה היה היום הראשון שלו במקום חדש והוא לא כל כך ידע איך לעכל את המקום הזה. "הייתי אחד האנשים הכי מוכרים בזיכרון", סיפר לתמיר בזמן שהשניים צעדו אל עבר הכיתה, "עכשיו אני סתם עוד פרצוף חדש". תמיר לא ידע מה לומר, אז הוא העדיף לשתוק ולתת לאורן לדבר. "כולם ידעו איך קוראים לי, כשהסתובבתי בבית ספר אנשים הביטו בי. קצת כמו שהם מביטים בך. עכשיו אני רואה את זה מהצד ושמח בשבילך, אבל אני לא יודע איך למקם את עצמי פה. אני צריך להתחיל מאפס". אל תדאג, אמרו פניו של תמיר. "אני כאן", ניסה לנחם אותו.

"אל תטעה", חזר אורן, "אני מאוד שמח שאתה כאן. ואור נראית חמודה, וגם חברה שלה נראית נחמדה. אבל זה פשוט מאוד שונה ממה שאני רגיל. הרי אני יודע איך זה. בדרך כלל אחד הימים הכי טובים בחופש הוא היום בו הוא נגמר ואתה זוכה לפגוש את כל הפנים שלא ראית במשך כמה חודשים. וראיתי את זה עכשיו, עליך ועל כולם. אתם שמחים לראות זה את זה".

"אני לא שמח לראות את כולם", קטע אותו תמיר, אך אורן המשיך.

"כן, ברור שיש כמה אנשים שאתה פחות אוהב. אבל גם אותם אתה קצת שמח לראות. ובשבילי זה פשוט הרבה פנים חדשות ללמוד מאפס. מי הם, מה הם, מה הסיפורים שלהם – אני לא יודע בכלל. ויותר גרוע – הם לא יודעים מה הסיפור שלי".

תמיר החל להצביע על הסובבים אותם. "רואה את זה, ההורים שלו גרושים, הוא גר בעיקר עם אבא שלו, אבל את הכעסים הוא מוציא על גיטרה". זה היה טומי, שלבש חולצה שחורה ועיניו היו היחידות שהראו עצב שגלום בכעס.

"והיא שם, בשעה שלוש, זו גבי. היא הגיעה מחו"ל בשנה שעברה. בחורה מאוד חמודה, כולם אוהבים אותה. היא חולת שופינג."

"והוא שם, בפלאפון? זה יותם. הוא אוהד שרוף של מכבי חיפה. כל משחק נוסע, מקרית שמונה ועד באר שבע. והוא כל היום בפלאפון. מכור לגמרי".

"וזו שם?", שאל אורן, בעודו מצביע על אור. "זו החברה הכי טובה שלי. אני בטוח שתכיר אותה כבר. אם היא תרצה, היא תספר לך".

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קצת על הרבה – אנשים, אמן, סל"ה | מוצ"ש שמיני

  1. kopelistus

    ידידי היקר

    יהודי טוב שכמוך נכנע בעקיפין לאלימות המוסלמית לא בשאלת המציאות – כמובן שכל פתרון פרגמטיסטי(לא פרגמטי) יינטה ל'צנן את הרוחות' – אלא בשאלה המיתית.

    הקרב הקורבנות היא ייצוג למיתוס שהר הבית מייצג בתוככי הזהות היהודית – מיתוס רדום שאתה אמרת, מפורשות, שאינך מעוניין להעירו.

    והנה האלימות המוסלמית לא רק שדיכאה את יכולתך החומרית להתפלל ולבקר על גברי ההר אלא כדי כך אפקטיבית האלימות המוסלמית ששללה ממך את היכולת לעמוד מאחורי המיתוסים המעצבים שלך.

    לוואי והיו לומדים חברים על כוחה של מלחמה תרבותית – קריסתנו אל מוךל חומות ההר היא עדות מרתקת לדבר.

    קרא דבריי אחי לבלוג:
    https://akivalamm.com/2014/11/18/%D7%9B%D7%94-%D7%90%D7%9E%D7%A8-%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%9C%D7%93%D7%9D-%D7%9E%D7%9E%D7%9C%D7%90-%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2-%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A8%D7%97%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%A8/

    ואזכירך את דין זה שמכניע את המיתוסים המעצבים שלו לרוחות המציאות – הב לי דבקות דתית אי-רציונאלית ואבנה לך שרידות ל-2000 שנות גלות.
    הב לי הכפפה של המיתוסים למציאות, ולא אגיע ל100 שנות ריבונות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s